אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יורם קניוק / על החיים ועל המוות


התמונה של דן לחמן

על

על החיים ועל המוות / יורם קניוק. הוצאת ידיעות אחרונות

מזה זמן רב שלא נתקלתי בכריכה של ספר שתמשוך את תשומת לבי. ספרו החדש של יורם קניוק נראה כמו אחד הספרים הישנים. כריכה קשה שנעלמה מזמן. צבע אחד, במקרה זה שחור טקסטורה מחוספסת ועליה מובע שם הספר באותיות זהב.פעם כל הספרים הופיע בכריכות קשות. רק הספרות הזולה, ספרי הבלשים, הופיעו בכריכה דקה והיו סוג של חידוש. כשהוצאת עם עובד התחילה עם מפעל המינויים ספריהם הופיעו בכריכה דקה כדי שיוכלו להישלח לבתי המינויים. ספרים בשני צבעים. סגול – לבן בשנה אחת אדום - לבן בשנה אחרת ובמרכז איזה רישום. הכריכה הקשה כמעט ונעלמה. שנים אחר כך הכניסה יעל שוורץ המנוחה, בספריה החדשה, את צילום יצירות האמנות על כריכת הספרים. שוורץ שהייתה גדולת ידע באמנות וקוראת ספרים חכמה ונלהבת הצליחה למצוא לכל ספר איזו יצירה שתסמל ברוחה את הספר. לא בצורה המובנת מאליה, אלא רמז לאווירה לנושא. היא למדה אותנו לחבר בין שתי צורות האמנות ומאז אנו גם מכירים יצירות אמנות שלא היינו מגיעים אליהן.אינני יודע מהי נקודת התורפה של קניוק. למה לא הצליח לכנס לפנתיאון הסופרים הגדולים. למרות שספריו ברובם נמכרו היטב. אולי מכיוון שלזמן מה נחשב לסופר נוער כמעט. את ספרו "ערבי טוב" פרסם בשם אחר. ונולדה שעוריריונת כשהתגלה שהוא הסופר. אך כשהתפרסם ספרו "דודה שלומציון הגדולה" חשבתי לאיזה זמן שזה ספר מופלא. מופלא אולי מכיוון שהעלה בי מיני זיכרונות עמומים. ואולי איננו נחשב לסופר "גדול" מכיוון שעיקר כתיבתו היא הסיפור. הוא יודע לספר את ההתרחשויות שהוא דן בהן, אך חסר לו איזה מנוף שיעלה אותו רמה אחת למעלה.ספרו הגדול של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יצא בתחילה בכריכה דקה, אך אחרי שנה יצאה הוצאה חדשה מיוחדת בכריכה קשה. פעם זה היה להיפך. הספר היה יוצא בכריכה קשה ורק אחרי שגל הקניות הגדול נגמר הוציאו אותו מחדש בכריכה רכה. אני החלפתי את העותק בכריכה הרכה לזו הקשה.אני מזכיר את עוז לא רק בשל הדמיון בכריכה. גם עוז וגם קניוק כתבו ספרים ביוגראפיים. את ספרו של עוז אני מבטיח לעצמי לקרוא מחדש, כי כוח השיפוט שלי נפגם בקריאה כי נמשכתי מיד לתיאורי החיים. האביזרים שנעלמו מזמן, השכונה.נכון שלא גדלתי בירושלים ופרופסור קלויזנר לא היה דודי. אך בביתנו עמדו כל כרכי הספרים שלו. גם של ז'בוטינסקי גם מנדלי. פעם היו מוציאים סדרות של "כל כתבי" וכך הייתי כנראה הילד היחיד שקרא את שמשון ואת חמישתם של ז'בוטינסקי. שידע בע"פ את אנבלי ואת העורב של א.א פו. שהיו לו מנצ'אלך תקועים בקירות ביתו, ועוד זיכרונות משותפים.והחצר. כמה מבנים סמוכים זה לזה שיצרו בזויות שלהם חצר פנימית. בשבתות ישבו בצד אחד הנשים הבוכריות בחלוקיהן הצבעוניים ומניפות דמויות גרזן להתזת ראשים כמו שהצטיירו לילד חובב קולנוע. הספניוליות ישבו בפינה אחרת והאשכנזיות בפינה משלהן. הבוכריות דיברו בקול רם, הספניוליות גרגרו כמו יונים והאשכנזיות, נו טוב, אשכנזיות. הוחלפו מתכונים והובאו טעימות. כילדים נכנסנו לבני השכנים והתכבדנו. אצל הספניוליות, שהיו לבנוניות, סוריות ובולגריות ניגבנו טחינה חמוצה שנשכה בלשון. בורקים מרובעים לפני שהפכו לבורקסים. אכלנו ממולאים. לבוכריות הלכנו בשביל דברי המתיקה. מדי זמן הייתה באה ערביה שהייתה מפליאה לגלגל חוט ביו אצבעותיה למרוט את שער פניהן של הנשים שהתאספו בחצר חיכו בתור ופטפטו. באותו יום היו פטורות ממלאכת הבית. ואנו היינו מתקבצים בצד וצוחקים למראה העוויות הפנים של המרוטות.בימי שישי עבר ברחוב הערבי מאבו כביר דובר האידיש עם עגלתו הקטנה, צוער "מורן שבס מורגן שבס" והנשים היו יוצאות לקנות כמה גזרים, תפוחי אדמה, כמה עלי פייטרושקה, הרי היא פטרוזיליה שיהיה למרק. לעתים היו קונים "רתח" שהיה הופך בלילה לצנון מגורד ועם טיפת חומץ ומלח קראו לו סלט רייתח. המידות היו אוקיה ורוטל. באביב היה בא האיש עם מכשיר שנראה כמו נבל ענקי עם מיתר אחד ומנקה את שמיכות הפוך לפני האכסון והיינו רודפים אחרי הנוצות.הגברים הספניולים היו חברי האצ"ל, האשכנזים בהגנה רובם. הבוכרים נטו לכיוון הלח"י. אך כשנפגשו בשבתות בחצר היו חברים בלי חילוקי דעות. אכלו אלו את תבשיליהם של אלו. ובחצר ממול היה השוחט עושה את מלאכתו בימי חמישי ושישי והיינו עומדים לראות בהשתאות את התרנגולות מתרוצצות ורוקדות את מחול המוות שלהן.נזכרתי בכל זה תוך כדי קריאת ספרו של עוז. כעת התחלתי לקרוא את ספרו של קניוק והפרק הראשון העלה בי גל זיכרונות אחרים. נכון שאני צעיר מקניוק, בפלמ"ח לא הייתי. ואת ההפצצה האיטלקית על תל אביב במלחמת העולם אינני יכול לזכור, אך את הפצצות של מלחמת השחרור אני זוכר. זו על התחנה המרכזית שפגעה באוטובוס "שתי קומות" היחידי שנסע בעיר. בגיל חמש עשרה עזבנו את השכונה ועברנו לגור בגבול השכונה שקניוק מספר עליה. מהצד השני של הכביש. לא הכרתי אותו שם. אך כל הרחובות שבין רחוב בן יהודה לשפת הים אלו שקניוק מדבר עליהם היו מרחב המחיה שלי לזמן מה. חיפשתי זיכרון אחד שאיננו. הפלאפל ברחוב ארלזורוב, מעט אחרי פינת דיזנגוף. מקום בו עמדה גבעת כורכר שמדרגות עץ הובילו לסוכת פלאפל שם התקבצו בשבתות אחרי הפעילות בתנועות הנוער כל הצעירים ושם התנהלו הוויכוחים על התנועות, וכשהטחינה נזלה מהפיתה התחילו רומנים ילדותיים ראשונים שהתבטאו בדרך כלל בלהזמין איזו בת למנה.בשנים מאוחרות יותר כשפיתחנו טעם אחר היינו הולכים במוצאי שבתות למוזיאון תל אביב לשמוע קונצרטים קאמריים. לא ידעתי ולא הכרתי את מנהל המוזיאון שהיה אביו של יורם קניוק, ויורם עוד לא היה אישיות בפני עצמה.דומני שלדורות הבאים כבר לא יהיו סיפורי שכונות ואני תמה לפעמים מה יהיו סיפורי זיכרונותיהם. אני יודע שניגשתי לכתוב על ספרו החדש של קניוק, אך נסחפתי לתוך גל זיכרונות שהוא, יורם, העלה בי.קניוק כבר כתב ספר אוטוביוגראפי אחד קודם, 'חיים על ניר זכוכית', בו תיאר את חייו הסוערים בניו יורק של שנות החמישים. הזכרתי זאת בעבר. סרטן איננו נושא חדש לחלוטין בספרות. טולסטוי כתב על איבן איליץ' ולמרות שאינו קורא למחלה בשמה הרי התיאור נראה די מדויק. אחריו כמובן אגף הסרטן של סולז'ניצין. שם הדברים ברורים. הפחד מפני המלה גדול ומצריך פירוק. מחלה שלא מזכירים את שמה מרוב אימה.ה c הגדול קוראים לה האמריקאים מלכי ההתכחשות. וגם אני לא הכרתי את המחלה הזאת. אינני יודע מתי נולד הסרטן. בשכונה, אמא של רינה'לה חלתה בראק. ראק. ולא הבנתי מה זה לחלות ב רק. כשהלכנו לבקר אותה בהדסה נראתה כמעט כמו תולעת קטנה על סדין לבן. היא הצטמקה עד שנעלמה. שנים אחר כך נולד הסרטן. והיום כשנזכרתי שוב אינני יודע אם היה זה רק ספניולי פולני או בוכרי. ואולי ערבי בכלל.כעת אחרי מחלה קשה והוא על סף מוות אחרי אשפוז ארוך וניתוחים אחדים הוא כותב את סיפור החודשים הללו. וכבר בהתחלה פוגשים בסגנון המוכר שלו. בעברית השוטפת מאוד, "הלא מתנשאת" ספרותית מרומזת.על החיים ועל המוות הוא כמובן נושא הספר, החיים והמוות ולהיפך. אך אי אפשר שלא לקשר אותו גם לזיכרון הילדות. אותה קריאה על החיים ועל המוות שהיו צועקים אז בכל פעם שניסו לעשות מה שנראה מסוכן. לקפוץ לבריכת גן הדסה למשל, מקום בו מתנשא היום גן העיר, ופעם היה בריכת לימוד שחיה של בתי הספר באזור. על החיים ועל המוות. גם כשזרקנו גוגואים. קריאת אומץ קרב."אחרי הדברים האלה – אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזקנה ואחרי החסד והאהבה ואחרי בן כסיל תוגת אמו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי שבתוך התהום- אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו שהייתי ארבעה חודשים"כל כמה שהספר כתוב בלשון עכשווית קולחת קניוק משלב בו אמירות של שפה תנ"כית להדגיש רגשות, לחבר אותו אל חוויות יסוד קדמוניות, ובכל זאת הקריאה שוטפת מאוד. והתחושה עכשווית לחלוטין. שפה יומיומית, אחרים יגידו לא ספרותית מספיק.כך מתחיל הספר, ומשם הוא חוזר לזיכרונות שהציפו אותו, זיכרונות ילדותו ברחוב בן יהודה פינת אדוארד ברנשטיין, השכונה שלו. שכונת ילדותו. כשעצי תפוזים עוד צמחו בין הבתים. ואנשים גידלו להם תרנגולת בחצר.האם הספר טוב? זה ספר של קניוק. אפשר להבין בהחלט שאחרי חוויה מטלטלת שכזו סופר רוצה לכתוב עליה, וכמו כל אדם כל בדל של זיכרון הופך להיות חשוב לו. אך האם כל בדל שכזה חשוב לקורא. קטעים מיותרים שאינם מוסיפים דבר להבנה להתקשרות ולאמפטיה נקטעים בשל קטעים שמנתקים את הרגש המשתף. ונכתבו אולי מכיוון שעלו בזיכרונו. תיאורים מדויקים של כל בדיקה שעבר. אך לרגע מבליח איזה דימוי שובה לב ומעלה פסקה למקום אחר. לחדרי הניתוח הוא קורא חדר הזבח והטבח. לא פשוט.כשהוא מתעורר מהניתוח הוא חושב שלקחו לו את הסרטן שלו. אשתו ילדה בנות והוא ילד סרטן. מתי עוד יכול גבר לחוש חוויה לידה שכזאת. צריך להודות שזו הסתכלות חדשה ושונה לחלוטין. הסרטן הוא שליחו של האל. כמו המלאכים בסדום. שליח המודיע על מות. כמו ש-היטלר שלוחו של אלוהים לפי הלובביצ'ר. ואם זה האל, השטן הוא סוכרייה על מקל.קניוק מערב זיכרונות של ממש מתקופות חייו השונות, תיאורים מדויקים של הניתוחים והטיפולים שעבר והזיות שונות. והתערובת הזו חלקה מעניין וחלקה לא מגיע לגבול העניין. קניוק שהוא כעת סופר בעל ניסיון, שחזק מן המוות, מנסה להרגיע אותנו דרך הספר. לא נורא להיות בו, המוות. לא מרגשים כלום. הוא אומר. קניוק לא ראה את המערה הכחולה את האור בקצה המנהרה, אך חש בשינה הערבה כשהמוות לוקח בעדינות אל החור השחור. אך האם אפשר לסמוך על מישהו שביקר רק על שפת המוות ולא ממש נכנס לתוכו.ההזיות, הזיכרונות, אלו האמיתיים ואלו שאולי הומצאו למען הספר. אלו שיש בהם ניסיון לתת משמעות לרגשות כלל אנושיים ואלו הפרטיים לחלוטין. לא הכל מעניין באותה מידה. אך לקניוק יש יד קלה. אינני יכול לדעת כמה קשה הוא עובד כדי להוציא דבר דמוי יד קלה. כך שישנם בספר קטעים טובים מאוד מרגשים. קניוק עצמו כותב"מישהו ישאל איך הספר זה ( זה שקוראים כעת) יגידו לו שהספר די יפה, אפילו מעניין, קצת מדפרס, חבל שלא קיצר. זה ספר רע, סופר פרוע, הספר לא כתוב היטב ולא ערוך דיו..." בין אם זו מודעות עצמית ובין הצטעצעות או הגנה מפני ביקורת, כל מה שכתב נכון.סטיירון כתב על המחלה שלו. נכון רק" דיכאון" לא סרטן. וגם הוא הביא פרטים ותחושות וניסיון לרדת לעומק הדברים, אך הוא גם ידע לחתוך בטקסט וכתב ספר דק למדי על תקופה ארוכה ונוראה.למזלו ולמזלנו הוא הבריא ואני מקווה שזה איננו ספרו האחרון. שזה איננו רקוויאם חייו וכתיבתו.בסוף הספר הוא מוסף פסקה בה הוא מבקש למות ביום חמים שאינו רק ואינו חם מדי כדי להקל על המלווים. הוא מעדיף שישרפו את גופתו. לא לתפוס עוד מקום בחלקת נדלן.אפשר לקוות בשבילו שרצונו יתממש.קניוק כותב גם בעיתונות. לאחרונה כתב בזעם על ששרפו את מתקן שריפת הגופות. הוא רצה להישרף אחרי מותו וגנבו לו את האפשרות. כתמיד הוא מצליח לעורר איזה זעם קטן באמירותיו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן