אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ימי הנטישה / אלנה פרנטה


התמונה של דן לחמן

ימי

ימי הנטישה / אלנה פרנטה. הוצאת הספריה החדשה

הנישואים הם השער הגדול ביותר לנטישה. אמר מישהו.

לא מכבר קראתי את ספרה שלתמר גלבץ " מקופלת", סיפורה של אישה שבעלה מודיע לה שלא טוב לו. ו"לאטובלו" רוצה לעזוב את הבית. גלבץ מפרטת לפרטי פרטים את הנטישה. כאישה קומפולסיבית היא נתפסת בפרטי הפרטים. והנה כאן סופרת איטלקייה, שאינני יודע אם תמר גלבץ קראה אותה, מתחילה ספר בדיוק באותו מקום. זוג עומד אחרי ארוחת צהרים, שוטף כלים יחד, הילדים בחדרם, הכלב מנמנם והוא מודיע לה שהוא עוזב אותה. "לא בגללך, בגללי" המוכר עולה מיד כסיבת הסיבות.לא, אין לו תלונות.הכל מבולבל אצלו. הוא עייף מדי, חסר סיפוק, פחדן. הוא סוגר אחריו את דלת הכניסה והפך אותה ליציאה. הוא יצא מחייה באחת. אצל תמר גלבץ לקח לו זמן למצוא דירה חדשה. הם בילו זמן בו ניסתה לפתות אותו בתבשילים מעולים ובסקס פרוע. אבל לאטובלו הלך בסופו של דבר. גם כאן. הוא הלך, אבל מיד.

בעוד שגלבץ כתבה לכאורה ישירו מתוך האני שלה ואפשר היה לייחס את הספר למקום אוטוביוגרפי אלנה פרמטה היא אישה בלתי ידועה. למרות שזהו הרומן השני שפרסמה, השם אלנה פרמנטה הוא פסבדונים והיא מקפידה להפריד בין אישיותה הפרטית לזו של הסופרת.

הכאב והתחושות של הננטשות דומים מאוד, גם צורת ההישברות הפנימית, הכתיבה שונה. הן בכל זאת נשים שונות, כל אחת עוברת את המצב הדומה בהתאם לאישיותה הפרטית. אולגה, גיבורת הספר זוכרת שפעם הוא כבר נטש אותה בתחילת ימי החיזור, אבל אחרי חמישה חדשים הוא חזר כי הרגיש ריק של משמעות לבד. כעת היא מנסה לנחם את עצמה ולהבין אותו. הרי קראה ע ושמעה על גברים במצב כזה המגיבים בקיצוניות למשבר גילם.

היא מרגיעה א עצמה שזה מצב חולף שהוא יחזור והכל ישוב להיות כשהיה. בימים שהוא בא לבקר את הילדים, היא מנסה להוכיח לו שהיא אישה אוהבת והוא מנסה להסביר לה שהוא איש איום שהיא כלל לא הכירה אותו. וכך בשקט כדי שהילדים לא ירגישו וישמעו מתפתחת מלחמה מוזרה שכזאת. היא מנסה לעזור לו לחזור והוא מנסה לעזור לה להיפרד סופית.

בניגוד למר "לאטובלו" לאיטלקי מסתבר מהר מאוד יש כבר אישה חדשה. מריו שלה, כבר איננו שלה, טוב לו מאוד. השאלה אם לקרוא את הספר הזה, בעיקר למי שכבר קרא את גלבץ מיותרת בדיוק כמו השאלה אם מי שקרא את אנה קארנינה צריך לקרוא גם את מאדאם בובארי של פלובר.

הרי שתיהן קרנינה ו-בובארי נשים נשואות שניהלו רומן מהצד ושילמו את מחיר המוסר. למה לקרוא שניים כאלה. כי אין דין כתיבתה של תמר גלבץ כדין כתיבתה של אלנה פרמטה. אם כך מה יש להשוות? שתיהן כותבות בגוף ראשון, מה שהופך את הספר לכמעט וידוי. אצל גלבץ זה ניכר יותר, אצל פרמטה קצת פחות, אולי כי איננו מכירים אותה ולא יודעים כמה מזה אמיתי וכמה בדיוני. הישראלית כותבת בחמת זעם היסטרית ובניגוד לצפוי, האיטלקייה סובלת וכותבת בשקט מודמם.פרנטה, איננה מצטמצמת בכתיבתה רק לפרוט היומיום החדש שלו. כן היא מזכירה את כל המתלות החדשות שנפלו עליה עם נטישתו של הבעל. והמלה נטישה, ולא עזיבה הולכת וחוזרת לכל אורך הספר. היא נטושה. אך יש לה גם זיכרונות תרבות, היא הרי קראה את הספר הצרפתי ההוא וחשבה על הנשים הטיפשות הללו. "נשים תרבותיות, אמידות שנשברות כמו צעצועים בידי הגברים הזונחים שלהן. שוטות רגשיות..... אני רציתי לכתוב סיפורים על נשים רבות יכולת, נשים של מלים לא מנותחות, לא מדריך לאישה הנטושה שהאהבה האבודה בראש מעיניה.....רציתי לכתוב סיפורים מלאי משבים, קרני שמש המסתננות אל המקום בו האבק רוקד" והשאלה אם חלום נעוריה יתגשם בספר הזה שתחילתו אישה נטושה. אולגה של פרנטה מודעת, גם לכתיבתה. כשעולים בה זיכרונות, גם אלו הכוללים יחסי מין היא מדברת אל עצמה ובוררת מלים נכונות, לא בגלל שהן גסות, אלא כאלה שאינן מסגירות שבירות שבדרך. אולגה חושבת לעתים על האישה של מריו, היא, בגוף שלישי הנותן לה מקום להסתכלות עצמית. אבל שום דבר לא עוזר. היא מתחילה להתפורר. בתחילה בדברים קטנים כמו הקפדה על לבוש ואיפור אחר כך מריבות עם ידידים משותפים. פרנויה שכולם יודעים איפה הוא ומעבירים לו אינפורמציות עליה אך מסרבים לספר לה מי האישה החדשה.

היא גולשת למצבים היסטריים במפגשים שלה עם המציאות שבחוץ ומיני פנטזיות על דרכים להחזיר את מריו הביתה כשהיא שם. כשהם נפגשים שוב, אחרי כחודש, מריו מנסה להסביר את החרדה שהתפתחה בו. "כשישנים באותה מיטה, גופו של האחר נהייה מונה של החיים שאוזלים ומשאירים אחריהם שובל של מצוקה" היא כל כך מתעצבנת שהיא מטיחה בו:"אתה רוצה להגיד שכישנת אתי הרגשת שאתה מזדקן? שמדדת את המוות שלך בעזרת התחת שלי, לפי איך שהוא היה פעם ולפי איך שנהייה עכשיו?"אם לחזור למשפט המפורסם בפתיחת אנה קארנינה שכל המשפחות מאושרות באותו אופן ואומללות בצורה שונה, הרי שכל הנשים הננטשות מגיעות למצב של היסטריה, כנראה, רק הכתיבה עליה שונה.

פרנטה זורקת קרס לקורא כשהיא קוראת לעצמה "אישה שבורה" זהו שמו של ספרה של סימון דה בובואר. מעכשיו צריך לנסות לפענח את הספר הזה גם מול ספרה של בובואר. ומה יעשה מישהו כמוני שלא קרא אותו. כמה נשים כן זוכרות או יודעות מה הייתה משמעותו של הספר ההוא.

חיפוש קל העלה. אישה שבורה הוא סיפורה של אישה שנעזבה על ידי בעלה לטובת אחרת צעירה יותר. על סיוט הנטישה. כמה דומה כמה זהה ומי יודע כמה שונה. וכבר נאמר, עלילות יש מעט. השאלה איך הסיפור נכתב מחדש בכל פעם.הפחדים חודרים לחייה אל אולגה בצורות שונות. פעם זו לטאה הזוחלת בלילה, פעם טור נמלים. מציאות המקבלת איכות סמלית. פרנטה כאישה חכמה מאוד יורדת גם אל מקום ההתאהבות הראשונית."אנחנו מכלות ומאבדות את חיינו משום שמישהו, היה אדיב, בחר בנו מכל הנשים, מתוך רצון לפרוק בתוכנו את הזין שלו. אנחנו טועות לראות במחווה של אדיבות מיוחדת במינה המופנית אך ורק כלפינו את התשוקה הבנאלית לזיין. אנחנו אוהבות את רצונו לדפוק. ואנחנו ככה מסונוורות שאנחנו חושבות כי זה הרצון להזדיין אתנו מממש איתנו. שהוא כל כך מיוחד שהכיר בנו כמיוחדות. אנחנו נתנו לו שם, לרצון הזה של הזין. אנחנו הופכות אותו לאישי, קוראות לו אהוב י"שלב נוסף בהתמוטטות עובר עליה כשהיא מגלה מי האישה החדשה. צעירה ממנה כמובן. הרבה יותר צעירה. והיא מדמיינת:"היא מתחזה לזיון נהדר. פותחת את הירכיים, מרטיבה לו קצת את הזין, ומדמיינת לעצמה שבכך היא הטבילה אותו. אני מטבילה אותך במים הקדושים של הכוס. אני טובלת את הזין שלך בבשר הרטוב ונותנת לו שם חדש, אני קוראת לו שלי ונולד לחיים חדשים"

כן ההיסטריה מתקיימת עכשיו בשני המישורים של הפנטזיה ושל המציאות, היסטריה וכאב נוראי ומבלבל. נטישה איננה עזיבה. מי שנעזב זה דבר כואב אך הוא רק נעזב. מי שננטש סובל בצורה אחרת ובל תאמן. לא לחינם משתמשת פרנטה לאורך כל הספר במלה נטישה ואף פעם לא עזיבה. תחושת הנטישות היא תחושה פנימית המקפלת בתוכה רגשות רבים כואבים פיזיים ונפשיים לעתים סותרים.אולגה, הרוצה להיות סופרת מוצאת במחברת הכנה שהעתיקה מבלי דעת קטעים מהספרים "אישה שבורה" ו-"אנה קרנינה" כך כאילו צפתה את שבירותה וכך מביאה אלינו פרנטה הדים מאוסף נשים שבורות אחרות, אך לא רק מנשים ספרותיות, במקומות אחרים היא נזכרת בנשים אחרות שכנות שנעזבו. שמועות על נשים מימי ילדותה. כאב הנטישה הכין את עצמו לעלות על במת חייה מאז ומעולם.הכאב הולך ונעשה עמוק יותר מיום ליום. עד שהיא מתנתקת מעצמה ומהילדים. שיא הכאב ממנו אפשר או להשתגע או למות. אך אולגה איננה אנה קרנינה או מאדאם בובארי. היא מאלו שתצא מהמשבר. אחרי היום הנורא ביותר שבוא היא מאבדת כל אחיזה היא מתחילה לצוף חזרה. למצוא את הדרך אל החוף שבו לא רק תצוף אלא תבנה את חייה מחדש.כדי לספר יש צורך תחילה בסרט מדידה, בלוח שנה כדי לחשב כמה זמן עבר, מה גודל המרחב שמפריד בינינו לבין העובדות לבין הרגשות שיש לספר. כך אומרת הסופרת בשמה של אולגה המנסה לכתוב. כן לפרנטה יש סרט מדידה מדויק מאוד. אין יודע כמה זמן עבר אבל לספר היא יודעת בדיוק רב, ולא דיוק של חשבונאית. דיוק של רגש, דיוק מלים. כל רגש שעובר משכנע ומנקב. פרנטה, למרות שהיא מעלה רגשות ומחברת אותם בעקיפין לדרך חשיבה פמיניסטית ברמה כזאת או אחרת לא כתבה ספר פמיניסטי ולא ספר הדרכה לנשים ננטשות. היא כתבה ספר יוצא דופן בכתיבתו המעולה לא לחינם אומרים שהיא הממשיכה שלאלזה מורנטה. איטלקייה מופלאה אחרת.

תגובות

אישית, קשה לי לקרוא את מורנטה

לי הטקסטים שלה מרגישים איכשהו קיטשים. לגבי פרמטה בקטעים:"אנחנו מכלות ומאבדות את חיינו משום שמישהו, היה אדיב, בחר בנו מכל הנשים, מתוך רצון לפרוק בתוכנו את הזין שלו. אנחנו טועות לראות במחווה של אדיבות מיוחדת במינה המופנית אך ורק כלפינו את התשוקה הבנאלית לזיין. אנחנו אוהבות את רצונו לדפוק. ואנחנו ככה מסונוורות שאנחנו חושבות כי זה הרצון להזדיין אתנו מממש איתנו. שהוא כל כך מיוחד שהכיר בנו כמיוחדות. אנחנו נתנו לו שם, לרצון הזה של הזין. אנחנו הופכות אותו לאישי, קוראות לו אהובי.. היא מתחזה לזיון נהדר. פותחת את הירכיים, מרטיבה לו קצת את הזין, ומדמיינת לעצמה שבכך היא הטבילה אותו. אני מטבילה אותך במים הקדושים של הכוס. אני טובלת את הזין שלך בבשר הרטוב ונותנת לו שם חדש, אני קוראת לו שלי ונולד לחיים חדשים"- במיוחד מהקטע הראשון שבעיניי מרחיק את הקורא מלחלוחית של חיים - קטע לא טוב למרות הצעקנות שכיום נתפסת כ'פתיחות ואמיתיות'- נראה לי שזה בכלל ממקור של יחסים הומוסכסואלים. הקטע השני לטעמי הוא כנראה תערובת של מקור הומוסכסואלי ומסורת נוצרית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן