אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהרון מגד, חנה סנש: המעבר ממרכז הספרות לשוליים הספרותיים


התמונה של אלי אשד

לפני זמן מה הוזמנתי ל "קולוקוויום" מפגש של מרצים ודוקטורנטים של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר אילן. המפגש היה לכבודה של המרצה ד"ר ורד טוהר שנתנה שם הרצאה על הסופר אהרון מגד שבו דנה ביצירה של מגד מהפרספקטיבה של תחום המחקר שלה התמטולוגיה תחום מחקר העוסק בגלגוליהן של עלילות-יסוד עבריות קדומות בסיפורים שסיפרו יהודים במרוצת ההיסטוריה. בהרצאתה הלמדנית והמלומדת המשופעת בציטטות מפרופסור גרשון שקד ואחרים הראתה ורד כיצד תמות קדומות שונות באגדה העברית על יוסף דילה רינה ואברהם אבינו משתקפות בשני רומנים של מגד "החי על המת", ו-"עוול". ד"ר טוהר הזמינה אותי לקולוקוויום כחוקר ספרות עמית המכיר את יצירת אהרון מגד שיגיב להרצאתה בהרצאה משלו על אהרון מגד כמקובל במפגשים אלה . שמחתי לראות שהמפגש כלל כמה אישים מוכרים לי כמו המבקר אריק גלסנר שהוא דוקטורנט באונ' בר אילן ואנשים שהצהירו לפני שהם קוראים באופן קבוע את האתר שלי. והיה שם גם דוקטוראנט שעושה כעת דוקטוראט על הסופר משה שמיר שסיפר לי שהשלב הראשון בעבודה זאת היא קריאה של מאמרי ברשת על סופר זה ששימש כנדבך ראשון לעבודה. ובהזדמנות זאת אני יוצא בקול קורא:כל מי שקיבל השראה מכתיבה שלי באתר זה או באחרים לכתיבת עבודת תזה או דוקטוראט משלו מוזמן ליצור איתי קשר ועבודתו תזכה לפרסום ולסיקור מקיף מעל אתר זה. דוקטורנטים לתשומת לבכם. ולהלן נוסח ההרצאה הקצרה שנתתי שם:אהרון מגד חנה סנש: והמעבר ממרכז הספרות לשוליים הספרותיים

יוסף וייס. מפליג חלום: מכתבי אהבה לחנה סנש" הקיבוץ המאוחד

יוסף וייס. מפליג חלום: מכתבי אהבה לחנה סנש" הקיבוץ המאוחד

אהרון מגד הוא הסופר הוותיק ביותר של המדינה, אולי של העולם כולו. הוא מייחס את התחלת כתיבתו ל1940. אבל יצירות פרי עטו פורסמו כבר מ-1938. דהיינו 69 שנים של כתיבה רצופה פחות או יותר. אמנם זה עדיין לא שיא ישראלי או עולמי. לוין קיפניס שהוא המחזיק בשיא הישראלי והעולמי של אורך קריירה ספרותית כתב במשך 80 שנה. אבל זהו שיא עבור אדם שרוב חייו היה במרכז הספרות שלנו כסופר וכעורך של מוספים ספרותיים חשובים. וכתוצאה ממרכזיותו זאת מגד מצא את עצמו לא פעם מעורב במאבקים ובסכסוכים ספרותיים ואידיאולוגיים שונים. ספריו המוקדמים יותר של מגד כמו "חדווה ואני" ואחרים הרבו לעסוק בשאלות הגדולות של המדינה בקיבוצים ובנוטשיהם בשאלות ציוניות וחברתיות, כן ביצירותיו הראשונות עסק מגד רבות ביצירה של העברי החדש בארץ ישראל. בין השאר מגד כתב שני מחזות שונים על חנה סנש שאותה הכיר מגד אישית בצעירותו ואחד ממחזות אלו הוצג על הבמה בהצלחה רבה ותרם תרומה עצומה ליצירת המיתוס סביבה. מה שפחות ידוע הוא שהקשר בין השניים יכול היה להיות הדוק אף יותר מאשר היה במציאות. יומניה של סנש מראים שמכל הגברים שהכירה באותה התקופה אהרון מגד היה זה שמשך את תשומת ליבה באופן מיוחד, וניתן לשער שהיא בהחלט חשבה עליו במונחים רומנטיים אם גם לא חשפה את זה בפניו (כך לפחות טען מגד בראיון עיתונאי). אלא שבאותו הזמן היה מישהו אחר שהתמודד עם מגד (מבלי שזה אף ידע על כך) על ליבה של סנש - החוקר יוסף וייס שהיה סטודנט למדעי היהדות ובעיקר קבלה אצל גרשום שלום, שהכיר את חנה מהונגריה והמשיך להתכתב איתה בארץ והפך לעתיד מומחה אקדמי ראשון במעלה לחסידות ברסלב. יוסף וייס הנ"ל היה ההפך הגמור מדמות "הגיבורה" שנוצרה לעתיד לסנש. הוא היה אדם מיוסר, מתלבט ולמעשה "אנטי גיבור" קלאסי והתגלמות של "היהודי הגלותי" שממנו שאפה סנש לברוח בארץ. קשה להעלות על הדעת שני אנשים שונים יותר מוייס ההססן והחששן שחשש להתגייס לצבא ולבסוף נדחה בידי ההגנה מסיבות רפואיות וחיפש תמיד מורה רוחני להתקשר אליו ולהתלות בו אישים כמו הרב נחמן מברסלב ומורהו גרשום שלום.חנה סנש הנועזת ראתה את עצמה כמחויבת לפעילות אקטיבית בכל מחיר עבור האידיאולוגיה הציונית ובהחלט לא הייתה זקוקה לאף אחד שיגיד לה מה לעשות. לכאורה לפחות כל קשר רומנטי ביניהם היה נדון לכישלון. וייס בכל אופן שלח לה מכתבים הגותיים יפים מאוד ושירים (שכונסו בספר "מפליג חלום: מכתבי אהבה לחנה סנש" הקיבוץ המאוחד, 1996). הוא התאהב בה, אך חנה סנש דחתה בנימוס אבל בתקיפות את חיזוריו המהוססים של וייס והבהירה לו שהיא מעוניינת בו כידיד (אפלטוני) בלבד.

נראה שהייתה זאת מכה קשה עבור וייס שאולי מעולם לא התאושש ממנה ( היו לו עוד שני נישואין כושלים בעתידו) אך מהמכתבים שכתב אליה ומיומנו נראה שהוא המשיך להעריץ אותה כמודל של אקטיביזם ופעילות ההפך הגמור ממנו. לדעתו חנה סנש אינה רק פועלת, היא יוצרת. היא אינה יוצרת מתוך קשר לאנשים הקרובים לה. ודחייתה את אהבתו אינה מקרית. היא קשורה לאידיאה לערכים שבהם היא מאמינה. וכיוון שהיא נתונה לאידיאה, אין היא זקוקה להסתופף מסביב לאישיות ולעולם לא יהיה לה "רבי".

ספרו הידוע והנחשב ביותר כיום ספר שפתח שלב חדש ביצירתו "החי על המת" היה ספר ביקורתי על יצירת הילת גיבורים סביב אנשי הדור הקודם. דבר שהוא עסק בו בעצמו ביצירותיו הקודמות אם כי עשה זאת יותר סביב האישה שהכיר אישית - חנה סנש. הוצאת עם עובד.

לימים וייס הפך לחוקר חשוב ביותר של חסידות ברסלב אך הסתכסך עם מורו הנערץ פרופסור גרשום שלום שסירב לקבל את עבודת הדוקטוראט שלו. הוא איבד את עצמו לדעת באנגליה ב-1969. המקרה נחשב לאחד האירועים הטראגיים של תולדות חקר המיסטיקה בישראל. לא מן הנמנע שלקשר הבלתי ממומש עם חנה סנש היה תפקיד כל שהוא בהתמוטטות הנפשית שסבל ממנה לאורך השנים. מדוע דחתה סנש את וייס?

מיומניה שנפתחו שנים רבות לאחר מותה מתברר שהיה גבר אחר שאותו הכירה ושהעדיפה באופן ברור אם כי הוא כנראה לא ידע על כך. זה היה כאמור אהרון מגד שהיה חבר בקיבוץ. קשה לדעת מה היו הסיבות הספציפיות להעדפתה של סנש אבל ניתן להניח שסנש האידיאליסטית לא רצתה בוייס שנראה לה מרוחק ואזוטרי מידי למעשה כ אקזיסטנציאליסט מיואש.

היא העדיפה אדם מסוגו של אהרון מגד שייצג בעיניה את העברי החדש. איש המעשה והפעולה של הארץ החדשה שבה מצאה את עצמה שילוב של איש מעשה ואיש ספר כפי שהייתה היא עצמה (בניגוד לוייס שהיה איש ספר בלבד). לא מן הנמנע שביקום חלופי כל שהוא שבו לא נהרגה סנש השניים הפכו לבני זוג. במציאות חנה סנש הפכה לדמות מרכזית של המיתוס הציוני החדש ולדמות מופת, בעוד שאהרון מגד הפך לאחד מהדמויות המרכזיות של הספרות העברית של השנים הראשונות של המדינה וייס בהשוואה היה דמות שוליים מוכר רק לחוגים מצומצמים ביותר של מתעניינים בחקר הקבלה וחסידות ברסלב באופן אירוני לעתיד אירע כאן סוג של היפוך תפקידים.

אהרון מגד העברי החדש שכל שנות הארבעים והחמישים עסק בנושאים של בניית מדינה בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי שהיה כה מקובל אז החל משנות השישים ואילך לעסוק בנושאים של מיסטיקה וקבלה ביצירותיו המזכירים במקצת את אלו של ויס. יותר ויותר אנו מוצאים ביצירותיו מתקופה זאת ואילך גיבורים מנוכרים שאינם מובנים בידי סביבתם, תוך כדי שהם עסוקים במחקרים בנושאים אזוטריים שונים ומן הסתם כמו מגד עצמו כפי שהוא רואה את עצמו כיום. ספרו הידוע והנחשב ביותר כיום ספר שפתח שלב חדש ביצירתו "החי על המת" היה ספר ביקורתי על יצירת הילת גיבורים סביב אנשי הדור הקודם. דבר שהוא עסק בו בעצמו ביצירותיו הקודמות אם כי עשה זאת יותר סביב האישה שהכיר אישית - חנה סנש. בעשרות השנים האחרונות אנחנו רואים אצל מגד יותר ויותר נטייה לעסוק בחיי הסופרים ובמאבקיהם עם עורכים ועם מבקרים ועם חוקרים אקדמאים של יצירתם (שאף פעם לא מבינים אותם באמת) ועם קהילת האינטלקטואלים שמסביבם. מגד הוא כיום יותר מכל סופר אחר בספרות העברית "סופר על סופרים" העוסק בכתיבה על עולם הספרות. אנחנו רואים בספריו החל מ"החי על המת" תיאור של אנשי בוהמה שונים שמוצגים בספר זה כאנשי שוליים. אך לאורך הזמן והיצירות השונות בקריירה הארוכה של מגד אנשים אלו עוברים למרכז בעוד שגיבוריו של מגד הם אלו שנדחקים לשוליים מעברים שמן הסתם ייצגו התפתחויות אמיתיות בעולם הספרות וביקורת הספרות שאותן חש מגד היטב על בשרו ככל שמן הסתם חש עצמו נדחק מהמרכז ממוקדי תשומת הלב וההשפעה הספרותית ובידי מי שנחשבו בעבר לאנשי שוליים.

ובספריו ככל שאהרן מגד מצא את עצמו נדחק לשוליים של הסצינה הספרותית יש לו משיכה לסופרים ולאינטלקטואלים שהם אנשי שוליים פשוטו כמשמעו , אנשים עם תיאוריות מוזרות או נציגי תרבות שהייתה פעם חיה ושוב איננה. כאילו הם מייצגים את השקפתו של מגד על מעמדו שלו בתרבות שסביבו.האינטלקטואלים העומדים במרכז ספריו המאוחרים יותר הם לרוב נציגים של גוף ידע מפורט בתחומים איזוטריים שונים שמגד עוסק בהם כמעט בכל ספר באזכורים כביכול אגביים מראה בהם על למדנות רבה. המסקנה של ספריו אלו לגבי אנשים אלו היא מדכאת: אף אחד חוץ מקבוצה קטנה של אנשים שוב אינו מעוניין בידע זה ואף על פי כן יש עניין לנסות להמשיך להפיצו בשביל המועטים שאולי יתעניינו בהם. אנו רואים זאת בספרים כמו "מחברות אביתר" שעוסק בין השאר במחקר של ספר קבלה נשכח ובספר על המשורר היידי הנשכח שבא לישראל מעולם תרבות הידיש הפורחת בעבר "פוייגלמן" שבו היה פעם דמות בולטת.

זה בולט מאוד למשל בספרו החדש יחסית "ירחי הדבש של פרופסור לונץ" שנותן תיאורים מפורטים ביותר על מחקרו האובססיבי של חוקר זקן אחרי תרבות האמורים מחקר שיש לו בהחלט השלכות מודרניות על החיים המודרניים ברעיונות של הפרופסור על איך אפשר לחדש את נעוריו של עם ישראל ושל מדינת ישראל כמקדם. ונזה מחודש גם בחייו של הפרופסור עצמו שמתחתן עם תלמידה שמוקסמת מרעיונותיו אך לבסוף כשמותקפים הפרופסור ורעיונותיו בידי קולגה אנטי ציוני מאבדת האישה את הקסם ברעיונותיו של הפרופסור שהופך לאיש שוליים מוחלט.אנחנו בעולם הספרותי מדברים רבות על המעבר ההכרחי של אנשי שוליים אל מרכז הסצנה התרבותית כאמצעי להפריית ולהכנסת רעיונות חדשים. אהרון מגד הסופר בעל הקריירה הארוכה של כמעט ה70 השנה מייצג את הצד ההפוך של המטבע הזאת של מעבר אכזרי הרבה יותר של הסופר שפעם היה מרכזי משפיע וחשוב וכעת עובר יותר ויותר אל השוליים, דבר שהוא אינו יכול לראות בו אלא עוול כנגדו וכנגד כל מה שהוא מייצג.ואת המעבר הזה אנחנו רואים היטב בהתפתחויות הדמויות מיצירותיו כאשר הגיבור (שהוא בסופו של דבר השתקפות בדרך זאת או אחרת של מגד עצמו) הופך יותר ויותר מהעברי החדש הפעיל והאקטיבי נוסח חנה סנש במחזהו המפורסם ליהודי הגלותי העוסק ברעיונות איזוטריים שונים כמו למשל גיבוריו סופר הידיש הנשכח פויגלמן ופרופסור לונץ והתיאורים האיזוטרים של דמויות שיש להם דמיון מדהים לדמותו של יוסף וייס. ואולי בכך מסמל מגד את הנטייה הקיימת בתרבות הישראלית לחפש וריאציה חדשה של אותה יהדות אזוטרית שאותה חקר ויס בעבר, כך שהוא משתייך בסופו של דבר לזרם שדווקא נעשה מרכזי יותר ויותר.קישוריםסקירה על יצירתו של אהרון מגד איך ליצור (ולהרוס ) גיבורה לאומית :על חנה סנש איך ללמד קבלה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד