חנה כהן - משוררת לוחמת

גברים לא מדברים על זה ...נשים כן / חנה כהן

גברים לא מדברים על זה (נשים כן) / חנה כהן. הוצאת חלונות.

למען הגילוי הנאות אני אתוודה יש לי הכרות מוקדמת עם חנה כהן. חנה כהן הייתה הגננת של ילדיי הקטנים בגילאי רשות וחובה בגן ברשות עיריית נתניה. וכל שאני יכולה לומר עליה כגננת אינו רלוונטי לכתבה הנוכחית. איני יכולה לפרט עד כמה הייתה רגישה להתפתחות התאומים שלי, כיצד הקפידה לדרוש מן ההורים ומן הרשויות את מלוא תשומת הלב בעת שהתעוררו בעיות בהתפתחות. איני יכולה לפרט עד כמה אני מלאת הערכה לפעילותה החינוכית. על כך, כנראה, בכתבה נפרדת.

על חנה אני מבקשת לכתוב כעל לוחמת פמיניסטית. ספר שיריה האחרון יצא לאור כעבור יותר מעשרים שנה. ספרה הראשון "אינני יודעת" יצא לאור בשנת 1982 בהוצאת טרקלין וספרה השני "גברים לא מדברים על זה" (נשים כן) יצא בשנת 2006 בהוצאת חלונות (לשעבר טרקלין). חנה כהן מנסה מן הפוזה המשוררית להיות לוחמת פמיניסטית. האמת, הספר עורר בי התנגדות לא קטנה ודחיתי התבוננות בו ככל שיכולתי ואז נפל לי האסימון. לא התחברתי בתחילה לדברים שחנה כתבה בספר שיריה השני, האמירות הנוקבות בספר תרמו לתחושה של חוסר נוחות עקב התבוננותה של חנה בחיים. ואכן, חנה לא רצתה שיהיה לי נוח וקסום בעולם הפנטסטי שאני לפעמים בוראת לעצמי תוך כתיבה על אגדות פיות, מושיעים ונסיכים. חנה כהן לא עשתה הנחות לקוראים באשר הם קוראים וכדי להיטהר היא הייתה חייבת לכתוב על תחושותיה המתארות את היחס לאישה בחברה שברובה עדיין פטריארכאלית. לחנה אין מניירות של סגידה לדמות הגברית.

אני חשתי שהספר פותח באמירה מאוד תוקפנית כלפי הגבר וחנה הגיבה על תחושותיי. "אין זו אמירה תוקפנית אלא תאור המציאות בה קשה לגבר לדבר על רגשותיו כמו אהבה, געגוע, פחד וכו.. וכל זאת משום ששיח על רגשות או הפגנת רגשות נתפסים כהתנהגות נשית... או כחולשה...כי גברים לא נולדו להיות חלשים ואם כן.. מה יאמרו עליהם הנשים?"

"גברים לא אומרים אהבה/ הם עושים אותה./ גברים לא מביעים געגוע/ הם כובשים אותו." (שם, עמ' 5 )

אמירותיה של חנה לא ינעמו לקורא, הן יוצרות תחושת אי נעימות הן אינן עטופות בלשון ציורית, הן חדות ואולי הן קלישאות ידועות. כמו בשיר הבא:

תהיי יפה ואל תשתקי
כשאני אומרת דבר מה
מתובל בהומור וחכמה
רומזים לי-
"תהיי יפה, ותשתקי"?

אני מגחכת.

מעולם לא הייתי יפה
ומעולם לא אהבתי לשתוק. (שם, עמ' 6)

האמת, האמירות של חנה כהן הן כוללניות ואינן עושות הבחנה בין סוגי הגברים. על פי הספר אין גברים שמתחברים לצד הנשי שלהם. החברה עדיין מכתיבה לגברים להשתמש בכוח ולהביע מסרים באמצעים כוחניים. בכי אינו מתקבל על הדעת עדיין כמשהו גברי לכן, לפי השיר "הבנים לא בוכים" מתארת המחברת כיצד חונקים באמצעות תפיסות חברתיות תחושות שעלולות להיתפס כתכונות של חולשה, כתכונות שאינן שייכות לעולם הגברי.

חנה מוסיפה על דבריי "אכן, זה מה שנקרא "הבנייה חברתית" גם מערכת החינוך והעומדים בראשה הבינו שיש לערוך שינוי מהותי בתכניות הלימודים ולכוון את הנוער לעתיד על פי כישוריו ולא על פי מינו. מה שקורה היום הוא ההיפך הגמור, נערות מתנהגות בהתאם לציפיות מהן כבנות המין הנשי ונערים מתנהגים כמצופה מהם כבני המין הגברים. נער צריך או רצוי שיהיה לוחם ונערה שתסיים שרות צבאי ותכוון עצמה למקצוע כל שהוא שלא יפריע לה להקים משפחה, ללדת ילדים וכו'... שם השיר "בנים לא בוכים" עלה מתוך שיחה עם ילדים "מתי אתה בוכה" ותשובתו של הילד הייתה אני לא בוכה, לשאלתי למה? ענה כי בנים לא בוכים..."

בנים לא בוכים

כילד, רציתי.
בכיתי, בכיתי,
אמרו לי "בנים לא בוכים".
הפסקתי לבכות.

כנער, אהבתי,
התגעגעתי, סיפרתי
אמרו לי "בנים לא מספרים על זה".
לא סיפרתי.

כגבר, לחמתי
התביישתי, פחדתי
אמרו לי " גברים לא מדברים על זה"?
לא דיברתי.

חברים איבדתי.
כאבתי. נשברתי.
הסתגרתי. שתקתי.
ולא אמרו לי דבר.

היום אני גדול.
כמו חזק. כמו גיבור.
לא
מדבר
על
כלום. (שם, עמ' 7 )

חנה המשוררת מעידה שאת ספר שיריה האחרון כתבה גם בעקבות צורך פנימי להשאיר "משהו" לדורות הבאים. הזעקה של חנה נשמעת קיצונית והזויה בעולם שטוען כי לנשים יש אפליה מתקנת. לדעת חנה, אין עדיין תיקון כפי שבאמת צריך להיעשות והדבר מתבטא בשירתה. בשיר "הקול הנשי" היא מבטאת תחושה שהקול הנשי הזועק הוא קול שאינו נשמע. הקול הנשי עדיין מגיח מתוך האפלה עדיין מציץ ומסתתר. ובסיום השיר היא כותבת באמירה מאוד לא מפתיעה :

"הקול הנשי זועק
הודף את סורגי הברזל
המבקשים להחניקו
וקורא "לא עוד".

מי הנשים עליהם כותבת חנה?

"מדובר בנשים מוכות, נשים שנרצחות על ידי בעליהן ויש כאלה בממוצע 1 בשבוע, נשים שאינן זוכות לחופש בחירה, נשים שנסחרות על ידי סרסורים למיניהם, נשים שמוסתרות בתוך ארונות, מקררים, והופכות לעבדות מין... התקשורת והעיתונות מלאות בדוגמאות כאלה."

המשוררת נוטלת מושגים "נורמטיביים" בחברה. מושגים שהפכו "אתגר" לנשים ומנסה בדרך "הלוחמנית" האופיינית לחנה לנפץ אותם. הדרישה מן הבת להיות מודל של רזה ודקיקה ולא שמנה או שמנמונת. על פי חנה, אין פשרות באשר למראה הנדרש מאישה מודרנית. השיר מבטא בציניות היכנעות לדפוסים החברתיים השגויים. "הרי אני לועגת בשיר לתכתיבים ולדפוסים החברתיים האומרים לבנות באופן מפורש שיש מקום רק לבנות הרזות, אין לך מקום בחברה אם את שמנה. בנות מתחילות בדיאטות מטורפות, בבולמיה, באנורקסיה, במכוני כושר, כל התקשורת משדרת כיצד רצוי שתראי? רזה , דקיקה, והציניות בסיום השיר...גם את תהיי כלה,...."

המוסכמות החברתיות מתרימות את התהליך בו האישה הופכת לבובה על חבל דק. היא תהיה משתפת פעולה עם המשחק שעושה מגוף האישה כלי משחק על פי השדרים שהחברה משדרת. המטרה העיקרית בעיניה של המשוררת היא כדי להיות כלה. "לאו דוקא כלה, אלא שיהיה לך בן זוג.." כמו התכתיבים להיות רזה ולא להתפתות לעוגות ולשוקולדים הם בעצם ציוויים נשיים של נשים שהפנימו עד תום את הדרישות הגבריות. הנשים מבטלות את האני שלהן ומזדהות עד בלי הכרה בציווי המספק רצונות שהגבר משדר. הרצון של הגבר כרצון תודעתי שהוא כמובן הקלישאה הידועה :"תהיי יפה, ותשתקי." אין צורך בנשים חכמות ואין צורך בנשים משכילות, מספיק בהחלט שתשמרי על אריזה נאה כמו הבובות בחלון הראווה. ההבחנה שיש באישה רוח ויש בה נשמה אינה נחשבת ועל כך זועקת המשוררת בשירה. "בובה על חבל דק" . "כן גם השיר "על המסלול" איך סוכני הדוגמניות עושים "קופה" עליהן וקוראים להן קולב. שאין לה זכות דיבור."

הפרק המתייחס לפמיניזם בספרה של חנה כהן הוא הפרק הפותח את הקובץ. כאמור האמירות של חנה הן אמירות שידועות לכל, בזעקה שלה מנסה חנה בלא כחל ושרק להציב בפנינו את המראה הכוזבת באשר להתייחסותנו לנשים בחברה. יחד עם הקדמה לא הגיע המועד לשבת על זרי הדפנה ולהתפאר בהישגי הנשים באשר הן נשים, הן עדיין מושפלות ונרדפות ועדיין מופעלות על ידי הגברים בגלוי או בסמוי. רק מי שבוחרת לחיות בלא תלות בגבר לחלוטין יכולה להצהיר כך, וחנה היא לוחמת כזאת שסומכת רק עצמה.

מעבר לשער הפמיניסטי שפותח את הספר ניתן למצוא בספר שערים נוספים שמתייחסים לאקטואליה לאמונה לאהבה ולמשפחה.

הספר יצא לאור לאחר חוויית ההתנתקות, חוויה שבה העם עבר חוויה שחידדה את התחושות והעצימה את תחושת הפילוג בעם. יש בשיר שירים שמתייחסים לכוחות צ.ה.ל לכוחות המשטרה ולכתומים. השיר "לנצח את צ.ה.ל" מעלה את הדילמה בפניה ניצבו המתיישבים העקורים. בשפה פשוטה מספר חנה על ההאשמות נגד נבחרי העם ועל הניסיון לעצור את הגזירה באמצעות תפילה ולבסוף חוסר האונים "וכשהגיע/ בכינו./ חיבקנו./ עזבנו." עמ' 26.

מעניין הפרק שמנהל דיאלוג עם האמונה, אמונה באל כפי שחנה מאמינה בלא מחיצות. ב"רק אני ואתה" עמ' 28 " לא רוצה המונים/ ממלמלים פסוקים של תורה/ ולא עזרת נשים / רק אני ואתה." קריאותיה של חנה מתקבלות כקריאות של אישה שגדלה בחברה שמרנית מסורתית והיא הצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית במידה רבה, כגננת מוכשרת ומוערכת כאם שגידלה את בנותיה בזכות עצמה.

אפשר לסיים במילותיה של חנה שמספרת לקורא בפשטות בשירה "לפני חמישים" על חשבון נפש וכדרכה של חנה היא ממשיכה הלאה בחייה כי העשייה חשובה מכל מילה.

לפני חמישים

עצרתי לפני חמישים
צעדי הפכו מהוססים
רוחות של סתיו נכנסים
וימי מתפספסים...

חשבון הנפש מתחיל
ושואלת את עצמי...זה הגיל?
ופתאום רוצה להספיק
בתחושה...שהחמצתי מספיק.

ושואלת..מה אשאיר אחרי?
וכיצד יזכרוני בנותיי...
מה יאמרו עליי בלכתי
וכיצד יספידו אותי...

ואז...הודפת הרהוריי...
ממשיכה בחיי...

שאלתי את חנה כהן המשוררת מה קרה לה בין שני הספרים? שני עשורים חלפו והיא בוודאי עברה שינויים מהותיים בחייה.

"השנים הרבות שחלפו בין כתיבת שני ספרי הן השנים שהפרו אותי בעצם למי שאני היום. אשה עצמאית, שמגדלת את שתי בנותיה, שסבורה שנוכחות של גבר בסביבה יכולה בהחלט להועיל, אך איננה מחוייבת המציאות, אשה שיכולה לשרוד כלכלית או להצליח כלכלית ללא שום קשר להיותי נשואה , גרושה, או רווקה. ללמוד, להתפתח, להיות פורצת דרך , להלחם על העקרונות שלי, האמונות שלי, כאדם, ולא לתת לעצם היותי אשה לצפות מעצמי לפחות, כי "זכר ונקבה ברא אותם".

אולי קצת באיחור נזכרה מערכת החינוך לראות בכל ילד וילדה קודם כל בני אדם ורק אחר כך בנים או בנות. לעודד כל ילד לפתח את כישוריו, כישרונותיו, יכולותיו וכו..ולא לחלק אותם לקטגוריות של זכרים ונקבות. אסיים בסיפור קצר על בתי שחזרה מבית הספר ושאלה אותי מדוע הבנים רצים בשיעור התעמלות 100 מטר והבנות רק 60 מטר? ביקשתי ממנה שתפנה את השאלה למורה והמורה ענתה לה "כי בנים זה משהו אחר" משמע ,מהבנים אנו מצפים ליותר, וכל זאת כאשר יש בנים שמשקלם וגובהם הוא נמוך בהרבה מבנות בגילם. אז בואו נשנה גישה ונתאים את הצפיות שלנו מבנים ובנות על פי יכולותיהם ולא על פי מינם."

הלכה למעשה חנה משוררת, וחנה לוחמת למען מטרות חברתיות. אין ספק ששירתה גורמת לאי נוחות היא אינה מתיימרת ליפות או להסתיר אמת ידועה. תודה לחנה על שהצליחה להבהיר דברים, על היותנו חברה בלתי שיוויונית. גם בשיר אפשר להעביר מסר ולזעוק. גם אם לצורך העברת המסר הפמיניסטי מקצינה חנה לפעמים את תיאור המציאות, הרי שיש בכך גירוי לחשיבה לכל קורא: היא מחדדת את המסרים, כדי לעורר את הקוראים לחשוב על מקומם של הגברים והנשים בחברה, על ההבחנה בין מין ומיגדר ועל הצורך להגיע לשוויון של אמת בין גברים ונשים. כל עוד נשים חיות בתחושה שאינן יכולות להוביל את חייהן כי הקודים של החברה עדיין גבריים ולפעמים פטריארכליים, יש צורך לקום ולהשמיע קול צעקה. ספריה של חנה כהן משמיעים את הצעקה בשירים, והם קוראים לכולנו, גברים ונשים כאחד, לחשוב. ואולי גם: לשנות את המציאות.