אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איאן מקיואן / על חוף צזיל


התמונה של דן לחמן

איאן מקיואן / על חוף צ'זיל. הוצאת עם עובד

איאן מקיואן עושה זאת שוב. כמו בספריו הקודמים הוא מצליח לתת תמונת עולם אוניברסאלית דרך חיים של האנשים, גיבורי ספריו. בספר שבת זה היה הפחד מהטרור. טרור של אווירונים מתרסקים. הפחד מהטרור החדש ברחובות, הפגנות סוערות מסוגים שונים.כאן הוא חוזר לעולם אחר, מוקדם יותר. תחילת שנות השישים, רגע לפני שהכל הפך להיות שנות השישים.שני צעירים, תמימים ובתולים רגע אחרי החתונה מגיעים לבית מלון על החוף. שניהם פוחדים ממה שהם צפויים לעשות האחד בשני. הם אוהבים, כן, אך התמימות האנגלית עדיין נטועה עמוק בתוכם. הם לא יודעים מהי הטכניקה, איש לא דיבר אתם. יש להם רק מושג מעורפל. הם כבר תרבותיים מדי, עירוניים ואינטליגנטים מכדי לתת לאינסטינקטים פשוטים להדריך אותם. הם אוכלים ארוחת ערב כשמאחרי החיוכים ומצמוצי השפתיים מתחבאות חרדות. שיחה על קשיים מיניים לא הייתה אפשרית בימים ההם. הם אוכלים בחדרם, כמו רוב הזוגות אז, והמיטה מאיימת עליהם.החתונה, קודם לכן התנהלה יפה "הוריה לא נהגו בהתנשאות כלפי הוריו, והתנהגותה של אמו לא הייתה רעה מדי" בשורה מצליח להמחיש מקיואן הבדלי מעמד של הזוג. וזה בפני עצמו כבר כמעט חידוש בימים ההם. אך לא רק. מכיוון שאין בספר הקצר הזה מלים "מיותרות" תתברר בהמשך משמעות התנהגותה "הלא רעה מדי" של אמו.הם אוכלים פרוסת מלון למנה הראשונה ועליה דובדבן מסוכר אחד לקישוט. הוא מגיש לה במחווה רומנטית את הדובדבן. הם לא אנשים "פשוטים". היא כנרת מוכשרת והוא בעל תואר אקדמאי בהיסטוריה.אך הם היו צעירים. בני הדור האחרון שזו הייתה מגבלה. מגבלה שמשעה מכשול בשייכות. נישואים הם הדבר הראשון לשנות את המכשול ולסלול דרך אל החברה המקובלת.בעוד רגע יצטרכו לגשת למיטה. לחשוף את גופם בפעם הראשונה. הוא יממש פנטזיה ארוכה שנהגתה כשקבעו את תאריך החתונה שבתאריך מסוים ישכון החלק הרגיש שבגופו לרגע קט בתוך חלל טבעי שבגופה. ועכשיו הוא תוהה איך מבצעים את הדבר ומכרסם את פרוסת המלון שלו.פלורנס מתמלאת חרדות כבר בזמן הנסיעה למלון. בתקופת ההכנות לחתונה הייתה יכולה להתעלם, אך עכשיו היא דוהרת בקרון רכבת עם האיש שירצה להיות בתוכה. לא הייתה לה שום דרך להכין את עצמה, וספר ההדרכה המינית שמצאה השתמש במלים מסתירות יותר ממגלות. האם היא חייבת להפוך את עצמה למענו לסוג של טרקלין שאליו ייכנס חלק מאדוארד. ומלים כמו אברו התפוח או חדירה מילאו אותה חלחלה. כן, הם כבר התנשקו, וכן היא הרשתה לו אחרי שנה לגעת בשדיה. אפילו לנשק את הגבעה המציצה מהמחשוף. אך כשהוא ניסה למשוך את ידה לקדמת מכנסיו נבהלה מהחיה הרוטטת שחשה בה. וסילקה את ידה. אך חמש עשרה השניות שידה הייתה קרובה לאברו הביאו אותו להציע לה נישואין. סקס לא נראה לה כאושר אלא כמחיר אותו היא צריכה לשלם עבור ההנאה של שהייה בחברתו. אין לה עם מי לדבר. חברותיה לא יודעות יותר ממנה, ולשאול את אמה זה בלתי אפשרי כי האם תתחיל להכביר משפטים שבסופם פלורנס לא תבין כלל איזו עצה ניתנה לה. וכעת כל מה שהיא יודעת זה שאין לה שום רצון שמישהו יחדור לתוכה. ומושיטה את לשונה לאכל את הדובדבן המסוכר וליצור תמונה בלתי מודעת של רצון סותר את הרצון האמיתי שלה. אך כמובן, מהו הרצון האמיתי.הם היו יכולים לרדת לחוף, לטייל ולהפיג את המתח, אך אז צעירים לא נהגו בחופשיות כזאת. היו כללים גם לזה.הוא היה מומחה, כמו כל בני מינו" בעינוג עצמי" אך כעת הוא נמצא בהימנעות כבר שבוע. כך רצה להגיע לחתונה.הרולד מקמילן הוא ראש הממשלה. האימפריה הולכת ומתכווצת. הוא נואם בכנס נגד חימוש גרעיני. הצעירים באנגלים כבר יודעים שבריטניה איננה כוח עולמי. האמריקאים והרוסים הם הכוחות הממשיים. המבוגרים עדיין חושבים ומקווים אחרת.פלורנס ואדוארד יצביעו בבחירות הבאות ללייבור. הם רוצים שינוי חברתי. אם באמריקה יכול להיות נשיא צעיר ותוסס מדוע לא באנגליה, מישהו שאם איננו צעיר שיהיה כזה ברוחו. בגרמניה נהרגים צעירים המנסים לברוח מהמזרח למערב. בבגדד הייתה ועידה אסלאמית.שמועות אומרות שבאמריקה מוכרים כבר גלולות נגד הריון. מוסיקה חדשה נשמעת לעתים ברדיו. אדוארד מנשק את פלורנס ולראשונה בחייה היא חשה לשון בתוך פיה ומרגישה בחילה. הוא מקווה שיצליח להביא לתוך פיה גם את הזין שלו בהמשך.הפגישה הראשונה של אדאורד ופלורנס היה בכינוס של cnd התנועה לפירוק הנשק הגרעיני. ואימת הגרעין תלווה צעירים רבים, גם את אדוארד שנכנס לאסיפה בלי חשק גדול ואת ידידתו החדשה פלורנס.פלורנס שהייתה כבר חברה ברביעייה קאמרית שבתה את לבו. לגבי הרביעייה היא הייתה אסרטיבית וידעה להשליט את רצונה. אך בכל השאר הייתה גמלונית ובכל תנועה שלה הייתה שוברת איזה כלי. היא שבתה את לבו. שניהם לומדים כל אחד בבית הספר שלו ושניהם יושבים בחדר ההמתנה ומצפים שחייהם יתחילו.

הוויכוחים הפוליטיים מגיעים לכל מקום, גם אל תוך ביתה של פלורנס. הקומוניזם כמו שהתגלה ברוסיה על כל עוולותיו, החרדה מפני השתלטות רוסית על חלקים באירופה. ובעיקר, החומה בברלין שנבנתה פתאום. כל אלו היו טיעונים של אמה נגד פירוק הנשק הגרעיני בו האמינה פלורנס. לראשונה בחייה הייתה בוגרת מספיק לדבר על דברים רציניים.באוניברסיטה היו מחלקים עלונים שבהם נתבעים הקוראים לדמיין מה יקרה אם תיפול פצצה גרעינית באוניברסיטה. כך בעדינות רבה עובר איאן מקיואן אל החרדה האמיתית של אותם ימים שתעמוד מעבר לחרדות האישיות. חרדה קיומית של ממש. הם אכן האמינו שיום אחד יפער חור נורא באדמה אוקספורד תימחה ואי אפשר יהיה להיכנס את ההריסות שלה אלפי שנים מחמת קרינה. אך בינתיים, עד שתתעוררנה חרדות שאינן קשורות באטום הם מנהלים מערכת פגישות רומנטיות. אך מתחת לפני השטח ההתנגשות בין החרדות שלה והפנטזיות המיניות שלו צוברות תאוצה.בקטע ארוך למדי עובר מקיואן פרט לפרט על מעשה המין הראשון שלהם. זה היה יכול להיות מהיר או פורנוגראפי בתיאור אך מקיואן מערב כל תנועה של כל אחד מהם יחד עם הרגש שהם חשים והפך את הקטע לספרותי ותיאורי שמעטים כמוהו. הקטע איננו ארוטי, הוא מתבונן בהם, מממש את המבוכות שלהם, כשהוא הן מרחם והן מזדהה עם שני גיבוריו. יש רגעים לקורא, גם אם הוא מבין את המצוקה התיאור נראה קצת מצחיק. אך מקיואן איננו מלגלג עליהם. הוא מבין אותם.אינני זוכר עוד ספר הבנוי כולו סביב סיטואציה אחת. נכון שיש חזרות בזמן אל תחילת האהבה שלהם על המפגשים המוקדמים, אך בסופו של דבר המתח העיקרי בספר נבנה סביב אותה חרדה כפולה המהדהדת בהם.

איאן מקיואן

הספר כמובן הוא לא רק על זה. הספר טווה בעדינות ובמדויק את הדמויות על חייהן, לא רק מסביב לחרדה המינית זו הנפתרת בהתנהגות חרדתית בתולית וקצת קומית. התקופה הגרעינית משמשת מסגרת לחרדה הפנימית וממחישה מאוד איך אפשר היה לברוח מהפרטי לגלובלי.הדרמה שבונה מקיואן היא אמירה נגד התמימות הטבעית לכאורה, אותה אמונה אנגלית עתיקה ההורסת כל חלקה טובה ביחסי האנוש. הכניעה למיני מקובלות חברתיות שאפילו קיום יחסי מין תלוי בהם.בצורה חכמה מאוד מקיואן נותן דוגמה מצוינת לקרע שקורה בין שני אנשים שאינם מסוגלים לדבר על הדבר האמיתי ואומרים דברים אחרים ההופכים להיות פוגעים מאוד בלי כווה, והכל בגלל בושה ממילים ורגשות שנות השישים התחילו, האנשים ברובם כבר אינם כאלה. הצעירים גילו את צעירותם החופשית לחלוטין. וכשמשווים את הצעירים ההם, גם אם מסתכלים בהם בנוסטלגיה מסוימת מול הצעירים החופשיים של היום, אלו שהבעיות שלהם אינן טכניות אלא עמוקות ואמיתיות יותר, כמובן שכל מה ששנות השישים הביאו אתם הפך להיות מבורך.יש לקראת סוף הספר מעמד שאם היה כותב אותו סופר רגשני יותר ייתכן שהקורא היה מזיל דמעה. אך מקיואן מחפש את בנתנו לא את רגשותינו הנסחפים.הפרוזה המדויקת של מקיואן, צורת הכתיבה והאחוד שלה בסיפור גורמת לחווית קריאה מענגת, כמו תמיד אצל הסופר הזה. אם לא קיבל את פרס הבוקר עד היום אני מקווה למענו שהשנה יקבל. על הספר הזה ועל כל הקודמים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן