היצירה השקספירית / אברהם עוז

אברהם עוז, היצירה השקספירית. הוצאת משרד הבטחון.

אברהם עוז, מתרגם (תשעה מחזות שקספיריים ועוד ברכט, פינטר וכו') ופרופסור באוניברסיטת חיפה ערך סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צהל. הנושא היה הרלוונטיות של שייקספיר. לא נזדמן לי לשמוע את מחזור ההרצאות אך כעת כנהוג יצא ספר התמליל שלהן.

מה כבר אפשר להגיד על שייקספיר ועוד לא נאמר. מאות רבות של פרשנויות וכתבים שאינם חוזרים על עצמם מוכיחים שכל זמן שאנשים חושבים, הם יחזרו לשייקספיר, והוא מצידו יוכל לשמש ראי לאנשים בני דורות שונים במרחק מאות אחדות ממנו. האפשרות לפרש אותו הופכת אותו לרלוונטי לכל מקום וזמן.

ראינו מחזות פוליטיים שקספיריים בבגדי צבא מודרני ובמדים פשיסטיים. דנמרק של המלט הפכה להיות מפעל היי טק מנוכר. ואני מניח שבכל מקום בעולם מועלות הצגות גם אם שמען אינו מגיע אלינו שפרשנותן ניתנת ברוח המקום.

בארץ אנחנו כמעט שלא מכירים את שקספיר. מעט מדי מחזות הועלו כאן. מלבד שתיים שלוש מקומדיות שהוצגו שוב, המלך ליר לא הוצג חמישים שנה. מקבת הוצג פעם פעמיים. מחזות המלכים שלו, מלבד ריצ'רד השלישי לא הוצגו כאן כלל. נותרנו עם הלילה השניים עשר ו-חלום ליל קיץ. אגדת חורף ו-הסערה לא הוצגו כאן מעולם.

שיקספיר חי בצלו של בית טיודור ונציגתו המלכה אליזבט הראשונה. היא זו שתמכה בתיאטרון שלו ובחלק ממחזות המלכים שלו הוא חש צורך לשלם לה ולשנות מעט את ההיסטוריה לטובת בית טיודור, לכן אי אפשר להתייחס אל מחזות אלו כאמת היסטורית.

אך לפלא הדבר איך אותם מחזות בני ארבע מאות שנה מדברים אל הקהל של היום, בניגוד למחזות "רלוונטיים" של היום הנמחקים כשהכותרת שהתייחסו אליה נעלמה.

שייקספיר היה איש תיאטרון מופלא שידע את נפש הקהל. ברבים ממחזותיו, גם אלו שאינם קומדיות התעסק בשאלות מגדר. אך יש לזכור, אצל שייקספיר שיחקו גברים בתפקידי נשים ולכן כשהוא כותב תפקיד לגבר המשחק אישה המתחפשת בהצגה לגבר הוא יוצר משחק של זהויות שמעבר לבידורו של הקהל עבר אלינו היום כחיפוש אחרי סוג של אמירה פרשנית אחרת. וחבל שבמחזות הללו כשהם מוצגים היום משחקות נשים את התפקידים הללו.

שייקספיר שהיה בעל תיאטרון ושחקן שהבין שחקנים. בהמלט ישנם שני קטעים, האחד בו המלט מבקש מפולוניוס יחס של כבוד לשחקנים, אך יותר מזה שיעור המשחק שנותן המלט לשחקן ומסביר כבר אז שלא השחקן צריך לבכות, אלא הקהל באולם ולכן הוא מלמד אותם איך לא להגזים ומבלי שיש לו את המלים החדשות איך לעשות פרויקציה רגשית ומשכנעת בקולם.

שייקספיר חי בתקופה סוערת. היחסים המורכבים בין אליזבט ומרי סטוארט שהגיעו לשיאם בהוצאתה להורג של מלכת הסקוטים, והנה המחזאי הפוליטי איננו מתייחס באף מחזה שלו לעניין המסעיר הזה.

פיליפ מלך ספרד כמו שאומרת אליזבט במחזהו של שילר "פיליפ רוצה להרוג אותי בנשיקה, ובונה נגדי את הארמדה שלו". מבקש להרוג אותה בנשיקה כי לפני זה ביקש את ידה וחשב להשתלט על אנגליה בדרך נישואים. גם למלחמה הזו, שבה אנגליה מנצחת, אין זכר ישיר במחזותיו. את המוטיבציה הפטריוטית שלו נטע במחזות על מלכים קדומים ולכן לא פלא שבימי מלחמת העולם השנייה סיר לורנס אוליבייה מתבקש לעשות את הסרט הנרי החמישי בו מלך אנגליה יוצא למלחמה בצרפת ויש בו את הנאום הפטריוטי ביותר הפונה אל העם. זו אחת הסיבות לרלוונטיות של שייקספיר. הוא מצא את הנושא של היום בסיפורים ישנים וכך מרגע שנולד המחזה הייתה לו חשיבות אחרת וגדולה יותר מכותרת עיתון ולכן הוא יכול להיות מוצג עד היום באינטרפרטציה שתיקח אותו לימינו בכל מקום. ואברהם עוז בוחן בספרו את חשיבותם של המחזות בהתאם לימים בהם נכתבו, אם מבחינה היסטורית, כלכלית או חברתית.

פרופסור אברהם עוז מתחיל בסקירה היסטורית כללית של אנגליה בזמן ההוא. עלייתה של בורגנות החדשה והאצולה החדשה. אליזבת שירשה ארץ מבולבלת מבחינה דתית מאביה שניתק את אנגליה מהקתוליות והשאיר ארץ אכולת אינפלציה כלכלית. מוחלשת ומדולדלת אחרי מלחמות פיאודליות פנימיות. מרי מלכת הסקוטים ניהלה נגדה מלחמה דתית ופוליטית. אליזבט בעזרת יועציה הצליחו להעלות את המדינה על הפסים, העשירו אותה וניהלו פוליטיקה בין לאומית חדשה. לאליזבט היו יועצים פוליטיים טובים אך גם מאהבים שניסו להשפיע עליה בכיוונים אחרים.

שייקספיר נולד שש שנים אחרי שאליזבט עלתה לשלטון. כשבגר היא כבר הייתה אישה מבוגרת ובעלת שלטון יציב. גיבורי השעה, פרנסיס דרייק שהיה גם שודד ים לשעבר וכעת אדמירל מנצח מלחמות. הצי הבריטי הגיע למקומות חדשים שהדים להם נמצאים במחזותיו של שייקספיר.

בלונדון של אותם ימים פעלו כמה תיאטראות. שייקספיר לא היה היחיד. צריך לזכור שבן ג'ונסון ו-מארלו הם בני דורו, ויש כאלו החושבים שלא היה שייקספיר ו-מארלו הוא מי שכתב באמת את מחזות שייקספיר. בימי סטלין הרוסים ניסו לשייך אותו אליהם בכלל וטענו שנולד רוסי.

קשה לדעת מה בדיוק הבינו הצופים ומה משך אותם למקום בו שמעו שפה נמלצת ורעיונות נשגבים. הסיפור הדרמטי? הקומדיה? מה הבין הקהל הפשוט "העממי" בהמלט בימים שלפני הרי הפרשנויות. שייקספיר נטע רמזים רכילותיים אחדים במחזותיו. כל אנשי האצולה והקרובים להם שהכירו רכילויות ידעו מיהו הנער הכושי שאוברון וטיטאניה רבים עליו בחלום ליל קיץ, למשל. וכך גם נאומים שונים המשבחים את המסעות וההגעה לארצות וחופים חדשים ורחוקים. תחילת הקולוניאליזם.

בשרתו את מלכתו וארצו כתב מחזות שיפארו את האנגלים. את ז'אן דארק הוא מציג כזונה העולה על המוקד (הנרי השישי), את המשפט שמרבים לצטט אצלנו בהקשרים מסוימים לעתים "לא אנחנו, אלוהים נלחם היום" מופיע בהקשר מאוד שלילי במחזה שבו נסיך הצליח באופן מקיאבליסטי לחלוטין לרמות ולנצח אצילים שמרדו בו.

אליזבט

אך שייקספיר גם רוצה למצוא חן בעיני מלכתו. את ריצ'רד השלישי הוא מציג כנבל מרושע. אין סימוכין לזה שאכן כזה היה. נהפוך הוא, כנראה שהיה מלך טוב מאוד אלא שהנרי השביעי הביס את ריצ'רד והקים בזה את שושלת בית טיודור עליו נמנתה אליזבט. עד היום מהווה ריצ'רד סמל לרוע השלטוני ולרשעות האנושית. כך שינה שייקספיר, החנפן מעט, את פני דברי הימים ובעקיפין את הזיכרון הקולקטיבי עד ימינו. אך השלטון או ההשתלטות עליו בצורה לגיטימית או לא מעסיקה את שייקספיר לאורך מחזות רבים ונמצאת ברקע הדברים, מאורי העלילה.

המלחמות הפיאודליות נגמרו. הבורגנות החדשה הפכה למעמד משפיע חברתית וכלכלית. רוב חברי מועצת המלכה צמחו מתוך הבורגנות החדשה שהפכה להיות האצילות החדשה. אן בוליין, אמה של אליזבט הייתה בת סוחרים. אברהם עוז בפרשנותו מעלה את חשיבות עליית הקפיטליזם החדש שהדף את התקפות האריסטוקרטיה הישנה.

בביוגרפיה הרשומה של שייקספיר שאחריה אפשר לעקוב החל מרישומי הלידה ובהמשך נישואיו ישנם שבע שנים עלומות. חור בזמן שאפשר רק לנחש מה עשה בו. הרחיב את השכלתו, אולי נסע למקומות רחוקים. קרא הרבה. שייקספיר משתמש בהרבה מאוד סיפורים עתיקים ממקורות רבים. יווניים רומיים. מיתוסים כאלה ואחרים. הוא שינה את מקום ההתרחשות, והרחיב את מובנם. האם זה מה שעשה? אסף סיפורים מספרות עתיקה. כמו כן כנראה שנדד הרבה ואכן, שחקנים נדדו ברחבי המדינה. אצילים אחדים אימצו להקות ונתנו להן חסות, למרות שהפוריטנים רדפו והיו נגד להקות התיאטרון הללו.

שייקספיר מתחיל להתפרסם בתחילה כשחקן ומחזאי בזכות הקומדיות שלו וכמה ממחזות "המלכים" ההיסטוריים המוקדמים. אך מות בנו האמנט בגיל אחת עשרה משנה את סגנונו ושקספיר מתחיל בכתיבת טרגיות. האם יש קירבה בין שם בנו האמנט לבין שם הנסיך הטראגי. אין לדעת. מותר לחשוב.

הוא עזב את סטראטפורד ועבר ללונדון הקוסמופוליטית, שם פגש כושים ויהודים וזרים מכל רחבי האימפריה הצומחת. והערוב של כל הזרים הללו שזה עתה באו בא לידי ביטוי במחזותיו. אך לא רק כמשהו אקזוטי. שייקספיר הבין כבר אז את בעיית ההגירה, ובצורה כזאת או אחרת היא מופיעה במחזות אחדים בהם הגיבורים חיים לא בארץ בה נולדו. ואין זה משנה אם זו אילירה הדמיונית או ונציה האקזוטית.

בלונדון התוודע לחיי התיאטרון הסוערים שהיו בה. אך בתקופת מגפת הדבר נסגרו כל התיאטראות לשנתיים. אסור היה להקהיל אנשים. כשהמגפה חדלה ניסו להמשיך באיסור מבחינה מוסרית. אך שייקספיר מצליח ללכד להקה מחדש. הוא מבדר את ההמונים בקומדיות הכוללות את טעויות הזיהוי, שוטים חדי לשון, והוסיף את המחזות הפוליטיים. ככל שהתבגר הלכו מחזותיו ותפסו נפח דרמטי וטרגי גדול יותר. נותרו בידינו שלושים ושמונה מחזות חמש פואמות ומאה חמישים וארבע סונטות נפלאות.

כשבאים לפענח מחזה של שייקספיר כדי להעלות אותו על הבמה בימינו מלבד שאלת המשמעות יש לבמאי יד הרבה יותר חופשית. במחזות הכתובים שייקספיר לא השאיר שום הוראת בימוי, שלא כפי הנהוג בימינו בו המחזאי מנסה לשלוט מראש במראה ההצגה. אצל שייקספיר ישנו המחזה, המלים. דו שיחים ומונולוגים והתרחשויות. להעמיד אותם על הבמה זה תפקידו של הבמאי המודרני.

המלך ליר על גופת קורדיליה. פרידריך פאכט 1876.

מכאן עובר אברהם עוז לנתח כל מחזה בנפרד. לא את כל המחזות שכתב שייקספיר אלא כמה היכולים לשמש לו דוגמה לתאוריית הניתוח שלו. הוא איננו ניגש אל מה שכבר נכתב עליו לאין סוף, ניתוח הדמויות והפואטיקה. הוא בודק את המחזות ככאלה המשקפים את תקופתו, את השינויים החברתיים שחלו בארצו והדים פוליטיים וכלכליים. אברהם עוז טוען ומראה שכל התקופה ההיא משתקפת במחזותיו.

הקומדיה פורעת את הסדר החברתי על מנת להשיבו אל חיק הנורמטיביות החברתית בסוף המחזה. כלל ששקספיר הרחיב אותו והשתמש בו רבות.

כל חילופי הזהויות והמגדרים במחזותיו נפתרים בסוף כשהמשפחה מסתדרת מחדש בסדר הנכון לה. הקהל נהנה מהאנרכיה המשתררת על הבמה, מקנה סוג של פורקן ליצרים נסתרים אצל הקהל, אך הוא יוצא שמח שהסדר המוכר חזר לשלוט בעולם. הנשים שהתחפשו לגברים ולהיפך, חזרו להיות מה שהם. האוהבים המבולבלים נפלו לזרועות הנכונות. המסכות כולן נפלו בסוף, המסקרדה נגמרה ה"הפי אנד" חוגג. ועוז אומר:

"בסיומו של התהליך הדרמטי עתיד קהל הצופים במחזה לגלות את הרעיון ששקספיר חזר עלי בהמשך בצורות שונות, מחלום ליל קיץ,והסוחר מוונציה,כטוב בעיניכם עד המלט ומקבת, שהעולם החיצון לתיאטרון אינו אלא זירת פעולה תיאטרונית הפועלת בדיוק כפי שפועל האירוע התיאטרוני, ועל כן עשויה החוויה התיאטרונית להיתפס גם כמין אימון שבאמצעותו אנחנו מכשירים את עצמנו, מבחינה תודעתית ורגשית, להתנסותנו הרחבה יותר בחיים שמעבר לתיאטרון"

אברהם עוז בודק מקומות התרחשות במחזות. כיכר השוק, הנמל,. מקומות מרובי קהל ובעיקר מקומות בהם נערכות בין השאר עסקות כלכליות, ומולן הבית פנימה, המעוז המשפחתי שהלך וקיבל משמעות גדולה בימיו של שייקספיר. הארגון החברתי הפיאודלי משתקף היטב במחזותיו. כאחת הדוגמאות הברורות ביותר המחזה "אילוף הסוררת" הפיאודליות במופעה הברור ומדכא הנשים ביותר שאפשר למצוא. הבית על אדוניו ומשרתיו נותן ביטוי למערכות שהיו ובאנגליה נותרו עדיין בחלקן כאלה. אילופה של קטרינה חדת הלשון והמצחיקה, פמיניסטית מוקדמת, המכשפה הסוררת מחזירה את הסדר המשפחתי על כנו כשהיא חוזרת לביקור בבית בו כולם פחדו ממנה והנה האילוף צלח ומגיעה כבשה שקטה. הצופה הבורגני החדש היה יכול לצאת ולראות שאפשר לאלף את הפראים, כי לא רק קתרינה פראית בהתחלה, ולהפוך אותם לזוג בורגני מהשורה. המחזה אישש את חייהם והשקפת עולמם. יצירת תא משפחתי חדש היה בעיקרו עסקה כלכלית. אב העביר את רכושו לחתנו . נעשו עסקאות בהן נמכרו בנות. הרומנטיקה לא לקחה חלק בהחלטות. לכן הרומנטיקה היא חלק מפריעת הסדר החברתי כפי שהיא מופיעה בכמה מן המחזות. הסוף הטוב בא ללמד שאפשר אולי לעשות עסקאות קצת אחרת.

גחמות שלטוניות, מערכות כלכליות תככים פוליטיים ותאוות השלטון מניעים רבים מהמחזות. עוז מייחס חשיבות רבה וניתח את השפעת הכלכלה המתפתחת על דעותיו וכתיבתו של שקספיר והשתקפותם במחזותיו. כש-הסוחר מוונציה הוא כנראה זה בו כל הנושאים הללו מתאחדים יחד למניעי המחזה. כסף, כמייצג כלכלי, והדרישה של שיילוק לעמוד בהסכם כהוכחה של ידע חוקי שנרכש ויכול לעמוד בדרישת החוק. שיילוק אינו מוצג כזר בור. הוא סוחר המעורה בכלכלת העיר. הוא יודע את החוק ומפעיל אותו כשהוא צריך לגבות את חובו.

הסוחר מוונציה, אל פצ'ינו בתפקיד שיילוק.

בסוחר מוונציה ישנה שאלת הידידות האמיצה בין אנטוניו ובסאניו. לרוב היו נוהגים להציג את יחסיהם כאחווה גברית. אל פצ'ינו בסרטו פירש את הקשר כמשיכה הומוסקסואלית, ופתאום משתנה כל המערך הרגשי שבין הזוגות האוהבים במחזה. האפשרות הדו-מינית מסבירה הרבה יותר נכון את מערכות היחסים.

בעת אחד מביקורי בניו יורק הגיעה לשם הפקה לונדונית של המלט בכיכובו של רלף פיינס. רציתי להזמין ידידה שלי שמקצועה טיפול משפחתי. אין לי זמן ואני הולכת רק למחזות המתעסקים בבעיות בתוך המשפחה, אמרה. אבל המלט זה בדיוק על זה, עניתי. תורידי כל מה שאת יודעת, הפילוסופיה המשמעות השירה ותסתכלי על הסיפור, בחור נלחם על אהבתו האדיפאלית לאמו שזנחה אותו לטובת מאהבה שהוא במקרה גם דודו, וכל מה שקורה במחזה הוא תוצאה של היחסים המשפחתיים הללו. היא השתכנעה ונהנתה. אני מביא את הסיפור הזה מכיוון שעוז בספרו מייחס חשיבות רבה להסתכלות של שייקספיר על הזוגיות והמשפחה.

הגיבורה הנשית מיוצגת לרוב בהתייחסותה לבית המשפחה, לאב. ברוב המחזות לא מופיעה כלל דמות האם. אלא אם כן זו אמו של המלט. או אישה מרושעת כמו מלכתו של מקבת. לרובן יש משרתות המתפקדות בקרבה הראשית לגיבורה. וכך, מרידה רומנטית היא מרידה נגד האב הפטריארכאלי. כל הנשים מקבלות עליהן את כללי ההתנהגות החברתית הנאותה. הן יכולות לבוא לידי ביטוי עצמי רק בלשונן. וקטרינה היא הדוגמא המובהקת למרד מילולי בעיקרו.

חריצת לשון, כישוף וזנות הפכו לבעלות קשר לשוני, וכולן מיייחסות לנשים כמובן. בכניעותה היא חזרה לסדר טוב רחב מאוד במובן החברתי של אז. אם קומדיות היו סוג מחזאות שמקורן בזמן העתיק, מחזאות פוליטית, כמו זו שכתב שייקספיר הייתה חידוש עצום. לא היו כאלה קודם לכן. ומחזאים עזרו לקבע את דעתם העם על השלטון. אליזבט הנהיגה צנזורה קשה על המחזאים. המחזה הפך להיות מסביר את רוח הזמן להמונים, את הפעילות הפוליטית החצרונית.

צריך לזכור, אליזבט הייתה מבוגרת משייקספיר. הוא ידע כנראה שאם מותה יעלה לשלטון מלך בן שושלת סטיוארט. לכן לא כתב ישירות על ההיסטוריה של אותם ימים. מרי סטוארט אינה נזכרת. האפיפיור ומלחמות הדת אינן מוזכרות במחזותיו ולא המלחמה נגד ספרד. הוא העדיף להרחיק את עדותו לימים בה נוצרה שושלת טיודור. לימים בהם מלכים אנגליים כבשו חלקים מצרפת.

דמותו השטנית, הרוע בהתגלמותו של ריצ'רד השלישי כפי שהיא מצטיירת במחזה, כזה היודע לעשות מניפולציות לא רק על סביבתו אלא גם על ההמונים כך שיבקשו ממנו לקבל עליו את השלטון מזכירה בהחלט כנבואה שליטים אחרים, בני ימינו, ואולי לא נבואה אלא ספר לימוד למנהיגים מרושעים. ריצ'רד כל כך מרושע במחזה עד שהוא מהפנט את הקהל עד ימינו כרשע המזוקק ביותר.

דיוויד גאריק כ-ריצ'ארד השלישי. ציור מאת הוגארט'

ב-רומיאו ויוליה, הטרגדיה הראשונה של שייקספיר, שייקספיר מעמת את עולם הנישואין החברתי כלכלי מול התאהבות אמת השוברת מוסכמות. צעירים הנקלעים לסיטואציה בה הם נקרעים בין נאמנותם למשפחות ולדרך המקובלת ובין נאמנותם לעצמם ורגשותיהם., ב-חלום ליל קיץ עושה שייקספיר פרודיה משלו על הטרגדיה ושותל אותה כהצגה בשם פריאמוס ותיסבי מוצגת לפני בני העיר, אך שלא כמו בהמלט בה מופיעה בארמון להקת שחקנים מקצועיים, ב-חלום ליל קיץ הקומי השחקנים הם בעלי מלאכה מטופשים וחסרי כשרון. צחוק עשה לעצמו שייקספיר מעצמו. סיפור אהבה רומנטי טראגי איננו חדש ולא היה חדש גם לשייקספיר. הוא מופיע במקומות שונים ובזמנים שונים בכל התרבויות.

רומיאו ויוליה. ציור שמן מאת סיר פרנק דיקסי

שקספיר בגאונותו הצליח לנטוע את הזוג כל כך עמוק בתודעת הצופים עד שבמאות רחוקות ממנו נכתב עיבוד שאינו גורע מאומה מהמקור למרות שהועבר לניו יורק של שנות החמישים ונוספו לו שירים וריקודים הפך לסיפור הפרברים. ברליוז, פרוקופייב וצ'ייקובסקי כתבו סימפוניות ובלטים לפי המחזה. המנצח טוסקניני אמר שסצנת האהבה בפומה הסימפונית של ברליוז היא קטע המוסיקה היפה ביותר שנכתב אי פעם. המחזה הוסרט אין סוף פעמים. זוג האוהבים הזה הפך לסמל האולטימטיבי של האהבה הרומנטית. זוג האוהבים הזה נתקבע בזיכרון הציבורי לא רק בשל הרומנטיות, כאלו היו גם אמור ופסיכה למשל ושמם אינו מוכר כמו זה של הזוג מורונה, אלא בשל שלראשונה הוצגה גם בו התשוקה המינית. ליל האהבה היה מראה נועז. גם אם סיפורי קנטרברי נכתבו הרבה קודם, אך הם נועדו ליודעי קריאה, שכבה צרה בלבד בעוד שלהצגה באו בני כל המעמדות. והמיניות הרומנטית היא הדבר שקירב את הזוג לרגשות המוכרים לכולם. אך בתוככי המחזה מסתתרת דילמה אחרת לחלוטין, דילמת הנאמנות הכפולה. למי אמורים הצעירים לשמור נאמנות, לעצמם או למשפחתם. ועל חוסר הפתרון הם משלמים בחייהם. בחלום ליל קיץ המוטיב חוזר בצורה שונה במקצת ומפני שזו קומדיה הדברים נגמרים בטוב.

בחלום ליל קיץ הבא במחזותיו חזר שייקספיר אל הקומדיה בה הוא הופך את רומיאו ויוליה לפארסה, אך בקומדיה יש לו היתר להתפרע גם מהבחינה המינית. ולא צריך לומר כלום על החמור בו מתאהבת טיטניה מלכת הפיות. גם כאן, העיר היא סמל הסדר הטוב והשלטון מתערב בחיי האהבה של הצעירים. היער הוא סמל האנרכיה, המיניות החופשית עולם של פיות ולילות. וכמו שאמר יאן קוט, היער הוא לא רומנטי וחביב, כמו שהיה נהוג לחשוב אלא מקום מסוכן בו מתפרקות מסגרות האני. אך בקומדיה כמו בקומדיה, הסדר הטוב, השלטון זוכה בסוף הטוב שלו.

אברהם עוז מתמודד עם משימה לא פשוטה: בד בבד עם ניתוח מרוכז אך פרטני של מרבית יצירותיו של שייקספיר, הוא מתמודד עם העולם המוסרי, ההיסטורי, ההגותי והפסיכולוגי העולה מן היצירה השקספירית בשלמותה, מבלי לזנוח את תהליכי המחשבה והיצירה שעברו על המחבר בהדרגה במהלך שנות דור של כתיבה תיאטרונית ובכן, כן. לא הכל נאמר עדיין על מחזותיו של שייקספיר. הם עדיין ניתנים לפרושים חדשים מדי דור ובידי כל חוקר שלו. זה מה שעושה אותו לרלוונטי כל כך עד ימינו.

הניתוח שעוז עושה הוא לא זה המקובל. הוא בודק את הרקע של התקופה. של החברה החדשה שנוצרה בימיו. את צורת החיים. את הכלכלה והפוליטיקה. משם המעבר הברור למה אפשר לעשות אינטרפרטציות מודרניות למחזותיו ולגרום להם להיות רלוונטיים היום כמו שהיו בזמן כתיבתם. לא במקרה שתלו לאחרונה את ריצ'רד השלישי במאה העשרים ובמדים – נאצי- פשיסטיים. והמחזה נראה ממש בן ימינו. כשם ש-המלט המוצג אצלנו עבר עיבוד המדגיש את הצד הפוליטי החבוי במחזה. וזו אולי הדרך להגיד ששייקספיר היה איש תקופתו, מעמיק ופילוסופי, אך המחזות צריכים בכל זאת לעבור רענון כדי שיהיו גם מודרניים ומדברים אל תקופתנו.

אברהם עוז בדרך ניתוחו בודק לא רק כל מחזה לגופו אלא מחבר אותו לראיה כוללת של הנושאים הסמויים יותר הנמצאים ברקע המחזות. כך הולך ומצטייר שקספיר שיש בו אחדות פנימית, ראייה חברתית ופילוסופית. וכך מצטיירת החברה בה חי. ייתכן שהספר לא יענה על הצורך להכיר כל מחזה של שקספיר לגופו, למי שלא קרא, אך את עולמו של שקספיר על כל רבדיו הוא מציג בצורה עמוקה ומרתקת.

מעבר לניתוח הפרטני של כל מחזה בנפרד עוז מעביר חוטים מקשרים בין כל המחזות וגורם לנו להכיר את שייקספיר לעומקו.

הספר הקטן הזה מצליח לתת תמונה של תקופה דרך ניתוח המחזות. מהפכה חברתית, דתית, פוליטית. כניסת הארוטיקה לדיבור הציבורי. והופך את הספר למקיף הרבה יותר מהנפח שלו ומעניין לא רק את חובבי שייקספיר.