אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דרך שלושת הימים / גוזף בוידן


התמונה של דן לחמן

דרך

דרך שלושת הימים / ג'וזף בוידן. הוצאת ינשוף.

שבעה ימים חתרה ניסקה הזקנה במעלה הנהר עד לעיר בה ירד אליז'ה מהרכבת. הדרך הביתה תמשך רק שלושה ימים. הקנו יצוף לו על הזרם. ג'וזף בוידן, קנדי ממוצא אירי – סקוטי, שיש בו גם שורשים אינדיאניים. שזהו ספרו הראשון הוא איש שעבר מסלול קופצני בחייו. בגיל העשרה חמוש בתספורת מוהוק ניגן בלהקת רוק אתה נדד בארצות הברית. הוא התחתן עם לוליינית טרפז ועבד כחופר קברים. לאחר מכן עבד כמורה בשמורות אינדיאנים בארצות הברית כשהוא נודד במזחלת ועוסק בציד. הספר הזה נבחר לספר הטוב של שנת 2006 באמאזון. הספר מבוסס על סיפור אמיתי מימי מלחמת העולם שבו שני נערים אינדיאניים הפכו להיות צלפים יוצאי דופן.קסוויאר ואלייז'ה שני דודנים שילדותם עברה עליהם יחד. שגילו את תגליות ההתבגרות יחד. שני נערים אינדיאניים צעירים יצאו מהכפר המרוחק שלהם להתגייס למלחמה הגדולה. מלחמת העולם הראשונה. לא אלייז'ה הוא היורד אלא קסאוויר.קסאוויר חזר קטוע רגל ומכור למורפיום, אותו קיבל בבית החולים. ניסקה הזקנה דודתם של השניים לא ציפתה לקסאוויר, ההודעה הייתה שדווקא הוא מת ואלייז'ה פצוע. כעת הדרך שלושת הימים הביתה תקשיב לסיפור מלחמת העולם מבעד לעיניו של האינדיאני הצעיר והתעלומה מה קרה לשני הצעירים הללו באירופה.מה שמעניין ובוידן מצליח לעשות זה ליצור עולם של דימויים קצת אחרים מאלו המוכרים. כבר קראנו ספרים על מלחמת החפירות ההיא. על הגשם, העכברושים והכינים. אבל ליצור עולם דימויים כזה שנער אינדיאני יכול לחשוב אותם הוא זה שנותן לחלק הזה של הסיפור עניין. הסיפור מובא מפי שני מספרים. קסוויאר המספר את מה שקרה במלחמה וניסקה דודתו המרפאה המוליכה אותו חזרה הביתה."גשם מטפטף על החול מכל עברי הלילה. הוא נספג באיטיות במדי הצמר שאני עדיין לובש, וריח החיה שלהם מחזיר אותי לשדות הקרב. איני רוצה לחזור לשם לעולם. הדודה ישנה בטיפי הקטן שלה, אבל אני, אני לא יכול. כשאני נרדם, החברים המתים שאיני רוצה לראות מגיעים לבקר. הם מאשימים אותי במעשים שלא ביצעתי. בכאלה שכן. כולנו עשינו שם דברים שהס מלהזכיר. בעיקר אלייז'ה. הוא המיומן באמת. אבל בזמן מסוים הייתי צלף טוב ממנו. איש אינו זוכר זאת. אלייז'ה, הוא המבורך משנינו"הם צועדים לקראת החזית בפלנדריה. הגווייה הראשונה שהוא רואה היא של ילד שחלק מראשו חסר, הוא לא מבין, איך קורא דבר כזה לילד, איפה הייתה אמו. הם הולכים בגשם ועורו רטוב. הוא מרגיש כמו צפרדע. עכשיו נקבל הזדמנות לצוד אומר אלייז'ה לקסאוויר, כשהם מתחילים לשמוע את קולות החזית. את ההפגזה הראשונה הם עוברים בשלום, אך אז הוא מגלה את הריח המר של אבק השריפה הממלא את האוויר ואת הריח המתוק של הדם. ריח כאילו ביתרו מוס גדול לידם.הצעדה הלילית בתוך הבוץ והגשם לכיוון החזית קשה לכולם, אך כשמפקד אומר: הגיעה השעה להתנהג כמו זאבים ולא כמו שפנים הוא מבין מה מצופה ממנו לעשות.הוא חושב שאני לא רואה שהוא מזריק לעצמו, היא חושבת לעצמה. אבל איזו מחלה זו שהיא לא תוכל להלחם בה. היא איננה מכירה את המחלה אך היא מבינה שהיא חלק ממה שמאכל את הצעיר בתוכו.היא מתחילה לספר לו את תולדות חייה כדי שיירגע. מספרת על החורף הנורא כשהייתה ילדה קטנה, חורף בו כל החיות נעלמו והיה רעב נורא. צעיר מבני השבט לקח את אשתו והלך לחפש את מזלו הפרטי. אחרי כמה ימים חזרה האישה מוטרפת לחלוטין. היא מצאה את בעלה הקפוא אכלה את בשרו כדי לקיים את חייה וחיי התינוקת. חיי עקבת השלג הקפואה הזוהרת באור הזוהר הצפוני. כך נפרשים חיי השבט הקטן, דרך חייו ואמונותיו. חיים זרים לקורא המערבי באופן מוחלט. היא לומדת את סודות הריפוי ומפתחת את הבנת חזיונותיה המתפתחים. בחזיונות שלה היא רואה שתהיה מלחמה גדולה של הלבנים. אנשים יחיו בחפירות בבוץ ובין עכברושים. מוות גדול יעטוף את העולם.לאיטה הולכת ומתפתחת מערכת יחסים חדשה בין שני החברים האינדיאנים. אלייז'ה דובר אנגלית טובה, מכיוון שלמד במיסיון אצל נזירות. הוא הולך ומתקרב אל החיילים סביבו והופך לסוג של גיבור מיוחד. קסוויאר חסר שפה כמעט. הוא יודע מעט מלים. הוא שתקן. הוא איננו יכול להתגאות בהצלחות או לספר בדיחות. משהו מתחיל להתרשם בליבו ועוד לא מבשיל.בלילה, בתעלה "עיניים אפורות" מנסה למשוך את אלייז'ה אל עולם התרופה. זו שהוא מזריק לעצמו. אלייז'ה לא מתפתה. וביום מלמדים אותם לצלוף. הם מתחילים לגלות את יכולותיהם וייעודם. המורפיום לא היה נדיר בחפירות, להפך. כל חייל נשא אתו את "התרופה" כי הפחד מכאב היה גדול יותר מפחד מוות. תמיד היה עוד מורפיום להשגה.מה יספר לזקנים כשיחזור. על האווירונים, על גופות מתנפחות בגשם, על גז ששורף את הגרון עד מוות. אבל בעיקר יספר איך אחרי הפגזה המוח לא מרשה לך לעסוק בזוועות שמא תצא מדעתך, והחיים חוזרים למסלולם. ובינתיים כשהמפקד אומר לו להתמקם בקן שלו, אותו מכתש, הוא מרגיש שלזה נוצר, להחליף את האווזים אותם הוא מכיר. הם בונים להם על שפת מכתש קן עשוי גדמי עצים שפגזים ריסקו אותם. והחיים הצמודים הללו של שניים סגורים המחלקים את המקום הקטן והעבודה המשותפת מביאה אותם אפילו לנשימה באותו קצב. האור הפועם של התותחים הרחוקים מזכירים לו את שמי הלילה הרחוק של זוהר הקוטב. ציידי החיות הפכו לציידי אדם.בגדוד מתחילים להעריץ את אלייז'ה על יכולותיו. קסוויר מרגיש משהו חדש מחלחל בתוכו ועדיין לא יכול לתת לו שם. הם בני דודים, אחים, שותפים למשמרות ויוצאים לצלוף יחד. קסוויאר הוא העיניים המגלות ואלייז'ה הצלף. אך כשהם יוצאים יחד לפטרל בלילות הוא יודע שאין טוב מהם בגדוד. הם ינשופים. הם זאבים. הם ציידים שקטים מהירים וקלי רגליים.בין פרק סיפור אחד של קסוויר עומד לו מנגד לסיפור של ניסקה. היא מנסה לרפא את מחלתו התלותית במלים מכיוון שאין לה תרופה ממשית למחלה שלא הכירה. כך היא מספרת לו את תולדות חייה שהם תולדות השבט שלו. הוא שכבר פגש את העולם החיצוני וחזר קטוע ומכור והיא אינדיאנית שעולמה הוא העולם הישן המקורי.קסוויאר עוקב בדאגה אחרי השיגעון המתפתח של אלייז'ה, ההולך ומתמכר לתרופה שלו. הולך ומתמכר לשיגעון המלחמה. הוא מתמכר לחדוות ההרג במקום להרוג כדי לשרוד.בבוש שומעת ניסקה על כלי מלחמה חדשים שממציאים הלבנים. מיני דברים בלתי נראים החונקים את מי שנושם אותם, ועוד מיני כלי מלחמה נוראיים. היא מודאגת. כשהיא הולכת בכל זאת העירה לנסות לשמוע חדשות היא רואה בפעם הראשונה מרכבת ברזל בלי סוסים וכמעט נדרסתקסוויאר מרגיש שהוא לא נולד לחיים הללו. הוא היה צריך להיות צייד בבוש, לרדוף אחרי מוס ולצוד ארנבות. אלייז'ה, שהחל מקרקף את הניצודים שלו מפתח את הפנטזיה להיות צ'יף גדול ולהזדקן תוך געגועים לימי המלחמה.תיאורי המלחמה אמיתיים מאוד. אפשר ממש לחוש את הבוץ הנדבק לרגליהם, את ריח הגופות. למרות תיאורי המלחמה הנוראיים הספר איננו באמת, או לא רק על המלחמה. המלחמה היא מעשה ידיו של האדם הלבן. הספר בעיקרו הוא על המפגש בין האינדיאנים מהבוש, שהם אכן ציידים אך אנושיים ובין קללת האדם הלבן בשביל האינדיאנים. הערכים שהביא אתו, הניסיון להפוך אותם לנוצרים, האלכוהול הסמים ושאר דברים רעים. נכון שדמות הפרא האציל נראית קצת תמימה, אך אולי ויותר מזה ישנה תמימות החיים האינדיאניים. בקשר לטבע המידי. יש אצילות ורשעות. תמימות שהיא כזאת רק כשמשווים אותה לערכי החינוך הלבן.

מי שאוהב תיאורי קרבות, בעיקר את אלו הישנים בחפירות ומכתשי הפגזים של מלחמת העולם הראשונה, החיים במכתשי הפצצות בין גופות שלא הובאו לקבורה, בין פגרי סוסים נפוחים, ייהנה מאוד. גם אם, ולמרות שהוא מתואר דרך עיניו של אינדיאני המכיר חיים אחרים. התיאור נראה מהימן מאוד. מי שאוהב "מוסיקת עולם", ספרות שתביא לו ניחוח של עולם אחר, גם הוא ימצא את מבוקשו. הסיפורים המקבילים, של קסוויאר אלייז'ה ושל ניקסה מאירים איזה אופק לא מוכר. כשגומרים את הספר אפשר להבין למה קוראי אמזון הכתירו אותו כספר הטוב ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן