אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שושנות לנצח / שמחה סיאני


התמונה של מנחם מ. פאלק

שושנות לנצח / שמחה סיאני. הוצאת שי"ח ירושלֵם, 2006.
שושנות לנצח / שמחה סיאני. הוצאת שי"ח ירושלֵם, 2006.

סיפורים לנצח 

הסופרת שמחה סיאני מוכרת לנו לא רק כסופרת ילדים אלא גם כמספרת עממית, פולקלוריסטית. אנו נחשפנו אליה בעבר בשני ספריה המקוריים לילדים: "רומיה ומרבד הקסמים" ו"רומיה עולה לארץ ישראל". ספרים אלו שהתחבבו על בני הנוער מביאים את סיפוריה היפים של הנערה רוּמיה, ילדה תימניה, במהלך התבגרותה, על רקע תיאורי הפולקלור התימני העשיר. הספר "רומיה ומרבד הקסמים" זכה להיכלל ב"מצעד הספרים" של משרד החינוך.

במאמר זה אני מבקש להתייחס לספרה החדש: "שושנות לנצח", בהוצאת שי"ח ירושלֵם, שראה אור בשנת 2006. הספר כולל שלושה סיפורים: "שושנות לנצח", "אהיה כפרה עליך" ו"מקום בלב". שלושת הסיפורים הם פולקלוריסטיים. סיפורֵי ילדותה של המספרת בשכונת "נחלת צבי" אשר בירושלים, בשנות קום המדינה, שנים של עוני ומחסור, שנים של צניעות ועושר רוחני ואישי, כל אלו למרות קשיי היום יום. מדובר בשכונה של יהודים יוצאי תימן, הסמוכה לשכונת "מאה שערים" בירושלים.*הסיפור הראשון, "שושנות לנצח" מגולל את סיפור עבודתה של האמא לפרנסת המשפחה בבית משפחת הלפרין - ד"ר ג'ורג' הלפרין, מייסד חברת הביטוח "מגדל" ורעייתו אמילי. המספרת נזכרת היום, בבגרותה, באותם הימים: "הכל חזר אליי פתאום". חלון הראווה ובו מעטרות שושנות מפלסטיק את המוצגים בו, החזירו אותה אל העבר: הסיפור בנוי בדרך ההבזק לאחור (פלש בק).המוטיב המרכזי הוא כביכול השושנות. האֵם נהגה לקנות פעם בשבוע זרי פרחים לבית העשיר והמפואר של ההלפרינים, "ותוך כדי סידור הפרחים, הייתה מלטפת אותם בעיניה, בידיה ומתפעלת, בכל פעם מחדש, ממעשה ידיו של הבורא" (עמ' 8). כבר בפתיחה זו אנו לומדים מעט מן הרקע של התקופה ושל המשפחה. האֵם נדרשת לעבוד לפרנסת המשפחה, אין אַב ברקע, כי נפטר בגיל צעיר. עבודתה במשק בית, בבית עשיר, עומדת בסתירה לבֵּית האֵם הצנוע ואולי העני. ה"אמונה" בסיפור, תופסת מקום חשוב בחייה של האֵם. וזאת אנו למדים מהאמירה, שהיא מתפעמת "ממעשה ידיו של הבורא". בהמשך, המספרת מזוהה ממש עם נושא המזל בחיים: "שמחה'לה, כל אחד ומזלו". האֵם מספרת לבתה, שהיא עצמה התייתמה מהוריה בגיל צעיר, אך המזל גִלגל אותה לעבודה במשק בית. ניכר מן הסיפורים, שהמחברת שואבת את החומרים לסיפוריה מן הביוגרפיה האישית שלה.לעומת החום המשפחתי, האהבה והאחדות בתוך התא המשפחתי הקטן, העולה כבר מתחילת קריאת הסיפור ועוד יגבר בהמשך ובסיפורים האחרים, בולט הקור בבית משפחת הלפרין. שם ישנו דוקטור הלפרין (צליל הלעז המודגש תורם לניכור), בית גדול שיש לנקות אותו בעזרת עוזרת בית. מודגשת התחושה של בית גדול, ריק וקר. לעומת הפרחים הטבעיים והרעננים בבית הלפרין, העולים כסף רב שאין בידי האֵם לקנותם לביתה שלה, אומרת היא לבתה בצניעותה ואהבתה בעמ' 11, "אבל יש לי כבר שני פרחים בבית, שהם יותר מכל פרח אחר בעולם." ובהמשך מוסיפה "אַת ושרה'לה, שתי הילדות שלי, שתיכן הפרחים שהשאיר לי אבא". הילדות, הן הן למעשה הפרחים המקשטים את הבית הצנוע ואף יפים מן הפרחים המקשטים את ביתם של ההלפרינים.

בתחילת עמ' 12 מתחיל להתפתח הקונפליקט בין האֵם לד"ר הלפרין. האֵם קונה לבית הלפרין שושנות מפלסטיק, שבאופן בלתי מודע אולי מתאימות לתחושת הניכור של בית הלפרין, ניכור הכולל קריסטלים, שאף הם קרים. הפרחים יקרים, לפי דעתה, זאת אומרת מתאימים לבית המפואר, הם יחסכו כסף בעתיד (צידוק למעשה הקנייה עצמו) ולטענות ד"ר הלפרין שיבואו בהמשך. ואכן, העימות אינו מאחֵר לפרוץ, עימות שהוא ממש קונפליקט בין תרבויות. בערב, עם חזרתו של דר' הלפרין לביתו, הוא מבחין בפרחים מפלסטיק. ניתן לראות בבירור את הבדלי המעמדות בין ד"ר הלפרין ואמה של המספרת, ולא מדובר במעמד האינטלקטואלי והמצב החומרי בו נמצאו השניים. זו מציאות שאין לשנותה, וכך גם ביחס לפרחים הטבעיים והלא טבעיים. ד"ר הלפרין ראה בשושנות הפלסטיק פחיתות כבוד, בושה... הוא הביט בהן בתיעוב ואמר: "מה? פרחים מפלסטיק אצלי בסלון?" (עמ' 13)..."תזרקי מיד את כל הפרחים האלה לזבל!" (עמ' 14). ואילו אמה של המספרת העריכה את הפרחים הטבעיים מאד, אך לא פחות את השושנות מפלסטיק - שהיה להן יתרון בולט לדעתה על הפרחים הטבעיים, השושנות מפלסטיק לא נובלות! לאחר העימות, באה גם ההתרה: האֵם מבקשת את פרחי הפלסטיק לעצמה, ושומרת אותם מכל משמר בארון הבגדים , לאירועים מיוחדים: לשבת ולחגים.בסוף הסיפור, ישנו מוסר השכל, שהשושנות נותרות לנצח, בזמן שה"הלפרינים" הלכו זה מכבר לעולמם. בהבזק לאחור, ה"שושנות לנצח" מסמלות עבור המספרת את הערכים הנצחיים שהנחילה לה אמה.

יש לשים לב למספר עקרונות בסיפור זה, שהוא בעל אופי פולקלוריסטי.ראשית אלמנט הניגוד:- עוני האֵם שנאלצת לעבוד כעוזרת בית, מול משפחת הדוקטור העשירה.- פרחים אמיתיים מול פרחי הפלסטיק.- אֵם פשוטה, בעלת השכלה מסוימת וחכמה עממית, מול אדם שהגדרתו העיקרית היא תוארו – דוקטור.- מתיאורי האֵם ושפתה, עולים רמזי האמונה: "הבורא", "איך הקב"ה יודע" ועוד. לעומתם בהקשר לבית הלפרין ישנו שימוש במילים לועזיות כמו: פלסטיק, קריסטלים, שולחן אובאלי, מקום קסום ופסטורלי. זהו הניגוד בין עולם האמונה והפשטות לעומת עולם ההשכלה של האדונים. תרבות בעלת מאפיינים מסורתיים, כנגד תרבות מודרנית, מערבית ושיקולים רציונליים.- בבית הלפרין אין מסופר על ילדים (יתכן שבגרו ועזבו את הבית, איננו יודעים...), ובבית האֵם שתי הילדות הן העיקר.- הגיבורה בסיפור היא האֵם - האשה, שמולה הגבר - דוקטור הלפרין (ורק בסוף נודע לנו שיש לו רעייה).- בית הלפרין הוא כביכול משפחה שלמה, אך "ללא ילדים" ולא ברור אם שורר שם אושר. בית האַם הוא בית שחסר האַב, אך יש בו ילדות ויש שלֵמות ואושר משפחתי.- הלפרין מחפש את השלמות (בבית המטופח, מקושט בקריסטלים ובפרחים וכו') בעוד האֵם משלימה עם מה שנתן לה המזל ומוצאת את הטוב והמועיל בכל מצב ומצב, בעיקר באמצעות הבנות שמהוות את השלמת התא המשפחתי.עוד ארצה לציין כאן את מסגרת הזמן של הסיפור. הוא מתחיל בהווה שמהווה קרש קפיצה לאחור, לעבַר, לילדוּת, שם מתוארים ימים ספורים, וחזרה להווה, כאשר שוב משתמשים בו כדי לבטא את מוסר ההשכל. *הסיפור השני, "אהיה כפרה עליך"' שייך לתקופה מוקדמת יותר בחייה של המספרת, כאשר אביה היה עדיין בחיים.

סיפור זה מתרחש בתוך השכונה, בביתה של המספרת, בתוך התא המשפחתי השלֵם.גם סיפור זה מתחיל בהווה וקופץ אחורה בזמן, אך בניגוד לסיפור הקודם, סיפור בו יש טריגר לזיכרון, - השושנה בחלון הראווה - כאן, בסיפור השני, הזיכרון מלווה את המספרת תכופות, בגעגועים ובעצב, לימים בהם האב חי, בטרם הלך לעולמו. החיים על-פי המסורת יכולים להיות מודגשים כאן יותר, כיוון שכל הסיפור הוא מסביב לשכונת הילדות, "נחלת צבי", סביב יום הכיפורים, סביב המנהגים, סביב האב, האם והיחסים ביניהם. כל אלו מסופרים מנקודת מבטה של ילדה.אם בסיפור הקודם למדנו על האמא מבחינת מעשֵׂיה, דאגותיה ואופייה, כאן הגיבור העיקרי הוא האב: הרב יוסף חיים סיאני זצ"ל, סופר סת"ם, חזן ואומן ומעל לכל שוחט. (ניתן לשים לב לצורת הזכרת מקצועותיו של האב במספר טיפולוגי, שלוש ועוד אחד, אלמנט אליו אחזור בהמשך). תיאור עיסוקו של האב כשוחט, שהוא רלוונטי לסיפור זה, הוא אותנטי ומדוייק (סוף עמוד 18). מול הצורך במצוות ה"כפרות" המבוצעת על-ידי האב והתיאור המבעית של הסכין, מתוארות התרנגולות כעופות לבנות וצחות, בעלות כתר מלכות על ראשן. אין אלו סתם עופות. מדובר, כאמור, בתרנגולות בעלות כתר, והעלאה זו בדרגה מאפשרת להעצים את הקונפליקט שעוד יתפתח. ג

ם סיפור זה מתפתח באמצעות מספר ניגודים, דבר אופייני לכתיבתה של שמחה סיאני.- האב נותן הוראות, האֵם מסבירה אותן.- האֵם אמורה למרוט נוצות(זאת אומרת לבצע מלאכה מסוימת), אך בחכמת החיים שלה היא דואגת שהאב יבצע את המלאכה.- האב אמור לשחוט סתם תרנגולת, והיא סמל המממש מסורת, אך דווקא התרנגולת מתוארת כבעלת "כתר", מלכותית.- אין ברזים בשכונה אך יש מים לכולם.- לפני ביצוע ה"רצח" כפי שהילדות מבינות, האב לובש בגדי חג מיוחדים, כמו מתפאר במעשיו.בסיפור זה, את מקום המילים הלועזיות (שפגשנו בסיפור של ההלפרינים) תופסות מילים בשפה התימנית. למשל בעמוד 20, הסופרת מפרטת איזה מאכלים אוכלים לפני הצום: "... אכילת סַלוּפַה עם סַמְנֶה", שתיית "גִישְר עם חַוָויִג'..." ועוד. המילים עצמן מוסברות במילון המובא בסוף הספר.יש כאן גם שימוש בתחבולות של האֵם: חכמה עממית מול חוכמה מסורתית של האב. למשל, סיפור הבאת המים, סיפור הגנב ואחרים, כדי להשכיח את כעסו של האב שנאלץ למרוט את נוצות התרנגולת בעצמו, מה שהייתה אמורה להיות מלאכתה של האֵם.אם בסיפור הקודם פגשנו במספרים טיפולוגיים, כמו למשל השילוש, הרי כאן השימוש מגיע לשיא. לדוגמא: "נטל את הסכין מפיו וחתך את הווריד שבגרון התרנגולת בקלות, במהירות ובמיומנות"... (עמ' 20). בעמוד 22, השימוש השילוש חוזר על עצמו חמש פעמים רצופות: "עוד עֵצה קטנה, עוד פיסת רכילות עסיסית ועולם כמנהגו נוהג..."; "נותרו רק עקבות של חול, דם ונוצות..."; "הוא קרא לשרה'לה אחותי הקטנה, לאמא ולי"; "זאת חליפתכם, זאת תמורתכם, זאת כפרתכם"; "זאת התרנגולת לשחיטה תלך, ואתן תיכנסנה לחיים טובים ולשלום"; "שרה'לה ואני נתלינו זו בזו בבעתה, נדחקות ומכופפות את הראש". הצבעים והריחות של השחיטה, או כינוס הנשים לפרקי הרכילות בעודן מחכות בתור לקניית מים מתוארים בצורה מאוד ציורית מוחשית.הקונפליקט של המספרת בנושא שחיטת התרנגולת, מול אהבה וקדושת האב והחג, מוכהה מעט על-פי סיפור שבתוך סיפור, המובא על-ידי "מעשה הגנב". ובכל זאת, שיאו בחלום של שמחה'לה הילדה, בעמוד 29: גלגול העיניים של התרנגולת, הגרון המשוסף, הדם הניגר... כל אלה השאירו חותם בנפשה. אך עם קומהּ, יום הכיפורים מכסה ומכפר על הכול. הדת והמסורת חזקים מהחוויות האישיות. אולי אף ניתן לומר, שהמסורת של כלל האומה, חזקה מהחוויות של הבודדים המרכיבים את אותה האומה, אפילו אם הן קשות. התא המשפחתי המאחד, מנהגי העדה והאמונה, הם במרכז סיפור זה, שבו מורגשת שלֵמות שתגבר גם על חוויות אישיות קשות, כמו שחיטה, וגם על סיפורים פיקנטיים, כמו סיפור הגנב.*הסיפור השלישי, "מקום בלב", מתרכז בפן חדש השונה מן הקודמים.

אם בסיפור הראשון הגיבורה העיקרית הייתה האֵם, בשני - גיבור הסיפור היה האב, הרי שסיפור השלישי, הגיבורות הן האחיות: המספרת ואחותה הקטנה שרה'לה. גם כאן הסיפור הוא מסביב ליום ייחודי. הסיפור הראשון הוא לפני שבת, (במובנו החילוני, כיום המנוחה), בסיפור השני ישנה עליית מדרגה, ליום הכיפורים ואילו הסיפור השלישי הוא בתוך השבת - השבת המסורתית, הקדושה לשומרי הדת והמסורת. שוב, כמו בסיפור הראשון, האב חסר, הוא כבר נפטר. האֵם טורחת ומפרנסת בצמצום את בני הבית, בית קטן וצנוע. הילדות אוהבות את הדברים הפשוטים: ריח העוגה, מיטת הברזנט, המראה החגיגי של שולחן השבת. הדברים שיש בהם להדגיש את האיחוד, החום, הייחוד של מעשה ידיה של האֵם. הדגש בסיפור הוא על החינוך, על הפשטות, על ההסתפקות במועט ועל התכונה החשובה של לדעת להעריך את מה שיש ולהסתפק בו!דברים אלו בולטים במיוחד לאור סיפור הדודים המופיעים קצת לפני כניסת השבת ומספרים על אותו קרוב-קמצן שיש לו דירה ענקית, בת חמישה חדרים, אך אין לו מקום לארח אותם בשבת. לעומתו, לאֵם יש חדר קטן ומטבח קטן בחצר ויש לה המון מקום לארח את אורחיה שהופיעו ללא הודעה מראש. בחדר מוציאים ממקומות שונים, כמו במעשה קסם, מיטה ועוד מיטה ועוד מיטה, כמו בובות הבבושקה הרוסיות היוצאות זו מזו ומציעים אותן לאורחים ולבני הבית.ההדגשה היא לא על גודל הדירה אלא על גודל הנדיבות, הרצון לעזור, לארח, לשתף. יש להניח, שהאוכל שמכינים בבית קשה-יום זה הוא מועט. אך יחד עם זאת, האֵם יודעת לכלכל את מעשיה כך, שהמזון יספיק לכולם. אין אף לא פעם אחת תחושה של חוסר, תחושה של מסכנות. להיפך, כולם מאושרים בחלקם. הצד הרוחני והפסיכולוגי של ה"ביחד" הם המנצחים במערכה, ומאפשרים לגדל משפחה מוצלחת, שורדת ואמיתית. גם בסיפור זה, כמו בקודמיו, הריחות והצבעים הם כה חיים ומוחשיים, כאילו גם אנו היינו באותו מקום בעת ההתרחשויות שבסיפור.

אומנם המטבח ניצב בחצר, אך הוא חלק אינטגראלי מהבית. "ההמולה בביתנו הקטן הייתה רבה והשמחה גדולה. אמא פתחה את מכסה סיר העוגה ופרסה שתי פרוסות עבות מעוגת התפוזים. ריחה הנפלא של העוגה עלה מהסיר ופינו נטף ריר..." (עמ' 36). "ריח המאכלים עלה ממטבחנו הקטן ולהבות שלוש הפתיליות ריצדו בחמימות", (עמ' 38). סיפור זה גדוש בתיאורי אוכל תימני, אשכנזי (קניידלך) וישראלי. מדי פעם, אנו מקבלים את תיאורי האקטואליה הקונקרטית ולמדים עקב כך ששמחה'לה היא בת חמש וחצי ושרה'לה בת שנתיים וחצי והן כבר יתומות.כמו שציינתי בסיפור הראשון, כך גם בסיפור הזה, הסיום מסתיים במוסר השכל: מה שחשוב מעושר ומבית גדול, הוא להיות בעל לב נדיב ורחב, להיות מוכן לארח אורחים, בין אם הם קרואים ובין אם לאו, להיות מוכנים לעזור ומהמעט שבביתך, תוכל להאכיל גם את רעך וקרובך בכבוד.*בפרק זה אני מבקש לומר מספר דברים כלליים על שלושת הסיפורים, תוך כדי השוואה ביניהם. על חלק מהדברים כבר רמזתי ועליהם אוסיף דברים נוספים, תוך התרכזות באִפיונים הפולקלוריסטיים שבסיפורים. למרות שמדובר ביצירות ספרות עכשוויות ולא בסיפורים פולקלוריים שהועברו בעל-פה מדור לדור, גם בסיפורים אלה מצויים המוטיבים העממיים, האופייניים לסיפורי-עם.אני מבקש להתחיל מהעניין הטיפולוגי. כבר הדגשתי קודם את השימוש בשילוש. על כך יש להוסיף את העובדה שהכותבת בחרה, במודע או שלא במודע, לספר שלושה סיפורים. בסיפור האחרון, האֵם מציעה שלוש מיטות. יש במטבח שלוש פתיליות. הסיפור הראשון והאחרון המהווים מסגרת: יש שלושה גיבורים - אֵם ושתי בנות. ניתן לומר, שהסיפור הראשון מסתובב סביב האֵם, דר' הלפרין והבת המספרת (האחות הקטנה כמעט ואינה מוזכרת). הסיפור השלישי כולל אֵם, שתי בנות ושני דודים, סך הכל חמישה אנשים וגם חמש הוא מספר טיפולוגי, המתאים לסיפורים פולקלוריסטיים.עצם עניין השימוש במסגרת הוא אלמנט פולקלוריסטי. סיפור ראשון ואחרון הם ללא האב, עם ההתמודדות של האם ושתי בנותיה הקטנות. האב החסר בהם הוא מוקדו, מרכזו של הסיפור האמצעי, כמו מחבקים שני הסיפורים האחרים את דמות האב החסרה.

המעבר, מבחינת הבתים, הוא: מבית גדול (של אחרים) בסיפור הראשון, לחצר בה מתרחשת העלילה, (שחיטת תרנגולות לקראת יום הכיפורים), בסיפור השני ומעבר לחדר קטן עם מטבח בחצר, בסיפור השלישי (כאשר ברקע הדירה בעלת חמישה חדרים של הדוד הקמצן, שסוגר את המעגל של בית ההלפרינים). עוד יש להתייחס בסיפורי-עם רבים לעניין העושר והעוני, המהווים את הבסיס לחלק גדול מהקונפליקטים. כאן, בסיפור הראשון, עניין העושר מול העוני: המצב הסוציו-אקונומי של דוקטור הלפרין מול זה של משפחת המספרת, מהווה חלק ממרכיבי הקונפליקט. בסיפור השלישי: הקרוב העשיר, בעל הדירה של חמישה חדרים, מול דירת החדר הקטן של האֵם - שוב חזרנו לאותו המוטיב. רק בסיפור השני (וטוב שהוא נמצא בין שני הסיפורים האחרים) מתאחד האושר המשפחתי והמשפחה שלימה, עם קיום החג כהלכתו, ללא הפרעה מבחוץ. על כן זהו התא המלא, המושלם, שאין בו קונפליקט על רקע כלכלי, כי בעניין זה של "כפרות" לפני יום הכיפורים, אין עוררין. ולכן, הקונפליקט המוצג בסיפור, של ילדה קטנה המתרעמת על אביה האהוב השוחט את חיית המחמד שלה, אין בו כדי להפר את האיחוד המשפחתי, כאמור, וקיום החג הקדוש, על כל הריטואלים הקשורים בו.דבר נוסף שיש לציין הוא, החיים והמתים בסיפורים. בסיפור הראשון בולט היעדרו של האב (שמֵת בעבר). בסיפור השלישי, שוב מות האב מובלט, (אם כי לזמן קצר הוא מוחלף בדוד). בסיפור השני, היות והאב חי, את מותו מחליף התרנגול השחוט.

תמיד יש תחושה של אובדן קרוב.אם נרצה לפרט את האמצעים הפולקלוריסטיים בסיפורים, בנוסף למספרים הטיפולוגיים (שהדגש הוא על המספר 3), יש לציין בעיקר את הדברים הבאים:- ניסיון לקונקרטיזציה כדי לתת לסיפורים אמינות. זאת נעשה בשימוש בשפה אותנטית או לועזית לפי הצורך, בפירוט מנהגים, מאכלים, בשימוש בריטואליות ובדברים דומים.- בניית עלילה לקראת קונפליקט, התרה ובסיום מוסר השכל, שנאמר בצורה מפורשת.- שימוש מושכל ודומה באלמנט הזמן. בשלושת הסיפורים מתחילים מן ההווה, חוזרים לעבר ומשלימים את המעגל עם מוסר השכל לימי ההווה.- אלמנט הכסף, המוצב כנגד האושר האמיתי, חיי משפחה וכיבוד.- בניית ניגודים וקונפליקטים כפי שכבר הצגתי לעיל.- הקְצנוֹת – למשל: בסיפורֵי הבכי והצחוק. בכינוס הרכילות של הנשים, היושבות בתור לקניית המים. במניפולציה של האם מול האב, במקרה של מריטת נוצות התרנגולת, בה יש כעס ושביעות רצון בו זמנית (בסיפור השני). - שימוש בחטאים, כמו הגנב המוזכר גם הוא בסיפור השני והקרוב-הקמצן בסיפור השלישי.- מוטיבים עממיים נפוצים, כמו: עניין המים, סמליות השושנים, חשיבות השבת והחג.- שימוש בצבעים חזקים וסמליים כמו: לבן, אדום, שחור. אין צבעי ביניים.- שימוש בסימבוליות כמו: סכין מכסף לבן וקר, אדום כדם, וכדומה.- דִמיון ושוני מודגשים באמצעים מקובלים: בגדי האב לפני ביצוע השחיטה, כרבולת התרנגולת המתוארת ככתר, (שבעצם הופך לכתרו של האב המבצע את מצוות "כפרות" של יום כיפור). ניתן בנוסף לדברים אלו אף להתעמק בתפקוד הרהיטים, למשל: שולחן השבת, המיטות, הכיסאות ועוד.אף השמות הם בעלי תפקיד: ד"ר הלפרין הוא נציג התרבות הלא עדתית אותנטית, דוֹד שלום המגיע לשבת, דודה אסתר הנזכרת בסיפור...*לסיכום ניתן לומר, שבאמצעות שלושת הסיפורים של הכותבת למדנו, שניתן גם היום ליהנות מספרות שהינה בגבול שבין פרוזה רגילה לבין פולקלור. סיפורים אלו, שבהם דנו קודם, כתובים בשפה יפה, כובשת, חלקה, שוטפת. הם כמו סיפורים ליריים והמבוגרים נכבשים על-ידם בנקל. באמצעות סיפוריה של הסופרת שמחה סיאני, אנו לומדים רבות על בני העדה התימנית מזווית שונה שהורגלנו אליה, (פולקלור ומוסיקה, ריקוד ותיפוף), ונכבשים מההיכרות עם שכונות ירושלים מן השנים של טרם הקמת המדינה ולאחריה.הדיאלוגים כובשים את הקורא והאלמנטים הם קונקרטיים ואמינים.במאמר מוסגר אומר, שהם מזכירים לי את סיפוריו של המספר העממי המוכר ביותר ברומניה, יִוֹן קְרְאֵנְגַה, המספר סיפורי ילדות בגוון עממי.סיפוריה של שמחה סיאני מוכיחים, שכאשר סיפור כתוב באופן קולח וטוב, גם אם הוא מסוגה (ז'אנר) שונה מזו המקובלת היום, הוא מצדיק את הקריאה וההנאה הצרופה המצופה ממנו.לא פעם אני חש, שלמרות שהסיפור נשמע לוקאלי כל כך, מסתבר בסופו של סיפור, שהלוקאלי - הוא האוניברסלי!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מנחם מ. פאלק