אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תשוקה ומיסטיקה בספרו של בן ציון יהושע – מילואים בשדות האורז


התמונה של רמי נוידרפר

"עמדתי בראש הסולם והפר עמד כשאחוריו בפתח המנהרה ופניו מולי. חסמתי את דרכו ופרים, כידוע, אינם סולחים כשעומדים בדרכם. נסוגותי שלב אחד והפר התקדם שלב אחד. אני נסוג והוא מתקדם. פעם ראשונה בחיי ראיתי פר יורד בסולם מבלי למעוד. התאמת הקצב בינינו הייתה מושלמת. זה נסוג וזה יורד. כך ירדתי אל תחתית הסולם. משם אין לאן לרדת. בחוָק האחרון הסטתי את גופי לצד. הפר ירד מן הסולם, הביט בי במבט מלא רחמים, הפעיל את טורבינות המרוץ, האיץ מנועים ומהירותו הסילונית הלכה וגברה. ספק אם יש עלי אדמות ייצור חי שיכול להתחרות בפר דוהר".

בן ציון יהושע / מילואים בשדות האורז (סיפורים). הוצאת אסטרולוג. 2007. 271 עמ'

הפר דהר בשביל היורד אל מַעֲבַר ההרים, עבר אותו ביעף וממנו זינק אל טרסות האורז, אל מולדת הפרים. לא שבתי לראות אותו. אני כאן בין ארץ ושמיים ועודני מחפש את דרכי. כך מסתיים הסיפור האחרון "מילואים בשדות האורז" בספרו המצוין של בן ציון יהושע הנקרא אף הוא, "מילואים בשדות האורז", אותו קראתי בהנאה מרובה.

"מילואים בשדות האורז" – הסיפור האחרון, הוא יצירת מופת בפני עצמה. הזיה אירוטית מפחידה הנובעת ממעמקי תת המודע של הסופר. סיפור הגורם לך לקרוא אותו שוב ושוב. לפני ימים אחדים נכחתי בטקס ההשקה של הספר, שנערך בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. אחד אחד עלו על הדוכן אנשי ציבור ואנשי רוח, פרופסורים מכובדים למקרא, משוררים ומספרים, ושיבחו את הספר ויוצרו.למשמע הדברים אמרתי לעצמי כי ספר זה דומה לפיל. כבאותו משל ידוע על עוורים הבוחנים את הפיל, ובעיני אחד מהם , שנגע בזנב, דומה הוא למברשת, השני שנגע בחט, דומה בעיניו כאילו ראה חרב, והשלישי חושב שפיל דומה לגזע עץ, לאחר שהוא חבק את רגליו.ובכן, ספרו של יהושע הוא כנראה דומה לפיל. חוקר ארץ ישראל והמקרא פרופסור מנשה הראל ראה בספר את הלשון המקראית ואהבת ארץ ישראל. המשוררים הרצל ובלפור חקק ראו בו את השורשיות הבוכארית והפליאו למצוא גימטריות. יושב ראש המועצה הציונית (יש דבר כזה) ראה בספר חיזוק ואישוש לזכותנו על הארץ, הסופר אורציון ישי תיאר בפרטי פרטים את הארוטיקה העזה המנשבת בין דפי הספר , כאשר האורחים שומרי המצוות מסביבי מתפתלים באי נוחות בכיסאותיהם, ואילו המשורר יונתן גורל גילה בו רומן מפתח המבוסס על דמויות עתידיות. ואני אמרתי לעצמי – כולם צודקים.את הספר הזה אהבתי, כנראה, בגלל שהוא מעט המכיל את המרובה. אינני מבקר ספרות מקצועי, אולם אנסה במילותיו של הדיוט לפרט מדוע אהבתי כל כך את הספר.הספר מחולק לשני חלקים: "סיפורים מכאן" ו"סיפורים משם" כאשר הסיפור החותם את הספר אינו מכאן ואינו משם, אלא בא בכלל ממחוזות אחרים, מחוזות הדמיון וסערת הנפש. נטעימכם על קצה המזלג מכמה סיפורים שאהבתי במיוחד.סיפורים מכאןאלה סיפורים המתרחשים בארץ ישראל, בעיקר בירושלים, אותה מכיר יהושע לפני ולפנים, ומיטיב כל כך לחוש את דופק החיים בהצמח ישועה "אין מראה מגוחך ממראהו של גבר שפדחתו חלקה ומבהיקה כקרחת יער ומעורפו משתלשל זנב שועל כאילו מעולם לא הבעירו זנבות שועלים בשדות פלשת. זהו הקבלן הירושלמי סימן טוב שמש, הידוע בכינויו "סטיב בונה העיר" סימן טוב שמש הוא קבלן עשיר ונהנתן, שמן ומכוער אך רודף נשים. הוא אוהב אותן גבוהות ודקות כאשר "ריאותיהן העגלגלות "פורצות מתוך החולצה הדוקה ויוצאות לנשום אוויר צח ללא בושה".צמח ישועה הוא רב ירושלמי. מחזיר בתשובה כמנהג עדות הספרדים, נכלולי ותאב בצע. מיד כאשר הוא פוגש את סטיב הוא מזהה בו קרבן ראוי לסחיטת כספים "מוח שגזרו עליו תרדמה מאה תותחים מלווים בברקים ורעמים לא יעירו אותו מתרדמתו. חמור היה וחמור נשאר ה'אזנו' הזה", חושב צמח ישועה.המפגש בין השניים הוא הרה אסון לסטיב ולבני ביתו, אך עתיר רווחים והכנסות לרב המנוול וכפוי הטובה.סיפור מכאן ומעכשיו, אהבתי.ורוניקה המטורפתחכם ברכיה שבתיאל, מקובל ירושלמי נודע, צדיק בעל כוחות מסתרים, יושב לו בחצרו כאשר לפתע נגלים לו חמודותיה של שכנתו הצעירה ורוניקה, המתכופפת ואז נגלים לעיניו "מראות השמורים רק לצדיקים ולשאהידים בעולם שכולו טוב". "שדיה העגלגלים כשני תפוחים ואחוריה הדשנים כשני מלוני דבש" של ורוניקה הצעירה מעבירים את המקובל על דעתו. מעתה לא ינוח ולא ישקוט עד שיבעל את הבתולה, והוא מגייס לצורך זה את כוחותיו האפלים ואת תמימותם של המאמינים בהם.סיפור קשה ואפל, כואב ומריר.האב הבן ו"דויד הקטן""רמשא טבא" אומר למאזיניו הרב גדליהו הכהן "בתוכניתנו נוכיח היום , בעזרת השם ישתבח שמו, כי תגליותיו של אותו כופר, אלברט איינשטיין, כבר נרמזות בנביאים ראשונים ואחרונים לפני למעלה מאלפים שנים... עוד נספר למאזינינו כי אותו גוי, דרווין שמו, צאצא לגורילות, בבונים ושימפנזות, ניסה להפוך לקופים גם את בני העם הנבחר..."שוב התנגשות בין רב קנאי, פרימיטיבי וחשוך, לבין הצדיקים של פעם, אנשים דתיים שעבדו למחייתם, שלא עשו את קנאותם קרדום לחפור בה, שידעו לשלב בין שמירת המצוות לבין עבודת העם והארץ. נוסטלגיה במיטבה.תינוק לכבוד שבת"מדבר מוישה'לה, תקבל שער טוב בשטרות חדשים. אצלי לא תמצא שטרות מזויפים. מילה זו מילה. תאסוף מהציוניסטים את השקלים ותקבל מתנה נאה לחג". אברך חרדי המתפרנס ממסחר בדולרים שחורים ומהלבנת כספים מפוקפקים, זונח את תינוקו אברמל'ה קלמן במסדרונות בית החולים, מתוך רדיפת הבצע, וקנאות דתית, נשאר התינוק האומלל בידי זרים שעות רבות. גם כאן מביא לנו המחבר את דמות היהודי המכוער, החרד כביכול אך עושה את תורתו פלסתר במעשים בלתי מוסריים. מעשיה קטנה ומשעשעת, אך גם סאטירה כואבת.מעשה בילקוטאולי הסיפור המהנה ביותר בספר. זיכרונותיו של ילד עני שלא יכול היה להרשות לעצמו ילקוט. בצרתו עוזר לו אחיו ובונה לו ילקוט מפח מבהיק מקושט בחריטות גיאומטריות מופלאות, מגן דוד וחנוכיית שבעת הקנים, ציפור גן עדן ומשה רבנו על הר סיני. סיפור קסום של צחוק ודמע שאחריתו בפחי נפש.בריחה ליליתהילד נעלם, מהתלה קצרה מחיי הזוגיותהראי"אלכסנדרה, שהיה לה יופי סלאבי, קומה תמירה, גזרה דקיקה, עצמות לחחים בולטות ומאופרות היטב, עיני שקד בצבע דבש, ותאומי יונים במידות הנכונות ומאחוריה כדררו צמד עגבות במכנסי ג'ינס הצמודים לגופה". המשורר המזדקן ומבקר הספרות בגיל העמידה עוגבים על הצעירה הנאה והרעננה, הנשואה בנישואים משמימים לז'לוב מרושל ומוזנח. פרשיית האהבים בין המשורר ואלכסנדרה המושכת מסתיימת במות שירתו. המשורר מביא אל מיטת האהבים עצמות חורקות, מעקפי לב ומיומנויות של מושך בקשת על כינור סטרדיווריוס. שמו של כלי הנגינה שלו הולך לפניו והוא מיטיב לפרוט על מיתריה של המאהבת הצעירה, עד שהוא נופל שדוד ומת מוות מתוק באמצע המשגל.סיפור מענג ומשעשע, עתיר מיניות סוערת.פרופסור לאתיקהצחור פונקטליך הוא שמו הסימבולי של הפרופסור הידוע לענייני מוסר ואתיקה, ששמו הולך לפניו. לאחר מותו מגלה אשתו כשמו כן לא הוא, וכי היה זנאי בעל מוניטין, מאהב רב משגלים שכדורי הוויאגרה עמדו לו עד זקנה ושיבה ושנאפופיו רבים מספור.סאטירה נוקבת על המטיפים בשער. האם יש כאן מישהו שאנו יודעים לזהות מן העולם האמיתי? למחבר פתרונים.סיפורים משםסיפורים אלה מתרחשים במשעוליהן הרחוקים של דרכי המשי, בבוכארה וסמרקנד, באפגניסטן ואזרבייג'ן, מחוזות רחוקים בזמן ובמקום שבן ציון יהושע מיטיב כל כך להכירם, משנים ארוכות של עבודה וביקורים , ומגעים רבי שנים עם עמי הארצות הללו ויהודיהן.הבלדה על סמירה הבתולה"משצדה עינו של החאן נערה ראויה, סריסיו יצאו דחופים עדי להלאים את הנערה לטובת הממלכה, וזו הובלה אחר כבוד באפריון כדי להנעים לחאן את לילות שֶקי(1). ארמון הקיץ המעוטר ומאויר בתמשיחי קיר, שכולם עליות גבורה של חאן השולט על סחר משי ועושה הרבה למען עצמו ומעט למען עניי עירו.."אגדה רחוקה בזמן ובמקום על חאן אכזר ותאוותן ועל השפחה היפהפייה סמירה הנופלת קרבן לתשוקותיו של סוחר קשיש, על נקמה וייסורים, על מסעות בדרכים רחוקות ועל הזיותיו של הנוסע בזמן.אהבתי סיפור קסום ומופלא זה שאין לדעת בו אם מציאות הוא או אגדה.רקואל רקואלעוד סיפור מופלא של אגדה ומציאות, כאן ושם , אז ועתה. על רקע סיפור היסטורי על דון שמואל הלוי אבולעפיה – שר יהודי בחצר המלך פדרו האכזר מארגון שאינו ברור עד סופו, רוקח לנו המחבר אגדה מרגשת, ובה אהבה גדולה, אך גם ייאוש קודר, עושר ואושר, ומוות בנהר הטאחו השוצף. בתו שמואל הלוי של רחל, רקואל, מעין אסתר המלכה בחצר המלך הנוצרי, היא דמות דמיונית, אך מבוססת על מעשה שאכן התרחש בספרד מאות שנים קודם לכן. להפתעתי נודע לי כי הסופר המציא את דמותה של רקואל, מבלי שהיה מודע כלל לסיפור האהבה המופלא של רחל (רקואל בכתב ספרדי) מטולדו עם אלפונסו השמיני מלך ספרד במאה ה12.כותב אלי אשד במאמרו המרתק על היהודיה מטולדו:"הסיפור מבוסס על פרשיה אמיתית שהתרחשה במאה ה-12 בין מלך קסטיליה אלפונסו השמיני ... שהתאהב באישה יהודיה יפה (שקיבלה את הכינוי "פרמוזה" יפהפייה) ולקח אותה לפילגש על פני אשתו לאונורה, בתו של המלך האנגלי הנרי השני (ואחותו של ריצ'רד לב הארי המפורסם מ-מסע הצלב השלישי וסיפורי רובין הוד).זהו כנראה אירוע היסטורי אמיתי שעליו כתב נכדו של גיבור הסיפור המלך אלפונסו העשירי שהיה גם היסטוריון בכרוניקה שכתב. על פי סיפור זה כתב המחזאי הספרדי הידוע בן זמנו של סרוונטס ,לופה דה וגה מחזה ידוע שבו העניק לדמות הגיבורה היהודיה את השם "רחל" ואחריו המשיכו לכתוב עליו עוד סופרים ספרדיים מרובים שחיברו על פיו בלדות, סיפורי אהבה, חרוזים, רומנים, נובלות ו-מחזות חדשים עד אמצע המאה ה-19. הסיפור חדר אפילו לספרות הערבית. במאה ה—19 כתב המחזאי האוסטרי גרילפרצר גרסה מפורסמת בתור מחזה (שתורגמה לעברית פעמיים בשנים האחרונות). מעניין שגם לופה דה וגה וגם גרילפרצר חיברו בתוספת יצירות על אסתר המקראית. כך חשב לעשות גם ליאון פויכטוונגר שהוא אחד ממחברי הרומאנים ההיסטוריים המפורסמים ביותר של המאה העשרים... " שכתב בשנות החמישים את הרומן שלו "היהודיה מטולדו"בן ציון יהושע מחבר בסיפור קצר בין שני הסיפורים ההיסטוריים ובין מצוקותיה של רחל טולידאנו, אישה ישראלית מירושלים. סיפור קסום ומרגש.רוכב ערבה"חג'י חוסיין עלי משך את ניסן לוי אל היורטה (3), ליטף את שיערה הזהוב של מריה, השליך את הטורבן, פשט את גלימתו ונותר עירום על המזרן. גוץ ומוצק שבין רגליו התנדנד איבר אימתני. "מריה , התפשטי והתחילי לעסות את גופי העייף" דרש ממנה... חג'י חוסיין שכב עתה על גבו. כרסו הכבדה התנשאה כהרי פאמיר באופק . עד מהרה חרבו השלופה יצאה מנדנה כבת חורין ונעצה מבט סהרורי אל הלבנה, אל ניסן ואל מריה".לחג'י חוסיין, מנהיג שיירות סוד משותף, ולניסן לוי, נער יהודי הנלווה לשיירה, סוד נורא שדין גילויו דין מוות. בעוד מתעלס עם הרוסייה היפהפייה מריה, נגלה הסוד."מריה זעקה זעקות של חיית טרף מיוחמת והמחנה נאלם דום, היא נעצה את שיניה בבשרו של ניסן כערפד דמים. מששככו זעקותיה, היא מצאה מקלט בשקע שעל כתפו הימנית, עצמה עיניים ונרדמה."ניסן לוי מאבד את בתוליו, אך עם עלות השחר המפציע מתנפצות אשליותיו הרומנטיות, והאהבה הקצרה באה אל קיצה המר. בסיפור ארוך ומרתק זה מספר לנו יהושע את סיפורם של אנוסי משהד ויהודי פרס הנרדפים.שיירה בשער העירחג'י אליהו, מעשירי העיר הראת באפגניסטן, מוכר פרוות קראקול לעשירי לייפציג הרחוקה. בליל התקדש חג הפסח מגיעה שיירה גדולה שחצתה את המדבר אל פאתי העיר. התנגשות בין דת ומשפחה, ביו מצוות הדת מחד ואיחוד לבבות מאידך, מתרחשת במקום והזמן רחוקים, אך הדמויות האנושיות והדילמה המרגשת, הופכות את הסיפור למרתק וצבעוני.

למשמע הדברים אמרתי לעצמי כי ספר זה דומה לפיל. כבאותו משל ידוע על עוורים הבוחנים את הפיל, ובעיני אחד מהם , שנגע בזנב, דומה הוא למברשת, השני שנגע בחט, דומה בעיניו כאילו ראה חרב, והשלישי חושב שפיל דומה לגזע עץ, לאחר שהוא חבק את רגליו.

ובכן, מדוע אהבתי כל כך את הספר? כמה סיבות לכך:על השפהראשית, אהבתי את לשונו העשירה של הסופר. אני נתקל היום,. אצל רבים מסופרי הדור החדש, לכתוב בשפה רזה , כאילו שפה עשירה ותיאורים החורגים ולו במעט מן העלילה הם "בזבוז זמן". יהושע משתמש בשפה עשירה וחמה, אך מצד שני אינו מגזים בתיאורים ארכניים המסיחים את הדעת מהעיקר. הנה דוגמה שאהבתי מתוך "מילואים בשדות האורז": "הלכתי ושקעתי בבוץ עד שמצאתי את עצמי ליד אשד קטן, שנפל אל בריכת משושים טבעית. שלוש נשים עירומות שכשכו להנאתן במים הקפואים – אחת לבנה כמו השלג שבפסגות ההרים, השנייה צהובה כמו שדות הדגן הבשלים והשלישית שחורה כמו לילה בלי כוכב. גופן חטוב, שיערן שחור וחלק וירד מעדנות ככסות לגבן. שדיהן מלאים מזן אל זן וחלב ודבש זולגים מהם כדמעות תנין. ניסיתי להסיר מבטי מהן ולא יכולתי. הן התיזו מים צוננים על גופי החם, אך הוא הלך והתלהט והגיע לבערה גדולה. עמדתי והבטתי בהן משפת הבריכה לרגע אחד. ברגע השני משכה השחורה את רגליי והטילה אותי אל המים חסר אונים. השלוש צחקקו והתיזו עליי מים עד ששטפו מעל בגדיי ומעל גופי את שכבת הבוץ הצהבהב. עד מהרה בגדיי היו נקיים ושקופים כזכוכית ממורקת והן צחקו בקול. אני התבוששתי וכפות ידיי היו לי לעלה תאנה."על המסורת ואנשי הדת אהבתי את השילוב המוזר לכאורה, בין אהבת המסורת והיהדות הבולטת מחלק גדול מהסיפורים מחד, לבין הסאטירה הנוקבת והאכזרית על כלי הקודש התאוותנים והאכזריים, שלא מהססים לנקוט במעשי מרמה ושחיתות כדי להשיג את יעדיהם המגונים. שאלתי את בן-ציון על כך , ותשובתו בהמשך:על ריחות וטעמיםהספר הזה, למרות היותו מודפס, כדרכם של ספרים, בדיו שחור על נייר לבן, מקבל אצלי מימד אחר. הוא ממלא את הקורא בריחות וטעמים , קולות וצלילים, מראות ונופים. מפלח תפוז ריחני ועסיסי, אל מראיה שדיה של בתולה ירושלמית, מריחות היורטה המונגולית, של הרמונו של החאן בהרים רחוקים, משירת מקהלה מלאכית בבית כנסת בטולדו ועד לרשרוש הדולרים בכפה של טטיאנה החמדנית, אתה נסחף ממראה בלתי צפוי אחד למשנהו, פה טועם, שם לוגם, פה שומע צלילים לא מוכרים וכן נפעם אל מול אונו של הפר המחשב להשתער עליך. חווייה של כל החושים.ראיון עם בן ציון יהושענפגשתי, בערב ירושלמי קריר עם הסופר, בבית קפה ירושלמי חמים.ספר לי, בן ציון, על ילדותך, זו שבולטת חזק כל כך בחלק גדול מיצירתך

בן ציון יהושע

נולדתי בירושלים לאבי רפאל שהגיע כילד מאפגניסטן בשנת 1898 וצפה בקיסר וילהלם השני. הוא נודע כמורה דרך לעולי רגל שנסעו להשתטח על קברי קדושים כשהם רכובים על סוסים ופרדות והוא התפרסם כמספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. אמי, בכורה יוכבד, הייתה מיסטיקנית שצמה כל יום שני וחמישי ובמשך שעות התפללה מדי יום ליד המזוזה לשלום העולם. נולדתי בבית ערב שבועות תרצ"ו בעיצומם של ימי המאורעות. הבית אצלנו היה רב לשוני ועבר בטבעיות משפה לשפה. אני שלא ידעתי באיזו שפה לבקש 'לחם', 'פאן', 'ח'ובז', 'נאן' או 'ברויט' – הייתי חשוד להיות אילם. כשסוף סוף עשיתי דיפרנציאציה בין השפות לא הפסקתי לדבר עד עצם היום הזה. התחנכתי בתלמוד תורה, שבו לא היו חופשות ולמדנו כל השנה מבוקר ועד ערב, תחת משטר שבו הרביצו תורה תרתי משמע. עם כל הביקורת שלי לחינוך הנוקשה הזה זכיתי לאוצר עשיר של ידע. בכיתה ישבתי מבלי להוציא הגה מפי והמורה היה בטוח שאני 'פוסטמה' שלא קולט דבר. בית הספר היה תחת פיקוח אגודת ישראל ובאחד הימים הגיע הרב משה פרוש, אביהם וסבם של חברי הכנסת מהאגודה. הוא התעקש לבחון דווקא אותי על מסכת 'שניים אוחזין בטלית'. המלמד שלי היה מודאג מהבושות שאני עלול להמיט עליו. גם אני מרוב פחד מימיי הילכו בין רגליי, אך אזרתי עוז ודקלמתי את כל המסכת, תרגמתי והשוויתי בין המפרשים השונים והכל בקול צלול. בתמורה העניק לי הרב פרוש לא פחות משני שילינג שהיו סכום אדיר לשמחת חבריי לכיתה שבזבזו את הכסף על ממתקים ואני רואה ועיניי כלות.מלחמת השחרור ופציעתו האנושה של אבי שהביאה למותו שברה את מטה לחמנו וכילד בין אחת עשרה פירנסתי קודם את הוריי ואחר כך את אמי. קמתי בשלוש לפנות בוקר וברחובות החשוכים של ירושלים במרוץ עם כלבים שרדפו אחריי יצאתי לחלק את עיתון 'דבר' ובערב חילקתי את 'הדור', עיתון מפא"י. בין לבין למדתי בתלמוד תורה מתקדם יותר. בתום בית הספר היסודי נתקבלתי כנער שליח בהוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית ובסטיפנדיה נדירה שזכיתי לה למדתי בתיכון ערב.בספר הזה יש שני חלקים בלתי קשורים לחלוטין – סיפורים מכאן ועכשיו, מאד ירושלמיים, וסיפורים משם מאידך. מדוע? 'סיפורים מכאן' ו'סיפורים משם' – הם שני המדורים של ספרי. סיפורי ירושלים הם מנחת כבוד לזכרה של אמי, שדמותה הססגונית השפיעה עליי לא במעט. נולדתי לתוך ההוויה הצבעונית של ירושלים. הפן האחר שלי – הוא מרכז אסיה והקווקז שבהם אני מבקר לעתים מזומנות כיום כמורה דרך – אני צועד כל השנים בעקבות בחול שהותיר אבי, שהיה הרפתקן לא קטן. כדי להגיע לשורש מסעותיו והבנת עולמו של אבי – הקדשתי הרבה שנות לימוד ויידע על אותו עולם. כל ימיי אני בדרכים, אבל כל הדרכים שבות ומובילות אותי לירושלים עירי האהובה. צירופם של ירושלים והמזרח וספרד הם תמונת הראי המלאה שלי.

בספר אני מבחין בלעג ובוז לרבנים ועסקני הדת, לחכמים ולמקובלים ומצד שני אהבה למסורת הנובעת גם מהכרה שלה – אתה יכול לספר מאיפה זה בא? מה היחס האישי שלך לדת , למסורת, לנושא העדתי?

יחסי לדת ולכלי הקודש הוא יחס של כבוד והערכה לאנשים הממיתים את עצמם באוהלה של תורה מתוך יושר וכנות. הביקורת, אם ישנה כזאת, היא כלפי המתחזים והצבועים העושים את תורתם קרדום לחפור בו. אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה של היעלמות בעל התואר 'החכם הספרדי', שליווה את המשפחה מן הלידה ועד לקבר ולקח חלק בשמחה ובעצב. הוא היה סובלני וליברלי וקירב את הדור הצעיר בחום. במקום 'החכם הספרדי' צצים רבנים ספרדים בעלי אוריינטציה פוליטית, שהוסמכו בישיבות ליטאיות קיצוניות. הצירוף החריף הזה של להט המדבר עם קנאות מזרח אירופית יוצרת תופעות שאותי הן מפחידות. 'החכם הספרדי' היה רואה את הצעירים המקיימים בקפידה כמעט את כל המצוות, אולם בשבת אחר הצהרים ממהרים ללכת למשחק כדורגל. החכם 'אכל' את עצמו מבפנים אבל לא העז ללכת ראש בראש עם הצעירים מחשש שירחיק אותם מדרך התורה. תופעת החזרה בתשובה בימינו, שלרוב היא אקט מוחצן ושטחי. אני מאזין לשידורי הרדיו של המטיפים ולא אחת הקשבתי ברוב קשב לדרשותיהם ומצאתי עולם שהוא זר לי ולמה שחונכתי. לעתים קרובות מנוצל החוזר בתשובה התמים לרעה מבחינה כלכלית ולמשפחתו שאינה מזדהה עם דרכו החדשה נגרם נזק קשה. לא מעט משפחות התפרקו כתוצאה מכך והנשים והילדים נותרו ללא פת לחם. לצורך עלילת הסיפור, בסיפור יש מן הסתם הקצנה מסוימת של התופעות. לא במקרה קראתי לסיפור הפותח 'צמח ישועה' שהרי במילה 'ישועה' מסתתר 'יהושע'. אני משתדל קודם כל לבקר את עצמי. בביקורת שבין השורות לא חסכתי את חוד הקולמוס שלי מאנשי האקדמיה שאותם הכרתי מקרוב רוב שנות חיי.התוכל לספר על תהליך היצירה של הספר? אלה סיפורים שנכתבו במכוון? בזמנים שונים?

בניגוד לרומן שהוא עשוי מ'עור אחד' והוא הולך ומתבשל לאורך זמן רב. קודם במוחי הקודח ואחר כך בתהליך הכתיבה עד לליטוש האחרון. תשעה עשר הסיפורים הקצרים נכתבו לאורך תקופה ארוכה יותר ואין קשר בין סיפור לסיפור. כל סיפור הוא עולם בפני עצמו. אין קוראים קובץ סיפורים בנשימה אחת. קוראים סיפור, נחים יום וממשיכים לסיפור הבא. מגיע היום שהמגירה מלאה סיפורים, שחלקם ראו אור במוספים ספרותיים. הסיפורים עוברים עריכה ואיחוד כתיב עד כמה שהיד משגת. אגב הכנת החומר לדפוס מצאתי לנגד עיניי שתי חטיבות ברורות המשקפות את עולמי – ירושלים מצד אחד (אלה ה'סיפורים מכאן') ומרכז אסיה והקווקז מצד שני (אלה ה'סיפורים משם'). כאמור, כל גיבורי פניהם תמיד לירושלים והיא המכנה המשותף והמאחד של הספר כולו. אני לא קם בבוקר ואומר יום זה יום יולד בו סיפור, כדברי טשרניחובסקי 'יום זה יום יולד בו שיר'. שניים מן הסיפורים שבקובץ קיבלתי אותם כמנחה בחלום. המלאך הממונה על המוזה הראה לי את החיזיון ואני משאיר לקורא לזהות בקובץ אלו הם סיפורים שבאו לי כחלום. יש סיפורים שנכתבו משום גירוי של אחד החושים. לפעמים ריח מוכר מזכיר לי סיפור הדורש את תיקונו ומזכיר לי דמות שכבשה את לבי. שום סיפור אינו מאולץ. ברגע שאני ליד המקלדת והקוד הסמוי אל תאי המוח מתגלה לי, נולד גם הסיפור.הסיפור על הפרופסור לאתיקה הנואף צחור פונקטליך משעשע ומסקרן ביותר – זה סיפור מפתח?

כשיצא הרומן שלי 'שתיקת התרנגול' רבים ראו בו רומן אוטוביוגראפי. במהלך כתיבתי נקודת המוצא שלי הייתה דמות מוכרת כמו אבי או אמי, ששימשו לי כקטליזאטור עד שדליתי מתוכי את הדמות שביקשתי. עד מהרה אני נותקתי מן הדמות המציאותית אל הדמות הבדיונית הספרותית, שחומרי הריאליה שלה, ורק הם, יצוקים בחותם של אמת. דיוק בתקופה, דיוק במראה הכללי בהווי התרבותי והאתני, אולם הסיפור הוא בדיוני לחלוטין והוא נובע ממעיינות שאין לי עליהם שליטה. בסופו של דבר, דמותם של האב והאם ב'שתיקת התרנגול' הם סך הכול האבות והאימהות שראיתי סביבי ומהם התרשמתי. דמותו של צחור פונקטליך, ויותר בין השיטין שלה, היא מטפורה לאותו עולם אקדמי, שאנו מתבטלים בפניו לא אחת וכולנו נזהרים בכבודו ולא תמיד בצדק אבסולוטי. למרות שאינני שוחט במקצועי, אני משתדל לגמוז פרות קדושות. העולם האקדמי מלא סיפורים פיקנטיים כרימון וביניהם מעשים היכולים להסתיים רע, אולם האקדמיה יודעת להגן על בחיריה. פגיעה ביחיד היא פגיעה בכלל. לצורך יצירת אוטנטיות שילבתי כדמות אורח את פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שאותו הערצתי וחיבבתי. ידעתי להבחין בין הופעתו הפומבית התיאטרלית הבוטה לבין דמותו של הגאון האולטימטיבי, הנינוח והעדין, שכתב-ידו ככתב ידה של נערה בגימנסיה והידע העצום שלו משתרע על כל תחום אפשרי. צחור פונקטליך הוא לא דמות מפתח מוכרת. הוא אינו איש אחד ולא מעשה אחד אלא מורכבת היא מדמויות שהכרתי בימי חלדי . ו

לסיום, מאיפה ההכרות עם התרבות המוסלמית?

השכלתי והיכרותי האישית כוללת ידע בעולם האיסלאם הערבי והאיסלאם של מרכז אסיה. אני יודע להשוות או להפריד בין מוסלמי השותה וודקה ולעולם לא יוותר עליו לבין מוסלמי שמתנזר מאלכוהול. האיסלאם ידע ימים מופלאים של השכלה ותרבות ענפה בתחומי הפילוסופיה, הספרות, הרפואה, האסטרונומיה והמתמטיקה שהשפיעו על ההשכלה באירופה ומנגד ידע האיסלאם גם ימים של קנאות שחורה ונסיגה לתהומות. יהודי המזרח חיו בתוך עולם האיסלאם במשך מאות רבות של שנים. מעט שנים טובות והרבה שנים קשות. מעקב אחר אירועים ותהליכים בתולדות יהודי המזרח אינו יכול להיות מנותק מעולם האיסלאם והיכרות מעמיקה עמו. היהדות והאיסלאם הן שתי דתות גדולות שינקו זו מזו והושפעו זו מזורוצו לקרוא את הספר המרתק הזה. מומלץ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר