אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרוח הנושבת בעגורנים / לידיה זורז


התמונה של דן לחמן

הרוח הנושבת בעגורנים / לידיה ז'ורז'.
הרוח הנושבת בעגורנים / לידיה ז'ורז'. הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

הרוח הנושבת בעגורנים / לידיה ז'ורז'. הוצאת הספריה החדשה. תרגום: מרים טבעון

מילנה גיבורת הספר איננה אוטיסטית. איננה סובלת מתסמונת אספרגר או טורט. לידיה ז'ורז' אינה מנסה לבנות אותה כתרגיל נוסף בספרות התסמונות השונות. בעיני משפחתה היא תימהונית, את לב הקורא היא שובה מיד, למרות שאי איננה ניתנת אפילו לניתוח פסיכולוגי כמעט. היא עומדת מחוץ לעולם. היא פרח בר, או פרפר נדיר המרחף בעולמנו. ומשם עוטפת אותנו באהבה. היא אפופה במלים של אחרים שמקשים על המלים שלה לצאת נכון.התום האמיתי של מילנה נבנה ביד אמן. אנחנו יודעים עליה מעט פרטים ממשיים והרבה ממה שעובר לה בראש. היא איננה דמות " פסיכולוגית" היא משהו מיוחד ויוצא דופן, וצריכה להיות יד אמן גדול לכתוב כך. ואכן כל הספר כשהוא נע מרמת שפה אחת לאחרת הוא יצירת מופת. הוא איננו כתוב בשפה " פואטית" והוא בכל זאת סוג של פואטיקה. הוא איננו פוסט מודרני ובכל זאת הוא מודרני לחלוטין. הוא הספר "האחר" ביותר שקראתי לאחרונה. ספר מדהים של סופרת נפלאה. ומילנה? מילנה היא מישהי שרוצים לפגוש, להכיר, להתאהב. לכו להתאהב בה. ובדרך סמויה מילנה באופן סמלי הקשור למשפטים לטיניים ויחסיה לכנסיה היא השתקפות נשית של ישו. התום של ישו. מילנה שאינה חושבת רע, שכולה רק טוב. וכשאמרתי לאהוב את מילנה אולי לא התכוונתי לאהבת בשר ודם. אלא לאהבה רוחנית, שמימית. כמו שאוהבים ציפור נפלאה או פרפר מדהים שרפרף מול עינינו.מה קרה בלילה שבין 14 ל 15 באוגוסט. מה קרה לסבתא רז'ינה. מילנה יוצאת למסע חיפוש. סבתא רז'ינה ירדה באמצע הדרך מאמבולנס שהחזיר אותה הביתה, הלכה שני קילומטר ומתה. לא ברור איך.

מילנה. מילנה הנכדה מצטיירת לפי שפתה לפחות כילדה קטנה. מסתבר שכעת באוגוסט היא לבד. כולם נסעו לחופש והיא תצטרך להסביר למשפחה על המקרה. כדי להכיר מעט את מילנה אביא ציטוט מאמצע הספר, ציטוט המאפיין אותה. "היא לא ידעה מה זה רע. אבל היא ידעה מה עושה לה רע. היא הכירה את התוצאות של הרע ולא את שורשיו. גם אם לא ידעה להגיד את זה. היא הרגישה את הדברים, אך לא היו לה מלים. ואם היו לה מלים, היא חשבה על משהו אחר, ולא הרגישה את זה..... בתוך ראשה, כמו במסלול של מכוניות צעצוע ביריד, כבו ונדלקו אורות הניאון. בהפסקות, הסתירו חלקים אזורים בזה אחר זה, יצרו לועות של חוסר משמעות כנגד האור. כשאלה נדלקו, מיד שקעו אחרים באפלה. מוח עשוי כך שאף פעם לא יקיף את השלמות. איזה מלים יכולות להגיד את זה? "היא ישבה בבית והקשיבה ל simple minds כששוטרים באו לדבר אתה. והיא, מחפשת מלים להסביר. היא לא ילדה בת עשר או שתיים עשרה. היא מבוגרת ואחראית. אך אין לה מלים משלה. מה גם שאיננה יודעת מה קרה לסבתא. בן דודה ז'ואו פאולו אמר לה שאם קורה ולאדם אין מלים משלו לדבר, הוא יכול להשתמש במלים של אנשים אחרים.מלינה מעוררת תהייה מידית. האם היא מפגרת? מה לא בסדר אתה. כבר מהמלים הראשונות נודפת ממנה איזו מוזרות לא נתפסת בינתיים. מילנה היא בת למשפחה עשירה וחשובה. דוד אחד, ראש העיר. אחר עורך דין חשוב והשלישי איש עסקים איל נדלן ובעל מחצבה. וכולם בחופשה בחוץ לארץ. אמצע אוגוסט.בכנסייה היא רואה את "הדבר הזה" שסבתא שלה בתוכו. קשה לחשוב על סבתא בדבר הזה. בבית קפה סמוך, כשהיא מזמינה גלידה המלצר מזהיר אותה שכבר אכלה חמש מנות וסופה להרגיש רע. איך היא תוכל לחשוב עכשיו גם על חיי משפחתה וגם מספר הגלידות שאכלה. כשהיא מטלפנת לבשר לבן דודה ז'ואו הנמצא במסצ'וסטס היא נזכרת שהוא זה שאמר לה להיעזר במלים של אחרים. "כי בשביל מה יש מלים אם לא בשביל שאנחנו נשתמש בהן? בעצם אף מלה מאלו שאנו אומרים אינה שלנו. מישהו המציא אותה לפנינו... שום דבר לא שייך לנו"בכנסיה היא מקווה שהכומר יגיד מלים שתוכל להשתמש בהן, אך מלים מהסוג 'ברשעתנו כלינו' אינם עוזרים לה. איך היא תספר, תסביר למשפחה כשתחזור.

מילנה איננה ילדה קטנה, היא בת שלושים. היא נוהגת כנראה די במיומנות ברנו קליאו שלה. אבל תודעתה המדברת, אלמלא לא הייתה תמימה כל כך אפשר היה לחשוב לרגעים, רק לרגע, שהיא קרובת משפחה רוחנית של מרסו, גיבור הזר של אלבר קאמי, והדמיון איננו רק בגלל מות הסבתא, הלוויה. מילנה היא גיבורת הספר, אך היא סוג של אנטי גיבור מורך לב. למרות ילדותיות שפתה, לא אטומה כמוהו. יש לה תחושות הנחבאות מאחורי התבטאויות של מי שנמצאת כמעט על סף פיגור מסוים.ובכל זאת, מה תספר לדודות על מה שקרה וחשבה לעצמה "בין חשיבה לפעולה יש אטום שמשתכן בו אחד אחר" וגם אם מלים אלו הן זיכרון מבן דודה ז'ואו הרי שאילו הייתה מפגרת לא הייתה מבינה ולא זוכרת.מה היא תסביר לדודות, איך סבתא שהושארה במעון יקר הגיעה לאמבולנס ונעלמה ממנו בכוחות עצמה, איך לא נערכה לה הלוויה ראויה כי חוץ ממילנה אף אחד לא נשאר בעיר. איך הגיעה הזקנה לשערי המפעל אותו ניהלה אי פעם "היהלום" בית חרושת לשימורי דגים ליאנדרו 1908. ומילנה הולכת למבנה הנטוש בצהרים החמים לראות אם תוכל לקבל בבית החרושת המשפחתי, הנעול איזו תשובה. היא מצליחה להיכנס אל חצר המפעל הנטוש, שם היא מגלה סימני חיים. כבסים תלויים על חבלים וכמה כסאות. בגלל החום היא לוקחת כסא ומתיישבת בין הסדינים הגדולים. היא נעלמה לחמישה ימים חסרי פשר. מילנה התחבאה בתוך היהלום. אך היו שאמרו דברים אחרים:"שמצאו את מילנה משוטטת סמוך למגרשי הגולף, בלי תיק ובלי כובע. אחרי נשבעו שראו אותה הולכת בחיפזון לעבר שכונת השמשות. והיו שאמרו שבילתה את חמשת הימים על החוף, ניזונה מדגים לא מבושלים ולנה תחת כיפת השמים. אין ספק שאמרו את זה כדי לגמד את חייה, לרמוס את החידה שלה, לדחוק אותה אל ממלכת ההתבטלות והעלטה, אל מקום ב הכל אובד ונמחק בטרם עת. אבל אנחנו לא הרשינו"הרוח הנושבת בעגורנים איננו ספרה הראשון של לידיה ז'ורז' המתורגם לעברית. לבושתי לא קראתי את ספרה הקודם. ספרה זה זכה בפרסים רבים, כולל פרס " אלבטרוס" שייסד הסופר גינטר גראס.מעטים הרומנים שכבר משורות הפתיחה נשאבים אל תוך דמות הגיבור. הזכרתי כבר את מרסו של אלבר קאמי, אם כי אין דמיון מלבד ההישאבות המידית אל הדמות. אפשר להזכיר באותה נשימה את שורת הפתיחה הנפלאה של "מאה שנים של בדידות" ששאבה כל קורא אל תוך הספר המופלא. התום של מילנה המתגלה מיד בפתיחה שואב את רצונו של הקורא להכיר ולסוכך על האישה ילדה, ללוות אותה. ואולי להגן עליה מפני העולם, לגרום לכך שתישאר כמו שהיא מצטיירת, שלא תשתנה בהמשך.בפרק הבא משתנה הקול המספר ואתו השפה. הבלבול המרחף של מילנה הופך לשפה יומיומית יותר. אך לא יומיומית של ממש. לידיה ז'ורז' הופכת משפט יומיומי לבעל צליל קצת שונה. כבר היו סופרים שכתבו בשפה פואטית. לעתים היא נשמעה מלאכותית. כאן השפה מקבלת צליל שהוא לא ממש פואטי אך הוא מבטא בכל הצורות את תהליכי הגיונה האחר של מילנה. והוא איננו מלאכותי כלל. הוא מדויק עד כמה שאפשר.בית החרושת הושכר למשפחת מהגרים גדולה מקאבו ורדה. בעלים נשים וילדים רבים והם חזרו בדיוק מנסיעה לליסבון לשמוע את אחד ז'אנינה, צעיר הבנים שר בקולוסאו וזוכה להצלחה. הם חוזרים ובידיהם כל מכשירי הקדמה הטכנולוגית. כל מה שהכי מודרני והכי ממוזער. כל מה שעשוי מחלקים קטנים שנעשו בכל העולם הורכבו באוויר כדי לחסוך זמן. מכשירים מופלאים תוצרת העולם. תנורים, מכשירי גריל, טלוויזיות, מקדחות ושואבי אבק, משחקי נינטנדו וגיימבוי. כל מה שאין בקאבו ורדה ובפורטוגל יש לעשירים.וכשהם מורידים את הסדינים שהיו בשמש ארבעה ימים הם מוצאים את מילנה יושבת. כך נכנסת האישה הלבנה לחייהם של המשפחה השחורה. מילנה הלבנה, שפניה שחורות מלכלוך פורצת בצחוק למראה התדהמה שאחזה במשפת מאטה השחורה שהתקבצה סביבה.

מילנה, מנסה לארגן את מחשבותיה ולספר מה קרה. כשהיא מתחילה לדבר הם מבינים שהם עומדים מול איזה עצב, אבל עצב היה ברגע זה עניינם של אחרים מול האושר שלהם. היא מספרת ולאט לאט הם חשים כאילו הם מחוץ לעולם. מחוץ לסדר ההגיוני ולחוקי החיים. את בטח חטפת הלם. את בחלום. הם אומרים ולא יודעים שזאת שפתה וזה עולמה.הממשויות של מילנה היו נפרדות מן המלים. לעתים קרובות לא הבינו אותה, או כמו שאמר לה בן דודה ז'ואו דברי מהר כי אחר כך יוצאות לך מלים אחרות. ועוד אמר לה ז'ואו:"צריך להיזהר מהתהום. היא נמצאת בכל מקום, אם אנחנו פותחים לה דלת לחיים שלנו.... התהום כל כך קלה. כל כך מפתה.די לעצום עיניים ולצנוח.. זה בכלל לא קשה. קשה מאוד ללמוד ולסבול את הקושי" בעיתון היא מגלה שנולד לה קושי חדש. כל סיפור המעשה בסבתא מופיע בו וישנם דברים המובאים לכאורה מפיה למרות שאיש לא שאל אותה. איך היא תסביר לדודים שלא אמרה. איך היא תסביר שהעיתון מלא שקרים. שקרים אמיתיים. אמיתויות שקריות שלא היא סיפרה.

וכעת היא על שפת תהום. או לא. אנטונינו נשלח להחזיר אותה הביתה, לידי מישהו שאפשר להחזיר אותה לידיו. אבל אין מישהו כזה. ועד שיחפשו אותה היא חוזרת לחיות במפעל אצל משפחת מאטה.המשפחה מתחילה לחזור. בתחילה הדודות. מרחפות כמו פרפרים גדולים ומפטפטות את עצמן ומנסות לחשוב את מי אפשר לתבוע לדין על מה שקרה. ויש להן מיד לפחות שישה אשמים. אלא שאז נכנס הביתה הדוד, זה שהגיע במטוסו הפרטי. ובעוד הוא עומד בדלת הוא שואל "איזה חרא נפל עלינו עכשיו" וכבר משתנה האווירה והשפה. ומיד, כמו בהרבה משפחות גדולות, עוד לפני שנודע איך קרה מה שקרה מתחילים לדון בערך הכספי של הבית. בחלוקה. מילנה עוד מתכוננת ומתכוננת לספר. אך הם כבר שואלים אחד את השני, ומה נעשה עם מילנה, כאילו היא איננה בחדר.יש מקומות, ולא רק כאן שהספר הזכיר לי את בלזק. הכתיבה שונה לגמרי אך המשפחות החמדניות והנכלוליות של צרפת שלמרבית הפלא אינן שונות ממשפחות פולניות וכמובן שלא ממשפחות פורטוגזיות. השפה שונה, משפחה היא משפחה. הספר היה מזכיר ברוחב היריעה שלו את הרומנים של המאה התשע עשרה, אלא שזה כאן, בשפתו איננו מנסה להיכנס ישירות בריאליזם של אז. וגם אם מילנה עשויה להיחשב בעקיפין לקרובה רחוקה של " הדודן פונס" הבלזקי כאן השפה השונה ובעיקר הגיבורה התימהונית והמתוקה הופכת להיות מרכז ממין שונה.ז'ואו אמר פעם למילנה החירות נמצאת בכל אחד מאיתנו, אבל הגורל, הוא נמצא בנסיבות. וכעת הנסיבות משנות את חייה ומביאות אותה אל אנטונינו.

מדי פעם, בין החלקים השונים מופיעה משפט המבטיח לקורא שיש איזה עניין שיתברר בעוד שנתיים שיבהיר את כל מה שיודעים, ובעיקר לא יודעים. משפט שהוא מבטיח אך גם גורם למתח מסוים. היא מטלפנת מדי יום לז'ואו הנמצא באמריקה. הוא אף פעם לא בבית והיא משאירה לו הודעות. לעתים יותר מפעם ביום. "הטובים אינם חזקים, החזקים הם לא טובים, אבל גם אם יש חלשים שהם רעים מאוד, היא אף פעם לא פגשה טובים מאוד שהם חזקים מאוד"

אך הוא ז'ואו הבן דוד האהוב אף פעם איננו חוזר אליה. בלילה הראשון שמילנה ואנטונינו יוצאים הוא רוצה לקחת אותה לבר רחוק בו יכול גבר שחור לשבת עם אישה לבנה, אך סופו שהא לוקח אותה אל החוף. היא במכוניתה והוא בשלו והים מולם באור של כסף. והירח כסוף. שום דבר לא נראה אמיתי. שום דבר לא עשוי מכסף. זה רק נראה כך. וסופו שהוא אומר לה שהיא תישען על המכונית שלה והוא על שלו והם ידברו להם כך. כי איך יכולה אישה לבנה להראות עם גבר שחור בשלוש בבוקר.תוך כדי הסיפור יוצרת ז'ורז את המיקרוקוסמוס הקטן של העולם הסובב את מילנה. וכך הולך ומתפתח הקשר של שני האנשים הלא מתאימים הללו. "אהבה לא מספרים ולא מתארים, פן נישמע נלעגים. כי שום אהבה אינה נלעגת. בעיקר לא האהבה הרגילה" בצעד איטי ובעדינות הופכת מילנה מלהיות "מילנה" לבת דודתנו מילנה. הכתוב הופך את הדמות ואת הקורא לחטיבה משפחתית אחת. ואין שום קושי להפוך אותה לבת משפחה שענן כבד הולך ומתאסף סביב ראשה והיא לא יודעת. וכשאנטונינו מזהיר אותה שהוא כבר ראה סרטים כאלה ויודע את סופם היא לא מבינה. אהבה היא אהבה. והדודה שלה, העובדת במרפאה ומכירה את חוליי בני האדם חושבת בבעתה כשנודע לה שמילנה ואנטונינו רוצים להתחתן :"הרעיון הרווח שילדים שהם פרי אהבות גדולות חתומים בחותם השלמות, אינו אלא שקר וכזב...ילדים שהם פרי התשוקה העזה, גדלים להיות נאורוטיים, היצור האנושי אינו יכול לסבול מקור משולהב מדי. ילדי האהבה השלווה, החום הביתי הם שונים מילדי התשוקה. התשוקה, היא כשלעצה איננה זקוקה לתוצאות מעבר למעשיה שלה. אין לה צורך בצאצאים"והנה בת דודתנו מילנה היא ההוכחה. היא נולדה לתשוקה בוערת של אביה ואחת עם טמפרמנט של רקל וולש. וכבר בילדותה אובחנה על ידי רופאים כאוליגופרנית. רפת שכל. אם כך, כן, יש למילנה הגדרה רפואית. וכעת האפשרות שהאוליגופרנית הזאת רוצה להיות מאושרת תביא את המשפחה לדפי המקומונים, משם לארציים ולצהובונים. ההיסטריה המשפחתית של אלו שאינם אוליגופרנים שהם רק קצת סכיזו מתחילה לפעול.

הפשע, כשכבר בוצע, היה אחר. לא זה שנראה היה שיקרה. זה שהסיפור מוביל אליו. פשע נורא שאין עליו סליחה. מה שנראה כהפי אנד, כי הסיפור נגמר בחתונה הוא סוף עצוב לכל הסביבה. לטבע, למפעל הישן. להיסטוריה של המשפחה.אין לי דרך לבדוק אך נראה לי שהתרגום של מרים טבעון הוא מלאכת מחשבת בעצמו. השפה נראית אוטנטית ומשכנעת. פיוטית ופשוטה. מרפרפת על רמו שונות. ואין שום ספר שחלק מההתרגשות שהספר גורם טמון בשפה. בדרך הכתיבה הן של לידיה ז'ורז והן של מרים טבעון שיצקה לעברית שפה שהיא נפלאה.סוף סוף מתגלה סופרת חדשה שלא צריך להשוות אותה לאלזה מורנטה. שלא צריך להשוות אותה לאיש, סופרת בזכות עצמה, שכדאי יהיה לעקוב אחריה. סופרת שיש לה אורך רוח לתאר דברים לעומק, בלי למהר. כן, יש כמה מקומות שהסיפור נראה איטי ואפילו טרחני מעט, אך זה אינו מוריד מאיכותו הכוללת. לא השפה ולא הזמן הניתן לתיאור האירועים אינם מהירים. רוחב התיאור שהיה עשוי להיות משעמם הופך כאל ליצירה שואבת אל תוכה.

הספר עוסק בדרכו המוסווה והישירה בשלל נושאים בני ימינו. הרס נופים בידי כרישי נדלן. יחסים בין גזעיים. פוליטיקה. ולמרות שהספר פורטוגזי הוא מזכיר את המתרחש בארץ, ובכל העולם הפיכת שטחים חקלאיים או שמורות טבע לרצועות של בתי מלון ושכונות פאר לעשירים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן