אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטעם 11 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית


התמונה של דן לחמן

בימים אלו יצא לאור גיליון חדש של כתב העת "מטעם" זה הנושא כותרת משנה "כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית".כרגיל בכתבי עת יש בו מבחר מצוין של סיפורים ושירים של אהרון שבתאי, מחמוד דרוויש, יונתן הירשפלד, חדווה הרכבי ועוד ועוד אך כתמיד יש בו כמה מאמרים מעניינים המשמשים עוגן לרדיקליות של כתב העת.הראשון שבהם, אם כי לא לפי סדר ההופעה בחוברת הוא המאמר של יצחק לאור, העורך. מסה על דרך הסתכלות אחרת וניתוח ההתייחסות ופרשנות משלו על מה שקורה בהתייחסות לשואה בארצות שונות בזמן האחרון.לפתיחה בחר ציטוט מפי סרקוזי שאמר "אני השתניתי ביד ושם" מוטו שיחזור ויבהיר אותו בהמשך. ב1 בנובמבר 2005 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לציין את ה27 בינואר יום שחרור אושוויץ כיום זיכרון כלל עולמי.גרמניה בריטניה וצרפת לא הזדקקו לאו"מ הן קבעו כבר לפני זה את היום הזה לעצמן. זה יום השואה של העמים האחרים מלבדנו. יום השוטה שלהן ולאו דווקא של יהודיהם.בניגוד לפרשנויות של אקדמאים ישראליים כמו דינה פורת ואחרים שאת שמם מונה לאור בכתבה, הוא טוען שלפילושמיות החדשה, הנראית פרו ישראלית יש הסברים אחרים מאלו הרווחים אצלנו. זה לא שהעולם נהייה "בעדנו" .מדינות אירופה לא שאלו את עצמן במשך השנים שאלות העשויות להעלות מבוכות פוליטיות פנימיות. שאלות בנוסח - איזה חלקים מהעם בחר לשתף פעולה עם הנאצים. מתי גויסו בעלי עבר פאשיסטי או קוויזלינגי למנגנון המדינה המתחדשת. איזה מקום תפסה השואה בתרבות עד לשנות התשעים שמשם השתנה היחס אליה.קל מדי לראות את תרבות הזיכרון המתעורר כהכרה בעוול הישן. זה לא שעכשיו סוף סוף מכירים בו. אם נולד רגש אשמה חדש, צריך לבדוק ממה צומח רגש האשמה הזה. טראומה, ידע קולקטיבי או פסיכולוגיה קולקטיבית. מונחים שאניטה שפירא משתמשת בהם בארץ אינם מסבירים באמת. איך התעוררה בפתאומיות הכרה אחרת.למרות שלכאורה השואה הייתה שם כסיפור, היא לא הייתה באמת. הוליווד, שרובה הייתה יהודית אחרי המלחמה, מספרת הסיפורים הגדולה התעלמה מהסיפור הגדול. היו סרטי מלחמה פטריוטיים, זה כן. אך מחנות והשמדה אז מלהזכיר.

בוושינגטון הוחלט לבנות את מוזיאון השואה ב1979, איפה הסתתרה השואה בכל השנים שעברו בהן הייתה נחלת חלקם של היהודים של מעט אנטי נאצים וקורבנות אחרים.לארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הצלת יהודים לא הייתה עניין חשוב. הן היו עסוקות במלחמה עצמה בין 1941 -1945 לא רק היהודים. הן גם לא התעניינו במיוחד ברמות ההרג באוכלוסיות המשועבדות לגרמניה. רוסיה העניקה חשיפה לקבוצות הפרטיזנים שלחמו אך לא למותם של כל שבויי המלחמה שנפלו בידי הגרמנים. המערב בכללו הדגיש את כמה עשרות חברי המחתרת הפולנית מאשר את כל המוני הגברים שנורו או גוועו במחנות.בתחילת 1944 הועבר דיווח מפורט על המתרחש באושוויץ מידי המחתרת הפולנית לידי מיניסטריוני המלחמה. הדו"ח נקבר. בעלות הברית לא רצו שאזרחיהן יחשבו שזו מלחמה להצלת יהודים.השיח הציבורי אצלנו לא תאם את השיח הציבורי המערבי. הם העדיפו להדחיק, ולהמשיך בכך עד היום את היחס הנורא לפליטים יהודיים לפני ובזמן המלחמה. האדישות לפליטים המוכים של אחרי המלחמה. ישראל התעלמה מהשאלות הללו. השואה גויסה לשרת את המדינה ולא להסתבך עם עמי המערב. ישראל לא הזכירה מעולם לאמריקה את יחסה ליהודים לעומת ההיתר שנתנה להמוני פושעי מלחמה שנכנסו לתחומיה.עכשיו, פתאום השואה עולה ומופיעה כיש הצומח מתוך האין. הסיפור מתואר כרצף כאילו סופר תמיד, כאילו לא שתקו אודותיו. מסתירים את השברים לטובת הרצף.מה שמטריד מבחינתנו היא הדרך בה מסופר עכשיו סיפור הרצף. לא רק ביחס ליהודים. אלא גם ביחס לשיתוף הפעולה. רק באקדמיה הישראלית חוגגים עכשיו את השינוי כי "העולם יהיה עכשיו לצדנו".שואה באירופה היא התשליל למה שאירופה איננה עכשיו. השואה היא חלק מדיקטטורה, חלק מאי סובלנות, חלק משנאה לישראל. היא מה שהאירופאים רואים את עצמם ההיפך ממנו.המשפט שצוטט בפתיחה מפי סרקוזי הוא דוגמה מצוינת. האיש שקרא לפני כן בארצו למפגינים אפריקאיים חלאה "השתנה" ביד ושם. כאילו לפני כן לא היה יהודי בן למהגרים מהונגריה. האיחוד האירופי הוא הקשר הפוליטי והאידיאולוגי של האוריינטציה החדשה. זו שאין לה קשר לשואה או לרגש אשמה. אושוויץ הפכה להיות להיט בטלוויזיה. אם קודם הייתה התנכרות ליהודי כזר, פתאום הוא נראה כמונו ובעיקר מפני שכבר איננו בינינו.גרמניה לא בחרה ביום עלייתו של היטלר לשלטון כיום זיכרון. גם לא יום קבלת חוקי הגזע, לא ליל הבדולח, לא יום הפלישה לפולין ולא יום כניעת הרייך השלישי. גרמניה בחרה לציין דווקא את יום שחרור אושוויץ כדי להסתיר בתוך הזיכרון את כל מה שהיא רוצה לא להזכיר. לשכוח.אחרי המלחמה נמנו כשלושה מליון גרמנים שהיו צריכים להיענש על חלקם בשלטון הנאצי, אך מיד נעשו מיני הנחות שונות ומשונות ובסופו רק 1549 נמצאו כמי שביצעו פשעים ועוד כחצי מליון ששילמו קנס לניקוי מצפונם. מערכת המשפט בגרמניה של אותם ימים הכילה בתוכה משפטנים מהתקופה הנאצית. היא אף פעם לא טוהרה להיות אנטי נאצית.האנס גלובקה, אחד ממחברי חוקי הגזע הפך להיות אחרי המלחמה יד ימינו של אדנאואר. זה שבן גוריון נתן הוראה שלא להזכיר את שמו במשפט אייכמן כי הוא כבר חלק מגרמניה החדשה.כל חברות הייצור הגדולות גם אלו שייצרו גז למחנות ההשמדה ונשק לצבא הגרמני נשארו אותן חברות. קרופ, סימנס, פרבן. מו"לים שהדפיסו את ספרות התעמולה ההיטלריסטית. אלו לא הואשמו ולא פורקו. להיפך הם הפכו מחדש לחוט השדרה הגרמני. חלק מהאליטה האזרחית. גרמניה שלא שילמה פנסיה לעריקים מהצבא אך שילמה למי ששרתו ב אס אס.זכר אושוויץ משמש את גרמניה החדשה להדחיק את זיכרונותיה האמיתיים. באמירה "כולנו אשמים" מונעים ברור אמיתי. לשמות המתנגדים למשטר הנאצי אין יד זיכרון ואף רחוב לא נקרא על שמם. 16.9 מליון בני אדם שכלה ברית המועצות במלחמה, חלקם אזרחים חלקם יהודים. הם כולם נבלעים ביום אושוויץ. לאור שואל שאלה שלא נותנים עליה את הדעת. למה הגרמנים בחרו באושוויץ. למה לא דכאו או ברגן בלזן או בוכנוולד, ברי, גם שם נרצחו אנשים והתשובה פשוטה, אלה כולם על אדמת גרמניה. וכמו שאת אושוויץ הקימו מחוץ למדינה גם את הזיכרון מוליכים אל מחוץ לגבולות. אין לדעת איך הייתה מגיבה הממשלה הגרמנית אם היו מחליטים לשלוח את הנוער הישראלי למסע במחנות השמדה שעל אדמת גרמניה.גרמניה היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר אך גם באיטליה, אחרי שברלוסקוני הצדיק את הפלישה לעיראק הוא טען שההבדל הוא שסדאם הוא רוצח ו-מוסוליני לא היה כזה. כשקמה שערורייה ברלוסקוני התנצל. הוא התנצל לפני היהודים האיטלקים אך לא הזכיר אף קורבן איטלקי ומחק בזאת היסטוריה שלמה של פשיזם רצחני כלפי האוכלוסייה. היהודי היה האחר שמאחריו קל להסתתר ולהסתיר.האלימות נגד האחר נחבאת מאחורי ההתמכרות לאחר דמיוני. זה הרקע לאינפלציה של זיכרון הגואה בספרות, בטלוויזיה ובקלנוע. זיכרון רחוק מהדבר האמיתי, מהקורבנות הממשיים. העיסוק באחר בתרבות הממוסדת זקוק ליחס הומאני לאחר. אחר שכבר איננו קיים. שנשרף.בצרפת יכול פינקלקראוט, פילוסוף יהודי, לבוא בטענות על שינוי הוראת ההיסטוריה לפי דרישת האפריקאי. כעת מלמדים שם רק על הצד השלילי בלבד. וכאן מתלונן פינקלקראוט ששכחו כמה מיטיב היה הרעיון הקולוניאלי. החינוך שהביא. התרבות שבאה אתו. לא רק ניצלו אלא גם הביאו קצת אור אחר לפראים.אין ספק שהמאמר הזה ולו רק הוא בפני עצמו שווה את מחיר החוברת, גם אם קשה לקבל את המסקנות, את דרך החשיבה, את האש והגפרית שלאור שופך על ראשי האקדמאים בארץ שזה שטח ההתמחות שלהם.זוג מאמרים מעניינים במיוחד הם תרגום המאמר של פרויד "השלילה" ומולו מאמר של ז'אן היפוליט, שהוא פרשנות לאקניאנית על מאמרו של פרויד. עוד מאמר עוגן ארוך ומעניין מאוד הוא מאמרו של איתן בלום על ארתור רופין. אינני יודע כמה זוכרים היום את האיש. אך בימיו היה פעיל מאוד, הקים את הכשרת הישוב והיה פעיל בקרן הקיימת ועסק בקניית אדמות לרוב. הוא הקים את בנק הפועלים. וזה לא הכל.ברל כצנלסון כינה אותו הקולוניזטור המרכזי בקולוניה העברית החדשה. ב1907 נשלח לארץ מטעם התנועה הציונית כדי לחקור את הארץ וב1908 פתח את המשרד הארצישראלי. ההתיישבות היהודית אכן עמדה בראש מעייניו אך הייתה לו השפעה סמויה אחרת.הוא נחשב למומחה בינלאומי לדמוגרפיה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. ועסק כאן בחקר הישוב הקיים. הוא נחשב על ידי הממסד כפקיד "מתקדם בדעותיו" א-פוליטי ואישיות חסרת משמעות ועמומה. אך כאן בא בלום ומנסה ללמד אותנו על השפעתו הרבה בתפיסת עצמנו.הוא נולד בפולין אך עשה מעבר לתרבות הגרמנית. בילדותו סלד מהמראה היהודי שלו. כדי להשתנות למד סיף ריקוד רכיבה על אופניים וירי באקדח. הוא ניסה להיהפך לג'נטלמן גרמני. בהמשך כשהתחיל לכתוב ולפרסם כתב ב1903 האחד ממאמריו ש הפרט צריך לראות במדינה את סיבת חייו וערער על התפיסה הליברלית בדבר חשיבות הפרט.מהר מאוד הוא נתקל באנטישמיות ודעותיו החלו להשתנות. הוא מתחיל לחשוב ולדבר על ה"פולק" היהודי ומבין שרק הציונות תציל אותו. הוא מתחיל לגלות עניין בטוהר הגזעי היהודי. לדעתו משה רבנו, חז"ל, הרמב"ם וממשיכיהם היו קודם כל רופאים אשר משימתם הייתה לשמר את הבריאות המוסרית והפיסית של הפולק. השבחה גזעית הפכה להיות נושא חשוב בעיניו. מבלי שהבין הוא הטמיע את הדעת הקדומות של האנטישמיות.בספרו הבא הוא כתב "הסיבה להתדרדרות הפולק היהודי המקורי הייתה עליית היסוד הגזעי השמי בגוף הפולק היהודי. בייחוד זה של הטיפוס הבדואי" בספריו הוא קורא ליהודים הללו יהודים – ערבים.בהמשך מנסה רופין להחיות את הפולק היהודי המקורי, והגזע של הפולק המקורי הוא זה שחי במרכז אירופה. אין צורך להמשיך ולמשוך את כיוון המאמר. הקו הכללי שלו כבר התבהר והמאמר הולך וממשיך ובודק את התקדמות דעותיו ועשייתו והשפעתו של האיש "העמום" הזה על דעותינו עד היום.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן