אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פאראגו / יאן אפרי


דן לחמן's picture

פאראגו / יאן אפרי. הוצאת בבל. תרגום מצרפתית: רמה איילון.
פאראגו / יאן אפרי. הוצאת בבל. תרגום מצרפתית: רמה איילון.

יאן אפרי, סופר צרפתי כותב רומן אמריקאי. כזה היכול להיחשב כממשיך דרכו בחיים של תום סוייר נניח. אם פוקנר נניח, היה רוצה לכתוב כזה המשך בוודאי היה נראה כך. יאן אפרי הפנים בתוכו את מסורת הכתיבה האמריקאית במיטבה. השאלה למה אפרי צריך להרחיק עד אמריקה איננה פתורה, אך גם לא ממש חשובה. הוא כתב רומן אמריקאי וזכה באהבת תלמידי התיכון לומדי הספרות בצרפת, הם זיכו אותו בפרס גונקור של התיכוניסטים. וזה שבני נוער התאהבו בספר אינו מוריד מערכו כהוא זה.

להיפך, ספרות מצוינת כמו זו היכולה לדבר גם אל צעירים בתיכון מכוונת אל משהו גדול יותר ממה שנראה על פניו. כי פאראגו איננו ספר ילדים כלל. פאראגו היא עיירה שכוחת אל בצפון קליפורניה כשם שהומר גיבור הספר הוא שכוח אל. נווד, בטלן העיירה, הוזה שהכוכבים מרכיבים בתוכו משפטים מרתקים. מסתבך בהרפתקאות מצחיקות מאוד עם בטלנים שכמותו.הומר מתעורר בפתיחת הספר בתוך תוף נפחים של ידידו הבטלן כמוהו אלייה. תוף הנפחים הזה שהיה אי פעם תוף של מכונת כביסה תעשייתית. וסיפור הגעתה אל איליה מזכיר מיד את הרפתקאות הקלברי פין ותום סוייר. הלילה הוא נרדם בתוך בתוף. בלילות אחרים הוא ישן במקומות אחרים, לא קבועים. אלמלא היה אמריקאי היה יכול להיחשב מיד כקלושאר צרפתי מתחת לגשרים.הומר איננו משתייך לנוודים מלאי חכמת החיים. הוא תמים לחלוטין. ילדותי ומעולל תעלולים אוויליים. הערך המוסף החברתי שלו, המונע ממנו לחזור ולהיאסר על תעלוליו, הוא מקבל מזה שהוא מכיר את כל פינות היערות סביב העיירה ויודע היכן למצוא את הילדים שהלכו לאיבוד. לכן השריף סולח ואינו אוסר אותו ללינת לילה בכלא. כאן מתחילה "השניות" בדמותו. מצד אחד נווד מתהולל שהשריף מחפש לכלוא אותו מדי פעם, מצד שני כזה העוזר למצוא את האבודים וזוכה להערכה וביטול אשמות.צא משם חתיכת זבל בן זונה, מעיר אותו ידידו איליה. והומר חושב שאין מה להיעלב מעובדות נכונות. הוא איננו יודע מי אמו. מצאו אותו בפתח הכנסייה. זונות משאירות שם את הפירות הלא רצויים של עבודתן. אבל היא נשאה אותו תשעה חודשים אז בוודאי הרגישה אליו משהו, הוא חושב ומזדחל מתוך התוף. כדי לקבע את התקופה אצל הקורא, הומר שומע מרדיו במכולת על נחיתת אפולו 17 על הירח. (דצמבר 1972) בצפון וייטנאם מפציצים מטוסי b52 את האנוי. פאוסטו, בעל המכולת וידיד נוסף של הומר אומר :"מוטב לו היו מפציצים את הירח ועוזבים את האנשים במנוחה... ואם היו שולחים אסטרונאוטים לפאראגו זה היה עולה פחות למשלם המיסים"מה שמעסיק את הומר באותם ימים היא השאלה למה מקום נמצא קרוב יותר בקו אווירי מאשר בדרכים הסלולות. אילייה איננו מבין את השאלה בה הומר מסבך אותו.

דרך היא דרך. עד שהם מביאים את השאלה אל פאוסטו בעל המכולת, חכם העיירה שאנשים באים להתייעץ אתו בדברים שונים. ופאוסטו משמיע באוזניו את המשפט המדהים והבלתי נשכח שהוא ימשיך להגות בו ימים רבים "קו ישר הוא המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות". בסופם של ימי מחשבה רבים מגיע הומר להגדרה שהחיים הם הקו הקצר ביותר בין הלידה והמוות. בבוקר, אחרי לילה ארוך בו מספר פאוסטו את סיפור חייו, מתנסחת להומר מסקנה :"לא החיים הם שחשובים, אלא האופן שבו מספרים אותם"תוך כדי המאורעות הומר נזכר באנשים שהשתתפו בהם. אנשים שפגש לרגע ויש לו דבר מה להגיד עליהם, והנה תוך שני משפטים אפרי, בקולו של הומר מצייר דמות לרגע. רישום קל אך כזה שאפשר להבחין בו.אנשים נושאים את הסבל שלהם שנים, אך הוא מעורפל. אין להם דרך לצקת משמעות בסיפור שלהם. וכך הוא מבין ששרה, זו שהתאבדה קפצה לנהר לא בגלל הייסורים שלה אלא מפני שלא עלה בידה להפוך אותם לסיפור."המצוקה נולדת כאשר נבצר מבני אדם לספר את הסיפור של מצוקתם... זוהי המצוקה כשלעצמה. אותה מצוקה ממש... המצוקה היא לא להצליח לספר את הסבל שלך למישהו אחר. אתה יכול לספר אותו לעצמך, אתה יכול לראות דרך הסבל שלך כמו דרך זכוכית מגדלת"כן. כך מתקרב הומר המצחיק בצעדיו הקטנים והשובבים להבין שהחיים הם משמעות. וזה מה שהוא צריך למצוא. את משמעות חייו. מי שמבין את סיפור חייו ויודע לספר אותו לאחרים, יודע להבין את הגורל. והגורל הופך להיות נושא המחשבה הגדול של הומר. משמעות או גורל. מה יוצר את מה. כומר העירה יודע לספר את סיפור לידתו של המושיע מיום היוולדו ועד מותו, אך להקשיב לאחרים אינו יודע. אילו ידע להקשיב ולשאול את השאלות הנכונות, כמו שפאוסטו יודע לשאול, שרה לא הייתה מתאבדת אולי. ככל שפאוסטו ממשיך לספר כך מבין הומר שמעולם לא חווה דבר ההופך את חייו לסיפור או לגורל. החיים הם גורל המפגיש אותך באופן לא צפוי עם אדם שישפיע על חייך וישנה אותם לעד. זו איננה משמעות. זהו גורל בצורתו העירומה. לאור השחר העולה, לאחר ששמע את סיפורו הנפתל בגורלו של פאוסטו הומר מבקש רק משאלה אחת. "אני רוצה שיהיה לי גורל.

אני רוצה לחוות סיפור שיהפוך את חיי לגורל."בכל פעם שהוא מצליח לחסוך מספיק הולך לסיקור בבית הזונות המקומי. הוא מכיר את רוב הבנות ועם חלקן כבר קיים יחסים, עד שהוא פוגש את אופליה ומתאהב. לא באופליה, אלא בשני שדיה הגאים והמלנכוליים. כל מה שהוא רוצה ממנה שתשב מולו עם שדיים חשופים ותיתן לו להתבונן. בסופו של דבר הוא מתאהב גם בנושאת השדיים כמובן. הומר אוהב לנהל שיחות "בטלות" עם דיוק, הכושי בעל העין האחת, הומר שואל אם לא היה רוצה להיות לבן:"השחורים רוצים להיות לבנים והלבנים רוצים להיות עוד יותר לבנים כדי שהשחורים לא יהיו לעולם לבנים כמוהם. אבל ביום שבו כל השחורים יהפכו ללבנים, הלבנים יחדלו להתקיים. צריך שיישאר לפחות שחור אחד כדי שהלבנים ידעו שהם לבנים.... הלבנים אוהבים מאוד את השחורים אחד לאחד. שחור אחד, זה בסדר. שני שחורים והם מתחילים לדאוג. אבל שחור אחד הם אוהבים כי כך הם יכולים להרגיש בה בעת לבנים וישרים. אם יישאר רק שחור אחד בשטח הרי שמן ההכרח שיימנו אותו לנשיא כיוון שיכול להיות רק נשיא אחד.... אבל אם יהיה נשיא שחור, אומר הומר, כל הלבנים ירצו להיות שחורים. ואז יישאר רק לבן אחד אומר דיוק, וזה תהייה אתה ואז תהייה הנשיא."ודיוק איננו רוצה להיות נשיא. הוא מעדיף לגור בקבינה של אוטו מפורק במגרש גרוטאות. אפרי כותב לכאורה פשוט מאוד. על כל מה שהומר וחבריו חושבים אפשר היה לכתוב ספר "רציני" פילוסופי וחברתי מאוד. אפרי כותב ב"פשטות" פשטות כי האנשים פשוטים שפתם פשוטה ומחשבותיהם מנוסחות בפשטות. אך דווקא הפשטות שבה אפרי מעמיד את רעיונותיו הם אלו המקנים לספר גם חן גם עומק וגם קריאה כל כך מהנה שכמעט שכחנו שאפשר ליהנות כך מספר.הגורל, מסתבר, איננו רק הדרך בה אדם מספר את סיפורו. את הגורל אפשר לפגוש במקומות שנים, בדרכים, להומר הנווד הפוגש אנשים רבים, מתאים שיפגוש את גורלו על הכביש לפאראגו, ייהפך לגיבור של יום ויגיע להיות גם תמונה בעיתון נחשב. אכן גורלו הולך להשתנות. לראשונה בחייו מקבל הומר משרה של ממש. שומר יערות. שוטטות בטבע איננה נושא חדש בספרות האמריקאית. וכך הופך הומר לדמות המתקשרת עם כמה מגדולי המשוטטים הספרותיים ביערות וברחבי אמריקה. והטבע מקבל משקל וחשיבות כמו שמזמן לא היה לו בספר.הומר ההולך להיהפך לאדם חברתי, להתארס עם אופליה הזונה ורוצה לשכור להם בית, נתקל לראשונה במוסרניות של אנשי "הכוד והמוסר" בעיירה. איש אינו מוכן להשכיר לזוג החוזרים בתשובה חברתית בית. אך כל אחד רוצה לרתום את האיש שפניו הופיעו בעיתון בסן פרנציסקו והוכתר שם כגיבור לעגלתו, הפוליטית או הכלכלית. בלבה של אחת ההרפתקאות המוזרות שהוא עובר הומר מבין:"כל מה שאני יודע לעשות זה להתערב בסיפורים של אחרים.... אני לא יכול לעלות על רכבת בלי להוריד אותה מהפסים"על סף השינוי שהומר עובר אומר לו פאוסטו "אתה מטפח את אמנות בזבוז הזמן, אחרים היו נשברים אחרי שבוע."ואכן מתוך סבל פתאומי, הומר ייהפך לסוג של אמן. את הזמן הוא מבזבז מזמן. הומר הוא לא ילד, אומרת עליו אופליה. הוא אפרוח שנפל מהקן. הוא הרבה דברים. הילד השובב האפרוחי הופך לגיבור של ממש. גיבור בקנה מידה מדינתי כמעט. כך הומר, בחברת ידידיו הלוזרים האחרים מנצחים את השיטה.

הספר הוא אחד מהספרים "הרמאיים" אלו שמושכים אותך לתוכו בבדיחות דעת. במעשי קונדס, בכתיבה מצחיקה. אך לאט תוך כדי קריאה כמו הומר, גם הקורא נכנס לעולם של תובנות. הקורא מאבד את זהירותו ובגרותו בגלל הגיבור הילדותי וכמוהו הוא עובר תהליך גדילה צמיחה והבנה. חלקו האחרון של הספר חדל להיות מצחיק. כמו בכל ספר כתוב היטב, הגיבור צריך לעבור את השינוי שלו, להגיע לתובנה הסופית או כל תהליך אחר שהסופר בוחר בשבילו. כאן הספר מתחיל להיות רגשי מאוד על סף המיסטי. הומר מתבגר בדרכו שלו. ואם יש בורגנות של בטלנים, הומר צועד לקראתה.אפרי כותב נפלא. לא רק הסיפור, דווקא הרגשות בהם הוא נוגע. ישנו קטע קצר ונפלא בו הוא מתאר את ההבדל שבין יחסי מין סתמיים לבין התחושות שמלוות את הפעם הראשונה שמקיימים יחסי מין מאהבה, וזה קטע נפלא. פשוט מאוד ומכמיר לב. והתיאורים בין אם הם תיאורי טבע ובים של מקומות אווירה או מחשבות הכול כתוב בצורה שובת לב. אפשר להבין למה תלמידי תיכון אהבו את הספר ומדוע הספר איננו מיועד לילדים בלבד.מה הביא סופר צרפתי לכתוב ספר אמריקאי, מלבד העובדה שאמו של אפרי אמריקאית. אם יש לו כוונה להראות את השפעתו של טווין הרי אמריקה של היום מסמלת דבר מה הרבה יותר גדול בחיינו. ונווד בטלן הרי נוגד במהותו את כל מה שהתרבות המערבית דוגלת בו היום, עבודה אין קץ והצלחה מהירה. אלא שהומר שחנו לא רק גורם לנו לאהוב ולהזדהות אתו, בדרכו הוא אומר לנו שהוא רודף אחרי האושר וזה מה שכולנו שכחנו בעקבות המרדף הכלכלי. חפשו את האושר במגרש הגרוטאות של הומר. והרי זה שהציפור הכחולה נמצאת בבית אנו יודעים מכבר. הוא מצליח בדרכו שלו למחות נגד זיהום הנהרות והרס הטבע. לא הטבע של נשיונל גאוגרפיק אלא זה של הדברים הקטנים, זנים של פרחי בר ענוגים, מעופו הבלתי נראה של הקוליברי, רטט של פלג מים נחבא ביער עצי הסקויה, זחלים וחיפושיות חגבים, גמלי שלמה וגחליליות. והזיהום הוא סרטן שאנחנו מדביקים בו את הטבע והורגים את כל הדברים הקטנים והנפלאים. האמריקאים מאמינים שאדם ואמריקאי הם מלים נרדפות. רק אמריקאים חיים על כדור הארץ. צוחק אפרי. אבל כל חבורת הפוחחים הללו היא אנטיתזה לכל מה שהאמריקאים מאמינים בו וחיים לפיו, והנה דווקא הומר וחבריו הם בני האדם המוצלחים יותר. ברגע מסוים חשבתי לעצמי, כמה חבל ש-א.ב.יהושע לא למד כתיבה יוצרת מאפרי ולמד ממנו להיות אוורירי יותר. דבר שאינו מוריד מהמשמעות, רק מהנפיחות המכאנית.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן