אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ספרות רוסית של המאה ה-19


ספרות מטבעה עמוקה יותר מקולנוע, תיאטרון, ציור וכל סוג אחר של תרבות. שלא כמו סרט, ספר חודר לתוך הנפש של האדם. הוא מעביר מחשבות, ויכול להעשיר אותנו גם במידע שלא קשור לעלילה. כשסרט מנסה לעשות את זה, נוצרים מצבים מצחיקים בהם הגיבורים מדברים לעצמם, או שהדו-שיח, שלא הגיוני לחלוטין מבחינת העלילה של הסרט, מוצג לצופים רק כדי שיתעדכנו בתמונה הכוללת.ברוסיה של המאה ה-19 התגבשו כל התנאים כדי ליצור את פסגת הספרות של כל הזמנים. המחשבה האנושית והעידון התרבותי הגיעו אז לשיאם. הספרות פרחה בכל המערב, ובכל זאת רוסיה הייתה המוח והלב של הספרות באותה תקופה. מדוע? התשובה לכך היא פרדוקסאלית, ואנסה לענות עליה בסוף המאמר. תחילה אני רוצה לדבר קצת על התקופה שבה יצאו לאור הספרים האלה שכולנו שמענו עליהם, ורובנו מרגישים נקיפות מצפון על כך שלא קראנו אותם.אני מעריץ גדול של המאה ה-19, ואני אסביר מדוע. בזמנים שלנו, העבודה היומיומית לא משאירה לנו זמן למנוחה. בעבודה אנחנו עובדים עם הראש, ובמנוחה אנחנו מכבים אותו. במאה ה-19 האליטה של בעלי הקרקעות והאצילים שבתה מכל עמל, ואם כבר היו עובדים, אז לכל היותר כמה שעות ביום. שאר הזמן התפנה ליצירת תרבות, ובאמת מה כבר עוד אפשר לעשות כשכל היום פנוי? לנו אין זמן לחשוב על משמעות הקיום, אבל לטולסטוי ופושקין היה את כל הזמן שבעולם. היה להם אפילו זמן להיכנס לדיכאון כשלא מצאו את המשמעות הזאת. כל זה היווה מוטיב חוזר בכל הספרות הרוסית הקלאסית. במקום לדבר על כסף ובעיות יומיומיות שעל אלה נבנים החיים שלנו, בחברה הגבוהה אז היה נהוג לדבר על טבע, מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ואהבה. אנחנו אוהבים הומור, בשבילנו זה כלי להרפיה ומנוחה. בחברה הגבוהה במאה ה-19 הומור היה חלק קטן הרבה יותר מההוויה. זה השתקף גם בספרות. רוב הסיכויים שלא תבכו מצחוק כשאתם קוראים את "מותו של איוון אילייץ'" של טולסטוי, או את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי.מסיבות אלה ואחרות, התרבות שהתפתחה במאה ה-19 הייתה מעודנת יותר. המוזיקה הייתה מורכבת לאין שיעור מהמוזיקה היום. השיחות בין אנשים, היו אינטלקטואליות הרבה יותר. והכי חשוב התפתחה סנטימנטאליות עצומה לטבע, לאמנות, לאהבה, וליופי באשר הוא. מספיק לקרוא את התיאורים של הרי הקווקז אצל לרמונטוב בשביל להבין כמה האדם אז היה מחובר לטבע, לא רק לטבע הפסטורלי שיש לנו בארץ, אלא גם לטבע הפראי של הריה, ונהרותיה העצומים של רוסיה – לב הרומנטיקה האירופאית.

העורבים

העורבים חוזרים, אלקסיי סברסוב(1871) - דוגמא לרומנטיקה רוסית

הרגישות הזאת ליפה ולנעלה חצתה כל גבול הגיוני כשזה נגע לאהבה. באחד הסיפורים הקצרים של צ'כוב גיבור הסיפור מתאהב מעל הראש בבחורה שבקושי דיבר איתה. הוא רץ להביא לה את המטרייה שאותה היא השאירה אצלו בבית, ומתחנן בפניה שתשאיר אצלו את המטרייה "הקסומה" כמזכרת מהפגישה שלהם. כל בחורה ישראלית שפויה הייתה בועטת בכזה בחור ואז רצה לספר לחברות. מיותר לציין שזה לא מה שקורה בסיפור של צ'כוב. ואם הגברים היו עדינים, אז הנשים היו בכלל עשויות משיערות סבתא. כל אכזבה גרמה לאישה של המאה ה-19 להיכנס להיסטריה, שדרך אגב טופלה בעזרת מיומנותו המקצועית של הרופא, והוויברטור. על פניו המציאות אז הייתה נאיבית ומלאה ביופי ובריגוש, אך כמובן שהאמת רחוקה מכך. רוב העם הרוסי היה בור ועני. רק ב1861 בוטלה מחויבות האריסים ברוסיה, אך גם אז לא נוצר שוויון מלא בין האזרחים. מלבד חוסר השוויון החוקי היה גם חוסר שוויון מדומה. היה הבדל עצום בין אצילים עשירים ממוסקבה עם ני3מוסים צרפתיים והשכלה גבוהה, לבין אצילים עניים יותר מהפרובינציות ולבין סוחרים ומשרתים עמידים. ההבדלים בין הקבוצות התבטאו בחינוך, בשליטה בשפה ובנימוסים, וכל קבוצה כזאת שאפה להידמות לקבוצה שמעליה. למשל פטר המשרת ב "אבות ובנים" של טורגנייב הכניס תמיד "יו" לכל מילה כדי להיחשב משכיל וחשוב, ואביו של בזארוב באותו הספר מזכיר כל הזמן דמויות מהמיתולוגיה הרומית כסימן לאצילותו והשכלתו, מה שמקשה על בנו הפרגמאטי להבין את הנאמר.הדת הייתה משאב משמעותי בחיי העם הרוסי. שלא כמו הצרפתים והאנגלים שזלזלו מעט בדתם, הרוסים הושפעו עמוקות מריחות הקטורת של המור והלבונה, ומקולות הפעמונים של הכנסייה האורתודוקסית. מצד אחד הכנסייה והאיכר הפשוט היו מודל לרוסיות החדשה, ומצד שני המערב על ההומניזם והטכנולוגיה שלו היוו מודל אחר. הקונפליקט הזה של יחס קנאה / שנאה למערב, היה מרכזי כמעט בכל ספר שנכתב ברוסיה במאה ה-19, והוא גם מסביר את הלאומנות הלא רציונאלית של הרוסים היום. הדת קבעה גם את אמות המוסר של העם. חופש מיני, שקר, קרייריזם, נהנתנות, נחשבו כולם לחטאים, ואילו נאמנות, טוב לב, ואהבה לזולת היו מעלות. כשקראתי את "האחים קרמזוב", חשתי צורך בוער ללחוש לאחת הדמויות בספר, בחורה צעירה ויפה ש "שיחקה משחקים" והרגישה את עצמה אשמה ולא מוסרית, שאם הייתה חייה בישראל ב2007 כנראה שהייתה נהפכת לסלבריטאית מאושרת. מבחינה מוסרית המצב ברוסיה היה דומה למה שקורה כיום בקרב הפרוטסטנטים האדוקים בארצות הברית, שאמנם נוטלים חלק פעיל בחברה החילונית, אך בכל זאת מחזיקים בערכיות דתית שמתנגשת עם האינדיווידואליזם המערבי.

עד כאן מאפייני התקופה. אבל מה בקשר לספרות? פה אני רוצה לתת תשובה מדויקת ונכונה ככל שאני יכול. תוך עיון בספרו המפורסם של מירסקי על הספרות הרוסית, ולאחר קריאה של הקלאסיקות המוכרות יותר אני יכול לציין שני מאפיינים חשובים של הספרות הרוסית במאה ה-19.1) עומק פילוסופי:פה קיים הפרדוקס שדיברתי עליו. רוסיה הייתה מדינה נכשלת יחסית למערב, לכן פילוסופיה לא הייתה דיסציפלינה מפותחת. מהסיבה הזאת הוגי דעות רוסים פנו לספרות, וכך הספרות הרוסית עקפה בעומק ובחשיבות שלה כל ספרות אחרת באותה התקופה. בעצם כל הסופרים הרוסים הגדולים היו גם פילוסופים גדולים. הפילוסופיה נמצאת בכל מקום, בין אם היא מתחבאת במעשי הדמויות ביצירותיו של דוסטויבסקי, ובן אם היא נידונה על ידן בספריו של טורגנייב וצ'כוב. קריאה של ספרים כגון "אבות ובנים" של טורגנייב, או "דו-קרב" של צ'כוב היא תענוג אינטלקטואלי צרוף. אמנם לא כל הבעיות החברתיות של רוסיה במאה ה-19 אקטואליות היום, אבל גם המיושנות בניהן כתובות בצורה כזאת חריפה ומאתגרת שהן נעשות יותר מעניינות וחשובות מהבעיות החברתיות של ישראלי בימינו.2) עומק פסיכולוגימה שמושך אותי יותר מכל דבר אחר בספרות הרוסית זה הניתוח הפסיכולוגי המעמיק שעוברות הדמויות בספרים. כל תכונת אופי, כל תסביך, כל רצון, וכל רגש נבדקים, מנותחים, ונחשפים בצורה חסרת רחמים על הדפים. כל זה יוצר חוויה שנועדה בעיקר לאנשים שמודעים לעצמם ולאנשים אחרים. כשקראתי את "גיבור זמננו" של לרמונטוב בכל שורה כמעט תקפו אותי פלאשבקים מהעבר שלי. הרי, גם אני מכיר אנשים שאי אפשר להתווכח איתם ובמקום תשובה הגיונית הם שופכים מילים ונאומים שקשורים רק באופן חלקי למה שאמרת. גם אני חושב שבן אדם נהיה מולהב בקרב אנשים ציניים, וציני בקרב מולהבים. גם אני תמיד נשפך מצחוק אחרי כמה שעות של שיחה רצינית. גם אני חושב שחברות זה יחס של אדון / עבד. גם אני אוהב אויבים רק כי זה מלהיב ולבכות כי זה מרגש. כל מחשבה, גם אם אנחנו מנסים להדחיק אותה נמצאת בספרים האלה. מבחינת האיכות והכמות של המידע הפסיכולוגי הזה, אין בין ספרויות העולם אח ורע לספרות הרוסית הקלאסית.אם כך הספרות הרוסית של המאה ה-19 הייתה פילוסופית, פסיכולוגית, ריאליסטית, ועמוקה בצורה מיוחדת. היא הייתה ספרות של דמויות ורעיונות, ולא של עלילה. לא תמצאו שם הרבה טוריסטים עצבניים ולא מתח מורט עצבים. במקום זה תסחפו לתוך סערה של רעיונות מקוריים ודמויות מרתקות, סערה שתתקשו לצאת ממנה.כשאמרתי לחברים שלי שאני רוצה לכתוב מאמר על הספרות הרוסית, הם שמו אותי ללעג. איך אני יכול לכתוב על ספרות של מדינה שלמה אחרי שקראתי לא יותר מ10 ספרים של המדינה הזו. להגנתי, הסופרים הרוסים עצמם קראו בעיקר את אותם הספרים שאני קראתי. דוסטויבסקי, טולסטוי, צ'כוב, טורגנייב, לרמונטוב, ופושקין כולם הושפעו אחד מהשני, ואף הזכירו אחד את השני כמעט בכל ספר שכתבו. זו הייתה קבוצה סגורה של סופרים עם רעיונות משותפים, דרך משותפת, ותקופה פחות או יותר זהה. במאה ה-19 מאוד אהבו למספר ולדרג. צ'כוב דירג בעצמו את הסופרים הרוסים על פי דרגות צבאיות. בהשראתו אני אדרג גם כן את היצירות שקראתי על פי ההעדפה שלי.6) האחים קרמזוב – פיודור דוסטויבסקי:זה ספר מהרשימה שלי, שהיה לי הכי קשה להתחבר אליו. דוסטויבסקי בניגוד לשאר הסופרים הרוסים היה בן אדם רוחני שראה את המציאות בצורה שונה. האנשים אצלו לא ממש אנשים, אלה סמלים לרעיונות. לדעתי הכתיבה של דוסטויבסקי משעממת וארוכה ללא הצדקה. אמנם גם הוא כמו שאר הסופרים הרוסים יצר דמויות מעניינות, אך לי היה קשה להיכנס לעולמו הסכיזופרני של הסופר ולהעביר הכל מהספר למציאות. מלבד זאת הפילוסופיה הלאומנית והרוחנית של דוסטויבסקי מקשה על קריאה של הספר בזמננו.

פיודור

5) מלחמה ושלום ואנה קראנינה – לב טולסטויאת הספרים האלה קראתי לפני כמה שנים ולכן אני לא יכול לתת ביקורת טובה. אני רק אציין שאלה ספרים מעניינים מבחינת העלילה ומבחינת הרעיונות הטמונים בהם, אבל מצד שני הם מעייפים באורכם. האפיות של מלחמה ושלום ושל אנה קראנינה חייבה את טולסטוי לספק הרבה נתונים מיותרים. אמנם ישנו עומק רב גם בספרים האלה, אבל אני לא מציע להתחיל מהם, אלא דווקא מהסיפורים הקצרים של טולסטוי, או לחילופין מספרים קצרים יותר של סופרים אחרים.

4) יבגני אונגין – אלכסנדר פושקיןפושקין נחשב לסופר הרוסי הגדול והמשפיע ביותר ברוסיה. "יבגני אונגין" היא פואמה מקסימה, חכמה, וזורמת כמו מוזיקה של ביטלס או מנדלסון. אמנם הספר טיפה פחות עמוק מאחיו הבוגרים יותר, אבל הוא יפה מהם. הבעיה היחידה היא, במילים של רוברט פרוסט – "שירה היא מה שאובד בתרגום". אני קראתי את הפואמה ברוסית, ומצאתי רק תרגום טוב אחד באנגלית, התרגום של james falen. אז אם יש לכם תרגום טוב או שאתם קוראים ברוסית, תתחילו לקרוא כבר עכשיו!

3) גיבור זממנו - מיכאל לרמונטוב הספר מחולק לכמה סיפורים קצרים. הסיפור המרכזי – הנסיכה מרי, הוא אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שקראתי. לרמונטוב הוא הסופר היחיד שאני מכיר שהצליח להעביר את נפש האדם בצורה הכנה ביותר, ללא צביעות וצנזורה. הניתוח הפסיכולוגי ביחד עם תיאורי הנוף של לרמונטוב הופכים את גיבור זמננו לדרמה חזקה, יפה וצלולה. שאר הסיפורים הקצרים בספר טובים פחות, אך גם הם היו מושא לחיקוי והערצה על ידי סופרים מאוחרים יותר.

מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב

2) אבות ובנים – איוון טורגנייבמההתחלה עד הסוף זהו ספר עמוק גם מבחינת תיאורי הדמויות וגם מבחינת הרעיונות, שנמצאים שם בשפע. טורגנייב הוא אחד מקומץ קטן של סופרים שהצליח לשים על הדפים דמות חזקה שכל כך שונה באופי מהסופר עצמו. הספר כתוב בסגנון ויקטוריאני, ולכן באופן פרדוקסאלי לא התקבל היטב באירופה. האירופאים רצו משהו פיקנטי ואקזוטי יותר, ספר "רוסי" יותר. לשמחתנו אנחנו יכולים לשפוט את הספר על פי קריטריונים אוביקטיביים יותר, ועל פיהם זוהי קלאסיקה עולמית אדירה ששום שורה מיותרת לא נמצאת בה.

איוון סרגייביץ' טורגנייב

1) סיפורים קצרים – אנטון צ'כובבסיפורים הקצרים שלו, צ'כוב יוצר שלל צבעוני של דמויות שלכל אחת אופי משלה, ולכולן תכונה אחת משותפת – חיפוש אחר מטרה לחיים, וניסיון לברוח מהשעמום ומהשגרה. כל סיפור של צ'כוב מדבר ישר אל תוך הלב, אך מי שרוצה להבין את הרגש יכול לקרוא שוב ושוב, ועדיין למצוא חומר חדש למחשבה. הסיפורים "דו-קרב" ו "שלוש שנים" מהווים לדעתי את פסגת הספרות הרוסית על כל מרכיביה, זוהי חדירה מלאה לנפש האדם ולחולי החברה. מי שראה את צ'כוב בתיאטרון, וגם מי שלא חייב לקרוא את הסיפורים הקצרים שלו, זהו נכס לדורות.

אנטון פאבלוביץ צ'כוב

תגובות

תרגום

חולקת על דעתך בנין תרגום איכותי ל"יבגני אונייגין". אחרי שקראתי תרגומים ליצירה באנגלית,צרפתית וגרמנית אני סבורה שהתרגום היפה ביותר,הלירי והעשיר ביותר מבחינה שפתית הוא תרגומו המופתי של המשורר הענק בזכות עצמו, אברהם שלונסקי, לעברית. מורגשת גם העובדה ששפת אמו של שלונסקי היתה רוסית, ההקפדה על המשקל מושלמת. השפה עשירה,יפהפיה, ורוחו של פושקין שורה בכל מילה. התרגום הזה הוא הוא , לדעתי, דוגמה מופתית לכך שתרגום טוב הינו
יצירת אמנות נעלה בפני עצמה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יבגני קופל