אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ליאת בן דוד / חמדת אמהות - ראיון


חמדת src=http://www.e-mago.co.il/images4/liat.jpg לוטם.? הוצאת דוד. בן ליאת ד?ר אמהות />
<p>חמדת אמהות / ד"ר ליאת בן דוד. הוצאת לוטם 2006.</p>
<p>ספרים היוצאים לאור בעידן האינטרנט נחשפים כיום לא רק בבמות המקובלות של כתבי העת הספרותיים ובמדורי הספרות של העיתונים היומיים. הרשת מאפשרת להיחשף למגוון רחב של ספרים היוצאים לאור, גם אם אינם בהכרח ספרות הנחשבת יפה בעיני מבקרי הספרות. ספרים שלא נחשפו בבמות הספרותיות המקובלות מוצאים דרכם אל הרשת ואל ציבור קוראים רחב יותר באמצעות האינטרנט. לאחר פגישה מרתקת עם מחברת הספר "חמדת אמהות", ד"ר ליאת בן דוד, מצאתי לנכון לחשוף את ציבור הקוראים אל הרומן הבין-דורי שחיברה, המעלה באופן מרתק את הסיפור האוטוביוגרפי-ההיסטורי ולשאול את ליאת שאלות שחלקן נדונו בשיחתנו. פרסום הראיון ברשת מאפשר לקורא לשפוט את היצירה שקרא ללא התיווך והשיפוט של מבקר הספרות, הנוהג בדרך-כלל לחבר מסה ביקורתית על הספר ולפרסמה בכתבי-העת הספרותיים. בניגוד לרשימה בקורתית אין כאן מגמה להלל ולשבח או להעלות נקודות תורפה של הספר, אלא לחשוף את קהל צרכני הספרות לסופרת מפתיעה בראשית דרכה הספרותית, שעד כה פרסמה ספרים בתחום לימודי המדעים בבתי-ספר גרידא ולסיפור משפחתי מרתק השזור בנרטיב הלאומי. שאלה: הספר "חמדת אמהות" יצא לאור באנגלית בדצמבר 2004 תחת השם "yahrzeit”. מדוע שינית את שמו בגרסה שיצאה בעברית?תשובה: השם "יארצייט" מתבסס על הסיפור עצמו, ויש בו כפל משמעות: נשות המשפחה מקיימות טקס זיכרון פרטי משלהן, העובר מדור לדור – טקס "יארצייט" הנערך בחנוכה; והספר כולו הוא מעין הלל-זיכרון לסיפור ציונות, מנקודת מבט אישית של משפחה אחת. עם הזמן, התברר לנו שאנשים מסיקים מתוך שמו שמדובר בסיפור הקשור בשואה, בעוד הספר כולו עוסק דווקא בתחייה, בהתחדשות החיים שלנו כאן בארץ – סיפור החיים פה בארץ חמדת אבות... כיוון שהציר המרכזי של הסיפור סובב סביב סיפורן של נשים, הסיפור הוא למעשה על החיים פה בארץ "חמדת אמהות", וכך החלטנו לקרוא לו. שאלה: עד לשיחתי אתך הייתי משוכנעת שה"יארצייט" הוא טקס, שאכן מתקיים בימי החנוכה בכל אחד מן הדורות המוזכרים בספר. מהיכן נבע הרעיון? מה אמת ומה בדיה בכל הסיפור הזה של קיום טקס הדלקת <a href=http://www.e-mago.co.il/articles/50.htm>נרות</a> הזיכרון בימי חג החנוכה? מה מקור השם?תשובה: בכל שנה, עם צאת שמחת תורה, נהגה סבת-אמי רבקה להיאנח ולומר: נו, ועכשיו היארצייט יגיעו... כוונתה היתה לחג החנוכה הבא אחרי סוכות. רבקה חוותה אובדן של כמה וכמה ילדים וקרובים בחייה הסוערים, שהיו מלאי תהפוכות ונדודים הכרוכים בעזיבת עולם ישן ומוכר ויציאה לדרך מתחדשת בארץ רחוקה - וכולם נפטרו סביב חג החנוכה, שהוא חג של אור ועצמאות. החיבור הזה, בין האישי ללאומי, העלה בי את הרעיון ליצור מוטיב שילווה את הספר כולו כחוט השני ויסמל את שתי הפנים של ה"יארצייט": טקס הזיכרון והאור האישי-משפחתי שנשזר בטקס הזיכרון והאור של העם כולו. שאלה: כל דמויותייך הן אינן פרי דמיון של סופר גרידא, אלא את כולן נטלת מהשושלת המשפחתית שלך. ניכר מכתיבתך שלחלק מהן רחשת חיבה מיוחדת? לאלו מן הדמויות הרגשת קרבה ובאיזו מידה הקלה או הקשתה קרבה זו על בניית הדמות ברומן?תשובה: שתי הדמויות הנשיות המרכזיות של הספר, שושנה וארנונה, מבוססות על סיפור חייהן של סבתי ואמי, שתי נשים שהיו מאד חזקות ומאד דומיננטיות בחיי. הן הפריזמה שהובילה אותי להבין שכל הדמויות שברומן, אלה שהכרתי ואלה שלא, הן הכתפיים הענקיות שעליהם עומדים חיי, ואני יכולה לומר שבזכותן אני חשה חיבה, קרבה ובעיקר אחריות ומחויבות כלפי כל אחת מארבע הנשים המרכזיות, עם מעלותיהן וחסרונותיהן, עם יכולת העמידה והעקשנות שלהן, ובעיקר עם האהבה והמחויבות שלהן לדרכי חייהן, שהיא אמיתית לגמרי ואין בה שמץ בדיה או הצטדקות. שאלה: פרשיות היסטוריות רבות עושות דרכן באופן טבעי אל הרומן "חמדת אמהות". אלו מן הפרשיות הטביעו חותם לא רק על הדמויות המתוארות, אלא עלייך באופן אישי?תשובה: אני לא יכולה להפריד בין מה שקרוי "הפרשיות ההיסטוריות" לבין הסיפור האישי שלי ושל משפחתי, משום שעבורי מה שמכונה "פרשייה היסטורית" לעיתים קרובות מאד היה פשוט חלק מסיפור החיים המשפחתי שלי. כשהייתי תלמידה, הייתי חוזרת הביתה משיעורי היסטוריה, מספרת מה למדנו בבית הספר ואז סבתי ואמי היו אומרות: טוב, בואי נספר לך מה באמת היה... מנקודת המבט האישית של מי שחי את ה"פרשות" האלה. סבתי היתה יושבת ומספרת לי על תחושותיה כשגורשה מביתה בתל-אביב במלחמת העולם הראשונה, את המראה של שרה אהרונסון נגררת ברחובה של זכרון יעקב כפי שהיא ראתה אותה כילדה; אמי סיפרה על החיים בתל-אביב, ה"צופים" וה"הגנה"; ועוד הרבה מאד סיפורים כאלה. עבורן אלה לא היו פרשות היסטוריות אלא החיים עצמן, וכיוון ששתיהן היו מספרות סיפורים טבעיות הן הצליחו להעביר אלי את המראות, הקולות, הריחות והתחושות של חייהן. אני חושבת שמה שהטביע עלי חותם יותר מכל לא היה סיפור זה או אחר, אלא מכלול שלם של חיים שהועבר אלי כמורשת מחייבת וכצוואה האומרת – זה הסיפור שלנו, עכשיו הוא גם שלך, ועלייך מוטל לוודא ששרשרת הדורות הזו תמשך. שאלה: האם במהלך הכתיבה חשת מחויבות לביוגרפיה המקורית ולהיסטוריה או לרצון לבנות רומן בדיוני? באיזה אופן פרצת מהתחקירים שערכת טרום-כתיבה לסיפור הבדיוני?תשובה: מלכתחילה החלטתי שאני כותבת רומן היסטורי, שיש בו שילוב של השניים – רקע היסטורי ואלמנטים ביוגרפיים אמיתיים עם רומן בדיוני, ההולכים יחד יד ביד. המחויבות המלאה שלי היתה קודם כל למפעל העצום הזה שכל משפחתי הקדישה לו את מיטב ימיה ויכולותיה: הקמת המדינה. אני אומרת את זה לא מתוך תפיסה פוליטית בכלל – היו במשפחה אנשי ימין, אנשי שמאל, מרכז, כל מגוון הקשת – אלא מתוך תפיסה אידיאולוגית גרידא, שהיתה שותפה לכולם ללא קשר לעמדה פוליטית זו או אחרת: תפיסה בסיסית לפיה מקומו של העם היהודי הוא בארץ ישראל, זכותו לחיות בה כריבון לגורלו, וכדי ליישם אידיאולוגיה זו צריך פשוט לחיות פה את חיי היום-יום, על כל פרטיהם הפשוטים. אני מאמינה שסיפורים מהסוג הזה הם אחד הכלים המרכזיים שיוצרים היכרות, הבנה והזדהות, ומכיוון שזה מה שרציתי להשיג – גם הרקע ההיסטורי וגם הרומן הבדיוני היו חשובים לי כאחד. מבחינה זו, ב"חמדת אמהות" לא לגמרי השתחררתי מהכתיבה הדידקטית שאני כל כך רגילה אליה... שאלה: כשכותבים רומן, גם אם הוא רומן היסטורי, מספרים, למעשה, סיפור. הסיפור מעורר בוודאי רגשות, זיכרונות ישנים. האם המעורבות הרבה עם האירועים ועם הדמויות הפריעו במהלך הכתיבה? כיצד הצלחת להתגבר על התחושות שהעלו בך זיכרונות אלו ולהתרכז במלאכת הכתיבה? תשובה: באתי מאהבה. אהבה אמיתית. זה כל הסוד כולו. אני מאוהבת בסיפור ההצלחה הקשה, הכואב ונורא-ההוד הזה שנקרא ישראל, ברמה הכי אישית. המעורבות העצומה שלי עם האירועים והדמויות של "חמדת אמהות" לא רק שלא הפריעה, אלא להיפך - היא זו שיצקה בי את האנרגיות והשמחה לכתוב, גם כשהכתיבה עסקה באירועים קשים מאד. במהלך הכתיבה מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה לא אחת, ובכל פעם דווקא התחושות האלה הן שנתנו לי את הכוח להמשיך. הרי הכי קל לוותר, אבל אף אחד לא הגיע כאן להישגים כי הוא בחר בדרך הקלה. סבתי ואמי חוו חוויות מאד קשות במהלך חייהן, והן היו שתים מהנשים הכי שמחות, חזקות ועקשניות שהכרתי. אין לי ספק שהאופטימיות הבלתי נגמרת שלהן חיזקה ומחזקת אותי גם היום. שאלה: האם כתיבת הספר "חמדת אמהות" היא סגירת חוב כלפי ההורים, כלפי עצמך?תשובה: בעיני, "חמדת אמהות" היא התגלמות של גרסא מודרנית של מצוות "והגדת לבנך" – סוג של העברת לפיד יותר מאשר של סגירת חוב. כשבתי הבכורה סיימה לקרוא את "חמדת אמהות", היא ניגשה אלי עם דמעות בעיניים ואמרה לי – אמא, זו המתנה הכי יפה שיכולת אי פעם להעניק לנו. אם יש כאן איזשהו חוב, הרי שזה כלפי ילדיי: החובה לאפשר להם להפוך את הסיפור לחלק מסיפורם-הם.</p>
</body></html>

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חלי אברהם-איתן