אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יצירה ביצירה עשויה, אינטרטקסטואליות ברומנים של עמוס עוז / אסתר אזולאי


התמונה של דן לחמן

יצירה

יצירה ביצירה עשויה, אינטרטקסטואליות ברומנים של עמוס עוז / אסתר אזולאי. הוצאת מכללת חמדת הדרום.

למיטב זכרוני הזכרתי בעבר את חסרונן של חנויות ספרים המתמחות בנושאים שהם מחוץ לזרם של קריאה – בישול- ילדים. ובכל אזכיר זאת שוב, כי מדי פעם עולה בי זיכרון וגעגוע לחנות מסוג זה.ברוב הערים בעולם שיש בהן אוניברסיטה ישנן גם חנויות אקדמיות המתמחות בנושא או שתיים. תוכל למצוא בהן את המחקרים והפרשנויות החשובות בענייני קולנוע. אחרת תתמחה בפילוסופיה – פסיכולוגיה וכך הלאה. ספרים שחלקם הגדול אינו יוצא לאור בהוצאות המרכזיות הנלחמות על מקום בולט בשולחן המרכזי של החנויות. רוב הספרים מגיעים מהוצאות אוניברסיטאיות שונות. אני מניח שבארץ אין חנויות כאלה כי אין דרישה ואין קוראים.היו שתי חנויות כאלה בתל אביב. האחת, "תולעת ספרים" שהתמחתה בספרי פסיכולוגיה וארכיטקטורה אותם היו מייבאים באופן עצמאי. והשנייה, שלמען ההגינות אומר שעבדתי בה, "אריון" שהתמחתה באמנות, ביקורת ספרות ופילוסופיה. אריון נסגרה למרות שבאו אליה כל האמנים כדי לדפדף באלבומי האמנות החדשים, ותלמידי המקצועות שמניתי, אך לא קנו. כל זה רק להגיד שכעת יצא לאור בהוצאת "מכללת חמדת הדרום" מכללה לחינוך יהדות והוראת המדעים ספר מחקר על כתביו של עמוס עוז. אינני בטוח שתמצאו את הספר מונח בראש השולחן המרכזי בשום חנות. אך לי הספר גרם עניין.כשקראתי לראשונה את הספר 'מיכאל שלי', סמוך לפרסומו הראשון ב1967 התפעלתי כמו כל הקוראים באותם ימים. היה ברור שהתגלה כותב שחשוב יהיה לעקוב אחריו. זה לא היה ספרו הראשון שפורסם, אך הראשון שעורר יותר מתשומת לב, והיה ברור שנולד לנו סופר. לימים התחיל לפרסם מאמרים בעיני התנהלות חיינו במדינה והפך להיות לנביא השמאל המתון.ב1979 קיבץ בספר "באור התכלת העזה" מאמרים שכתב. בסוף הקריאה הרגשתי נעלב ממנו באופן אישי. מה שלא חשתי בו קודם במאמרים שהתפרסמו כבודדים הסתבר לי להיות איזה סוג של גאוותנות שהיה לי קשה לקבל ממי שדיבר על צניעות. ככל שקראתי יותר כך חשתי כאילו עוז אומר לי, ולכל הקוראים. אתם טיפשים, אינכם רואים כלום. רק אני נמצא שם, באור, רק אני רואה ומבין. אחרי זה לא קראתי אותו זמן רב ורק לפני כמה שנים חזרתי לקרוא אותו ותמיד בסוג של חשד לכן אינני הקורא האידיאלי של עמוס עוז, אך הנה פורסם ספר המחקר הזה על עוז וממש שמחתי לקרוא אותו. אסתר אזולאי חוקרת את האינטרטקסטואליות ברומנים של עמוס עוז.צריך אולי להסביר. האינטרטקסטואליות איננה עוסקת כמו ביקורות אחרות ביחסים שבין הדמויות, בטיב הכתיבה כשלעצמה, במשמעות הכללית של הספר. צורת הניתוח הזו בודקת את השפעת התרבות על הסופר לפי רמזים השתולים בספר.לעתים זה נראה פשוט. סופר בוחר מוטו לספרו ושולח את הקורא לחפש את הקשר בין היצירה ממנה נלקח המוטו ובין הספר שלו. לעתים יוזכרו בספר יצירות אמנות אחרות. למשל אדם מקשיב למוסיקה. הקורא יצטרך להביא אתו עולם של ידע ואסוציאציות. אם גיבור הספר שומע נניח את הרקוויאם של מוצרט או שיר של החיפושיות. כל אחת מהיצירות תביא ים של אסוציאציות אחרות ותצבע את הסיטואציה המתוארת בספר באור אחר. וחוקר ינסה להסביר למה דווקא הרקוויאם של מוצרט ולא של ורדי למשל. למה שיר מסוים של החיפושיות ולא אחר. אם סופר ישראלי יצטט שורה של טשרניחובסקי ולא ביאליק או אצ"ג ולא אלתרמן מה מביא אתו הציטוט. מה הוא אומר לנו מיד בהקשר התרבותי של השורה המצוטטת. מה כל אחד מהדוגמאות הללו מביא איתו.אם סופר יחליט לספר לנו שעל קיר חדרו של הגיבור תלוי הדפס פורטרט עצמי של ואן גוך, הוא ירצה שהאסוציאציות שלנו ילכו מן הדמות המצוירת שיש לנו מידע עליה אל גיבור הספר. האם הוא רומז לנו על אופיו של הגיבור. על תכונת נפש שלו, על שיגעון מתקרב, או שזו דיסוננס מוחלט המבהיר שלפנינו גיבור מאושר ובהיר נפש.כשסופר מצטט בדיוק או מזכיר שמות אחרים קל ללכת בעקבות המשמעות הנוספת, אך לעתים, בעיקר דרך המחקר הזה מסתבר שלא כל האפשרויות הן גלויות. הקורא החוקר יכול לטעון שסיטואציה מסוימת בספר זה מעלה בזיכרונו סצנה דומה בספר אחר ולכן הוא רואה את השפעת הגומלין בין שני הספרים. רמזים כאלה כבר מורכבים מדי לקורא הרגיל שייתכן ולא יזכור או לא קרא את הספרים המוקדמים. לכן מעניין מאוד לקרוא את הספר הזה של אזולאי המראה לנו מה אפשר לחפש ולמצוא בספרים שאנו קוראים. זה מעניין מאוד מחקרית, אך בעיני תשאל השאלה, אם אהיה עסוק בתשבץ, נפלא ככל שיהיה היכן תהייה הנאת הקריאה הרגילה שלי.את הביקורת האינטרטקסטואלית פיתחו ג'וליה קריסטבה ו-רולן בארת בשנות השישים של המאה העשרים. הם קבעו שבמפגש של הקורא עם טקסט חדש הקריאה צריכה להיות אקטיבית. טקסט איננו רק טקסט אלא מתרחש בו דו שיח עם טקסטים אחרים. לעתים הארות של הסופר על הטקסט הישן יותר, לעתים דו שיח עם הטקסט הקודם. בארת טען שלמחבר אין יותר בעלות על משמעות הטקסט. הקורא בונה מחדש על פי קריאתו הקודמת את הטקסט החדש. הוא טבע את המונח " מות המחבר" המצביע על ערעור מעמדו של המחבר ועליית חשיבותו של הקורא ומערך הידע האסוציאטיבי שלו. הטענה החדשה היא שאין יותר טקסט בפני עצמו. ישנו דו שיח בין טקסטים שונים.אומברטו אקו אמר "ספרים תמיד מדברים על ספרים אחרים וכל סיפור מספר סיפור שכבר סופר" ובהרחבה, ספרים לא רק מדברים על ספרים אחרים אלא גם אל ספרים אחרים.מאז פרוץ עידן הפוסט מודרני שבו מותר להגיד כל דבר על הכל, ספרים יכולים להתכתב גם עם הביקורת עליהם. כי למרות שמותר לא כל מה שנאמר נכון או חשוב. התפתח שיח חדש, מלים חדשות שהמצלול שלהם במשפט הכתוב חשוב יותר ממה שמנסים להגיד בהם. "האינטרטקסטאליות מעלה אפשרות לעיצוב ביקורת סמויה ומעודנת על ערכים חולפים בעיצומם של חילופי הערכים, מתוך התייחסות רב משמעית ורב ערכית לערכים המתחלפים".הרומן מיכאל שלי למי שאינו זוכר הוא יומן שכותבת חנה על העשור של חיי נישואיה למיכאל. היא מרבה להזכיר שירים וספרים שקראה. אך לעומת זאת מכיוון שאיננה מזכירה שום דבר הקשור לנעוריה מפרשים את הריק הזה בריקנות שחשה חנה כשאביה מת בהיותה בת שלוש עשרה. השנים של קריאת ספרי נעורים.שיר "חמש שנים על מיכאל" חוזר בספר בהקשרים שונים. חמש שנים הלך בטל ובשישית הלך ללמוד. מיכאל כבר היה סטודנט, אבל בתוכו היה בטל. השיר מאיר ומרחיב את הסתכלותה על מיכאל שלה.היא מזכירה כמה פעמים את סיפור הילדים "חנה'לה ושמלת השבת" השמלה שהתלכלכה אך קרה לה נס כי הייתה טובה וכל כתמי הפחם הפכו לכוכבים זוהרים בשמלה. כל אזכור כזה מאיר ומרחיב את האופי, ההסתכלות והתקווה לנס טוב.כשהיא מזכירה את סיפור סינדרלה בשיחה עם מיכאל הרי היא נותנת לה פרשנות משלה המאירה אולי את דעתה על חייהם.היא אומרת לו שהנסיך בחר בה רק בגלל שהייתה לה רגל קטנה והיא רצתה אותו רק כדי להימלט מבית אמה ואחיותיה. הנסיך היה טיפש מטופש וסינדרלה הייתה מטומטמת. מפני כך התאימו אחד לשני.אך לסיפורים הללו יש משמעות נוספת. לאורך הספר חנה מיטלטלת בקושי בהבנת המציאות והדמיונות שלה. סיפורי הילדים מסבירים את הפערים בין עולם הילדים שלה שלא השתחררה ממנו למציאות המבוגרת.הספרים שחנה מזכירה הם 80 אלף מיל מתחת למים. מיכאל סטרוגוף. אי המטמון. מובי דיק. כשהייתה קטנה חשבה שאם תקרא ספרי בנים תיהפך לבן. כל הספרים קשורים למים, לים. והים לפי הפרשנויות הוא עולם התת מודע וגם לנשיות. חנה ממשיכה לחפש את הזהות שלה ולהיפרד מהזהות הכפולה "הדו-מינית" לכאורה. ובניגוד למיכאל שלה, מיכאל סטרוגוף, שגם הוא מיכאל הוא גבר גדול, גיבור ובעל כוח ויכולת התאהבות. כל מה שחסר למיכאל בעלה.גם את המשגל שהיא מפנטזת היא מתארת במלים אשיר אגעש אצוף אהיה מוצפת. ים הוא סמל הארוס וסמל נשי ועוז חוזר אליו גם בספרים אחרים שלו.את הזרות המרחק והניתוק שחנה חווה לאורך הספר מחברת אזולאי ל-קאמי. לחוסר החיבור עם העולם היוצר תחושת חיים אבסורדיים. חנה שואפת להתחבר. היא כמהה למין סולף, והוזה על תאומים ערביים הגוררים אותה ליחסי מין. המרחק בין המציאות עם מיכאל ועולמה הפנימי נפער ומתרחב.אזולאי מקשרת את דמותה של חנה גם לדמותה של אסתר. גיבורת 'פעמון הזכוכית' של סילביה פלאת שהתפרסם בתקופת כתיבת מיכאל שלי. הדמיון בין השתיים נראה ברור. שתיהן חוות את המציאות כשהן בתוך פעמון זכוכית. העולם מתקיים מחוצה להן. אך פעמון הזכוכית משמש גם לצלילה בים, דבר המתחבר שוב לחנה. גם אסתר וגם חנה הן גיבורות מעורערות הפוגעות בעצמן. חנה משתמשת בפירוש לדימוי של פעמון הזכוכית בהקשר לחייה.סיטואציה מרכזית מספר מתרחשת ליד שולחן ארוחת בוקר שעוז מתאר אותה פרט לפרט. באותה עת התפרסם לראשונה בעברית תרגום ראשוני של שירי פרוור. שירו " ארוחת בוקר" עוסק בניכור המוחלט בין זוג."נתן קפהבספלנתן חלבבספל הקפהנתן סוכר בקפה בחלבבכפית קטנהבחששתה את הקפה בחלבהניח את הספלבלי לדבר אלי.הדליק סיגריהסלסל סלסולים בעשןנתן את האפר במאפרהבלי לדבר אליבלי להביט אליהוא קםחבש כובעו לראשוהוא לבש את מעיל הגשםכי גשם ירדוהלך לו בגשםבלי אומרבלי להביט אליואני אז תפסתיראשי בידיובכיתי.אזולאי מביאה במלואו את כל הקטע כפי שהוא מופיע אצל עוז מול כל שורה אצל פרוור ומראה את הדיוק בהעברה לפרוזה.אני אדלג על קישורים למאמרים ושירים של אלתרמן. על הקשר ברור לספר בקתת הזמיר של אגתה כריסטי בו מתרחשים מעמדים מקבילים וחנה מעידה שהיא מכירה את הספר.מכאן עוברת אזולאי לנתח את הקשר בין עוז ו-עגנון. בין הרופא וגרושתו ו-אורח נטה ללון למיכאל שלי. היא משווה מוטיבים באישיות ובמעמדים אצל שני בסופרים. מעניין ביותר, ובעיני חדש, הוא הקישור שעושה אזולאי בין עוז לבין ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש" נוימן היה תלמידו הקרוב של יונג, וכשעלה ארצה פיתח כמה מהמוטיבים היונגיאניים. חנה מתארת בספר כמה מחלומותיה, והנה בספרו של נוימן הוא מפרש חלומות דומים בהחלט. בפרק ארוך ומעניין היא מסבירה את עיקרי פרשנות החלומות של נוימן. והנה עמוס עוז כתב חלומות כעלי זיקה יונגיאנית לחלוטין.הבאתי על קצה המזלג מהמאמר הראשון של אסתר אזולאי. בהמשך היא מפרשת עוד שלושה ספרים של עוז. מרתק לראות את המעיינות ממנו הוא שואב ואת העושר הפנימי של הספר.בעיני נשארת שאלה אחת. קורא רגיל הקורא בשטף ואינו אמון על תולדות הספרות, כמה נפגעת קריאתו אם איננו מכיר את כל מה שמיכאל שלי נסמך עליו. ספר כמו זה של אזולאי יכול להיות מורה דרך להעמקת הקריאה. לחיפוש רמזים. אין ספק שהספר מעשיר ומחכים מאוד. ואם משתמע מדברי כאילו זה ספר לימוד על עוז או על ספרות, התעיתי. זה ספר מחקר מעמיק וככזה הוא מעניין ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן