אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעשה סדום פוליטי - הרלוונטיות של זאן זנה / יהונתן אלשך, רועי וגנר


התמונה של דן לחמן

מעשה סדום פוליטי - הרלוונטיות של ז'אן ז'נה / יהונתן אלשך, רועי וגנר. הוצאת רסלינג
מעשה סדום פוליטי - הרלוונטיות של ז'אן ז'נה / יהונתן אלשך, רועי וגנר. הוצאת רסלינג

בשמו של ז'אן ז'נה נתקלתי לראשונה כשידיד צרפתי שלי אמר שאני חייב לקרוא את "המדונה של הפרחים". בלונדון קניתי את התרגום לאנגלית ולא הצלחתי להתגבר על השפה, הרבה לפני הניסיון להבין את הספר עצמו.מאוחר יותר היה ניסיון להציג בארץ את המחזה "המשרתות" בהפקה פרטית. ז'נה דרש שאת תפקיד המשרתות, שתי נשים, ישחקו גברים, כחלק ממשחק הזהויות המתחלפות תוך כדי משחק שבמחזה. בשנות השישים הגיע ארצה סרט נשכח - "המרפסת" שנעשה לפי מחזה בשם זה. ג'וזף סטריק במאי שניסה את כוחו רק בעוד סרט אחד, הוא ביים עיבוד לקולנוע ל-יוליסס של ג'ימס ג'ויס. שני הסרטים נכשלו, למרות ששיחקו שלי וינטרס ו-פיטר פאלק, אז כוכבים נחשבים.

אפילו מקום ההתרחשות, בית זונות, לא הצליח להביא קהל להתמודד עם הסרט.בתחילת שנות השבעים הגיעה לארץ במסגרת פסטיבל ישראל ההצגה "פרחים" הפקה מדהימה בעיבודו וביומו של לינדסי קמפ לספרו של ז'נה "המדונה של הפרחים". קמפ העמיד מחזה מדהים בצבעוניותו. קמפ עירב מילה ופנטומימה מחול ושירה. הזמר דיוויד בואי התחיל את הקריירה שלו כשחקן פנטומימאי במחזה הזה. לארץ הוא כבר לא הגיע עם הלהקה אותה עזב קודם לכן.ב1985 פורסם תרגומה המופלא של אביבה ברק לספר הזה וסוף סוף אפשר היה לקרוא ולהתמודד עם אחד הטקסטים המורכבים ביותר שכולו סמלים ארוטיים פואטיים ודתיים המערבבים מציאות בפנטזיה וחלום.המאמר הראשון המרכזי והארוך ביותר בספר נקרא "טרור התחרה". הוא עוסק באווירה שהשתררה בתחילת ימיו של ז'אן ז'נה ובהמשך עיקרו ז'אן פול סארטר. סארטר חשוב לעניין ז'נה לא רק בגלל חשיבותו הכללית כאיש רוח מוביל באותם ימים, אלא מכיוון שבשלב מסוים יכתוב את הספר " סנט ז'נה", ז'נה הקדוש". והנה יהונתן אלשך מראה לנו שסארטר לא הבין כלל, לפחות לא בתחילת דרכו, מה זאת הומוסקסואליות. לא מהכיוון של המשיכה לבני אותו מין ומי עושה מה למי, אלא שבעיניו ההגדרה העצמית "אני הומוסקסואל" איננה שונה בעיקרה מההגדרה "אני מלצר בבית קפה" כאילו יש לאדם תפקיד "מקצועי" להיות מלצר שאיננו אומר ללקוח דבר על אישיותו הפרטית והאישית של המלצר. הוא ניסה להסיק ש-הומוסקסואליות דומה בהקשר התובני הזה וכמה טעה. הוא ניסה להיות פתוח אך למעשה דעות קדומות בורגניות השאירו אותו במקום אחר. סימון דה בובואר, בת זוגו לחיים, שנים אחר כך כתבה את ספרה החשוב "המין השני" ובו התחילה להבהיר את שאלות המגדר והזהות המגדרית. נכון שהיא כתבה על מעמדה ההגדרתי של האישה, אך משם נפתחה הדרך להוליך את קו מחשבה הזה הלאה. סארטר רצה לתפוס את עצמו כאדם נאור ופתוח לכולם, גם אם לא התעמק בנושאים בהם תמך.ב19 בדצמבר 1910 יולדת רווקה הטוענת שהיא אומנת ילד לו היא קוראת ז'אן. ז'אן ז'נה. בעתיד ולאורך כל חייו יטען ז'נה שאמו הייתה זונה. הוא קרא לעצמו "בן זונה" כך הוא הפך הריון מקרי לתאונת עבודה. את הנחיתות הזו אימץ לעצמו ופיתח בהמשך כל חייו. הוא נמסר למשפחה אומנת, נתפס בגניבה מחנות ונשלח למוסד לנוער עבריין. עולם עליו כתב בספרו "נס הוורד" (שעדיין לא תורגם לעברית). ב1930 במדי הצבא הצרפתי הוא משרת בדמשק. אחר כך במרוקו. כשהוא חוזר לפריז הוא מנסה לפגוש את אנדרה ז'יד שלא פותח בפניו את ביתו. הוא חזר להתגייס אך ערק אחרי זמן קצר. הוא ניסה להימלט דרך איטליה ל-אפריקה אך בסופו של מסע נמצא בצ'כיה שם נאסר על ידי המשטרה. הוא ממשיך לנדוד וה1937 הוא בעיר קטוביץ ב-פולין. את המסע הזה שלו מגלים בעזרת תיקי משטרה שנפתחו על שמו בשל גניבות קטנות. ב1938 הוא שוב ב-פריז.

ב10 בדצמבר 1941 הוא בורח מהמשטרה אחרי שנראה גונב כרך של פרוסט בחנות ספרים. הפעם נאסר לתקופה ארוכה יותר ובמאסר הזה כתב את ספרו "המדונה של הפרחים". פריז כבושה על ידי הנאצים. קשה להיות הומו א-סוציאלי וגנב בימים הללו. הוא מצליח להגיע הפעם לז'אן קוקטו וכמעט אונס אותו בחוצפתו בתחילה להקשיב לז'נה מקריא קטעים ואחר כך לקרוא את המדונה. קוקטו כותב ביומנו :"יוצא מגדר הרגיל. מעורפל, בלתי ניתן לפרסום, בלתי נמנע... הוא הווה, הוא יהיה, האם הוא יכריח את העולם להידמות לדיוקן שדפיו משרטטים. בשבילי זה האירוע הגדול של התקופה. הוא מגעיל אותי. דוחה אותי. מדהים אותי. הוא מעמיד אלף קשיים, הוא מגיע בטפיפת רגלי הסקנדל, על כפותיו הקטיפתיות. הוא טהור – טהרה המכילה את עצמה, טהרה שלמה- טהור במובן שבו השטן הוא טהור מאחר שאינו יכול לעשות כלום מלבד רשע"המהדורה הראשונה של הספר נמכרת בכספר פורנוגראפי להומוסקסואלים. רק לקראת המהדורה הבאה תובן איכותו. ב1944 אחרי שהספר פורסם הוא פוגש בסארטר וזה פורש עליו את חסותו ומחיי קלושר קלפטומני הוא הופך להיות אינטלקטואל מוכר. ב1949 פונה סארטר בעצומה חתומה על ידי גדולי הסופרים אל נשיא הרפובליקה שיחון את ז'נה מכל העבירות הישנות שהיו תלויות נגדו עדיין. "הקדוש ז'נה" מבצבץ.שנות השישים משנות את ההתייחסות החברתית להומוסקסואליות, התפיסה המקוללת של ז'אן ז'נה הולכת ומתפוגגת. יחד עם זה הוא מתחיל להתעניין יותר בפוליטיקה. ספריו המוגדרים כפורנוגראפיים שאסורים בפרסום במקומות שונים בעולם. הוא מגיע בצורה לא לגמרי חוקית לארצות הברית ומבלה לילה בזרועותיו של אלן גינזבורג.ב1970 בעקבות אירועי אוקטובר השחור הוא מגיע לירדן למחנות הפליטים כתוצאה מביקור זה ייהפך לתומך בפלסטינים בהמשך חייו. בספר שלפנינו כמה מסות המנתחות את חשיבותו של ז'נה ומעמדו הרלוונטי של אחד מגדולי יוצרי הספרות של ימינו שחשיבותה גדולה בהרבה מעבר לכותרת ההומוסקסואלית המודבקת לה בקלות כזאת. לא בחינם הפך להיות אחד מעמודי התווך של הספרות הצרפתית של זמנו.באפריל 1971 הופצו ברחובות פריז עותקים על גיליון כתב עת מאואיסטי אנרכיסטי "tout". על כריכתו של העיתון נראו תצלומי גברים ערומים. כותרות המאמרים היו "גופנו שייך לנו", "הזכות להומוסקסואליות וכל סוג אחר של מיניות" וגם מאמר בשם "זכות הקטינים לחירות התשוקה וסיפוקיה" כעורך כתב העת היה חתום סארטר. הוא לא באמת ערך אותו, הוא תרם את שמו בלבד. אך תרומת שמו לביטאון מאואיסטי היוותה גם הודעה שהעביר את חסותו מהקומוניזם למאו, ומסביב לזה התנהל ויכוח רב שנים איך היה יכול לתמוך בשלטון האימים של מאו, אך לא כאן המקום להכנס לזה.בעמוד אחר הופיעה מודעה"אנחנו 343 זונות. זויינו על ידי ערבים. אנחנו גאים בכך ונעשה זאת שוב" לצד המודעה הודפס ציטוט מפיו של ז'נה:"ייתכן שאם לא הייתי שוכב עם אלג'יראים לא הייתי מתעניין ב f.l.n. ייתכן שהייתי לצדם בכל מקרה אבל ההומוסקסואליות היא שגרמה לי להבין שהאלג'ירים אינם שונים מכל אדם אחר"

אפשר היה לראות במשפט הזה סוג של אפוריזם ושל התרסה אך אפשר כמובן לומר גם שמול המשפט הזה אפשר היה לומר שאם ההומוסקסואליות היא זו שנתנה לז'נה את האפשרות לראות את אנושיותם של האלז'יראים, ההטרוסקסואליות של רוב הציבור היא זו שמונעת ממנו לראות את אנושיותם. עוולה מייצרת עוולה כמו ששחרור מייצר שחרור.סארטר נעצר והועמד למשפט ששימח אותו. הוא היה יכול להוכיח שחופש הביטוי איננו קיים בצרפת. לא באמת. חסינותו של סארטר ניתנה לו הרבה קודם לכן. ב1960 קרא סארטר לחיילים לסרב לשרת באלג'יר. למרות הדרישה דה גול סירב להעמיד אותו לדין באשמת בגידה. הוא הכיר בזכותו של האינטלקטואל לבטא את דעתו. "אני סולח לוולטר שלנו" אמר בראיון עיתונאי. מאז סארטר נתן חסות לכל זרם שמאלני חתרני, כאילו לא צידד כבר קודם במרד הסטודנטים ב1968.צרפת כיבדה את האינטלקטואלים שלה מאז ומעולם, אם כי לא כולם הבינו את מעמדם הנישא ולעתים ההמון הופנה על ידי השלטון להתייחס אליהם כאל שוטה המלך. זה שמותר לו להגיד הכל אך דעתו לא חשובה ואינה קובעת. לסארטר היה המזל שהוא לא הפך להיות ליצן החצר. דעותיו נשמעו ונחשבו בכל תחום. והשאלה מה סארטר יגיד הפכה להיות חשובה וקובעת התייחסות, גם אם לא בהכרח נהגו לפי דרכו. קולו היה חשוב יותר מכל האינטלקטואלים בני תקופתו. מכאן החשיבות שהייתה לו בקביעת היחס אל ז'נה.סארטר הסכים עם מרקוזה שאמר "תקוותנו יכולה לבוא רק ממחוסרי התקווה". סארטר מתייחס להומוסקסואלים כאל מחוז של דיכוי חסר תקווה. במהרה הסתבר שאותו גיליון המאחד בתוכו יחסים אנאליים עם ערבים לא אפשרה לפועלים שלמפעל רנו למשל שנחשבו למדוכאים להושיט יד להומוסקסואלים שנחשבו בעיניהם לאינדיבידואליסטים זעיר בורגנים.הפועלים לא הסכימו לשלב ידיים עם ההומואים במאבק. הם לא חשבו, והזדהו בזאת עם המדינה המדכאת הומוסקסואלים להם נעשה עוול כאשר אוסרים עליהם נראות חברתית ומגלים אותם למקום שהציבור יכול להתעלם מלראות אותם. הפועלים נהפכו לתמימי דעים עם המדינה בנטילת הלגיטימיות של הומוסקסואלים.הגבריות של מעמד הפועלים התעשייתי הייתה יותר מכל גבריות של ראווה וחזות. הם נתפסו כגברים שלא נשחקו על ידי הממסד שסירס והפך לרכרוכי את "הפקידים והבורגנים". היה להם כוח משיכה מיני פיזי יותר. גבריות שכולה הצגה בלתי פוסקת.

ולא פלא שבהמשך גיבורי המעמד היו שווארצנגר ו-סטאלון נפוחי השרירים והפיזיים להחריד. הומוסקסואלים עמדו בסתירה מוחלטת לאתוס הגברי הפועלי. הומוסקסואלים לא רק שלא היו גבריים ופועלים חלקם היה אינטלקטואלי, ולכן חלק מהשלטון המדכא.סארטר לא הבין בזמן את השמרנות של אלו שהוא חשב שכל מה שמעסיק אותם היא המהפכנות של המחר. והפועלים מנגד לא זיהו את הדיכוי ההומוסקסואלי כקרוב לדיכוי שלהם. פועלים לא סבלו מדה לגיטימציה חברתית. הם היו אולי עניים אך חברים בתוך החברה. ההומוסקסואלית אסורה בהזדהות. היא משמשת בעיקר להטחה כעלבון בפניו של גבר אחר. היא מהווה דיאגנוזה של מחלה על ידי רופא, מה שאומר שצריך לרפא אותה. כל מה שיכול לחסל את הזהות משתמשים בו. לכן הפועלים באותם ימים לא הבינו איך ולמה היה כדאי להם לשלב ידיים במאבק. מה גם שראו זאת כהשפלה. זו האווירה בצרפת ואלו רק חלק מטעויות המחשבה של סארטר.בהמשך המאמר בודק אלשך את התפתחות ההתייחסות החברתית והחוקית אל מה שכונה "סדומיים". הוא מתחיל כבר ב 1494 בעקבות מסעו של קולומבוס מדווח שהילידים עוסקים בסדומנות והספרדים מדכאים בהם את ההתנהגות הזאת. את השינויים החלים בחוקים במדינות בהן החוק האזרחי הלך ונפרד מזה הדתי, וכיצד בחוק האזרחי הולך ונמחק במאות החמש עשרה שש עשרה עניין הסדומנות כדבר שלחוק יש עניין להתערב בו. לא תמיד מתוך נאורות מחשבה, לעתים מתוך האמירה שמה שנעשה בפרטיות הבית אינו מובא לידיעת הציבור מגן עליו מפני התמודדות עם הנושא."אקטים המבוצעים בפרטיות, רובם מעבר למסך עבה אינם מטרידים בגלוי את החברה שאיננה יודעת מהם, והם מזיקים אך ורק למבצעי האקט.... תולדה של התערבות המדינה בעניינים כאלה יחדיר את עינו החוקרת של השופט אל תוך חייהם הפרטיים של האזרחים, במלה אחת, יפלוש לקודש הקודשים של הבית הפרטי" ב1750 כותב מונטסקיה:"בדברים שיש בהם פגיעה באלוהות, אך אינם נעשים בפומבי, אין מקום לראות פשע. הכל במקרה זה נעשה בין האדם לאלוהיו היודע מידת נקמתו וזמנה... מקור הרעה הוא ברעיון שיש לנקום את נקמת האלוהות. אך יש לכבד את האלוהות ולעולם לא לנקום את נקמתה תחתיה."וכך הוא מפריד בין משפטו של הריבון הארצי, האלוהי והפרט בין אם הוא חוטא או לא בפני האלוהים. אין למדינה להפחית מכוחו ולהגן על אלוהים. מונטסקייה איננו מקבל את הסדומיות אך לטענתו האל אינו צריך שיעזרו לו בהענשה ונקמה.

בחזרה ל-סארטר. אין להניח שלא הכיר הומוסקסואלים. הרי הכיר את כל הסופרים האחרים שהיו הומוסקסואלים מוצהרים או נחבאים בזמנו, ואצל הצרפתים לרובם היו נטיות או לפחות קצת יותר מסקרנות לקיום יחסים עם בני אותו מין. מה שסארטר ניסה לעשות הוא להכניס את המהות ההומוסקסואלית לתוך המבנה הפילוסופי שלו על החרות הפנימית ושם הלך וסיבך את פרשנותו כשהעביר אותה למימד בו תפס את ההומוסקסואליות בצורת שאלת הנאמנות העצמית והחרות האישית. הניסיון שלו להגדיר את ההבדל בין השקר וההונאה. המקום שבו האדם משקר מתוך ידיעה לאחרים ובין מי שעוסק בהונאה, גם עצמית.במאי 1944 ישבו בקפה דה פלור בפריס סארטר, סימון דה בובואר ו-אלבר קאמי. ספרו הפילוסופי הגדול של סארטר "הישות והאין" התפרסם לפני כמה חודשים. אל השולחן ניגש גבר נמוך, קפוץ פה ושואל " אתה סארטר?" זה היה ז'נה. סארטר כבר הכיר את שמו דרך ז'יד.סימון דה בובואר מתארת את המפגש "עם שערו הקצוץ, שפתיו ההדוקות וצורת התבטאות חשדנית ודי אגרסיבית, הוא נראה לנו כמקרה קשה. בהיותו מנודה מיום היוולדו, לא היה לו שום עניין לכבד את החברה שדחתה אותו. אבל עיניו יכלו לחייך, והשתאות של ילד התמהמה על שפתיו"הילד האלים מצא את דרכו אל לבו של החשוב באנשי הרוח של הרגע. אלבר קאמי היה נגדו, בובואר וסארטר קיבלו אותו. ב1952 מתפרסם ספרו הענק של סארטר "סנט ז'נה, שחקן וקדוש מעונה". מאז אותו מפגש ראשון ז'נה כותב ומסביר לסארטר את התיאוריה שלו על הומוסקסואליות, פדרסטים, כלשון הימים ההם. "לא במונחים של מיניות אני מסביר את המתרומם, כי אם במושגים ישירים של מוות.....אני מסרב לחיות, אבל, בלתי מסוגל לחשוב על מותי שלי במונחים ברורים ורציונאליים, התבוננתי על העניין באפן סימבולי באמצעות סירוב להמשיך את העולם"המכתב ממנו לקוחה הפסקה הוא ארוך. ז'נה מסביר לסארטר את מהות המוות בחייו של המתרומם. בכוונה הוא איננו משתמש לא במונח פדרסט או הומו אלא דווקא בלשון הרחוב, מתרומם, לשנות את זווית ההסתכלות של סארטר. ז'נה מתאר תנועה מעגלית של הפדרסט: הרצון למות- הנכונות ההתאבדותית להפר את החוק- ההפניה האסורה של הארוטיות- התשוקה אל הגבריות- התשוקה אל העקרות- התשוקה אל המוות- התשוקה ההתאבדותית להפר את החוק-ההפניה האסורה של הארוטיקה.לכל אורך הניתוחים של ז'אן ז'נה חייבים לזכור את הביוגרפיה האישית שלו. ז'אן ז'נה ניתח ותפס את ההומוסקסואליות ממקום מאוד אפל בתוכו, ורק העובדה שהייתה לו גם נפש פיוטית עזרה לו להפוך אותה לסמל רחב המשתרע לאופקים רחוקים. אני מניח שלחלק מהפרשנות שנתן סארטר למה שז'נה אמר וכתב נתנה לו סימון דה בובואר שהייתה פסיכיאטרית במקצועה. והרי אין ספק שדיברו עליו. דבר חשוב נוסף יש לזכור ולהבין. בעוד שסארטר כשהוא מדבר על הפדרסט מדבר על האחר, ז'נה מדבר על האני המתרומם.ז'נה מעמיד את עצמו, כשהוא כבר מפורסם, כאויב הסדר הקיים כמבשר אנרכיה הדוניסטית. בכתיבתו הוא מערב פנטזיות מיניות בתוך חיי פושע זעיר אותם הכיר מניסיונו. ותמיד צריך לזכור גם שז'נה היה יחצן מצוין של עצמו, היה לו עניין להפוך את עצמו לדמות ציבורית שונה ומרתקת גם כשהצטרף כבר לשורות הבורגנות. דווקא בשנים בהן כבר התפרנס די טוב מתוצרת כתיבתו המשיך להעמיד את עצמו כנושא דגל האנרכיה. האם היה ציניקן שהונה את הציבור בתדמית שיצר או שמצא פורקן לכל הדחפים של הביוגרפיה הקשה שלו בתוך הכתיבה. ברמה הזאת של השאלה ז'נה הוא אחת ההוכחות שאין לקשר בין אישיותו הפרטית של היוצר ובין יצירתו.

ולעולם תישאר פתוחה השאלה, אילולא היה ז'נה מוכשר כל כך והופך לסופר, האם לא היה נעלם אי שם ברשומות הפושעים הקטנים והלא נודעים בבתי האסורים, כאלה שאיש לא שמע עליהם מעולם. האם היה מסיים את חייו כקלושאר מתחת לגשר. האם כתיבתו הצילה אותו מגורל קרימינאלי.הוא יצר לו דמות שהיא תשליל של כל המוסר "הבורגני כנסייתי" כשהעמיד את עצמו מחוץ למוסר המקובל כסדומי בימים שמושג היציאה מהארון עוד לא נשמע ובארץ שטובי סופריה הסדומיים הסתירו את נטייתם מכתיבתם ומהציבור.מבלי להתכוון לכך כלל, כשהעמיד את עצמו לראווה ציבורית כסדומן בחברה שמוכרחה להעריך את יצירתו הוא הפך בדרך עקלקלה לאחד ממשני התדמית ולוחמי השינוי לשחרור התדמית החברתית של מה שתיהפך להיות בשנות השבעים " הקהילה הגאה". על סף השינוי שז'נה החל לזהות בשנת 1968 את הקורה בתחילה באמריקה הוא אומר"הייתי מעדיף שהעולם לא ישתנה, כך שאוכל להמשיך להיות נגד העולם"התכונה החשובה של הסדומנות בעיני ז'נה היא היותה אסורה. להיות מה שאסור להיות. על ידי הדמות הציבורית שיצר הוא מוציא את עצמו מהמשחק החברתי, מהטקסים התיאטרליים. הוא גורם לקהל לא להבין ולא לדעת יותר איזו הצגה ובאיזה טקס הוא משתתף. מה היא המציאות החדשה.יהונתן אלשייך בודק במאמרו את ההיסטוריה של ההתייחסות החוקית והחברתית לא רק להומוסקסואליות כשלעצמה. כנגד אמירתו של ז'נה שהומוסקסואליות היא נגד הולדה והמשכיות העולם הוא מעמיד את אווירת הימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה בה נהרגו כל כך הרבה צעירים וכמעט כל מדינה הפכה את הנשים למכונת ילודה. ילודה המונית לצורך ידי עובדים זולים, לצורך הקמת הצבא מחדש והכנת מעמד צרכנים שיניע את כל הכלכלה. ז'נה בעט בתיאוריות הללו. הוא העמיד את ההומוסקסואליות כמיניות לעצמה. מיניות המתענגת על עצמה, לא לצורך יצירת האתוס שככל שיהיו יותר צרפתים תהייה יותר צרפתיות בעולם. מכאן יכול ז'נה להצהיר על העקרות ההומוסקסואלית שמעשה אנטי לאומני כמעט.סארטר בנסיעתו לאמריקה שלאחר המלחמה אומר בהרצאה:"קאמי הוא ידיד, סופר ברוך כשרון שסגנונו מזהיר, אך לא ממש גאון (הימים ימי התרחקותם של שני אלו זה מזה) יש לנו בצרפת ברגע זה גאון ספרותי של ממש. הוא נקרא ז'אן ז'נה וסגנונו הוא זה של דקארט"באמריקה של אותם ימים ז'נה היה אסור בפרסום בגלל תכנים שנחשבו פורנוגראפיים. ביולי 1952 מתפרסם ספרו הענק (800 עמודים) של סארטר על ז'נה. כאחד מטרילוגיה שעסקה ב-בודליר ו-פלובר. סארטר ניסה להפוך את ז'נה לאחד מעמודי התווך של הקנוניזציה הספרותית הצרפתית.

קוקטו קורא ואיננו מתרשם. ביומנו הוא כותב "הספר הזה אינו מייצג את ז'נה יותר ממה שפסל החירות בניו יורק מייצג את החירות האמריקאית.... הקנוניזציה של אווה פרון על ידי האפיפיור ושל ז'נה על ידי סארטר הם שני האירועים המיסטיים של הקיץ" האפיפיור לא הכריז על אווה פרון כקדושה וסארטר איננו אפיפיור כמובן. לקראת חלקו השני של הספר מגיע אלשייך לנתח את ספרו של סארטר ודרכו את צורת חשיבתו על ז'נה ושל ז'נה מול כותבים פילוסופים בני תקופות אחרות. והכל תוך ציטוט טקסטים של ז'נה ושל סארטר הפרשן. מכאן מגיע כותרת הספר "הרלוונטיות של ז'נה" אלא שחלק זה מצריך מאמר אחר לחלוטין ומוטב לומר, המאמר מצריך קריאה אישית של כל מי שהנושא מעניין אותו, ויש בו עניין רב.המאמר מסתמך בקוטב שבין שני ציטוטים זה של קוקטו שאמר"ההבדל המהותי בין אופנה ואמנות הוא שהאופנה היא קודם יפה ואחר כל מכוערת. האמנות ( המודרנית) היא קודם מכוערת ורק אחר כך יפה". סלבוי ז'יזק מצוטט אומר:"יצירת אמנות מודרנית היא מעצם הגדרתה בלתי מובנת. היא פועלת כהלם, כפריצה של טראומה החותרת תחת השגרה השאננה של חיי היום יום שלנו ומסרבת להשתלב בעולם הסימבולי של האידיאולוגיה השלטת. לאחר המפגש הראשוני הזה, נכנסת הפרשנות למשחק ומאפשרת לנו לעשות אינטגרציה להלם....הפרשנות היא הרגע הסופי של ההתקבלות... הפרשנות מבייתת את אי השקט המאוים של האובייקט שלה"הפרשנות של סארטר לז'נה הפכה אותו ממורד פוליטי חברתי למקובל. לאייקון תרבותי חברתי פוליטי. לא פלא שז'נה זנח את חסותו קוקטו שחשב לרגע שהמדונה אינה ניתנת לפרסום בגלל החתרנות שבה ועבר אל מתחת לכנפיו של האפיפיור החדש, סארטר, שהפך אותו לאחד מגאוני התרבות הצרפתית. ז'נה הפושע, האסיר, זה שכתב ספר הסוגד להומו-אירוטיות. לחיי השוליים של רוצחים וגנבים. כתיבה קשה המערבת פנטזיה במציאות שלא באמת מתקיימת גם היא, הופך להיות אחד המקובלים בתרבות. רלוונטי ומשקף מציאות כמו דרך מראה מעוותת, אך משקפת את העומד מולה.הספר כולל עוד כמה מאמרים שאחד מהם מתאר את חייו והתאבדותו של עבדאללה. אחד ממאהביו של ז'נה ומנתח את הקומפולסיביות הפנימית של היחסים האישיים בין השניים. המאמר הסוגר את הספר הוא משל רועי וגנר "טקסי אשכבה, טכניקה פוליטית" העוסק בניתוח ספרו של ז'נה שלא תורגם לעברית ועוסק ביחסי מין עם חיילים נאציים בפאריז, בפנטזיות על היטלר "ששלח את הגברים הכי יפים שלו אל מותם. זו הייתה דרכו היחידה להיות בעליהם של כולם" ובקניבליזם.ז'נה נפטר ב15 לאפריל 1986 מלבד הספרים והמחזות שכתב הוא יצר גם סרט קולנוע אחד שכולו פנטזיה מינית המתרחשת בכלא. מכל ספריו תורגמו עד כה שלושה. המדונה של הפרחים. יומנו של גנב. קרל מברסט. (עליו מסובב גם סרטו של פסבינדר) שלושתם על ידי אביבה ברק שהצליחה להעביר את עושר הלשון ועמדה בכבוד בדרישות של הטקסט. בתיאטרון הוצגו אצלנו המשרתות, לפחות שלוש פעמים בהפקות שונות. המרפסת ופרגודים .

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן