אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עד בוא היום / גד יעקבי


עד בוא היום / גד יעקבי. הוצאת הקיבוץ המאוחד
עד בוא היום / גד יעקבי. הוצאת הקיבוץ המאוחד

קובץ השירים עד בוא היום, כקודמיו: חסד הזמן (ספרית-פועלים, 1991) ומקום קרוב (הקיבוץ המאוחד, 1997), מטפל בתודעת הזמן והמקום במרחב הקיום האנושי. שמות הספרים משקפים נושא מהותי זה המצוי בתשתית השירים, ברובדיהם הגלויים והנסתרים. המשורר מיטיב לחדור, מזווית העין של האמן המאמין בקיום המטאפיסי, לנבכי נפשו שלו ולנבכי נפש האדם באשר הוא, לדלות ממרחבי המקום והזמן את חומריה, ונע בין תודעת הסוף והאינסוף בעולמנו. תחושת פריצת מרחב הקיום האקזיסטנציאליסטי של המקום והזמן בקורדינטה האנושית קיימת בקובץ זה כבקבצי שירתו הקודמים.

הכוח הויטלי בנפש היוצר מתגלה במלוא עוצמתה בשיריו, והוא הנוטע נחמה בסופיות החיים, במוות הפוקד רחוק כקרוב. ההתנתקות מה"כאן" וה"עכשיו" וההכרה בחיים שממעל, בהמשכיות החיים על פני ציר הזמן הנצחי היא שמאפשרת את קיומו של ה"אני" וצובעת את נבכי נפשו, כמו גם את שיריו, בצבעים אופטימיים: "העצים עולים אל השמים / והמים שמתחת לרקיע / מבקשים אל המים שמעל לרקיע." כך פותח המשורר את שירו "נחמה ברוח ערב" המוצב בראש הקובץ (עמ' 5). האידיאה הטמונה בשיר זה הופיעה בשירי הקובץ מקום קרוב והודגמה בשיר "שורשים הולכים אל המים" (ראה, "מקום קרוב במרחב הקיום האקזיסטנציאליסטי", פסיפס, גיליון 60, אביב-קיץ תשס"ה, עמ' 28-30). העצים העולים אל השמים הם מטאפורה לעליית הנשמה ולהמשך קיומה במרחב השמימי-המטאפיסי. אין זה מקרי, שהמשורר משתמש במילה "עולים" היוצרת פרסוניפיקציה של העצים, במקום המילה המתבקשת "צומחים". העלייה מבטאת לא רק את עליית הנשמה, שהגיעה אל סופיות החיים במרחב הקיום האנושי, אלא את העלייה הרוחנית של ה"אני" השירי, התופס בתודעתו את ממד הזמן הנצחי. המשכיות החיים לאחר סופיותם בקורדינטה האנושית מקבלת ביטוי בזרימת המים שמתחת לרקיע ובשאיפתם לחיבור עם המים שמעל לרקיע (מבחינה פיסיקאלית שאיפה זו מקבלת ביטוי על ידי מחזוריות המים בטבע; על-ידי תהליכי ההתאיידות של המים, עיבוים וירידתם בצורת משקעים אל הארץ וחוזר חלילה).

שאיפת המים שמתחת להתחבר עם המים שממעל מבטאת, על-פי המיסטיקה היהודית, את שיבתה של הנשמה אל מקור מחצבתה, אל המים שממעל. התרחשותה של העלייה הרוחנית והתרוממות הרוח מומחשת על-ידי המשורר באמצעות הדימוי לתחושתו שעה שהאזין ל"אריה בסויטה השלישית / של יוהאן סבסטיאן באך / שהניפה אותי אל הפתוח, / מתנתק מהמולת המקום ומוראותיו." החיבור אל ה"פתוח", אל המטאפיסי, זורעת בו זרעים של אמונה: "לרגע שוב האמנתי שמה שהיה / יחזור ויהיה ונתנחם כפעם בשכחת צפיות". בשורה זו טמונה פילוסופית-חיים שיש בה נחמה, השלמה ופיוס. הציפייה היא מקור הכאב והאכזבה. לעומת-זאת, ב"שִכחת צפיות" טמונה הנחמה. ביטוי אוקסימורוני זה, "שִכחת הציפיות", מבטא את אחדותם של הניגודים. במצב של אחדות ניגודים מגיע האדם, לפיוס, לנחמה ולהשלמה, והאוקסימורון הוא הביטוי המילולי למצב הקיומי המאחד בין הניגודים בהווייתו של האדם. בעקרון של אחדות הניגודים פותח המשורר את החלק השני של השיר: "ושוב נושבת רוח ערב / ואוטמת רעש נורא עולה מהדממה". החוץ והפנים מתאחדים בנפש המשורר. רוח הערב הנושבת מביאה נחמה ל"רעש" הפנימי הנובע מעולם ה"דממה", מהמפגש עם המוות. בחלק השני של השיר עובר המשורר מלשון "אני" ("הניפה אותי", "האמנתי") ללשון "אנו"; "אנו משיבים את ראשינו אל צמרות העצים", דהיינו: האמת של ה"אני" היא האמת של כל "אני" המוצא נחמה בהפניית המבט כלפי מעלה: "שם צפרים שרות בקול גדול..." הפניית המבט אל השמים מושפעת מתפיסת קוהלת, שהביטויים "תחת השמים", "תחת השמש", שכיחים בו ומבטאים את תפיסתו, שאין למצוא תועלת בכל המתרחש בטבע ובחיי האדם, אם נשים לב רק למראה עינינו בעולם התחתון, "תחת השמש", "תחת השמים".השיר מסיים בתחושת אי-הוודאות ביחס לקיום "שם" וביחס לאופטימיות של ה"אני" המודע לכך, כי הנחמה, שהוא מוצא בהפניית המבט אל המטאפיסי, מקורה בתחושתו ובאמונתו, ואינה בהכרח עובדה קיומית. על-כן מעלה המשורר בסיום השיר את היפוך המצב האקזיסטנציאליסטי בביטוי האוקסימורוני "או שמא צעקה היא". "שירת הצפרים" ו"צעקה" הם שני מצבים מנוגדים המתאחדים בנפש ה"אני" ובמצב הרוח האנושית.

ניסיון לפרוץ את מעגל הזמן של הקורדינטה האנושית טמונה בהצהרתו של הדובר השירי "בואי ניתן לזמן זמן". זוהי כותרת השיר השני בספר (עמ' 6). המשורר מגיע להארה ביחס לקיומם של מעגל הזמן החיצוני ומעגל הזמן הפנימי, והוא מודע לאי החפיפה ביניהם. לחיים החיצוניים יש קצב זרימה מהיר שמותיר את ה"אני" מחוץ למעגל החיים. מעגל הזמן החיצוני אינו זורם באותו קצב של מעגל הזמן הפנימי. בלשונו של המשורר, ה"אני" משול לצמחים "נואשי מים", שנותרו מחוץ למעגל הקיומי המימי. הם שואפים אל המים, אך אינם מגיעים אליהם, וקיומם מצוי בסיכון. "החיים זרמו בקצב מהיר / מהיר מדי, אני חושב, / ובדרך נותרו צמחים נואשי מים." תובנה זו מובילה אותו לנסות לחיות אחרת: "שמא על ידי הפנית מבט והאטת קצב / גם עתה אפשר אולי אחרת." שורות אלו טומנות פילוסופית חיים שיש עמה חכמת-חיים. ה"אני" מודע לנחיצות השינוי בקצב החיים, ושאין שינוי זה תלוי במעגל החיים החיצוני ל"אני", אלא בנקודת מבטו שלו על הזמן. ה"אני" השירי מבין, כי עליו לשבור את מעגל הזמן החיצוני באמצעות שינוי נקודת המבט, "על ידי הפניית מבט", בלשון השיר. ה"אני" הגיע להארה שהזמן תלוי בנקודת המבט שלו; ולא להפך. ה"אני" מכיר ביכולתו לשלוט בזמן, ביכולתו להשתחרר משעבוד לזמן החיצוני ולקצב החיים ה"מהיר מדי". תוצאתה של תובנתו ניסיון להשפיע על בת זוגו: "בואי ניתן לזמן זמן / ולא נאיץ את אחריתנו", דהיינו: בואי ניטול לעצמנו פסק-זמן מחוץ למעגל הזמן של הקורדינטה האנושית. תפיסת המשורר היא שגורלו של אדם תלוי בו בלבד, והוא מאמץ את תפיסתו של הרקליטוס "האופי הוא הגורל". אמירה זו של הרקליטוס מצוטטת כמוטו לשיר "חיים אחרים" (עמ' 43), והיא מהווה מוטו לתפיסת ה"אני" בקובץ זה. גורלו של אדם טמון בידיו וה"חיים האחרים" תלויים באופיו בלבד ובמבנה תודעתו. תפיסה זו מוצהרת גם בשיר "משובות הרוח": "ורק האופי הוא הגורל". שיר זה נוגד את תפיסתו הפסימית של קהלת שאמר "אין חדש תחת השמש" (א', 9) ופותח בנימה אופטימית: "לאחר כל החיים האלה / כל יום הוא מופתע מחדש" (עמ' 61). קובץ שירים זה עומד בסימן של נחמה. גם ברגעים כבדים של "עומס חום" מוצא המשורר אחיזה ונחמה. הנחמה טמונה דווקא בסופיותו של זמן הקיום האנושי. לקושי של החיים על פני ה"כאן" וה"עכשיו" נותן המשורר ביטוי בחומרים ריאליסטיים-יומיומיים: "השרות המטאורולוגי חוזר ומודיע: / "עֹמס חום כבד שורר בהרים". / כבר שנים לא היה כמותו. / העצים שהֻשתלו והחֹרש הטבעי שטרם הֻצת / עדין נושמים בכבדות, ואנשים אומרים: / יש נחמה בזמניות" (עמ' 9). לאנשים, כמו לעצים, יש כושר הישרדות. העצים טרם הצתתם הם מטאפורה לאנשים טרם מותם. במצב הישרדות זה הם "עדין נושמים בכבדות" ומוצאים נחמה בזמניות קיומם על פני האדמה. ההיחלצות מן הנשימה הכבדה ומהקושי של הקיום האנושי נעוצה בסופיות החיים: "עומס החום הוא איום נסבל לפי שעה, / אם נחזיק שוב ידים לרוח הים / כדי לנשום בשרב הכבד, / בזמן שעדין נותר." החיים הם נסבלים דווקא בשל סופיותם. סופיותם היא היא מקור הנחמה, לפי שיר זה. כדי לשרוד את החיים ואת "עומס החום" ולהקל על הנשימה קיים תנאי בשיר: "אם נחזיק שוב ידים לרוח הים / כדי לנשום בשרב הכבד, / בזמן שעדין נותר". הקיום האנושי ויכולת הנשימה וההתמודדות עם קשיי החיים טמונים בתמיכה האנושית ההדדית ובאחיזת הידים. גם במשפט זה טמונה חכמת קהלת: "טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם, כי אם יפֹּלוּ האחד יקים את חברו" (קהלת, ד', 10).

"כבדות הנשימה" ו"עומס החום" הם מוטיבים מנחים בקובץ לביטוי של סבל הקיום האנושי ולתחושת הכבדות של החיים: "וּבים מנגד שוקעת השמש ולפותי ערפלים / הם נושמים בכבדות לקראת היום הבא..." (עמ' 15), "האויר היה דחוס וצפוף / במעלה הגבעה בחֻרשת הארנים, (עמ' 16), "אלומות אור מן המזרח / מבעירות את השמים הכבדים..." (עמ' 17), "רציתם לראות שמים אחרים / אבל האדמה כבדה עליכם." (עמ' 18), "אור שמש הושלך על העלים / והדליק אותם בחום פתאומי" (עמ' 31), "לא תוכל לגרוף את מלוא הזהב המותך... לאחר שנחרכת בנהר של שמש" (עמ' 34), "בין המלים והשמש הקשה, / קרא לי שמך מפיסת השיש" (עמ' 42), "מבעד לזכרון שאינו שוכח / אתה כמו נפקד נוכח / בעיר לכודה באש של שמש..." (עמ' 59), "וזכר את השמש העזה שצרבה את ילדותו" (עמ' 62). סופיותם של החיים, מנקודת מבט אנושית, וההכרה באינסופיותם ובנצחיותו של הזמן, מקבלת ביטוי בשירים רבים. בשיר "לזמן מה" "עתיד מתאדה כאויר שקוף, / ועבר מצליף כחרצֻבּות ברזל" (עמ' 11) ובשיר "ארכיאולוגיה שימושית" תוהה הדובר בשיר על מעגליות החיים, מנקודת מבט של ארכיאולוג: "עוד שנים יחלפו, שנים הרבה / עד שיחשפו כל השכבות ואלה שמתחתן / ונדע מה כלה וקבר את קודמינו / לפני שגם אנחנו נלך אחריהם / ונותיר שכבות שיחפרו אחרינו / ולעולם לא יגיעו לחִקרן או לחִקרנו... כחרס הנשבר נהיה כשנחשף / במעדרי הארכיאולוגיה השמושית" (עמ' 10). תפיסת ספר קהלת ולשונו נמצאת גם בבסיס שיר זה: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת" (קוהלת, א', 4). ממד הזמן הנצחי במעגליותו מקבל ביטוי בשיר "שעון החול": יושב על הספסל וחושב / על הימים החולפים והולכים / בין עסקי בית ועניני בריאות / קריאת עיתונים של בוקר / ומבט חטוף בפיגוע היומי בערב... וכך שבוע וחודש ושנה / ויום רודף לילה ולילה אחר יום" (עמ' 28). המקור לנחמה של המשורר המתאבל על מות בנו טמונה ביכולתו לתרגם את האבל לשיר ולהתבונן באינסופיות הזמן ולא רק בסופיותו. המשורר מוצא נחמה ל"כבדות-הנשימה" כי "יש נחמה בזמניות", כפי שראינו לעיל בשיר "עומס החום" (עמ' 9), ובשיר "התמכרות", המוקדש ליריב, מאמץ המשורר כמוטו לשיר את דבריו של יהושע השל: "שלוש מדרגות אבלות יש לבני מזל: הבכי, השתיקה והיכולת לתרגם את האבל לשיר". יכולתו של גד יעקבי לתרגם את האבל לשיר נותנת ביטוי לאבל הפרטי של רבים מאתנו, והופכת את המקרה הפרטי לשירה אוניברסלית. *המאמר פורסם בפסיפס, גיליון 65, תשס"ז.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חלי אברהם-איתן