אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בחירות באגודת הסופרים- אחד משבעת פלאי תבל


התמונה של שושנה ויג

ב 15.5.07 נערכו בחירות לאגודת הסופרים. בעת ההמתנה לבחירות עמדתי לפני פרופ' הלל ברזל והוא תוך כדי הלצה אמר "האגודה כמו אחד משבעת פלאי תבל" ממשיכה להראות סימני חיים למרות שמספידים אותה השכם והערב. כן, גם אני באתי למבנה האגודה ברחוב קפלן 6 למלא את חובתי לאגודה. בשעות אחר הצהריים החלו להתקבץ חברים ותיקים, פנים מוכרות מאירועים ספרותיים שפוקדים את המקום בשנים האחרונות. רבים מן הבאים חברים ותיקים שכבר עשרות שנים מתדפקים על דלתה של האגודה וממלאים תפקידים אלה ואחרים באגודה. מנשימים אותה בערבי תרבות ובסדנאות כתיבה. לא אמנה את שמות כל המשתתפים מן הסיבה הפשוטה שאיני מכירה את כל הנפשות הפועלות ואיני רוצה שמישהו יחוש מקופח.

הבחירות הן סיבה חשובה להתכנסות של חברי האגודה. לאחר מימוש הפרוטוקול של כנס בחירות, עדכונים של חברי האגודה באשר לדוחות הכספיים של רואה החשבון של האגודה מר אבי שדהאור. מנכ"ל האגודה משה מיטלמן מוסר עדכונים באשר למגעים עם משרד התרבות וגנז המדינה משה מוסק באשר לעתידה של גנזים. "מזה כחודש מתנהלים מגעים מטעם אגודת הסופרים ומשרד התרבות לאור רצונו של גנז המדינה לאכסן את גנזים בגנזך המדינה בירושלים. הצעת אגודת הסופרים מתמקדת לאור הקשיים הכלכליים של גנזים ולאור התפטרות של יו"ר גנזים וחלק מוועד גנזים בהחזרת גנזים לניהול האגודה. בשלב ב' מעוניינת האגודה לדון מחדש בצורך להוציא את גנזים מחוץ לבית הסופר. הכספים שיועדו להעברת גנזים לרשות אחרת ישמשו לשיפוץ בית הסופר ושיקום מוזיאון טשרניחובסקי." מדברי המנכ"ל משה מיטלמן.המהלך הוא חלק מסדרת דיונים שנמשכים ורק לאחרונה הבינו במשרד התרבות את חשיבותה של גנזים לאגודת הסופרים ויש שם אוזן קשבת לאגודת הסופרים עקב הניהול הכלכלי הנכון של האגודה בראשותו של המנכ"ל מר משה מיטלמן והיו"ר בלפור חקק. הדיון האחרון היה חלק מסדרת דיונים שהביעו את עמדתה העקרונית של האגודה. עמדה בכתב ועמדה בעל פה לגבי פרוק עמותת גנזים והחזרתה לניהול של אגודת הסופרים. החזרת הנכס לאגודה עשוי להבטיח את עתידה של האגודה ושיפוץ מבנה האגודה בו שוכן כעת גנזים. זהו הפתרון ההגיוני וכל סופרי ישראל צריכים לשאוף לראות בבית את מקומה של הספרות. בעתיד החזון הוא שהבית ישמש כמרכז של "בית הספרות העברית" כמקום עלייה לרגל של תלמידי ישראל והקהל הרחב. לאחרונה מנכ"ל האגודה משה מיטלמן מצליח להפיק הכנסות מהשכרת חלק מאולמות בית הסופר ובכך מלמד על ניסיונות הבראה ועל השיקום הכלכלי של האגודה. כן ניתן לברך ולהתגאות על השגת אישור מינהל תקין.החברים קיבלו עדכון אודות ההוצאות והעלויות של אחד מהישגי האגודה היוצאת הוא לקסיקון סופרי ההווה. אף שהאגודה נמצאת באחד מרגעיה הקשים ניכרת פעילות רצופה, ואף שאין כמעט קמח האגודה מתקיימת. הראייה לכך היא כינוס הסופרים וההצבעה הערה שהתקיימה בין השעה 17:00 לשיעה 19:00. מי שאחר להגיע או פשוט האמין שיחכו לו חברי וועדת הקלפי לא השמיע קולו. זה קרה ל-עדנה מיטווך מלר שישבה על הבמה כל עת הדיונים והדיווחים וכן, היא אחת מעמודי התווך של האגודה שכחה לגשת להצבעה. היא הגיעה שלוש דקות לאחר מועד סגירת הקלפי, והוועדה הייתה ישרה כסרגל ולא אפשרה לה להצביע.

החברים הוזמנו מבעוד מועד לשאת דברים בדיון "הספרות העברית בצומת זמנים" בעריכתו של ד"ר משה גרנות. זה היה דיון ער שהתנהל לפני תחילת ההצבעה וגם במהלך ההצבעה. בפתיחת הדיון העלה גרנות את ההיבטים הבאים:"בצומת הזמנים בו אנחנו מצויים, אני מבקש להצביע על 3 מאפיינים בולטים:א) השירה העברית העכשווית איננה מצליחה לכבוש את לבם של המוני קוראים.ב) הסיפורת העכשווית, שהמסר שלה הוא קטגוריה על התנהלותה הפוליטית של ישראל, זוכה לתנופה אדירה בארץ ובעולם.ג) הכתיבה הפמיניסטית עוברת ממאבק לשוויון בין המינים למפגן של שנאה כלפי הגברים, ויחד עם זה, מציעה שפע של כתיבה פורנוגרפית.א) כשאני הייתי תלמיד תיכון – עיקר לימוד הספרות התבסס על שירה, ולא רק של הענקים, כמו ביאליק, טשרניחובסקי, רחל , אלתרמן, אלא גם של מי שנחשבו הפליאדה: האידיליות של שמעוני, "מסדה" של יצחק למדן, הפואמות הכופרות של זלמן שניאור, הפואמות הליריות של יעקב כהן, הפואמות התנ"כיות של ש' שלום. בסיפורת כמעט שלא היה מה לקרוא – הצעירים לא קראו להנאתם את "הענקים" של אותם ימים – עגנון, הזז וס' יזהר. מה נשאר? הרומנים של קבק, של משה שמיר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב. הרוב קראו סיפורת מתורגמת מרוסית, אנגלית, צרפתית ויידיש (שלום אש ואופטושו).המצב התהפך – הסיפורת זכתה להצלחה אדירה, היא נמכרת ברבבות עותקים, מתורגמת לעשרות שפות, מתוגמלת בעשרות פרסים בארץ ובעלם, ויש 5 – 6 סופרים שהם מועמדים קבועים לפרס נובל.מה גרם למהפך הזה? לדעתי, המרד בנתן אלתרמן, שאת יריית הפתיחה ירה נתן זך: אלתרמן היה וירטואוז בתחום הפרוסודיה, וזה נחשב לו לפגם, ובעקבות זאת השירה שחררה עצמה מכבלים צורניים קלאסיים, ולא אימצה לעצמה כבלים צורניים חדשים. לטעמי, ויתור על הצורה קבע את גורלה של השירה לשבט.ב) רוב כותבי הסיפורת המוכרים בעולם מקטרגים מעל בימות, וגם בספריהם, על ההתנהלות הפוליטית של ישראל. יש תחושה שלגיטימציה במילייה הספרותי העולמי תלויה במידה שהסופר מוכן להכפיש את מדינתו בהרצאה, במאמר, ואף במסר החבוי שבסיפור. פירוט רב לעניין הזה נתן המבקר יוסף אורן בסדרת הביקורת שלו, והוא מכנה את התופעה – "דפיטיזם" ו"אסקפיזם". בינתיים קרו כמה דברים בעולם, וגם באזורנו: אחרי ה 11 בספטמבר 2001 גל טרור איסלאמי הציף את העולם, בלי כל קשר להתנהגות של האוכלוסיות הנפגעות: היה טרור נורא , לא רק אמריקה וישראל, שזה "לגיטימי" בעיני העולם הנאור, אלא גם נגד ספרד, אנגליה, אוסטרליה, רוסיה, ואפילו נגד ארצות מוסלמיות כמו סעודיה ואלג'יר. טרוריסטים עיראקיים הורגים את אחיהם במאות מדי יום. זאת ועוד, מסתבר שכשאנחנו "טובים" כלפי העניין הפלסטיני – אנחנו חוטפים מנות כפולות של טרור – כך היה אחרי חתימה על הסכם אוסלו, כך היה לאחר הנסיגה מלבנון, וכך היה אחרי הנסיגה מעזה.נראה לי שמתחילה לחול איזו התפכחות בעניין הזה, ונדמה לי שהסנונית הראשונה הוא א' ב' יהושע – הוא הצדיק את היציאה למלחמה נגד חיזבלאללה בקיץ האחרון, וברומן שלו "אש ידידותית", יש רמזים ראשונים לשינוי קו: מסופר שם על אב שכול, שבנו נהרג בטול כרם מאש חיילינו, כיוון שטרח לרוקן ולשטוף את הדלי שבו הוא עשה את צרכיו על גג של בית, והוא עזב את המקום לא במועד המוסכם. האב נפגש שלוש פעמים בסכנת נפשות עם הפלסטינים המתגוררים בבית, וייחל שהם יחושו איזו הערכה כלפי מעשהו האציל של בנו, ובמקום זה הוא מקבל יחס של שנאה ואיומים: אם לא תיטמעו בנו – נתאבד יחד איתכם. האב השכול הזה מבין את הרמז, זונח את היהדות, את הישראליות ואת המולדת, ומשתקע באפריקה. הקורא מקבל מסר אחר, והוא שההתנהגות שלנו במזרח התיכון אינה מעלה ואינה מורידה – קיומנו איננו לגיטימי, כמו שהיה אינספור פעמים בהיסטוריה.ג) הכתיבה הפמיניסטית רוויה בביטויי שנאה כלפי הגברים: לא צריך גברים, צריך לחתוך להם את האיבר, לגברים מגיע שירצחו אותם, יש להשתמש בגברים ולזרוק אחרי השימוש, צריך להגלות את הגברים לאי בודד, ולהשאיר רק את "החיוביים", הגבר הוא חי טורף. למצער, הם מניאקים ואשמים בכל התקלות של העולם. הם חסרי חשיבות, וממש לא נחוצים לעולם. בנוסף לזה, רוב הספרים של הזרם הזה גדושים בפורנוגרפיה מהמין הבוטה ביותר*). לטעמי, כתיבה לפי פרוגרמה המושתת על שקר לא יכולה להניב ספרות גדולה."לא ניתן להביא במסגרת כתבה זאת את דברי כל המדיינים במסגרת הוועידה. המשורר הדרוזי נביל נאסראלדין משורר הכותב בעברית וחושב בעברית ומצלם בעברית אמר דברים מעניינים, ובנוסף התמודד כחבר בוועד הנכנס ונבחר בחמישייה הפותחת: "הספרות היא שירה וגם פרוזה. לעיתים השירה מובילה ולעיתים הסיפורת מובילה."למען ההשוואה: בעבר בתרבות הערבית המשורר היה דובר העם כי הוא דיבר לעם בשפתו וביטא את מה שהעם הרגיש בשמחתו ובאבלו. ישנו הבדל בין שירה ספרותית ברמה נשגבת לבין שירה עממית רזה בכל תרבות ותרבות. בעבר נביאים ואנשי רוח וחוכמה הם שהיו בעלי ההשראה ורקמו את התרבות לדורות. כיום לדעתי, קיים נתק בין המשוררים של ימינו לבין הדור הצעיר אשר ניזון מהמידע הזורם אליו מכל כיוון ואני מתכוון לאינטרנט ולעיתונות הצהובה וגם למשוררים ולסופרים שכותבים בשפה רזה. ככל שנצליח להגיע בדברינו לדור הצעיר כך אנו נציל את השירה ונשרשה בנפשם של בני הנוער המחפש היום גם רוחניות. סופר או משורר כותב לא רק לעת הזאת אלא לכל עת. בסיום אני מציע כדי להביא את הספרות לסדר היום הציבורי :א. קיום חג לאומי לספרות העברית.ב. הפיכת גנזים למוזיאון לאומי אשר בהנחיית חוזר מנכ"ל של משרד החינוך נוכל להביא למוזיאון את תלמידי ישראל למפגשים עם סופרים ומשוררים. זה יהיה פרויקט מניב בו תלמידים יפגשו סופרים ומשוררים חיים ויתרשמו מפעילויות באגודה.ג. חלום נוסף שלי האגודה תהפוך למו"ל להוצאת ספרי שירה ופרוזה , פרויקט מניב נוסף."המשורר הרצל חקק נשא דברים בעלי טעם:החיבור של הספרות לעברית, היחס לעבר המגמות שהסתמנו לפי דברי הדובר המרכזי נובעות משורשים נסתרים יותר. בדבריו של בלפור צוין הקשר לחידוש פניה של הספרות העברית עם היישוב העברי ובעיקר הושם הדגש על נושא המרד בעבר, במרד ביהדות – ונושא ההמשך. בלפור דיבר על ההכרח בהמשך כפי שהתבטא בשני כיוונים- שמירת הקשר עם העברית והשיבה לעברית, וכמובן, השיבה לארץ ישראל.אחרים דיברו בדיון על מגמות שקשורות באפיקים אלה והמלים "עברית רזה" נשמעו כמו קוד תרבותי חדש. וכאן צריך לתת את הדגש כשרוצים לשוב לאפיקים הנכונים, לשוב לעברית המורכבת יותר.כסופרים וכמשוררים וכיוצרים יש להעמיק את הקשר עם העברית ועם המקורות – ומבחינתו, היצירה בתוך ההקשר האמיתי הזה משמעה : יש לחפש את דרכנו בתוך המעגלים שלנו, יש לבקש את הפשר בתוך הצופן התרבותי שלנו. וחשוב יותר מכל – שתהיה לכתיבה משמעות: לחפש פשר לכל דבר, גם לסבל, פרודות מנותקות ללא רצף, הן משהו מעוות.התחושה שלנו היא שמי שהוא יתום תרבותי הוא גם עקר. אתה יכול לפרות ולהניב רק מתוך ההתחברות לרצף של אלו שקדמו לך. הכתיבה וההתכתבות עם הספרות ועם הסופרים ועם הדורות היא ניסיון ליצור משפחה מחדש, תחושה של בית, של המשכיות. לחשוב בהמשך להם, לשיר בהמשך להם, ליצור מפגש, דיאלוג, שותפות בין דורות. כשאתה יוצר מתוך הבית, מתוך הלב של החיים היהודיים, אתה חי בתחושה של נדבך. אתה נכנס מלכתחילה להיכל הספרות בענווה. אתה אומר לעצמך: יש מי שקדמו לי בהיכל הזה. גם אם רצוני לחולל מהפכות ולחדש, אינני יכול לבטל את אלה שקדמו לי. משורר לא מתחיל מעצמו. הוא נובע משרשרת הדורות שקדמו לו.ההשכלה והפוסט מודרניזם של השנים האחרונות יצרו תחושה של עייפות מירושה של דורות, עייפות מירושה של עם. ויש לזה מחיר. זה חלחל בכתיבה של סופרים ומשוררים.אני יודע, יהיו שיאמרו, די עם כל הקשר הזה עם הבית ועם ההיסטוריה ועם הדורות הקודמים. תנו לנו אוויר. תרדו לנו מהוורידים. רוצים קצת אסקפיזם. ואני אומר: בכל תרבות יש מנגנון של זיכרון ומנגנון של שכחה, מנגנון של ישן וחדש – אבל לבנות מראש תרבות שמבוססת רק על שכחה ורק על מבזקים עדכניים- זו בעינינו בריחה מיצירת תרבות אמיתית. זו תרבות תלושה.הדרך לעברית ולמקורות היא דרך שלא לוותר לתרבות המערב הדורסנית:נסחפים אחר תרבות המערב, וקשה למצוא היאחזות בעוגן שלנו, לפני שרצים להיות מושפעים. ההיצמדות לרובדי העברית ולרובדי היצירה שלנו לאורך הדורות היא דרך להימנע מאובדן זהות, כי יש סכנה:לבטח יש סכנה של התבוללות ספרותית.ואביא כדוגמה דברים שיחדדו זאת:עמוס עוז דיבר פעם על מחיקת הדיסקט והוא אמר דברים נוקבים בשלהי 1999 בבית נשיא המדינה. עוז הצר על מחיקת הזיכרון הקולקטיבי המשמשת מצע משותף לעצם הקיום של קובץ אנשים ביחד. המחיקה פירושה ויתור על הליבה התרבותית המשותפת, הצופן המשותף. יש תחושה שאנו חיים בתרבות של שיכחה. דן מירון כתב פעם: "אנו מנותקים מן העבר, עד כדי כך, שאפילו היינו מסוגלים להכיר אותו, לא היינו מסוגלים להתחבר איתו", דברים קשים ונוקבים. וכדאי שהדברים האלה ידליקו לנו נורות אדומות ויאירו לנו מה עומד מאחורי אותן מגמות של התרוקנות ואסקפיזם ורידוד. חשוב לחזור לשורשים הנסתרים. והאמת היום גלויה מאד.גם אני נשאתי דברים במסגרת שלוש הדקות שהקציב לי ד"ר משה גרנות."בחברה מוצפת מידע (עיתונות, טלויזיה, אינטרנט, שפע ספרים) יש כוח למילה הכתובה אין כוח לאנשים שמחזיקים בכתיבה.מעניין שדווקא התקשורת שניזונה מכותבים מוכשרים בעצם מייבשת את הכותבים. ככל שהעולם הולך ומתקדם כך הולך ומדרדר עולמה של הספרות. יש שאיפה להתאים את השפה לכלל ולא את הספרות לחיים.לא צריך לפרט בוודאי היו ימים יפים לאוחזים בקולמוס הכתיבה.בעבר ידעו בעלי השררה שללא אנשי הרוח התוכן שיוצקים באושיות החברה הוא חסר טעם וריח ללא השירה וללא הפרוזה. משום מה גם כאשר ייבשו את עולמה של הספרות, הספרות המשיכה להתקיים. הראייה היא שפע כתבי העת שיוצאים חדשות לבקרים, מאזניים כתב העת הוותיק אשר עדיין יוצא לאור מוצא לו בימים אלה אחיינים קטנים וחדשים בעלי תעוזה ומרץ. הו, וכל דקה נולד משורר ונולד כתב עת. בכלל הדרישה שתהיה לספרות עמידה ועמדה איתנה בחברה המודרנית מטשטשת כי אין לשירה או אין לספרות ככלל הכנסה ראויה.

שירה אינה מוכרת נקודה. קוראי השירה לרוב הם חבריך המשוררים, וקוראי הביקורת על השירה גם הם חבריך המשוררים. סוכני התרבות של הספרות הולכים ומתמעטים. גם אם קיימים סוכנים חדשים לרוב הם מתעייפים לאחר כמה סיבובים. ככל שכתיבת שיר היא יצירה שאינה מצריכה אורך רוח, היא נכתבת הרבה פעמים במשיחת מכחול אחת מצבם של המשוררים פעמים רבות היא חוסר נשימה, ואולי נקרא לזה אסטמה. אין מקומות רבים בארץ שאפשר לקרוא בהם שירה.ואין כאן הבדלים בין גברים לנשים. באופן כללי התרבות העברית אוהבת לסגוד לדברים הפופוליסטיים שהם ברוב המקרים יצירי הטלוויזיה.משורר או משוררת יכולים להצטלם נהדר, אולם זה נשמע כמו להטעים אוזן שרגילה למוסיקת רוק או פופ למוסיקה קלאסית. איבדנו בשנים האחרונות את מקומה של הספרות בעולם היי טקי.איבדנו את מקומנו כי איננו מצליחים לייצר סיפורי הצלחה, ואין לנו מניות בבורסה להשתחצן בהם. איבדנו את מקומנו בחברה כי החברה סוגדת לעגל הזהב. חברה שסוגדת לרווחים הכלכליים שאנו מפיקים לא רואה בנו יותר בני אדם, ולא רואה בנו רוח חיה. יכול להיות שמה שמתרחש כעת בארצנו בדמות השביתות של הסטודנטים ושל המורים היא מלחמה על דמותנו בעתיד. יכול להיות שאנו כסופרים ומשוררים צריכים להביע תמיכה והשתתפות במאבקם של אנשי ההשכלה. אם אנו כסופרים וכמשוררים לא נצטרף למאבק ייתכן שלא הפנמנו עד כמה קריטית השעה. " עד כאן היה לי אוויר לנשימה משום מה חשתי שאני עוברת את מכסת ארבע הדקות ואת הדברים הבאים השארתי על הדף, ורק באופן אישי בשיחה עם פרופ' הלל ברזל הוא הזכיר לי את חובתי לבית של רחל המשוררת. אמרתי לו שאני פועלת מתוך האגודה ולא כגוף עצמאי, והוא ענה לי עדיף להיות שליח ציבור. "לסיום אני רוצה לאזכר פעילות שהתחלתי לפני כשנה, יוזמה שהחלה להקמת בית לרחל המשוררת, היוזמה זכתה לתמיכה של האגודה. בלפור חקק עודד אותי ויחד עם המועצה לשימור אתרים ונציג המשפחה הקמנו ערב מרשים בירושלים. אני מקווה שיהיה בי הכוח להמשיך לייצג את האגודה בפרויקט זה. ואני תקווה שיהיו יוזמות נוספות של חברות וחברים לעודד זיכרון של יוצרי עבר. דבר שנעשה עד כה למספר מצומצם של יוצרים." ולמי שתוהה מה היו תוצאות הבחירות:מתוצאות ראשונות של הבחירות מסתמן רוב לקבוצה בראשות המשורר בלפור חקק. עדיין אין תוצאות רשמיות של ועדת הבחירות, אך ידוע כי החמישיה הפותחת היא: בלפור חקק, הרצל חקק, מנחם פאלק, נביל נאסר אלדין, ד"ר אביב עקרוני. לראשונה בתולדות האגודה נכנס נציג לא יהודי לוועד המנהל של אגודת הסופרים העברים ומתברג בחמישיה הפותחת.צילומים: המשורר נביל נאסראלדין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג