אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסיפור של הקרחת שלי / מארק ון דר יאכט


התמונה של דן לחמן

הסיפור של הקרחת שלי / מארק ון דר יאכט. הוצאת בבל
הסיפור של הקרחת שלי / מארק ון דר יאכט. הוצאת בבל

שאלתי את עצמי אם זה יהיה מוגזם להתחיל בהצהרה שזה אחד הספרים היפים והטובים שקראתי לאחרונה. ספר של סופר לא מוכר. אלא שהכרזה כזאת צריכה גם לומר לאיזה סוג של ספר מצוין אני מתכוון. לא, זה לא גילוי של קלסיקון חדש, בעוד עשר - חמש עשרה שנה לא יזכרו את הספר, אך כספר לקריאה שוטפת הוא טוב מאוד בסוגו. הרבה יותר גבוה מרומן רומנטי למשל. בדימויי האופי הגרמני התרבות נתפסת ככבדת ראש וחסרת הומור, למרות שיש להם סטיריקנים מצוינים שכתבו בשנות העשרים והשלושים המוקדמות. ההולנדים נתפסים כבני דודים של הגרמנים מבחינה זאת. הם נתפסים ככבדי ראש איטיים, חסרי הומור אך מתקדמים מאוד בדברים אחרים. לכן כשהתחלתי לקרוא את הספר בעל השם המוזר חשבתי שאני הולך לקרוא משהו כבד ולא מתאים לקיץ המהביל, אך כבר אחרי שתי שורות ידעתי שנפלתי על אחד מהספרים השובבים. רמאיים בתכלית. מסוג הספרים המצחיקים מאוד בסגנון הכתיבה ומסתירים מיני כאבים ומחשבות על הקיום האנושי בעמקם.אלא שסיפור הספר והסופר רק מתחיל. ואן דר יאכט הוא פילוסוף וינאי שזכה על ספר זה בפרס חשוב המוענק אחת לשנתיים לספר ביכורים הנכתב הולנדית. אלא שהתגלה ש-ון דר יאכט כבר זכה ב1994 בפרס ספר הביכורים שלו על ספר שפורסם תחת השם ארנון גרונברג. כך הפך גרונברג למי שזכה פעמיים בפרס ספר ביכורים וסיפור הקרחת הפך להיות הרומן השני הראשון של גרונברג. ואם סיפור מצחיק כזה יש על הסופר אפשר לגשת לספר עצמו."הקדמתי להקריח. התקרחות מוקדמת הייתה כתובה לי בגורל ואף לפני כן, הקרחת שהופיעה מוקדם כל כך נפלה עלי בהפתעה גמורה.... יש סופרים של ספר אחד בלבד והם כותבים על מלחמה, על מחלה איומה, על בת נעדרת שהתגלתה אחרי ארבע שנים בקרקעית באר. הסיפור של הקרחת שלי מחוויר לעומתם, אבל גם סיפורים קטנים יכולים להיות חשובים"מכאן מתחיל המספר לספר את תולדותיו, תולדות משפחתו. אמו האצילית שעזרה לעניים אך לא זזה בלי תיבת היהלומים שלה. "כשאני רואה את אבא שלך אני מריחה את הדלות" אמרה לכיוון אביו, שהיה פחות אצילי מאמו ואכל כמו חזיר. אלא שאביו לא היה עני כלל, אך הוא היה כסף "חדש". אמו נפטרה כשהוא בן שמונה עשרה. אביו מיהר להתחתן עם אלאונור, אישה עשירה בפני עצמה והוא מסביר לבנו "הנישואים המוצלחים ביותר הם נישואין של נוחות. תשוקה היא עניין לנשים היסטריות בלבד" אך האם הוא רומז שאשתו הראשונה רבת התשוקות והמאהבים הייתה היסטרית?

הסיפור מתרחש בווינה ולא בהולנד. למרות שנכתב בהולנדית ושם המחבר רומז להולנדית.אמו אהבה אמנים צעירים ועניים, אך זה לא היה עניין של "ככל שהוא עני יותר, כך הוא רצוי יותר". אמא שהייתה לה הפרעת אכילה. שהייתה מוסיקאית, שאביו הסתיר ממנה את הפסנתר שלה כדי שלא תיכנס לכל מיני הזיות מהמוזיקה. אישה שקנתה לעצמה אקדח קטן ויורה להנאתה באמצע ארוחת ערב בנברשת הגדולה בביתם.מרק רצה בצעירותו להיות משורר, ממשיך המסורת של פול צלאן. אמו רצתה שיהיה רקדן בלט, אביו רצה אותו מעשי ומצליח. רצון הכתיבה עבר לו כשכל הוצאות הספרים דחו את שיריו.האם הולדן קולפילד יישאר בעינינו לעולם הנער המתבגר האולטימטיבי? אינני יודע אם ון דר הכט באמת מושפע מהתפסן בשדה שיפון, אך אין ספר שקוראים רבים יזכרו בו בעת קריאת סיפור הקרחת. למרות שכאן הסיפור מתרחש כבר אחרי גיל ההתבגרות, הוא חוזר ומספר גם על העבר, על התבגרותו של הנער. לעולם כנראה נער צעיר שיספר בגוף ראשון את תלאות ההתבגרות שלו ייהפך מיד לאחיו התאום של קולפילד. "כעת, כשגיל ההתבגרות שלי כבר היה לפרק בעבר תחום ומגודר היטב,הבנתי שייחסתי חשיבות רבה מדי ליופיים של שירי ופחותה מדי ליופיין של פליטות זרע. השירים הלכו והשתפרו ופליטות הזרע הלכו והתדרדרו."כשהתבגר התחיל לפתח ציפייה ל amour fou אהבה משוגעת שרק הצרפתים מכירים אותה היטב. הוא רוצה להיות משורר רומנטי, סימבוליסטי, סוריאליסטי. הוא גבר נאה בעל מראה ברזילאי. יש לו נשים אך אף אחת לא משגעת אותו.סיפורו של מרק מקפץ בין ההווה לעבר, בין זיכרונותיו מאמו לחייו עם אביו ואשתו החדשה, אלאונור. ובין השוואות בין שתי הנשים. פעם בחודש היה אביו מכה את מארק ושני אחיו, לא מפני שעשו משהו רע אלא כדי להכין אותם למכות שהחיים יחבטו בהם.כמה מהמאהבים של אמו רצו להיות גם המאהבים שלו, אך הם לא נטפלו, אמו אהבה רק סוטים מנומסים. ולכל אורך הספר אמו היא הדמות הציורית ביותר. המאהבים שלה, רוחה החופשית האנטי ממוסדת הדברים שהיא אומרת ולאורם מנסה גם לחנך הופכים אותה לדמות שכקורא אפשר לחוש צער שהיא דמות ספרותית ולא מישהי שנפגוש באיזה מקום. אם כי ייתכן מאוד שבחיי היום יום די קשה לחיות ליד אישה כזאת הבנויה משיגעון ואטימות אגואיסטית .ברגע של הרהור מארק חושב שאינו רוצה להיות אורח בחיים. הוא מרגיש שהוא נראה כחדש בכל מקום אליו הוא נכנס "מארק, אתה חייב לדאוג שלא תמות לא משומש...בני אדם חשוב שישתמשו בהם אחרת כל החיים שלהם הם לחינם. אסור להם לעמוד ריקים. מקררים יכולים לעמוד ריקים אבל לא בני אדם"

זיכרון מדברי אמו. וכך הוא מגיע למסקנה שבבוא יומו יוכל להגיד" השתמשו בי, ועוד איך השתמשו". הסיפור שאיננו מסופר באופן ליניארי אלא מתוך חלקי הזיכרון מקבל כיוון חדש כשמארק מקבל מאיזו אישה מזוודה שהייתה שייכת לאמו.יש אנשים שלא אוהבים עוף בקארי, אני לא אוהב רגשות. הוא מעיד על עצמו. הוא ממשיך לחפש את "אמור פו" שלו, אך אין לו מושג מה זה ואין שום מדריך מעשי למשתמש, הוא בן חמש עשרה. דברים מתבלבלים כשהוא פוגש את מילנה ואנדריאה, שתי נערות צעירות, תיירות מלוקסמבורג. שתי נערות ריקניות מצחקקות. לא מועמדות רציניות לאמור פו. אך הפנטזיה שלו חזקה יותר ממה שהוא רואה ושומע. הוא קורא לאחיו הגדול לעזרה ובמהרה מוצא את עצמו מסתכל באחיו שוכב עם אנדריאה בעוד הוא איננו מעז כמעט לגעת במילנה. אחרים היו רואים יחסי מין. הוא רואה לראשונה בחייו את התשוקה. עירום כבר ראה קודם לכן, אך תשוקה במציאות, בפעולה, אליה לא נחשף, וכעת הוא עומד ומסתכל. כשהוא ומילנה מתפשטים סוף סוף היא מודיעה לו שיש לו פין של ננס. פין ננסי. הוא ראה את אמו בעירום, אך לא גברים, לא את אחיו, יש להם חדרים נפרדים עם אמבטיות נפרדות. כעת הוא נאלץ לראשונה להביט באחיו העירום ושתי הבחורות מראות לו איך נראה איבר אמיתי.מאותו יום הוא נתקף אובססיה "איבר מינית" הוא בודק את קדמת מכנסיו של כל גבר ההולך מולו. ניסיתי להיזכר, אני לא מכיר אף גיבור ספרותי אחר שזו תכונה מאפיינת שלו. ייתכן כמובן שכמה מהגיבורים הספרותיים היו בעלי איבר קטן, אך העובדה ותוצאותיה מעולם לא סופרו קודם. הוא הוזה על איברי מין גבריים. הוא רואה מולו נוף של אתרי סקי בתוך כל מכנס מולו. הוא מבין שהפך אובססיבי "ברוכה הבאה אובססיה, בואי היכנסי, תאכלי אתנו משהו" עם הזמן רמת האובססיה ירדה אך ליוותה אותו בתוכו לתמיד. הוא התחיל להרגיש מנוכר לגופו. סופו להתחתן עם ננסית הוא חושב, כדי שיגידו לו שיחסית לננס יש איבר ענק, מפלצתי ממש. כשהוא מכריז בארוחת ערב ב בנוכחות אמו שני אחיו ואביר אמו אומרת באדישות " סריסים שרים יפה" וכל אחד ממשיך בעניינו. והסיפור ממשיך לנוע בין אפיזודות מצחיקות מאוד, טרגיות ומשתקות.את הסיפור מספר מארק ויש בו קטעים מצחיקים עד דמעות, אך הגיבורה האמיתית של הספר היא אמו. האישה עם כל האמירות המוטרפות וההתנהגות המוזרה. מבלי שהוא מבין הוא מביט באשה שהיא סמל האהבה המשוגעת. אישה יפהפייה אולי היפה ביותר בווינה, שכל הגברים מאוהבים בה והיא מחלקת את אהבתה בנדיבות סוציאליסטית. כל גבר שהא נוגעת בו מתאהב בה. עם חלקם היא נעלמת לתקופת מה לכל מני איים, כרתים, סיציליה. אחרים זוכים בה לפעם אחת והם לא שוכחים וממשיכים לרצות ולהתגעגע. והיא לא מבינה. כמו פרפר זוהר היא עוברת מגבר לגבר, לוקחת מה שהיא צריכה, מעניקה רגע מחייה מבלי לחשוב על הצריבה שהיא צורבת. מחתימה את הגברים שלה לעד.מארק רוצה להיות הרבה דברים. משורר סימבוליסטי, או סוריאליסטי. אמו רוצה שיהיה רקדן בלט, לא כמו רקדן שרוקד כאילו היה מקפא פטל. אבל הדברים מתגלגלים אחרת לגמרי. לגמרי. מארק חווה התבגרות נואשת וחסרת תוחלת. רחוקה לחלוטין מזו של הולדן קולפילד. הסיפור הקומי טרגי זה מתנהל ברמות של הסתרה. הסיפור אחד וכונות עמוקות ממנו. מארק מחפש ולא יודע מה. ומול הרצון להיות משורר או לחוות אהבה משוגעת כמו במאה התשע עשרה הוא צריך להשלים עם אבר מין סמלי. סמלי באופן רחב. וסוד הנרמז ומתגלה חלקית. מזמן לא קראתי ספר כל כך מהנה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן