אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הוורד הלבן / ינינה אלטמן


התמונה של דן לחמן

הוורד הלבן / ינינה אלטמן. הוצאת פרדס
הוורד הלבן / ינינה אלטמן. הוצאת פרדס

כשמדברים על תנועות התנגדות מזכירים את הרזיסטנס הצרפתי, כן, קבוצה אמיצה וחשובה, אך הם נלחמו נגד כיבוש ושלטון זר. כמו גם אצלנו קבוצת נילי הלחי האצ"ל וההגנה. כולם סיכנו את חייהם מתוך הכרה מלאה. דובצ'ק הצ'כי, לך ולנסה הפולני היו מתנגדי משטר שהפכו למנהיגים. ברוסיה הוצאו כל כך הרבה אנשים להורג, עוד לפני שהחלו לחשוב על התנגדות למשטר כך שאי אפשר לדעת אם הסיבה שניתנה אכן הייתה התנגדות פעילה שהתחילה. אנדרי סחרוב היה מתנגד משטר שסבל מדעותיו וניצל בשל מעמדו המדעי. סולז'ניצין סבל גם הוא במידה מסוימת ועזב את רוסיה לתקופת מה. הדיסדנטים היהודים לא היו מתנגדי משטר של ממש המטרה שלהם הייתה לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה. נלסון מנדלה היה מתנגד משטר. בזיכרון העולמי צרובה תמונת הסטודנטיות שעלו על הטנקים הרוסיים שנכנסו לפראג, חילקו לחיילים פרחים וביקשו מהם לחזור הביתה, לרוסיה. גם זו הייתה יותר התנגדות לכיבוש זר מאשר למשטר המקומי. את הסטודנט הבודד מול הטנקים בכיכר טיינאנמן אי אפשר לשכוח וכך גם את הנזירים הבודהיסטים שהציתו את עצמם ברחובות וייטנאם. והיו עוד ואת אלה דווקא זוכרים היטב. כך זה כשמדברים על התנגדות לכובש זר, אך מה על התנגדות למשטר מדכא רצחני ומסוכן שהוא פנימי לחלוטין. מה עם מתנגדי המשטר ברוסיה. מה היה בגרמניה הנאצית. אנחנו מכירים את התנקשות העשרים ביולי 1944 בהיטלר, מאוחר מדי. יודעים שאדמירל קנאריס היה אנטי נאצי והשתתף בניסיונות להפיל את המשטר. אך מה בנוגע לעם עצמו. לא הקצונה הבכירה שהבינה את האסון.

באה ינינה אלטמן ומביאה את קורותיה של קבוצת הוורד הלבן. מסתבר שהייתה התנגדות עממית, קטנה ומסכנת חיים גם במגזר האזרחי. ובתוך סיפור הקבוצה הזאת מסתבר, אם כי אלטמן איננה מרחיבה שהיו עוד קבוצות קטנות שפעלו. חלקן דתיות חלקן קומוניסטיות. מסתבר שהייתה התנגדות, גם אם לא סוחפת. והיו בכל זאת כמה שלא היו "הגרמנים" אלא אחרים במקצת. בפתח דבר קצר מסביר פרופסור משה צוקרמן למה אין לנו בארץ מספיק מידע על תנועות התנגדות במשטר הנאצי. השואה כמובן הכתיבה התייחסות והיה לנו נוח לדבר על "הגרמנים" של אותה תקופה בלי לנסות לחלק אותם לקבוצות, אם היו כאלה.אלטמן מביאה כעת את סיפורם של מתנגדי משטר. היא לא כתבה ספר מחקר, למרות שברור שעשתה מחקר מקיף והעובדות בדוקות ונכונות. אלטמן כתבה מחקר היסטורי בצורת סיפור. סיפורם של האנשים והקבוצה. אי אפשר להתחיל מיד בימי עליית הנאצים, גרמניה הייתה נתונה במשבר הרבה קודם לכן, משבר שהשפיע על חיי כולם. לא סתם מתחילה אלטמן את הסיפור דרך קורות חייו של פרופסור ריכרד וילשטטר. כימאי יהודי חשוב שהיה בין מקימי המכון לכימיה של האקדמיה הבווארית. וילשטטר מייצג נכבד של עולם המדע והאקדמיה הגרמנית, מקום בו תיוולד בהמשך קבוצת הוורד הלבן.

הסיפור מתחיל כשעוזרת המחקר שלו מטלפנת להודיע לו שהגסטאפו אסף יהודים מהמכון והוביל אותם לדכאו. היא מציעה לו להתחבא. בהמשך היום, אחרי שהתחמק מאנשי הגסטאפו שבאו לחפש אותו בביתו מגיע אליו מנהל המכון, פרופסור וילאנד, ומספר לו שלוחצים עליו לסלק את פסל הארד שלו שפיאר את קומת המבוא יחד עם פסליהם של באייר ופון ליביג. וילאנד אומר שכדי להימנע מהחרפה הורה להוריד את כל הפסלים למחסן. וילאנד מציע לו להימלט. וכאן מתחיל סיפור הניסיון לעבור לשוויצריה, שם כבר עבד בנעוריו. בספטמבר 1938 עוד ביקר והשתתף בכנס בברן אך התפתה לחזור לגרמניה. בעקבות לחצם של פרופסורים מורשה וילשטטר לעזוב. את ביתו הוא צריך להעביר לרשות המדינה ועל הרכוש שהוא לוקח אתו הוא צריך לשלם מס רכוש, מס הגירה ומס יהודי לפני שהותר לו לעזוב. בסופו של דבר הצליח לעבור לשוויצריה.משם חוזרת אלטמן אל הביוגרפיה המוקדמת של וילשטטר, אל הימים של תחילת המאה בהם היה בין אלו ששכנעו את הקייזר שגרמניה צריכה להקים מכון מחקר משלה, דומה למכון פסטר הצרפתי ורוקפלר האמריקאי. הקיסר משתכנע, עוזר, וכך קם מכון המחקר על שם הקיסר וילהלם ( ששמו הוחלף לימים למכון מקס פלנק), שמבלי דעת עבדו על מחקרים כימיים ששימשו את מכונת המלחמה הגרמנית בהמשך. וילשטטר הוא פרופסור מבוקש על ידי אוניברסיטאות רבות באותם ימים, אך הוא דוחה את כל ההצעות כדי לעבוד במכון הגרמני.אחד הפרופסורים שהוזמנו לעבוד במכון היה אלברט איינשטיין, גרמני שחי בשוויצריה ופרסם לא מכבר שני מאמרים חשובים, שאז עוד לא הובנה המהפכה המחשבתית שהם הציעו. למרות שאת המאמר החשוב באמת הוא מפרסם רק ב1916. מאמר המגיע רק בעקיפין אל מחוץ לתחומי גרמניה בזמן המלחמה. איינשטיין מחליט לעזוב גם הוא את שוויצריה ולעבור לגרמניה.איינשטיין היה היחיד שלא נשטף בשמחה לקראת המלחמה המצטיירת באופק.בשל בעיות משפחתיות עוזבת משפחתו את גרמניה ב 29.7.1914. ב 1.8.1914 מכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה וצרפת.תשעים ושלושה פרופסורים מפרסמים מנשר לעולם האקדמי מחוץ לגרמניה בו הם מנסים להסביר כמה גרמניה צודקת. שם אחד בלט בחסרונו בחתימות. אלברט איינשטיין.

עד לאותה עת היה שקוע בעבודתו ולא התפנה לפוליטיקה כעת בדק את הקורה והבין שלפי עמדתו המוסרית עליו למחות ולא לחתום על שום הצהרות של מפלגות שבאו להתדפק ולבקש ממנו שיצטרף באופן פומבי.אינשטיין מנסח מנשר משלו. "המניפסט אל האירופים" אך אינו מצליח לגייס חותמים. במנשר ביקש שאחרי המלחמה תנאי השלום לא יהוו מקור למלחמות הבאות. להפוך את אירופה ליחידה מאוחדת. המנשר לא פורסם. משנת 1914 ועד 1916 קיים איינשטיין חוג פוליטי שעמד בקשרים עם מדענים שונים מחוץ לגרמניה. פעילותו הופסקה בלחץ השלטון.במכון עבדו למצוא תוסף דלק כדי שלא יקפא בשלג. הפקת ניטראטים לחומרי נפץ ושיפור כוח ההרס של רימוני היד, וכן פותח במכון גז הכלור שהפך להיות חלק מהנשק המלחמתי של גרמניה. באותו זמן וילשטטר זוכה בפרס נובל.352 פרופסורים חתמו על מנשר חדש המכריז שכל השטחים שנכבשו צריכים להישאר בידי גרמניה, כהגנה מפני אויבים עתידיים. צרפת, בלגיה חלקים מרוסיה. וילשטטר היה בין החותמים, איינשטיין בעזרת חברים פרסם את הכרוז מחוץ לגרמניה ועורר את חמת השלטונות. מעטים המדענים שהתייחסו למאמרו החשוב. הוא פציפיסט, הוא לא חתם, הוא לא התייצב למען ניצחונה של גרמניה. וילשטטר עובר מברלין למינכן, אליה הוא מוזמן לכהן כמחליפו של פון באייר. במינכן הוא רואה לראשונה נשים המתנגדות למלחמה. הן מחלקות כרוזים בכיכר העיר בהם הן קוראות לנשים אחרות לא להחליף גברים במפעלי נשק. לא לתפור מדים ולא להתנדב לבתי חולים צבאיים. אלו היו המחאות הראשונות נגד המלחמה.מצב האזרחים הולך ויורד חסרים מצרכי מזון והאבטלה גוברת. באפריל 1917 חל פילוג במפלגה הסוציאל דמוקרטית. הפלג בראשותם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט דורשים הפסקת המלחמה לאלתר. במקביל עולה כוחם של מפלגות הימין ובין הדרישות לכיבושים נרחבים יותר וגירוש אוכלוסיה מהשטחים הכבושים מתחילים להישמע קריאות אנטישמיות חריפות. קבוצת ימין קיצוני מוציאה לאור עיתון חדש. : מינכנר באובאכטר. בינתיים הוא קורא רק לשמירת הגזע הגרמני הטהור. צלב הקרס נבחר להיות סמל הטוהר של העיתון.בקיץ 1918 פורצים הצרפתים את קווי הגרמנים וזו תחילתה של המפלה.

לודנדורף, המצביא הדגול עד כה סירב לקחת על עצמו אחריות למפלה והחל להפיץ את האגדה על "נעיצת הסכין בגב הצבא עטור הניצחונות" נעיצת הסכין נעשתה על ידי השמאל כמובן.בערים מתחיל מרד שיוביל למהפכה. פועלי מתכת במפעלי קרופ שובתים. חיילי הצי מתנגדים לצאת למלחמת התאבדות מול האנגלים. ובערים האוכלוסייה האזרחית גועשת. ברלין צועדת הפגנת ענק, שיתוף של כוחות רבים, לכיוון הארמון ודורשים – שלום, לחם, חופש. המלך נמלט עם כל משפחתו.איינשטיין כותב "האירוע הגדול קרה. מהלך האירועים עד כה מרשים... מרתק לראות באיזו מהירות כולם מקבלים את השינוי" בימים הללו נחתם הסכם ורסאי להפסקת האש. איינשטיין מבין לפי התנאים שנזרעו הזרעים למלחמה הבאה.אחרי בחירות 1919 נרצחו בברלין רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, במינכן נרצח אייזנר. שלושתם מראשי מפלגות השמאל ואלו שהתנגדו לאורך הדרך למלחמה. צריך לזכור שבאותם ימים ישבה בברלין הממשלה הפדראלית הכללית, אך לאזורים שונים היו ממשלות פנימיות.גוסטאב לנדאואר, אינטלקטואל אנרכיסט יהודי רצה להקים רפובליקה של מועצות. המצע שלו כלל השכלה חינם לכל, הפרדה בין הכנסייה למדינה מבלי להלאים את רכוש הכנסייה ולתת לה להמשיך לפעול באופן עצמאי. הוא הצליח לקיים את שלטונו שבעה ימים. כשאנשי הרוח האנרכיסטים נפלו עלו במקומם הקומוניסטים. אויגן לווינה, מקס לוין וטובין אקסלרוד שלושה יהודים קומוניסטים הקימו צבא "אדום" והכריזו על דיקטטורה של הפרולטריון שגם היא החזיקה מעמד רק ימים אחדים. המלחמה בין הימין לשמאל נמשכה לאורך כל השנים הבאות. ואז עלה על במה ועשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הגרמנית חייל אוסטרי אחד, אדולף היטלר.מבחינה היסטורית אלו כמובן ימים מרתקים מאוד, אך לא לאלו שחוו אותה בחיי היום יום שלהם. כמובן ש שאלטמן ממשיכה לבדוק את עלייתו של היטלר בעזרת ביוגרפיות מסמכים ומחקרים. גם את ההיסטוריה של הפוליטיקה הפנימית בגרמניה בהתאם לזמנים עד לעליית הנאצים והלאה. אני אקצץ ולא אפרט אל המחקר הזה ואעבור ישר לתקופה המעניינת אותי. ההתנגדות לנאצים כשכבר היו כוח נוכח חשוב. למרות שהספר ממשיך להיות מרתק וכתוב בצורה מעניינת כשהיא עוקבת אחרי ההתפתחויות הפנים גרמניות.זה הזמן לחזור שוב אל וילשטטר ואיינשטיין. איינשטיין שתורתו אוששה באנגליה הוכר כבעל תורה מהפכנית. אחרי שהטיימס כתב עליו מאמר בעניין גרמניותו הוא ענה :"אני חיה שחורה.. אפשר להתאים אותי לתורת היחסות. אפשר להציגני כיהודי שוויצרי בעיני הגרמנים ואיש מדע גרמני בעיני הבריטים"

איינשטיין מתחיל לגלות עניין בתנועה הציונית. פרופסור חיים ויצמן הגיע אחרי המלחמה לדבר עם איינשטיין וביקש את עזרתו בהקמת אוניברסיטה יהודית בירושלים. איינשטיין משתכנע ומתגייס למשימה. כשהוא פונה גם לפרופסור וילשטטר הוא נענע בסירוב. "אינני רוצה דבר במשותך עם מי שנושא באחריות למותם של חיילים גרמניים" גם וילשטטר וגם ויצמן עבדו כל אחד במקומו בעזרה למכונת המלחמה.ובינתיים בגרמניה פוטש רודף פוטש ומהפכה רודפת מהפכה, ורציחות פוליטיות הפכו להיות דבר של קבע אלא שלכולם כבר יש אז אויב חדש. היהודים. האנטישמיות מתחילה להרים ראש באופן פומבי ולגיטימי. בגרמניה איינשטיין סובל מהתנגדות רבה. בתחילה בגלל שהיה פציפיסט, אחר כך בגלל שגדולתו הוכרה קודם בבריטניה. מפעלי קרופ שילמו לבריונים לבוא להפריע להרצאות שלו. מדענים שנשרו מהאקדמיה נשכרים להפריך את תורתו. כעת כבר הפכה ההתנגדות לאנטישמיות לשמה. בברלין נערכת אסיפה באולם התזמורת הפילהרמונית המלא מפה לפה. שלושה מדענים מסבירים מדוע תורת היחסות אינה נכונה. איינשטיין יושב באולם וצוחק. אין פיזיקה ארית או יהודית, אמר אחר כך.בתחילת 1924 לקראת בחירות לאגודת הסטודנטים וילשטטר נתקל בכרוז האומר "להבא לא נשב לרגלי מורים יהודים" הוא מגלה שפרופסורים יהודים אינם מתקבלים יותר לצוות האוניברסיטה והוא מתפטר.איינשטיין שהסכים בזמנו להיות בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית הראשונה חזר בו מהסכמתו. במכתבו לויצמן הוא כתב" אם אין אנו מסוגלים למצוא דרך לשיתוף פעולה הוגן עם הערבים, הרי שלא למדנו דבר מאלפיים שנות סבל, וראויים אנו לכל מה שיקרה לנו"ב30 לינואר 1933 התמנה היטלר לראש ממשלת גרמניה, למרות שמפלגתו לא זכתה ברוב בבחירות שהתקיימו. תהליך שישנה לא רק את גרמניה אלא יסחוף אחריו את העולם כולו. במרץ 1933 מוקם דכאו, מחנה הריכוז הראשון.באפריל פורסם חוק נגד העסקת יהודים. רוב הפרופסורים היהודים חשבו שממשלת היטלר תיפול כמו שנפלו הממשלות לפניו. הם לא האמינו שחוקים כאלה והתנהגות כזאת תתקבל על ידי הציבור. החכמים יותר חיפשו אוניברסיטאות בחו"ל. וילשטטר היה מאלה שנשארו.פרופסורים שהיו נגד החוק אמרו שאין טעם לחתום על עצומה כי הם יפוטרו ולמחרת תופיע עצומה בעד החוק חתומה על ידי פרופסורים אחרים החומדים את המשרות שיתפנו. כשהזהירו את היטלר שסילוק המדענים היהודים יחבלו במדע הגרמני הוא ענה "אז נעבוד מאה שנים בלי פיזיקה וכימיה" .

ב1934 מגיע וילשטטר לפלסטינה בהזמנתו של ויצמן. הוא נושא נאום בפתיחת מכון זיו ברחובות. ויצמן מבקש ממנו להישאר, אך וילשטטר חש חובה לחזור לגרמניה. למרות שרוב ידידיו עזבו בגל ההגירה הגדול של מדענים ואנשי רוח.עם חקיקת חוקי נירנברג סולקו כל המדענים והסטודנטים היהודים מהאוניברסיטאות. את מקומם תפסו כאלה שהיו חברים במפלגה או בגלל שהאמינו בה או אלו שהצטרפו כדי שיוכלו להמשיך לעבוד.בשנת 1936 הוענק פרס נובל לשלום לעיתונאי קרל פון אוסייצקי הפציפיסט. אוסייצקי כבר היה אסור אז בדכאו. היטלר אסר מאז על מדענים גרמנים לקבל את הנובל. והחליט לתת פרס גרמני במקום. בין הזוכים הראשונים בפרס הגרמני היה אלפרד רוזנברג שתירגם את הפרוטוקולים של זקני ציון מרוסית לגרמנית. ב1938 הוענק פרס נובל לכימאי ריכרד קון. עיתוני גרמניה לא הזכירו ולו במלה. קון חתם על ויתור "מכיוון שהפרס הוא עלבון ואקט שנועד לבודדו מן החברה הגרמנית" נוסח שהוכתב לו מלמעלה וקון חתם כדי להבטיח את עתידו. אלא שבעתיד הקרוב, יעבוד קון, ואולי מבלי לדעת מה יהיה השימוש בהם על רעלני גזים ששמשו להשמדה.ב9 בנובמבר 1939 נעשה נסיון התנקשות בחייו של היטלר. פצצה הוטמנה במרתף הבירה ביום בו נערכה התכנסות הצמר הנאצית לזכר הפוטש של 1923. היטלר ניצל כי עזב מוקדם יותר. מכוני המחקר התגייסו ליישום תורת הגזע. עיקור סכיזופרנים דיכאוניים וממזרים (?) וכל מי שהוגדר משוגע. עד 1936 למעלה ממיליון איש עוקרו מסיבות אלו. ילדים מוגבלים, אלכוהוליסטים ונכים, כולל נכי מלחמת העולם הראשונה הומתו. במחנו הריכוז נערכו "מחקרים" רבים על ידי חוקרי תורת הגזע באסירים היהודיים. מנגלה עסק בחקר גנטי של תאומים זהים או לא, ובעיקר כאלה שצבע עיניהם שונה. ב1942 נפטר וילשטטר בביתו בשוויץ.בשנת 1942 כותבים שני סטודנטים לרפואה מאוניברסיטת מינכן, הנס שול ואלכסנדר שמורל ארבעה כרוזים שקראו לאנשי רוח גרמניים להתנער ולהתנגד למשטר. הכרוז היה חתום בשם הוורד הלבן. בשנה זו כבר היו טפטופי מידע על הנעשה במחנות הריכוז. כרוז חמישי ובו קריאה לכל הגרמנים. כרוז זה שוכפל באלפי העתקים והופץ בערים שונות בדרום גרמניה. בלילות הופיע גרפיטי " היטלר רוצח" כרוז שישי " סטודנטים גרמניים – סטודנטיות גרמניות" חלק מהצעירים נתפס מיד.

בתחילת החלק השני של הספר המוקדש לתופעת הוורד הלבן כותבת ינינה אלטמן ביוגרפיות של אותם סטודנטים שנתפסו. קשה להכיל מאותן ביוגרפיות על ילדותם מה הניע אתם בהמשך. יש להניח שביותר מבית אחד נשמעו דברים נגד היטלר בימים הראשונים לפעילותו הפוליטית. "היטלר הוא החלילן מהמלין החדש. זה שבניגונו ימשוך את גרמניה לתהום" משפט נאה בהחלט אך ילדים רבים שמעו מיני משפטים כאלה ולא הפכו להיות מתנגדי משטר.מכיוון שלא ידוע איך ומדוע נבחר הוורד הלבן לשמה של הקבוצה, אלטמן מנסה לחבר את הורד הזה לורד שנשא על לבו הנס שול. אך באותה מידה אפשר לנסות ולחבר את השם הזה לפואמה גדולת המידות של רילקה "מסעו חייו ומותו של הקורנט כריסטוף רילקה" על מסע צלב שבו הצעיר המצטרף למסע ולמלחמה נושא על חזהו וורד, ואולי משם דווקא השם. ( התרגום הישן מאוד כבר מזמן לא בידי ואולי אני טועה בעניין צבע הוורד) בהמשך מנסה אלטמן לקשור את הוורד הלבן למשוררים אחרים. הפקולטה לרפואה משכה אליה צעירים רבים שלא רצו להשתתף במלחמה וחשבו שאם הם מוכרחים אז לפחות ישרתו כרופאים. אי אפשר להסביר הפוכות נפש של צעירים. חיילים גרמניים רבים שרתו בפולין ושמרו בגטאות, רובם הזדהה עם המטרה שפורסמה:"המלחמה הנוכחית לא נועדה רק להשגת ניצחון צבאי. הגרמנים הם הגזע העליון ולעומתם הרוסים הם גזע של תת אדם אסיאתי יהודי.... לפיכך חייבים החיילים הגרמניים לגלות הבנה מלאה לענישה קשה אך צודקת, של תת האדם היהודי"חלקם הגדול גילה הבנה נדרשת.

מי היו אלו המעטים שהופיעו פה ושם והזדעזעו. קשה לתת תשובה מהימנה. הרופאים הצעירים גויסו להיפטר מ"אוכלי החינם...בעלי החיים המיותרים" אותם חולי נפש ואחרים שהממשלה החליטה להמית. קבוצת הצעירים אחריה עוקבת אלטמן לאורך התבגרותם בעולם הנאצי מזדעזעת שוב.במקומות אחדים נותרו עוד כמרים שהעזו לעסוק בדרשותיהם נגד תקנות המשטר. חלק מאותן דרשות שוכפל והדפים חולקו בסתר בתיבות דואר. חברי הקבוצה שלידיהם נפל עותק אחד שמחו בו. כמרים אחרים הטיפו ואמרו שהגרמנים לא יובסו בידי אדם. הם ינוצחו רק על ידי האלוהים עצמו. מי שמרים חרב, יפגע בחרב.החבורה שעדיין אינה עוסקת בהתנגדות הולכת ומתרחבת, כשדרכם של צעירים הם פוגשים עוד ועוד אנשים ומתיידדים האחד עם השני. ב19 בספטמבר 1941 מתפרסם הצו המורה על כל היהודים לשאת טלאי מגן דוד צהוב. חלק מהצעירים שרובם עדיין דתיים עובר זעזוע נוסף. יש להם מכרים ובני משפחה יהודים.והנה הם פוגשים ב יוזף פורטמאייר, קומוניסט לשעבר המדבר לראשונה בקול על הצורך להתאגד ולהתנגד כדי להפיל את המשטר. התנקשות בחיי הדיקטטור, אמר, אינה סותרת את עקרונות הנצרות.כך פוגשת החבורה גם את מנפרד אייקמאיר שהיה עד להוצאות להורג של יהודים פולנים ורוסים חזר מזועזע ומחפש חבורת צעירים להניעם לפעולה. הוא מרשה להם להשתמש בסטודיו הגדול שלו כמקום מפגש. פרופסור הובר שהיה אספן של מוסיקה עממית אך גם מרצה לפילוסופיה היה נוהג לדבר גם על אלו שאסור היה להזכיר את שמם. שהרצה על מנדלסון מול כיתה שחלק מהלומדים בה ענד את סרטי המפלגה נהג להקדים ולומר, אל תתלכלכו ממנו, אתם יודעים שהיה יהודי, ואחרי זה אמר כל מה שהיה לו להגיד. גם הוא הגיע אל הקבוצה. פרופסור אחר, מהמבוגרים קיבל את אחד הכרוזים המשוכפלים. הוא הלך אתו בכיס מכנסיו. כששאלו אותו אם אינו מפחד ענה שבמראה וימות ברחוב ויחפשו עליו ימצאו את הדף ויהיו מוכרחים לקרוא אותו. סטודנטים אחדים הצליחו לזהות לפי סגנון הכתיבה מיהם הכותבים וחלקם בא להצטרף. ושמות חברי הקבוצה הולכים ומתארכים. לאלטמן זמן ומקום להזכיר אותם אחד אחד ולעקוב אחרי התפתחותו העצמית.

כמובן שהכרוזים נופלים גם לידי הגסטאפו. חקירות ראשונות נכשלות ואי אפשר לעלות על עקבות הכותבים. בשל הנימה האפוקליפטית חושדים גוף כנסייתי קתולי עומד מאחורי הכותבים. מפעם לפעם נודעו שמועות על קבוצות אחרות, רובן אחרי שנאסרו. קבוצות שעזרו למרדפים פוליטיים, ליהודים במסתור ולפועלי כפייה זרים. אחת הקבוצות המפורסמות ביותר הייתה " התזמורת האדומה: שפעלה מחוץ לגרמניה בחלקה. אך זו פעלה בעיקר בשירות ברית המועצות. במפגשים "חברתיים" מגלים הסטודנטים ממינכן שגם בברלין יש קבוצות התנגדות שונות.ב13 בינואר 1943 נערכה עצרת למלאת 470 שנה לאוניברסיטה במינכן. המושל בנאומו האשים את הסטודנטים שהם מתחמקים משירות צבאי באמתלה של לימודים. לסטודנטיות קרא להביא ילד כל שנה מתנה להיטלר. לאלו שהן פחות יפות הציע לנדב את שלישיו והבטיח להן הנאה. המהומה מול גסות הנפש הייתה גדולה וסטודנטים רבים עוד יותר התחילו לחשוב מחשבות "אסורות" סטודנטים יצאו להפגנת מחאה ספונטאנית בלח מניעים פוליטיים. בינתיים השלימה הקבוצה א הדפסתו של הכרוז החמישי והם התפזרו בערי גרמניה השונות להפיץ אותו בהן ולשלוח אותו משם לכתובות שונות כדי לטשטש עקבות. מכיוון שנותרו להם כרוזים אך לא מעטפות מבוילות החליטו לפזר את שארית הכרוזים ידנית במינכן. וזו הייתה טעותם הראשונה. הגסטאפו הבין שמינכן היא עיר המוצא של הכרוזים.הידיעה המפלה בסטלינגרד עוקבה כמה ימים. מעטים שמעו בצורה אסורה את הבי בי סי אך לאומה הודיעו רק אחרי כמה ימים. הקבוצה שמחה מצד אחד ומצד שאני נכנסה לדיכאון. עשרות ידידים שרתו ברוסיה. לאור המצב החליטו לצאת בלילה לרחוב ולצייר שוב על הקירות את הסיסמאות , "הלאה היטלר". ו"חופש" הגסטאפו ספר 29 כתובות שכאלה.לקראת הדפסת הכרוז השישי התגלעו חילוקי דעות על הניסוח. לקבוצה הצטרפו עכשיו גם קומוניסטים שרצו למחות על המלחמה בבולשביזם. הרוב התנגד ורצה מנשר שאינו קשור אלא לדברים גרמניים בלבד. כל כך הרבה אנשים נהרגים למען המשטר הזה, הגיע הזמן שייפלו במאבק נגדו, אמרה אחת הסטודנטיות באותו מפגש. הם הבינו את הסכנה וידעו שהגסטפו מתקרב אליהם.אנשי הקבוצה לא ידעו שבאותו לילה בו יצאו לשלוח שוב את הכרוז בדואר לכל הסטודנטים, לפי רשימת כתובות שהשיגו וכמו כן לצייר שוב על קירות העיר כתובות נגד המשטר, יצאה גם קבוצה אחרת שגם היא הפיצה כרוז בעיר וציירה כתובות משלה על הקירות. ההשערה הראשונית של הגסטפו שאת הכרוזים הפיץ סוכן מעיר אחרת נתן לקבוצה כמה ימי חסד וחיים נוספים. ב18 לפברואר 1943 הגסטפו הניח עליהם את ידיו וחברי הקבוצה נאסרו נשפטו והוצאו להורג.אלטמן כתבה ספר מרתק המחבר בין שני הקצוות של מחקר עובדות וקורות חיים פרטיים של הצעירים. מכיוון שהספר כתוב יותר כרומן מאשר מחקר קל מאוד לקרוא ולעקוב אחרי ההתרחשויות המסועפות. מעורבים בסיפור אנשים רבים וכולם מוזכרים בשמם ולאטלמן יש מה לספר על כל אחד מהם כדמות. לא מניתי את כל השמות הרבים כדי לא לגרום לבלבול ועומד במאמר אחד במקום שבספר אלטמן מרחיבה. ומבעד לסיפור עולות עובדות על החיי האוניברסיטה והסטודנטים.

ספר שגורם להזדהות עם הקבוצה ולכאב לב בסופה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן