אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על מהותו של הזיכרון


קטגוריה: 

אילן שיינפלד / מעשה בטבעת. הוצאת כתר

לפני שבע-עשרה שנים, בשבוע אחד בסתיו 1990, פה, במקום הזה, משכן האמנים בהרצליה, ישבנו מנהלת המשכן, המשוררת ורדה גנוסר, הפסלת זיוה ויינשל ואני, והכנו את יחסי הציבור לתערוכת הפסלים של זיוה. זיווה עבדה במשך יותר משלושים שנים ככלכלנית במשרד האוצר ואחר כך כבעלת חברה פרטית לייעוץ, והחלה לפסל מספר שנים קודם לפגישתנו. פסליה, פסלי ברונזה שניצקו בתבניות גבס, הראו כולם מידה אחת: גופותיהם היו חלולים, הן דמויות הנשים והן דמויות הגברים היו כולן עשויות כעין לולאות ריקות של ברונזה, בצורת גוף גבר או גוף אישה, החובקות בתוכן את הָאַיִן. את הריק הלכוד בתוך תבנית נפשו של האדם. בתחילה נטתה לדמויות נשים רכונות אל תוך עצמן, ואז החלה לקרוע מקרביהן גושי חומר, כדי לרוקן אותן ממהותן וליצור בתוכן גומחות של שיממון ושל אובדן. ברבות השנים השתכללה לכדי לכידת התוהו בתוך תבנית הגוף. היא עצמה הסבה את תשומת לבי לעוצמת הריק הלכוד בעבודותיה. באותו בוקר, בקולה הסדוק, העמוק, קול של אישה שהזמן חרץ את נשמתה, נשמעת כמו מַפּוּחַ המבקיע מתוכו קול עמוס בדעת ובמכאוב, סיפרה לנו זיוה את סיפורה של הטבעת, אותו שמעה מאחד מידידיה, פקיד בכיר במשרד האוצר.אותו פקיד היה אספן כפייתי של תכשיטים, רובם עדיי נשים ישנים, שמצא בבתי עבוט ובמכירות פומביות של חפצי אמנות עתיקים. יום אחד, כך סיפר לה ידידה, הזדמן לבית עבוט בפריז, שבו לא ביקר מימיו מקודם לכן. בית העבוט שכן ברובע לַה מַארֶה, לא הרחק מרחוב פַּאבֶה, רחוב היהודים של פריז. כבר עם היכנסו לחנות, שהייתה, לדבריו, רוויה בקסמו של היושן, נתקלו עיניו בטבעת מדהימה, מעין מחווה טוטלית של יופי וערגה, מרפא וגעגוע וְאַדְנוּת. הוא הביט בטבעת נדהם, ומיד ניגש אל בעל המקום, פריזאי גוץ וכפוף, ששנותיו הרבות כבר ניכרו עליו, וביקש לדעת מהו מחירה של הטבעת. המשכונאי הזקן הביט בו בעיניו הדהות, וביקש את סליחתו. 'הטבעת ההיא,' אמר, 'אינה למכירה. היא מוצגת בחלון כדי להזכיר לבעליה שיבוא לקחתהּ.'ידידה של הפסלת לא יכול היה לָמוּשׁ מאותה טבעת. המשכונאי לא הניח לו וְלוּ ליטול אותה בידיו. הוא ניסה את מזלו ונקב בסכום כסף גבוה, גבוה מאוד, אולי סכום הכסף הגבוה ביותר שבו החל אי-פעם משא ומתן על רכישת תכשיט. המשכונאי נד לו בראשו.'אדוני,' אמר, 'הוא ודאי מבין. טבעת זו אינה אלא פיקדון. שלא כמו כל הפקדונות האחרים בחנותי, שכולם סחירים, טבעת זו אינה כן. עליה להיות מוּשֶׁבֶת לבעליה. לי אין שום זכות ליטול אותה ולהעבירהּ לאחר.'"ידידי," כך סיפרה הפסלת, "הסתקרן כל כך למשמע התשובה, שהייתה לא צפויה מפיו של בעל בית עבוט, עד שעמד והחל חוקר אותו על טִבְעָהּ של אותה טבעת."'לפני שנים רבות', החל הזקן מספר, 'בזמן הכיבוש, שעה שמשלוחי יהודים דהרות ברכבות מפריז הכבושה אל תאי הגזים, דומני שהיה זה באביב 1939, הגיעה אלי אישה יהודיה מבוהלת. שמה היה ריטה ברגמן. לא הכרתיהַּ מקודם, אך ברבות הימים נודע לי, כי הייתה אישה אמידה בקהילת היהודים, אלמנה שבעלה מת, למזלו, כמה שנים לפני בוא הרעה.''היא הגיעה אלי מותשת, חיוורת, דהה. כאדם רדוף שאינו יודע עוד כמה זמן יוכל לנוס מפני רודפיו, וביקשה ממני לשמור על הטבעת – על מגילת היוחסין של טבעת זו. היא לא ביקשה דבר תמורתה. לא כסף, לא מזון. רק אמרה את שמה, הפקידה בידי את הטבעת ותעודתה, ונעלמה.''מאז לא ראיתיה עוד. אינני יודע אם נרצחה במהלך המלחמה, או שעלתה לישראל, מדינת היהודים, וְזַעֲמָהּ או חרדתהּ מונעים ממנה לשוב לכאן כדי ליטול את פִּקדונהּ. אני עוד ממתין לה. יש לי ביטחון גמור בכך, שיום אחד יגיע לכאן אדם, היא עצמה או שליח מטעמה, אם היא בעולם החיים ואם היא בעולם המתים, כדי לדרוש מידי את הפיקדון. אני מקווה שאחייה עד אז. אך כדי להבטיח את מסירתו הִנחיתי גם את בני, שגם אם יחליטו שלא להמשיך במלאכתי אחרי מותי, וגם אם יחליטו לסגור את החנות הזו, שפירנסה את בני משפחתי מזה כמה דורות, לא יעזו למכור או למסור את הטבעת לאיש.'ידידה האספן של הפסלת המספרת הפציר בזקן להביט במגילת היוחסין של הטבעת. הוא סיפר לו, שהוא עצמו בא מישראל, שגם בני משפחתו נשמדו בשואה, וכי כל כמיהתו אחר חפצי אמנות יהודית היא כעין פיצוי על מסורת המשפחה ומסורת העם שנשרפו במשרפות.הזקן הביט בו ממושכות, ואז רמז לו בידו שייגש אחריו אל חדר אחורי בירכתי החנות. הוא הזמין אותו לשבת מולו, מעברה השני של מכתביית העץ שניצבה שם, הוציא מכיסו מפתח, ופתח מגירה נסתרת בתחתית השולחן. מן המגירה הוציא צרור ניירות, שהיו כתובים בכתב נשי קפדן.זיוה סיימה את סיפורה. ישבתי מולה פעור-פה, נתון לגמרי לרושם הסיפור שסיפרה. היא הביטה בי ואמרה, שזהו סיפור יפה, אך ודאי הוא בדייה, מאותן בדיות הנאחזות בחפצים עתיקים, כְּאלה שנהג ידידה לאגור, עד שמת.אני שתקתי. ודאי היה לי, כי זיווה עושה כעת לסיפורהּ המופלא מה שנהגה לעשות לפסליה: לַצּוּר אותם שלמים, ואז לעקור את תוכנם מקירבם, כדי ללכוד בהן את האין. ודאי היה לי, כי מה שסיפרה, היה, באורח משונה עד מאד, אמת לאמיתה.

לפתע חשתי איך צער עמוק, צער ישן ועמוק, עולה ומציף אותי כליל. ביקשתי סליחה, עליתי על המכונית, ונסעתי לאכול צהריים עם אמי ז"ל, בבית הורי ברמת השרון. אמי היתה אישה מיוחדת מאד, ואמנית. היא החלה לפסל בגיל מבוגר יחסית, וממלאכת הפיסול עברה לאמנות הציור, ואף לעצב חפצי אמנות ממיני דברים ישנים שמצאה סביבהּ. כדרכה, גם בהגיעי אליה הפעם ביקשה לחלוק עמי את יצירותיה החדשות. אך תחת אשר תראה לי יריעות קַנְבָס מתוחות על כַּן, הראתה לי מספר חפצים, שעליהם הרכיבה דברים מֵעברהּ שלה או מעברנו, וכך הפכה אותם לחפצים נושאי סיפור.בכל החפצים שיצרה היה טבוע געגוע, געגוע עמוק לדבר-מה ההולך ונחסר, או למשהו שאבד אי-שם בתהומות הזמן. החפץ הראשון היה מראת-יד עשויה כסף, אותה קיבלה אמי בירושה מדודה איטה, אשת אחיה של סבתי מצד אבי, ועלוועל, ששניהם נפטרו בלא יורשים. אבי, בכור בּניהַּ של סבתי המנוחה, היה להם כבן, טיפל בהם וסעד אותם עד מותם. אבי הוא שהביא לאמי את מראת הכסף, שבה הייתה משובצת זכוכית מלוטשת ישנה, שפניה מכוּרכָּמים מזוקן.אמא עקרה מתוכה את הזכוכית הישנה. בתוך החלל שנפער בה קבעה את תמונתה שלה, כבת שמונה עשרה, תמונת נעורים זוהרת שאותה העניקה בזמנו, כמתנת אהבה, לאבי. היא הראתה לי את המראה, ואמרה בקול צוחק, שכעת, כל אימת שיביטו היא ואבי במראה, יגלו את נעוריה ניבטים אליהם ממראת הכשפים שיצרה.החפץ השני שעיצבה אמי היה שידת עץ ישנה, אותה מצאה מתגוללת ברחוב. בשידה הנמוכה היו שתי מגירות ומדפים מגולפים. אבל כשמצאה אותה אמי הייתה השידה מפורקת, גופה לחוד ואיבריה לחוד. אמי השיבה את המדפים ואת המגירות למקומם, צבעה את השידה כולה בכחול עמוק בעל מראה קטיפתי, ועל השידה הציבה את מערכת כלי הכסף שהורישה לה הדודה איטה יחד עם מראת הכשפים: שני פמוטים מגולפים מעשה אמן, כוס לקידוש על הין, זוג פמוטים, חנוכייה מרהיבה – וגם את ארבע כוסיות הכסף, עם צלחותיהם המעוטרות, שאותם רכשה לנו אמה, סבתי, סבתא צביה עליה השלום, ועליהם חרתה "מסבתא צבייה". עוד בחייה ביקשה מאיתנו, כי מדי ליל סדר נשתה אנו, הנכדים, את ארבע הכוסות אך ורק מגביעים אלה, כדי לזכרה. זה היה רק שי אחד של זיכרון שקבעה סבתי עוד בחייה. השי האחר היה זוג מחזורי תפילה, מחזור לראש השנה ומחזור ליום הכיפורים, שבשעריהם כתבה בכתב-ידה הרועד "פַאר מיין אייניקיל אילן, פון ספטא צוויע."החפץ השלישי שעליו הרכיבה אמי את תולדות המשפחה היה ארגז עץ, ארגז תחמושת צבאית שעליו הדביקה מפית תחרה ומחרוזת פנינים מזויפות, ובתוכו הניחה את הציורים הראשונים שציירו שני נכדיה, בנו ובתו של אחי.מן הארגז בניתי לי תיבת אוצר, אמרה אמא.התיישבנו לארוחת צהריים, ותוך כדי שיחה הרהרתי בשלושה חפצי האמנות שיצרה. בחפץ הראשון, מראת הכשפים, היה געגועים ליפי נעוריה, לאהבתהּ לאבי, וממילא גם עדות לקיומם. החפץ השני, שידת כלי הכסף ועליה כלי תשמיש יהודיים, עירב את זכר סבתי, אמה, עם זכר משפחתו של אבי, אך הדהד גם זכרונות רחוקים, של חיים אחרים והדורים יותר, שעה שהמתים היו יושבים עמנו ליד שולחן שבת וחג. מכולם הדריכה את מנוחתי תיבת האוצר. זו הייתה תיבה מכושפת באמת. בעצם הכנסת חומרי הווה לתוכה, כמו ציוריהם של אחיי הקטנים, הפכה גם אותם לחומרי זיכרון, לאבני הַמַּסָּד באותו זיכרון משפחתי שחסר לי כל כך כל ימי עד הנה. אולם תיבה זו הריהי גם כלי של כישוף, חפץ שכמו שלושת קודמיו הוא מחבר את הצופה בו לימי עבר, השרויים במעמקי הזיכרון, ימים שבהם ההיסטוריה מעורבת במיתוס, הממשות בַּבִּדיון, ועדויותיהם של החיים – בזכרונותיהם של המתים.אמי יצרה שלושה חפצי כישוף, חפצים נושאי סיפור, שאינו סיפור משפחתנו בלבד. אלה הם שלושה חפצי כוח, המושכים ושואבים אליהם סיפורים ממשפחות שונות, מזמנים אחרים, ואולי יש בהם כדי לפצות אותנו, ולו במעט, על אבדן הזיכרון הכרוך בעצם היותנו יהודים.באותו שבוע, ישבתי בבית קפה קטן בתל אביב עם חברתי לשעבר, פביאנה חפץ, שסיפרה לי על שנות ילדותה, שבהן התחנכה במנזר, כנוצריה לכל דבר, ופלטה כבדרך-אגב משהו על ארגון סרסורים יהודיים שפעל פעם בבואנוס איירס.מאז עברו כמה שנים. אני פיתחתי איבה ליופיים הבוהק של חפצים חדשים. יותר ויותר מצאתי את עצמי נמשך אל כל מה שיש בו הד של עבר, הבטחה של עומק זמן, וכל זמן שהיה בידי ביליתי בחיפוש אחר עבר, אחר זיכרון, גם אם לא היה זה זכרוני שלי. כיהודי, כישראלי בן הדור השני לשואה, אני חי בתחושת מחסור תמידי, רִיק עמוק, שדבר לא יְמלאוֹ. תודעת המחסור היא המשא שאני עתיד לשאת כל חיי. היא הדבר המדריך את מנוחתי, וממלא אותי בעצב ובכוח. אינני יודע מדוע נולדתי כך. אני משער, שתודעת המחסור שלי היא יהודית. היא נעוצה בתבנית ההיסטוריה, בהיעדר הזיכרון, בָּאֵל נטול התואר שבראנו לנו כְּעם. זוהי גם תודעת הכיליון האורב לנו בתוך קפלי הזמן.בכל דור ודור הקפידו צוררי ישראל לא רק לרצחנו נפש, אלא גם להכחיד את זכרונו, את האובייקטים נושאי הזיכרון שלנו. בכל הפרעות והפוגרומים בתולדות היהדות גם החריבו את בית המקדש, את בתי הכנסת, את בתי הקברות, שרפו ספרים, ועשו כל שביכולתם לעשות כדי לתקוף את הזיכרון לא פחות מאשר את נושאיו.הפגיעה הכפולה הזאת, דור אחרי דור, הותירה אותנו עם הנע ונד בין קרעי ההיסטוריה והמיתוס, מבקש לעצמו אחיזה בדברי הימים.מה שלא כילו האנטישמים כילתה אי-כתיבתה של היסטוריה יהודית עד המאה האחת עשרה, וזכירת המעשים והעלילות לפי לוחות חגים ומועדים או שושלות של חכמים ומקובלים, ומה שלא כילתה זו כילתה הציונות, שהייתה מוכרחה לנתק אותנו מן היהדות, כדי להתגבש כתנועה לאומית. מאז תקומתה של מדינת ישראל עולים יהודים ארצה, מתערים בְּכור הַמַּצְרֵף של החיים הישראליים, בשמש הים תיכונית ובמחשבת העיוועים הקוֹפחת של הציונות, שמכחידה בבני אדם רבים מדי את זכרונם. נותרנו כאן עם שִׁכבה דקה ופְּריכה ושבירה מדי של תחליפי זיכרון, שאותם מציעה לנו המציאות הישראלית המעוצבת: תנועת הנוער, ערבי השירה בציבור, שבהם שרנו בְּדיות מְפוּזמות, שהוקרנו בפנינו במקרן שקופיות זול, זכרונות מהשירות הצבאי, וכך הלאה.זה הרקע וזו התשתית לכתיבתו של "מעשה בטבעת."הספר הזה אינו עוסק רק בפרשת "צבי מגדל," או רק ביחסי אימוהת ובנות, אלא בטבעו של זכרון קולקטיבי, בטבעו של זכרון סובייקטיבי, וביחסים ביניהם.

הספר בוחן את האופן שבו אשה אחת זוכרת, או מדמיינת, את זכרונות משפחתה, ועוקב אחר ההתמודדות שלה עם קהילה, המבקשת למחוק אותה ואת תולדותיה מן הזיכרון הקולקטיבי. הספר הזה הוא הכרזה על נצחונה של האשה הזאת, אספרנסה גנץ. איש לא יוכל עוד למחוק אותה ואת זכרה מן הזכרון הקולקטיבי. בסוף הספר היא אומרת: "נסחפתי אל תוך בור שחור יחד עם מושאי הסיפור הזה, מסתחררת יחד איתםב תוך קיבתו הפעורה של עולם, מבלי שניתן יהיה עוד להפריד בינינו. מה שנדמה היה ככרוניקה של שתי משפחות הפך למסכת בדייה מענגת, שיחסי עם האמת אינם ברורים. מי הייתי אני ומי אתן, מה היה סיפורי ומה סיפורכן. מה באמת אירע ומה לא אירע כלל? אלאה שאלות שתישארו עימן. בסופו של דבר עלי להודות שאין כאן דבר מלבד עצם המעשה, הסיפר. ואוליה מעשה הוא הדבר, ואין בלתו. כלומר, שחזור העבר נדון מעצם טבעו להיות חלקי ופגום. כי לא ניתן לתאר את העבר בלךי נושאיו, בני האדם שחיו אותו כהווה, ועם מותם נגזר עלינו לחולל בעולם את מחול החיים הקצר והאכזר שלנו, עד שגם אנו נצא מתוכו עם מידה מסוימת בלבד של ידיעה. מי היינו, מה עשינו, בשביל מי, בשביל מה.לא פחות מכך זהו ספר של התאהבות בארגנטינה. בנופיה, באנשיה, בשפתה. בבואנוס איירס קרה לי משהו שלא קרה לי בשום מקום אחר בעולם. מרגע שבאתי אליה הרגשתי ששבתי הביתה. שהעיר הזאת היא שלי לא פחות מישראל.מאז הפכתי לאדם חצוי. אני עומד על מתקן משקולות במכון הכושר שלי, בתל אביב, מביט במראה הגדולה, ומדמה שאני נמצא במכון הכושר מגאתלון, בליבה של בואנוס איירס, מדבר ספרדית עם הקיר. אני יושב ואוכל סטייק עסיסי עם כוס יין ב"מוזס," ורואה את עצמי יושב במסעדה ותיקה בסן תלמו, עם קנקן יין הבית, פרוסות של באגט וצלוחית צ'ימיצ'ורי, אני ישראלי לחלוטין, ישראל היא ביתי, ואף על פי כן, בבואנוס איירס מצאתי לי בית שני.ספר מתחיל בדפי טיוטה, שאינך יודע לאן הם מובילים, ואז מסתעף ומתפתח, משנה צורה וכיון, מצריך שנים של לימוד ומחקר, והרבה שעות של בדידות. לעולם אינך יודע איך יסתיים. כתיבתו של הספר הזה הייתה לי מסע מופלא, שהתמסרתי לו בתקופות שונות בחיי, אך יכולתי לסיימו רק בבגרותי, ובסיועם של אנשים טובים, שאני מוכרח לנקוב בשמם ולהודות להם הערב.תודה לחברתי זיווה ויינשל, שסיפרה לי את סיפור הגרעין של הטבעת, לפביאנה חפץ, שסיפרה לי את קצה סיפורו של "צבי מגדל", לליאור חייט משגרירות ישראל בבואנוס איירס, על עזרתו בארגון הסיור, לדיאגו גינסין, שעזר לי בתחקיר בבואנוס איירס, למרקוס קשימוסקי על תרגום ותמצות חומרי התחקיר מספרדית לעברית, ליצחק קרמר, ללארי לוי, לראובן פלוטקין, לאלברט ניימן, לאליהו טוקר, לשלמה סלוצקי, לחוסה גינסין ולחיימה קנטור, שהעניקו לי מן הידע הרב שלהם על הקהילה היהודית בעיר וגם על פרשת "צבי מגדל", לחואן דה נארדו ולנסטור טלנטו, לסנטו ולחוויאר מ"לוגאר גיי" על הבית שפתחו בפני בעיר, לג'רמן וייסמן שהכיר לי את הקהילה הגאה בעיר, לשף נלסון ויצקין, שביתו וחבריו היו לי למקור של שמחה, לאניטה ולמשה קורן, לדמיאן סגה מאמי"א, ולשורה ארוכה של ישראלים יוצאי ארגנטינה שחלקו איתי את זיכרונותיהם, ובהם שרה טוראל, חנה שוורצר, רוקסנה לבינסון, יהודית פרידקין, פבלו פורטנוי, חיה הולצמן, קלאודיו קוגון ואחרים. תודה לדניאל גלאי על הקשר עם אנשי הקהילה בבואנוס איירס ועל בדיקת היידיש בספר, תודה לפלורינדה גולדברג על העריכה המדעית של כתב היד, תודה לעדי נס ולדודי חי, שליוו את ייסורי הכתיבה איש-איש בזמנו ובדרכו, לקוראותי, אביבה טלמור ומיכל נתן, שהערותיהן עזרו לי מאוד, ולאביבה גם על הקורס בספרדית. תודה למיטשל פייגנבאום חברי, שליווה אותי במסירות ובנאמנות במשך כל שלבי הכתיבה של הספר הזה, על גרסאותיו, ועזר לי בכל שלבי פיתוחו, ותודה מיוחדת לעורכת רונית ויס-ברקוביץ, שהעבודה עמה היתה לי לחוויה נפלאה.תודה גם לוורדה גנוסר, שהעמידה לרשותי את משכן האמנים, לאוולין הגואל, לחמוטל ולמרסלו, לדני ויונתן וולך, לחברת הכנסת עמירה דותן, לאריה אבידור ולמריו ויינשטיין מאאורורה, לגיסתי, מיכל נתן, ולאחי, יאיר. תודה גם לכם שבאתם לחגוג איתי את הספר הזה. ועכשיו, שני שירים נוספים של דני ויונתן, ואוכל. המון אוכל. ארגנטינאי. 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת

.