אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כלום לא נראה באופק / ינס רהן


התמונה של דן לחמן

כלום לא נראה באופק / ינס רהן. הוצאת בבל
כלום לא נראה באופק / ינס רהן. הוצאת בבל

סיטואציה בה אנשים בעלי עניין מנוגד נקשרים יחד מסיבות שונות וצריכים למצוא דרך משותפת היא לא חדשה. היו סרטים בהם פושע ושוטר נקשרו וכעת הם צריכים לעבור דרך משותפת. היו כאלה בהם היה אחד לבן גזען הקשור לשחור בעת מנוסה מבית סוהר. היו סיפורים על רקע פוליטי מנוגד. ב1944 ביים אלפרד היצ'קוק את הסרט "ספינת הצלה" שעסק בקבוצת ניצולים מאניה שהוטבעה על ידי הגרמנים ואחד הניצולים הוא מלח גרמני מאותה ספינה שהטביעה את האחרים. כל המערכת סבבה סביב היחס אל האחר.

בספר הזה ישנה סיטואציה שבה טייס אמריקאי ומלח גרמני צפים בסירת הצלה אחת בלב האוקיינוס. הספר המאוד מעניין הזה כבר פורסם ב1954 ולא זכה להצלחה גדולה, מאז אבד ורק לאחרונה התגלה מחדש. כאן כבר מהפתיחה ברור שהיחס בין שני הניצולים איננו מצב של התנקשות התנגדות ומתח. אנו פוגשים אותם כשה השלימו עם מצבם. אין להם שמות. לאמריקאי קוראים הקטוע ולגרמני האחר. קטוע מפני שזרועו נחבלה ולא הייתה ברירה אלא לקטוע אותה בסירת ההצלה. כבר מהמשפטים הראשונים ברור שהספר כתוב בפרוזה נקייה מאוד, מינימליסטית וחודרת אל מתחת פני העור. "הגלים שכחו לגמרי. השמש בערה על הים הרוגע. מעל האופק נח אד קל. תנועתה של סירת הגומי לא ניכרה. קטוע הזרוע הביט באופק ללא הרף. האחר ישן. כלום לא נראה באופק."אורכה של סירת הגומי 2.5 מטר ורוחבה 1.5 האוקיינוס גדול כל כך בהשוואה אליה עד שמידותיה אינן חשובות כלל. סירה קטנה שגם אם כל אחד מהם הסתדר לו בקצה אחר שלה הם אינם יודעים מי בחרטום ומי בירכתיים.שני הגברים צפים, כי אי אפשר לומר שטים, בדממה כמעט. האם בלב האוקיאנוס הוא משמיע קולות. הרי אין גלים ואין פכפוכים. ישנה דממה עמוקה. יש להם 64 סיגריות. חצי בקבוק ויסקי, כמה חטיפים וכמה מסטיקים. הם יצטרכו ללמוד להסתדר עם מעט הציוד שספינת ההצלה הזו הייתה מצוידת בו. רהן יודע לתאר נוף. גם אם זה נוף קבוע. הוא יכול לתאר את שינויי האור והצבע. לחזור שוב ובכל זאת אף פעם לא לחזור על עצמו. "אחרי הצהרים השמיים היו גלימת קרדינל אדומה פרושה לרוחב. על הים נחו צבעי מים"על הסירה הזאת השניים הללו אינם אויבים. הם אחים לגורל. האחר מצית את הסיגריות לגידם. מחלק את מנות הוויסקי.

הם מדברים ומעלים מעט זיכרונות. על נשים כמובן. שני גברים. לכל אחד מהם אהובה שנשארה בבית. או אולי הייתה אהובה. מבלי דעת, קטוע הזרוע התחיל כבר למות קצת. קטוע הזרוע, סטודנט לרפואה, יודע שגורלו נחרץ. שיחה מרומזת על המוות. על הפחד והקבלה. הכל במרומז. אין שיחות נפש. אך כל משפט מעיר איזה זיכרון אצל שניהם. לאנשים יש תמיד יותר מדי זמן. זמנו של הקטוע נעשה מוגבל ככל שזיהום הפצע מתפשט. האחר חושב על מכוניתו המושבתת בבית מחוסר דלק. הקטוע תמה בתוך עצמו למה הלך ללמוד רפואה בכלל. כמה טיפשי הוא כל העניין הזה של "לעזור לאנושות". מעכשיו אדבר בשפה ספרותית, אומר הקטוע. אנחנו צרפתיים מודרניים ומלאי חרא. סופרים? למי הוא מתכוון האמריקאי. ומיד מוסף "רק חסר עוד שנשאל על ' המשמעות'". ומרמז לכיוון האקזיסטנציאליסטים. המהות. אתה תמיד יודע משהו כשכבר לא נשאר לך זמן. הנשמה נשברה. "אלוהים [מפשט: האלוהות] במהותו הוא התגלמות הקדושה, מבחינה פילוסופית הוא הישות העליונה. להתהוות תפיסת האל יש שורשים רבים הנטועים בדתות פרימיטיביות. המהות האלוהית יכולה להיקבע רק מתוך התייחסות לעולם במובן הרחב ביותר"מורכב בשביל ספר שהיה אמור בתפיסה האסוציאטיבית הראשונה שלו להיות מעין ספר הרפתקאות. והנה הקטוע מת. ואולי הספר ייהפך וריאציה נוספת של הזקן והים. אלא שהים ישנו והדג לא מגיע. יש איש אחד צף בלב האוקיינוס לבדו.האחר אינו יכול להביא את עצמו לזרוק את המת מהסירה. וכך הוא מונח מולו, התרפות השרירים גורמת לו להראות כאילו מגחך תמידית. כעת האחר יכול לדבר אתו בחופשיות מסוימת. הוא מרגיש שהמתים רוצים משהו מהחיים. מה שנשאר מהם נעשה תוקפני ועצמאי.הקטוע לא נראה תוקפני, הוא שוכב בקצה השני ונראה כמעט ידידותי.האחר כמו קאובוי אמריקאי דוהר כעת על ספינתו במרחבי המים האין סופיים. אך הוא איננו דוהר באמת. הסוס שלו איננו זז. מרחבי השמים והכוכבים מעליו. כשהוא מכניס יד למים הוא מגלה שהסירה איננה זזה כלל. הוא עומד במקום אחד בלב הישימון המימי. "הכוכבים נצצו באופן פיוטי, והים נח ציורי ודומם, והשקט מסביב היה מאיים, וכלום לא קרה. האופק היה צלול באור היום הדועך עדיין יש לו אופק, אך גם הוא נעלם לעתים כשהוא מתאחד לבלי הפרד עם כחול המים והשמים. "מי עמד מאחרי כל זה. מי מושך בחוטים מי ארגן את הכל. "אף על פי ששנינו צפים לשום מקום, אני חי ואתה מת. אין הבדל, ואולי, אני בודד ואתה לא".

הוא מחליט לזרוק סוף סוף את הגופה אך לפני זה מחטט בכיסי הקטוע, ומכל הדברים שהוא מוצא אצלו קופסה קטנה מרגיזה ופוגעת בו. קופסת קונדומים קטנה. המעצור האחרון בפני הבריאה. הבריאה נעצרת בפני חתיכת גומי קטנה. כשהגומי לא ירצה שזה יקרה גם האל הטוב, הבורא אינו יכול לעשות דבר.עכשיו הוא כבר מדבר אל עצמו בקול רם. הוא מוכרח. כעת הוא בודד. הזמן חסר לי הוא אומר. הוא נעלם שם במים. השלכתי את הזמן ולא קיבלתי תמורה. לזה אני קורא עסקה. אך איזו עסקה זו, עם מי? מכאן כבר אין יותר עלילה בספר. כאילו הייתה קודם. מערכת היחסים היא כעת רק בין האחר לבין עצמו. מערכת פילוסופית. סחרור של מחשבות שבמרכזן המוות. האם הוא פוחד? הוא מיטלטל. אני נאסף אל עצמי, הוא חושב לרגע. גם היום לא בא אם כן איש. הוא אומר לעצמו בבוקר ומעלה הד למחכים לגודו. האחר, כמו הספר נסחפים, צועדים לעבר המצבים האקזיסטנציאליים. צריך לזכור שהספר נכתב בשנות החמישים המוקדמות. בקט היה הכותב החשוב של השעה והאקזיסטנציאליזם התורה הפילוסופית השלטת. הוא שוכב, מביט בשמים וצוחק על חוסר העלילה והדרמטיות במחזה שהוא משתתף בו. הצמא החום והזיכרונות כולם יחד מתעתעים בו. נשארו המחשבות. גופתו של הקטוע אינה שוקעת. היא ממשיכה לצוף לא רחוק מהסירה. כל מה שנשאר לאחר לעשות זה לזעוק נגד השמש החמה שאינה עונה לראות ולא לראות את הקטוע.הוא הפך להיות תודעה מסוכסכת מחום ומצמא. תערובת של זיכרונות והזיות. מצחיקה אותו העובדה שהוא הולך למות מצמא וסביבו כל כך הרבה מים. הוא אמר לעצמו שכל שאיפת אויר מקרבת אותו, אך אינו מסיים את המחשבה, מקרבת לאן. כן, הוא כבר יודע שהוא צף לקראת מותו.האם אפשר להגיד על ספר כזה שנהניתי ממנו? זה איננו ספר מדכא של ממש מכיוון שיש בו איזו אנושיות כבושה ונוגעת ללב. זה ספר מעיק לתפארת ובסופו הקורא חש צלוי ומסכן כמעט כמו האחר. אלא שהקורא נחלץ והאחר איננו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן