אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האני הלירי והאני ההגותי בשיריו של מנחם מ. פאלק


קטגוריה: 

על-פי הספר "קסמים" (1994), הספרים שלפניו ואלו שלאחריומנחם מ' פאלק מוכר בשדה השירה בזכות סגנון שיריו הייחודי, שאינו מסתגר בדלת אמות של כתיבה שמרנית וצמידות לסגנונות קלאסיים. בהקשר זה רצוני להבליט במאמר זה כיוון ייחודי בשירתו: ההשלכות של ההבדל הספרותי בין "האני ההגותי" לבין "האני הלירי".תחילה אנסה לבדוק כיצד נוצר פער אירוני בין רובדי משמעות שונים בשירתו של מנחם פאלק וכיצד נבנה המתח הציני בה. במרכז הניתוח יעמוד ספרו השלישי של המשורר, "קסמים" (1994), אך נבדוק גם את מקורות התופעה החל מספרו הראשון "קמטים" (1990), דרך הספר השני "קומתיים" (1993), והספרים שבאו מאוחר יותר: "קולבים" (1995), "סכין מרוחה בדבש" (1997), "בין אבני הנפש" (2000), "משקעים של קפה" (2001). האירוניה והביקורת הצינית מתחזקות במיוחד בשני ספריו האחרונים, "שבעה ימים של זעם" (2005), ו"רוכסנים של סתיו" (2006), דבר שאדגיש בניתוח.יוצא מכלל זה הוא ספרו הלירי "אונקיה של רגש" (1999), וכמובן שני הספרים של היוצר הרבגוני שלפנינו, שאינם ספרי שירה, "אהבה בפריזמה", 1997 ו-"על שמנים ומחשבים", 1999.הספר "אונקיה של רגש" שונה מכולם: מדובר בספר שהטון שלו מינורי, והוא מכיל ברצף מעל לארבעים שירים ליריים. השירים בונים עולם שלם של אהבה, ללא טיפת אירוניה או ציניות. זו אהבה נטו, נקייה וטהורה. אכן מדובר בפן נוסף של שירתו של הכותב.לעומת ספר זה, שני ספרי ההגיגים, שלא נדון בהם בהרחבה כאן, מביאים את ההגות המושחזת והצינית לשיאה, במכתמים קצרים, המשווים כל פעם בין אהבה לדברים אותם לא הינו מושיבים לידה, במקרה של הספר "אהבה בפריזמה", או את המחשב לעומת האדם המדושן והמלא, במקרה של הקובץ "שמנים ומחשבים". נחזור כעת לספר "קסמים" אשר, כפי שהזכרתי במבוא, ראה אור בשנת 1994 והינו ספרו השלישי של המשורר.ב"קסמים" מתקיים מאבק איתנים בין "האני ההגותי", הציני, השולט בשירים שלטון ללא מיצרים, היודע את הכל מראש – (ראה השירים: "תּוֹרַת כּוֹרֵת", "בְּרֵרַת מֶחְדַּל", "צִדּוּק הַדִּין" ואחרים), לבין "האני הלירי", בעל ההשלמה הגדולה עם היש, עם חוסר התקווה, והמקבל עליו את גורלו (למשל בשיר "באמצע המשפט" בעמ' 46)."וְלֹא מֵבִין לְמַה כֻּלָּם עֲדַיִן מִצְפִּים כְּשֶׁאֵין עוֹד שׁוּם תִּקְוָה"מאבק זה, יוצר דיאלוג רב עוצמה, רווי מתח.עקבותיו הראשונים של המאבק ניתנים לזיהוי כבר בשיר "קמטים" (עמ' 7), הפותח את ספרו הראשון של המשורר "קמטים", 1990. הדבר בולט בעיון בבית הראשון של השיר לעומת הבית האחרון שבו: קְמָטִיםלַעֲבֹר מִקֶמֶט לְקֶמֶט לְחַטֵּט לְעָמְקָם בְּסַכִּין מְנַתְּחִים,לְלַקֵּק מְתִיקוּת דְּמוּמָה. לִנְשֹׁךְ הַלָּשׁוֹן וְלִשְׂמֹחַ שֶׁלֹּא תּוּכַל עוֹד בַּקֵּשׁ עֵצָה,וְתָבוֹא בְּרִיצָה הַמֻּגְלָה לְסַלֵּק,אֵין רוֹפֵא לִפְצָעֶיךָ. לִשְׁכַּב וּשְׂפָתֶיךָ כַּסֶּפֶת מַפְתֵּחַ קָבוּר עָמֹק בַּזִּכָּרוֹן לַחְלֹם שֶׁמֻּתָּר לַחְלֹם וְאוּלַי יִתְגַּשֵּׁם כְּשֶׁתִּצְמַח. המגמה החברתית המרומזת בשיר זה מתחזקת עוד יותר בשיר הקצר "אנשים מפוחלצים" שבעמ' 8 שבאותו הספר ("קמטים"):אֲנָשִׁים מְפֻחְלָצִים אֲנָשִׁים מְפֻחְלָצִים בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה מְחַיְּכִים.הַמִּלִּים בְּפִיהֶם אֵלַי וַאֲנִי אֲבִינָן.לְשׁוֹנִי לְשׁוֹנָן. גַּם מוּלִי אֲנָשִׁים חוֹלְפִים וְרוֹאִים רַק חֻלְצָה נָאָה כַּפְתּוֹרֶיהָ סְגוּרִים בִּקְפִידָה שַׂעֲרוֹת הֶחָזֶה מֻסְתָּרוֹת. גַּם תָּוִית הַמְּחִיר. מעניין לציין, ששני השירים הללו, המהווים שירים ראשונים שפורסמו כחלק מספר, הם שירים המביטים בחברה סביב, והפותחים מסכת ארוכה של שירים חברתיים. אחד השיאים של מסכת ארוכה זו העוסקת בחברה ובתחלואים שלה, הוא כאשר כל אלה מובאים דרך פריזמה אירונית, והם מפורטים ומודגשים גם מאוחר יותר. אנו פוגשים אותם בשירים שבספר "בין אבני הנפש", (שראה אור בשנת 2000) - כמו "אלטר אגו ב'" בעמ' 71:" אֵלֵך לִי אֶל הַשּׁוּק לַעֲמֹד עַל הַדּוּכָן וּבִשְׁאֵרִית קוֹלִי אַעֲמִיד לִמְכִירָה אֶת נֶחְמָדוּתִּי הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת, אֶת מִדּוֹתַי הַטּוֹבוֹת וְהַרְחָבוֹת, אֶת חָכְמָתִי הַמִּתְגָּרָה, אֶת נִימוּסַי הָרְהוּטִים, וְכֹל אֵלּוּ בַּעֲבוּר חוֹפֶן דּוֹלָרִים וְקוֹטֶג'." השימוש בניגוד בין חוץ לפנים מובלט, הן בשימוש במוטיבים הנסקרים לעיל, והן בהקצנה בשימוש במוטיב "כפתורי החולצה הסגורים" שבשיר "אנשים מפוחלצים", ועוד יותר בהקצנה שבשימוש במוטיב "המכירה" ו"הדולרים" בשיר שלהלן.ובהמשכו של השיר "אלטר אגו ג'" בעמ' 73 נאמר:"מַבַּט לְיָמִין, מַבַּט לִשְׂמֹאל,יָדַיִם מוּרָמוֹת, הָאֶצְבָּעוֹת בְּוִי, חִיּוּך לַמְּצַלְּמוֹת,רֶמֶז לַצִּפִּיָּה לִמְחִיאוֹת כַּפַּיִם,מֻעֳמָדוּת וּמוּכָנוּת לָשֵׂאת בַּעֹל.דּוֹם!בְּיָדִי מוּנָף חַרְבּוֹ שֶׁל קֶפְּטֶן הוּק." אבחון זה בשיריו של המשורר הוא אחד המאפיינים החזקים בכלל שירתו."האני ההגותי" מרשה לעצמו ליצור מבע ציני ייחודי חזק וסוחף, דווקא משום שפן חיצוני זה משקף הגות פנימית של תחושה ושל קסם שירי מיוחד. זו מסכה צינית של קוסם המשקיף מעל ומכוון את בובות השיר כרצונו - בשיר "גרעין הקסמים" בעמ' 10 (מתוך הספר "קסמים"):"... כָּל חֵפֶץ וְדַף תּוֹכָם מַסְתִּיר סוֹד הַמַּמְלָכָה שֶׁל אַף אֶחָד "ובהמשך אותו שיר"וְחָצֵר מְלֵאָה עֵצִים פָּרוֹתֵיהֶם לֹא עֲגֻלִּים גַּרְעִינִים שֶׁל הַפְתָּעוֹת שָׁרַק אֶחָד יָכוֹל לִרְאוֹת "כך הדבר גם בשיר "בַּקְבּוּק קְסָמִים רֵיק" ממנו מצוטטת כאן תחילתו ולאחר מכן סיומו (עמ' 68):"שִׁדּוּר סִרְבּוּל נִדְנוּד בֵּין חֲפִירָה לַחֲפִירָה קְבוּרָה מֻגְלָה הַמַּסְתִּירָה בֵּין אֲבָנִים סְדוּרוֹת קַמְצוּץ שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאִחֲרָה לַטֶּקֶס הִשִּׁילָה אֶת פַּרְסוֹת סַנְדָּלֶיהָ""...אִם יִתְמַזֵּל לָהּ מַזָּלָהּ בַּיּוֹם מִן הַיָּמִים אוּלַי יִמְצָא אֶחָד מֵהֶם בַּקְבּוּק קְסָמִים עִם פְּקָק שֶׁיִּפְתַּח רַק מִבִּפְנִים עוֹד כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים." מנחם מחפש צופן נחבא ותכנים מוסתרים - ואם בבית הראשון מדובר על קבורה נסתרת, בבית השני ישנו עולם המוצג בתוך בקבוק קסמים. הניגוד הזה יוצר מתח בין רבדים שונים, בין אלו שבשולי החברה לבין הצד האסתטי שלה והצפייה שלנו בה.מתח זה יוצר גם אירוניה גדולה בין התוכן הפנימי העמוק לבין המציאות החיצונית הזורמת בכוח אל גורל ידוע מראש, אל הכניעה המוחלטת, אל ההרהורים והלבטים, כמו בשיר המדבר על חתונה:"קָרִיקָטוּרָה בְּצָהֹב בִּמְקוֹם שִׂמְלַת כַּלָּה חֲלִיפָה גְּדוֹלָה, שְׁחוֹרָה לְפִי תַּו הָאָפְנָה וּמֻזְמָנִים לָעֲשָׂרוֹת לְלֹא תַּעֲסוּקָה טֵיְפּ חוֹרֵק מוּסִיקָה וּמַרְשׁ הָאַזְכָּרָה"(עמ' 35) בהמשך אותו הספר ("קסמים"), בשיר הבא, השיר "פרפר" - הפרפרה "תֶּאֱנֹס אוֹתוֹ" (- את הפרפר) "לַמָּוֶת""...בַּת זוּגחֲדָשָׁה,יְבַקֵּשׁפָאם פָאטָאלוְהִיאבְּאַהֲבַתכִּסּוּיָהּוְצִפָּרְנֵי מְחוֹשֶׁיהָתַּעֲטֹף גּוּפוֹתֶּאֱנֹס אוֹתוֹדּוֹן ז'וּאָןרָאוּי לִשְׁמוֹ"(עמ' 36).הסרקזם והציניות, כולל כלפי עצמו, בלווי פזילה קלה להתייחסות חברתית, מופיעים עוד קודם, בספרו השני של המשורר, "קומתיים", בשירים "קומתיים" ובשיר "ליליות":קוֹמָתַיִם הַמַּחְשָׁבוֹת אֶצְלִי בָּאוֹת בְּקוֹמָתַיִם זֶה מְאַפְשֵׁר לָהֶם תָּדִיר לַעֲבֹר דִּירָה לְלֹא דְּלָתוֹת בַּחֲדָרִים רַק חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים וּמַקְפֵּצָה עַמּוּד שֶׁל כַּבָּאִים וּמַטָּפִים עִם שַׁסְתּוֹמִים מְקֻלְקָלִים הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁלִּי בָּאוֹת בְּקוֹמָתַיִם הַמַּעֲשִׂים - קוֹמָה אַחַת הַחֲרָטוֹת - שָׁלֹשׁ מִרְפֶּסֶת בְּלִי סֹרַג פִּתּוּי קְפִיצָה מִזֶּה לַזֶּה בְּמַקְפֵּצָה לִפְעָמִים מַכָּה טָעוּת קוֹמָה הַשְּׁאִיפוֹת שֶׁלִּי הַרְבֵּה קְרוֹנוֹת זוֹ אַחֵר זוֹ זוֹ לְצַד זוֹ וְלִי נוֹתַר רַק לְקַטֵּר. (עמ' 9).לִילִיּוֹתהִיא עָקְרָה בְּעֵין שְׂמֹאלוְהוּא ־חִיּוּךְ חִוֵּר מִקְּצֵה אָזְנָהּ וְהוּא חוֹשֵׂף שִׁנָּיו לִנְשֹׁךְאוֹתָהּ בָּאַף שֶׁהִיא תִּבְכֶּה וּתְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הָעֶזְרָה וְנֶחָמָהבְּצֶמֶר גֶּפֶן לַעֲצֹרהוּא מְאֻשָּׁר שֶׁנִּתְבַּקֵּשׁ שָׁם לַעֲקֹר לְמִשֶּׁהוּ וְלֹא סְתָם מִשֶּׁהוּ אֶלָּא אֲהוּבָתוֹ מַזֶּה דּוֹרוֹת מַזֶּה לֵילוֹת וְלִילִיּוֹת (עמ' 14).המפתיע בשירים אלה (גם מהספרים הקודמים וגם בספר "קסמים"), הוא האין-מוצא הַבְּרֵנֶרִי שבהם - השקיעה הבלתי נמנעת בסיוטים (המופיעה גם בשירי האב, לצד הגעגועים הכובשים את הלב), והשיר "זיכרונות ממיטה לבנה" הוא דוגמה מובהקת לכך:"...אָחוֹת שִׂמְלָתָהּ מֻכְתֶּמֶת בִּצְלָב וּבָאָה לְהַרְחִיק אוֹתוֹ מִכָּאן אֶל הַשּׁוּרוֹת כִּי נָח מַסְפִּיק הִגִּיעַ עֵת עָמַל הַפֶּרֶךְ גַּם הָרוֹפְאִים דּוֹחֲקִים בּוֹבַּכַּת לָקוּם ־ קוֹלוֹ דּוֹעֵךְ שֶׁרִירָיו רוֹגְעִים עֵינָיו עוֹדָן סְגוּרוֹת לְלֹא תְּנוּעָה. יֵרֵד עָמֹקלְתוֹךְ תְּנוּמָה עַד הַסִּיּוּט הַבָּא."(עמ' 14).כך הדבר גם בסיומו של השיר "טבעת ועניבה" מתוך הספר "שבעה ימים של זעם" (2005):"...שָׁנָה וָחֵצִי אַחַר כָּךְאֲנִי הוֹבַלְתִּי אוֹתְךָבַּיּוֹם שֶׁנִּפְרַדְתָּ מִזִּכְרוֹנוֹת הַמַּחֲנוֹתעֲלֵיהֶם לֹא סִפַּרְתָּ הַרְבֵּה.טַבַּעַת מַכְבִּידָה עַל סֶט שֶׁל מַפְתְּחוֹתעֲנִיבָה יְתוֹמָה, כְּחֻלָּה, וּפְתוּחָהוְאַתָּה אֵינְךָ."(עמ' 80) הטבעת והמפתחות יוצרים שני רובדי משמעות שונים: רובד יקר וקדוש מול רובד שולי – והפער בין הרבדים הללו יוצר מתח רווי משמעויות עמוקות.כך הדבר גם בשורות אחדות מהשיר "ממלכת המצוות" בעמ' 17, מתוך הספר "רוכסנים של סתיו (2006):"...מֵאֲחוֹרֵי הַקָּהָל הָעוֹמֵדמוֹחֶה דִּמְעָה עַל מִלִּים לְזִכְרוֹוּמַבִּיט בְּאַנְשֵׁי הַשֵּׂיבָה הָאֲחֵרִים.הַאִם הֵם בּוֹכִים עָלָיואוֹ בּוֹכִים עַל עַצְמָם?..." המבט מהצד, מוצג כמבט מאחורי הקלעים, מאחורי הקהל, ואנו מוזמנים למבט חתרני אל המציאות:הגות פילוסופית שזורה לאורך השירים הקפקאים, בהנחה של גורל הידוע מראש - "...דִּמְמַת הַהַסְכָּמָה / תִּצֹּר תּוֹרַת כּוֹרֵת" (בשיר "תּוֹרַת כּוֹרֵת", עמ' 16).גם המילים נשלטות שלטון ללא מיצרים, על-ידי האני-היודע-כל, עד שהן מאבדות את תפקודן הרגיל ומקבלות אנטי-תפקוד, לכדי תפקוד שלילי וכך נוצר לוואי חדש ומקורי - "תּוֹרַת כּוֹרֵת" (עמ' 16), "בְּרֵרַת מֶחְדַּל" (עמ' 18), (מַרְשׁ הַהַזְכָּרָה" עמ' 35), "תֶּאֱנֹס אוֹתוֹ לַמָּוֶת" (עמ' 36), "לִטּוּף הֶחָתוּל - מָבוֹא נְדָרִים" (עמ' 34).הפירוש השלילי של המילים הופך אותן למטפורות חדשות בעלות מימדים אירוניים, מימדים גדולים הרבה יותר ממה שהם במציאות. כך למשל בשיר "חתולי צפת", האנשת בעלי חיים בונה אלגוריה חברתית מיוחדת:"חֲתוּלִי צְפַת אֵינָם כְּכָל הַחֲתוּלִים. נִכְנָסִים לַגָּלֶרְיוֹת בְּחִנָּם סוֹפְגִים רֵיחָם שֶׁל תְּמוּנוֹת מְרִימִים זְנָבָם בַּהַצְדָּעָה לַצַּיָּרִים וְעוֹמְדִים בְּדוֹם עִם תְּקִיעַת שׁוֹפָר ....כִּי רַק שָׁם מֵעַל הָעֵמֶק תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת רוֹקְדוֹת יַחְדָּו."(עמ' 29).ההכללה של החתולים בשירת המשורר והעיר צפת מופיעים שוב ושוב, פעם בגעגועים ופעם כמקור לביקורת כמו בשיר "השומר בצפת" בספר "סכין מרוחה בדבש" (1997):"מוּל שַׁעַר בֵּית הָעִירִיָּהעֹמֵד שׁוֹמֵר מְבֻגָּר, מְזֻקָּן,וּבַּאֲדִיקוּת רְאוּיָה לְצִיּוןשֹׁמֵר עַל מְקוֹם הַחֲנָיָה שֶׁל פַּטְרוֹנוֹ -רֹאשׁ הָעִיר הַמְכֻבָּד, הַמְּרוֹמָם, הַבִּלְתִּי נִתְפָּשׂ.אֲפִלּו 'הָאֲרִ"י הַקָּדוֹש' לֹא הָיָה יָכוֹל לִפְרֹץ אֶתהַחוֹמָה הַבִּלְתִּי נִרְאֵית שֶׁעָלֶיה מֻפְקָד הַשּׁוֹמֵר,מוּל שַׁעַר בֵּית הָעִירִיָּה."(עמ' 51)בשני שירים אלו ניתן לראות בברור את יצירת דמות האנטי-גיבור, דמות אופיינית לכל ספריו. אין אנו פוגשים בגיבורי-על, בְּאֵלִים, באנשים משכמם ומעלה. הגיבורים בשירים הם השומר הצפתי השומר באדיקות על מקום החניה של ראש העיר, החתול הצפתי שמצדיע בזנבו (במקום מבקרי האומנות) לציירים. בספרו השנים-עשר של המשורר, "רוכסנים של סתיו" אלו החיילים הבודדים, האלמונים, הצועדים לאלפים ולמאות בשיר "מדים", בעמוד 70. כך היה הדבר כבר בספרו השני, "קומתיים", בשיר "קומתיים", בשיר "פרפר" מתוך הספר "קסמים", בעמ' 36, ובשיר "הגמד" מאותו הספר בעמ' 74. האנטי-גיבור מופיע אף בשיר הלירי על האב "בשיבה אצילית" עמ' 12 אשר בספר "קולבים". הפילה הפולשת לחנות המזכרות בשיר "הפלישה" בעמ' 52, בספר "שבעה ימים של זעם" גורמת לסדר חדש במחשבותיו של הגיבור, והוא , כמו כל הגיבורים המובסים האחרים, מקבל עליו את הדין. הדבר אכן ניכר במיוחד בספר "שבעה ימים של זעם", שכולו עוסק בדמויות מעין אלה, של האנטי-גיבורים.פְּלִישָׁה הַפִּילָה בְּנַעֲלֵי עָקֵב אֲדֻמּוֹתיָצְאָה לְכִוּוּן מֶרְכַּז הַמִּסְחָרמְנַדְנֶדֶת אֲחוֹרֶיהָ בְּקֶצֶב טַנְגּוֹ מְסַחְרֵרעַד פֶּתַח שַׁעַר הַבִּטָּחוֹן,שָׁם חִיְּכָה לַשּׁוֹמֵרדָּחֲפָה גּוּפָהּ הֶעָנֹג בֵּין שׁוּלֵי הַמַּשְׁקוֹףהִדְלִיקָה מְנוֹרוֹתָיו הַיְּרֻקּוֹתלִכְדֵי רֶטֶט בִּלְתִּי נִשְׁלָט.אַחַר כָּךְ דִּלְּגָה מַעְלָה מַעְלָהלְמִסְדְּרוֹנוֹת מַחְשְׁבוֹתָיולְחַדְרֵי רִגְשׁוֹתָיו.דַּיָּרֵי הַקֶּבַע סָרוּ לִצְדָדִיםנִצְמְדוּ לְדַפְנוֹת הַקָּרַחַתפִּנּוּ לָהּ מָקוֹם.רַק שֶׁתִּזָּהֵר, אֱלֹהִים, שֶׁתִּזָּהֵרלֹא לִשְׁבֹּר אֶת הַחַרְסִינוֹתשֶׁעֻצְּבוּ בַּעֲמַל מִיַּלְדוּתבְּאַהֲבַת אָמָּן, בִּטְרָאוּמוֹת הִתְבַּגְּרוּת.בִּתְנוּעוֹת חֵדֶק מְלֵאוֹת חֵןאִרְגְּנָה פַּאנְג־שׁוּאִי מְעֻדְכָּן. מבחינה זו, אנו רואים את ייחודו של פאלק, שאינו מנסה לבנות פנתיאון של גיבורים ומיתוסים, אלה דמויות ריאליות ומציאותיות, כפי שהן מתגלות מול עיננו ביום-יום.אם נחזור לרובד המבע הציני אותו פגשנו קודם, ואשר מלווה את האנטי-גיבור,מוטיב זה בולט אפילו בשירי ירושלים, העיר שלהּ סוגד הכותב יותר מכל. מבע ציני זה נמצא שם לצד הערגה, ומוצא את ביטויו בביקורת ישירה וסמויה. דוגמה לכך יש בשיר "אהבה ירושלמית" בעמ' 81, בספרו האחרון "רוכסנים של סתיו" (2006):אַהֲבָה יְרוּשַׁלְמִית מוּזָר לִכְתֹּב שִׁיר אַהֲבָה לְעִיראֲבָל זוֹ עִיר שֶׁל מַלְאָכִיםרוֹקְדִים מֵעַל חוֹמוֹת מֵעַל גַּגּוֹתוְשֶׁל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת שׁוֹנוֹת אֲשֶׁר חֻבְּרוּ יַחְדָּו:בָּתֵּי עָלְמִין בְּכָל פִּנָּהלְצַד חַדְרֵי מְנוּחָה לְכָל חוֹלֵםבַּעַל אִשּׁוּר חָתוּם בִּידֵי רוֹפְאִים לַחֲלוֹם.מַה זֶה אוֹמֵר לְגַבַּי?הָעִיר הִיא שֶׁל כֻּלָּם -כָּל נְצִיגֵי הָאֱלֹהִיםוּבְשִׂמְחָה מַכְרִיזִים הֵם עַל הַבֹּקֶרמְאַשְּׁרִים לְךָ אֶת הַמָּזוֹןמְחַנְּכִים אֶת בַּת הַזּוּגדּוֹאֲגִים גַּם לַמָּקוֹם שֶׁאַחֲרֵיוּמַצִּיעִים לְךָ פִּתְחֵי קִשּׁוּרדַּרְכָּם יֵיטִיבוּ לְנַסֵּחַאֶת שֶׁנּוֹתָר בֵּין יוֹם רִאשׁוֹןלַיוֹם הָאַחֲרוֹן.לַמְרוֹת זֹאת, יְרוּשֶׁלִי* תֵּדְעִישֶׁהִכַּרְתִּיךְ לָרִאשׁוֹנָה רַק בִּימֵי בַּחֲרוּתִיוְאָז הָלַכְתִּי שֶׁבִי אַחַר הָאֲבָנִים הַיְּשָׁנוֹתאַךְ הִתְרַגַּלְתִּי גַּם לַחֲדָשׁוֹתלַכְּבִישִׁים אֲשֶׁר רֻבָּם רֵיקִים בְּיוֹם שַׁבָּתלְפִנּוֹת הַסֵּתֶר הַיְּרֻקּוֹתלִבְרֵכַת הַסֻּלְטָאן הַהוֹמָה בְּמֶשֶׁךְ הַקֵּיצִיםלַפְּקָקִים בְּעֵת בִּקּוּר מַנְהִיג מֵהַנֵּכָרלְהַבְטָחוֹת רֵיקוֹת מִתֹּכֶןשֶׁל פּוֹלִיטִיקָאִים בִּנְאוּם חָשׁוּב.אֲנִי שָׂמֵחַ לְחַבֵּק אוֹתָךְ יוֹם יוֹםכְּפִי שֶׁאֲנִי צָמֵא שֶׁיְּחַבְּקוּ אוֹתִישֶׁיְּנַשְּׁקוּ מִצְחִי אֲשֶׁר מַקְרִיחַוְיִזְכְּרוּ שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, עָמֹק בִּפְנִיםיֵשׁ זִכְרוֹנוֹת וּרְגָשׁוֹתמַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁלָּךְ.אוּלַי לָכֵן אֲנַחְנוּ מַתְאִימִיםוּמִי יִתֵּן שֶׁגּוּפָתִי בְּתוֹךְ חִכֵּךְבְּבוֹא הַיּוֹם כָּאןתִּטָּמֵן. ----------------------(* כינוי לירושלים בספרו של בלפור חקק "מצב הרוח מצב החומר", עמ' 39, הוצאת שלהב"ת ירושלים, 1998)השירה הארס-פואטית, העוברת כחוט השני כמעט בכל ספריו, רוויה בין השיטין בנימים דקים של ציניות והלקאה עצמית. כבר בספר "קמטים", ספרו הראשון של פאלק, בבית השני בשיר ללא שם בעמ' 20, ניתן להבחין בכך:"נִגְמַר הַדְּיוֹ שֶׁבַּוְּרִידִים בְּלִי אַזְהָרָה מֻקְדֶּמֶת חָרֵב הַדַּף מֵהַמִּלִּים לָחֲמוּ זוֹ בַּזּוֹ, פְּצָעִים מְלַקְּקוֹתכָּל אַחַת בְּפִנָּתָהּגּוֹסֶסֶת מְבֻדֶּדֶת" או בספר "משקעים של קפה" (משנת 2001), בשיר "ביטויים נגועים" בעמ' 53:"...הִיא לֹא נִזְהֲרָהבְּבִטּוּיֶיהָ הַנְּלוֹזִיםלֹא שָׁמְרָה כְּלָלֵי הִיגְיֶנָה בְּסִיסִיִּיםעִם צְעִירֵי הַדּוֹרלֹא דִּמְיְנָה שֶׁזֶּה יָכוֹל לִקְרוֹתוְהִנֵּה הִיא כָּאן.הַפִּתּוּי לַחֲווֹת מַגָּעִים פֶּרְוֶרְטִיִּים.....הַאִם גַּם פְּרִי בִּטְנָהּשֶׁל הַמּוּזָהיִוָּלֵד נוֹשֵׂא נָגִיף?"בספר "שבעה ימים של זעם" (משנת 2005) השירים "ביטויים נגועים ב'" בעמ' 68, ו"גביש" בעמ' 69 מהווים המשך ישיר, הן של הנושא הארס-פואטי והן של המגמה הצינית של שיר מוקדם זה, שהוזכר זה עתה.השירים "טכנאי" עמ' 72 ו"מהות פואטית" בעמ' 73, מתוך הספר "שבעה ימים של זעם" הינם חשבון נפש נוקב עם הביקורות של האופנות המדעיות על השירה, אף זאת בצורה רגישה וכואבת, אך ביקורתית.אם נחזור לספר "קסמים" הרי שבשירים בו יש חכמה של זקנים עם פילוסופיה של אמצע הדרך "...וְעַל הַכְּבִישׁ שִׁנֵּי שֵׂיבָה" (בשיר "מַקֵּל שֶׁל מַטְאֲטֵא" עמ' 47). בסופו של דבר נשאר שם רק "בַּקְבּוּק הַקְּסָמִים" (עמ' 68). החכמה המלווה כל צעד ושעל בשירים, היא חכמה טהורה ורעננה ולא חכמה של אחרית הימים, חכמה זורמת של ספר מִשְׁלֵי, אלברט קאמיי וסימון דה בובואר, יותר משפינוזה ושותפיו - "הַקֶּשֶׁר בֵּין דּוֹרוֹת / הוּא הֵאָבְקוּת" (עמ' 8), ובשיר "לִטּוּף הֶחָתוּל": - "רֵאשִׁית פְּגִישׁוֹתַי עִם עַצְמִי" (עמ' 34). אנו חשים את התפיסה הקיומית האבסורדית שפאלק מחדד אותה לשיאים של חזיונות אלגוריים.חכמה זו מעפילה לשיא בשיר הכואב אך המפוכח " בַּסְטוֹת" בעמ' 20, שבספר "בין אבני הנפש" (הספר התשיעי במניין): בַּסְטוֹת הַבַּסְטָה מְלֵאָה בְּמוּצָרִים שׁוֹנִים.גַּם אִם אֵינְךָ מַבְחִיןעַל הַמַּדָּפִים הֵם,בְּקֻפְסָאוֹת מְסֻדָּרוֹתבְּצִנְצְנוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת,עֲלֵיהֶן הַתָּוִיּוֹת מְעֻצָּבוֹתעַל פִי מֵיטַב כְּלָלֵיאַסְכּוֹלַת הַשִּׁוּוּק.הַבַּסְטָה מְלֵאָה בִּמְחַפְּשִׂים.לָקוֹחוֹת מוּכָנִים לִמְחוֹל עַל הָאֵיכוּתמוּכָנִים לָתֵת כֹּל הוֹן שֶׁבָּעוֹלָםבִּתְנַאי שֶׁהֵם הָרִאשׁוֹנִיםלְהַרְבּוֹת אֶת הַבָּרָקשֶׁל הַמּוּצָר הַמְּיֻבָאמוּטַב מִשֵּׁבֶט מְרֻחַקשֶׁשְּׁמוֹ אֵינוֹ יָדוּעַ.הַבַּסְטָה מְלֵאָה בְּמַצִּיגִים.אֲנָשִׁיםמֵאֲחוֹרִי הַדּוּכָנִיםמוֹכְרִים לְךָ הַכֹּלוּמִתְמַחִים בְּהַחְלָפַת הַתָּוִיּוֹת.הַמְּטַבֵּעַ הוּא קָדוֹשׁלְלֹא הֶבְדֵּל בְּצֶבַע, כֹּבֶד אוֹ מְקוֹר גָּלוּתהַיּוֹם יֶשְׁנוֹ הֶתֵּר חֻקִּי,אִשּׁוּר רִשְׁמִימֵעַל קָתֶדְרָאוֹתלִסְכִיזוֹפְרֶנְיָה כְּנֶכֶס אֱנוֹשִׁיגַּם אֲרָעִי, גַּם מַחְזוֹרִי,וּבְיִחוּד הַ- inn הַהֶכְרֵחִי.הַבַּסְטָה - בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִיעַל הַמָּסָך,בַּמּוֹסָדוֹת הָרִשְׁמִיִּים:אֲנִי וְאַתְּ וְהוּא הַמֻּצָּגִים. לפעמים נדמה כי המשורר מושך את הכל – את גיבוריו וכן אותנו ואת עצמו, כל הדורות כאחד, אל תוך מעגל סגור אחד לקראת התבגרות מהירה, לקראת ירושה מאוחרת, שתוביל גם אותנו אל סוף ידוע מראש - בשיר: "זִכְרוֹנוֹת" שבספר "קסמים", (עמ' 7):"שֵׁדקוֹבֵר,מִשְׂחָקוְיֶלֶד מִתְבַּגֵּר." המודעות העצמית של הכותב באה לידי ביטוי כואב, המובע באופן לירי והוא משולב במציאות יומיומית לאורך כל ספריו. דוגמה בולטת לכך היא השיר "מטווח", שיר הפותח את הספר "קולבים" (הספר הרביעי, 1995) בעמ' 6:מִטְוָחֹשְלֹשָה כַּדּוּרִיםבִּזְמַנְּכֶם הַחָפְֹשִיאֶל עֵבֶר מַטָּרוֹתוְרַק לַמַּטָּרוֹתֹשֶנִּבְחֲרוּ מִתּוֹךְקְפִידָהאַחַת אַחַת הפתיחה כאן יוצרת לכאורה, אווירה של עולם צבאי, אך ההמשך מקבל כיוון שונה לחלוטין: קודש וזיכרון, ואחר-כך אף נוצר עימות בין ערכים פנימיים אלה לבין המעטפת החיצונית שלהם, ו"הלב מכוון" כמו כלי ירייה, כפי שכתוב בשיר עצמו, מהבית השני והלאה, כדלקמן:מִתַּחַת לַנִּימָה הַלְּבָנָהעוֹמֵד נוֹשֵא טַלִּיתנוֹשֵא דּוֹרוֹת עַל הַכְּתֵפַיִםהַזִּכְרוֹנוֹתיוֹדֵעַ מֶה עָדִיף לִימִמֶּנִּייוֹדֵעַהָאֶחָדעַל קְצֵה הַלַּהַביוֹעֶצֶתבְּקֶסֶם הַחִיּוּךְדּוֹחָה הַקֵּץלְהַחֲלִיף קָרְבָּןבּוּל עֵץאֶחָד בְּאֶחָדאֶל בֵּין כִּתְפֵי אֶתְנָחזוֹחֵלוּמְכַוֵּן הַלֵּבאֶל עוֹד ֹשָעָהמִמֶּנָּה אֵין מוֹצָאאֶל מַעֲקָףשֶלֹּא אוּכַל לִמְנֹעַוְהָעִקָּרֹשְמוּרַת הַהֶדֶקהַסַּבְלָנוּתהַדִּיּוּקוְהַנְּחִיֹשוּתבְּדֹק נִצְרָה ! בשיר "שִׁיר לֹא יָרֹק" - "...עָשָׁן / עִגּוּלִים לְבַנְבַּנִּים / מֵעֵבֶר לָעוֹלָם הַזֶּה / אַחַר רֵיחַ / מְטַהֵר / נְפָשׁוֹת שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדוּ / וְגַם לֹא יִוָּלְדוּ" (עמ' 13).המשורר מוביל אותנו בחכמת קסמיו אל עבר המחשבה הטהורה והחכמה, ועיקרי האידיאולוגיה הביקורתית מוסווים באמצעות המבע הציני והאירוני. זהו ריקוד קסמים מיניאטורי אל עבר מסתורי ולעג הגורל, חכמת ההשלמה עם היש, חכמת הקוסם, להיות נראה ובלתי ניראה בעת ובעונה אחת.לצד הציניות שוכנים הגעגועים לאב, לערכים הרחוקים של היהדות, לערכי האדם והחברות, וכל אלו נמצאים בשירו של מנחם מ' פאלק "קצב של מילים", שיר חדש, שיר המתאים לסיים מאמר זה, החוקר את מקור הציוניות לצד חיפוש החום האנושי, בשורות הכתובות:קַצָּב שֶׁל מִלִּים קַצָּב הָיָה אֲבִיקַצָּב שֶׁל בַּשַּׂרשֶׁל עֲצָמוֹת וְשֻׁמָּן וְגִידִיםקַצָּב שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וְשִׁשִּׁיקַצָּב שֶׁל דָּגִים וְעוֹפוֹת וְצֹאןוְיָדוֹ לֹא יִשְׁלַח לִגְרוֹנָם בְּחַיֵּיהֶם.בִּבְקָרִים הָיָה קָם עוֹד בְּטֶרֶם זְרִיחָהחֶרֶשׁ מְדַקְלֵם מִלִּים סְתוּמוֹתתַּחַת כַּנְפֵי הַטַּלִּית הַקְּדוֹשָׁהמְמַהֵר לָעֲבוֹדָה לְהָכִין אֶת הַמָּזוֹןלַגְּבִירִים לַאוֹרְחִים וּלְעוֹבְרִים בָּרְחוֹב.כִּי כֻּלָּם בְּצַלְּמוֹ נִבְרְאוּ.בָּעֲרָבִים יָשַׁב בַּכֻּרְסָהמוּל מָסָךְ הַדֵּעוֹת הַצְּפוּפוֹתוְיַבִּיט בַּנּוֹזֵל הַחַיִּים הָאָדֹם שֶׁנִּשְׁפַּךְוְיִפְנֶה לֶאֱלֹהָיו שֶׁמִּמֶּנּוּ נִפְרַד בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם בְּתִקְוָה.וּתְשׁוּבָה מִמַּעַל אַיִן.קַצָּב שֶׁל מִלִּים כִּנּוּ אוֹתִי פַּעַם.מְסַדְּרָם עַל שֻׁלְחָן וְחוֹתֵךְ וּמְחַבֵּרוּמְטַגֵּן וּמְתַבֵּל וְטוֹעֵם.לְעוֹלָם לֹא מַסְפִּיק מְרֻצֶּה וּמַתְחִיל מֵחָדָשׁ.פַּעַם, קַצָּב שֶׁל בַּשַּׂר הֵזִין אֶת גּוּפִיכְּתֵפַיִם רְחָבוֹת, אֶצְבָּעוֹת מְסֻקָּסוֹתוְנִשְׁאַר עַל שׁוֹמְרוֹ עַד סִיּוּם אֲרוּחָהעַד שֹׂבַע עַד רְוָיָה צְבִירַת הַכֹּחוֹתלַיּוֹם שֶׁיָּבוֹא.וְהַיּוֹם בָּא.וַאֲנִי לְיַד בֵּית הַשַּׁיִשׁ עוֹמֵדוּבְמִלִּים מְקוּצָבוֹת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהָבִיןמַצִּיג אֶת קוֹרוֹת הָעִתִּיםזְמַנִּים מִשְׁתַּנִּים,אָפְנוֹת וּצְלִילִים וּצְבָעִים וְרֵיחוֹת.שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ רַק לְאָזְנִישֶׁעָדִיף הָיָה לְקַצֶּב בַּשַּׂר לְמַאֲכָל כִּי לִבּוּ קָטָן מִלְּהָכִיל מִלִּים נוֹסָפוֹת. בשיר זה, מוצא הכותב דמיון מה בין מלאכת הַקַּצָּבוּת, הכנת הבשר "לַגְּבִירִים לַאוֹרְחִים וּלְעוֹבְרִים בָּרְחוֹב. / כִּי כֻּלָּם בְּצַלְּמוֹ נִבְרְאוּ.", למלאכת כתיבת השיר. נושא הַקַּצָּב עלה כבר בספרים הקודמים, למשל ב"אבי", מתוך "סכין מרוחה בדבש", עמ' 44 ("ידים מסוקסות"), וב"געגועים" מ"שבעה ימים של זעם", עמ' 89 "ידיך המרחפות, המסוקסות". מולם משקיפה המוזה שחלתה ב"משקעים של קפה", בשיר "ביטויים נגועים" עמ' 53, ובהמשך בספר "שבעה ימים של זעם" בשער הארס-פואטי "המדור השישי - על מזבח המילים" בשירים "ביטויים נגועים ב'" בעמ' 68, וב- "גביש" בעמ' 69. בשער זה מ"שבעה ימים של זעם" מתרחשת המלחמה האמיתית על כוח המילים, בציניות המרבית שבשיר "טכנאי" עמ' 72 - באמצעות הניגוד שנוצר בין "טכנאי של מילים" לבין "טכנאי הרגשות". הסיכום הכואב שבין קַצָּבוּת הבשר, מלאכתו של האב (בשיר שצוטט למעלה) לבין "קצב של מילים" מצא את ביטויו האולטימטיבי כאן, בין אמצע השיר - "קַצָּב שֶׁל מִלִּים כִּנּוּ אוֹתִי פַּעַם. / מְסַדְּרָם עַל שֻׁלְחָן וְחוֹתֵךְ וּמְחַבֵּר / וּמְטַגֵּן וּמְתַבֵּל וְטוֹעֵם." - לבין סופו של השיר - "שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ רַק לְאָזְנִי / שֶׁעָדִיף הָיָה לְקַצֶּב בַּשַּׂר לְמַאֲכָל / כִּי לִבּוּ קָטָן מִלְּהָכִיל מִלִּים נוֹסָפוֹת." כאן, במילים אלה, מוּנצחת קבלת הדין, הוויתור הסופי, הפעם מפי האב. האב הוא הסמכות העליונה בעיניו של הבן המשורר, ומוריש לו את צוואתו החותכת והאכזרית. נגד כניעה זו מנסה הכותב להתמרד בכתיבתו, היוצאת נגד המציאות האבסורדית, לקראת עולם אחר, עולם טוב יותר. כל אלו באמצעות המילה הכתובה, הכנת התבשיל המרפא, המטוגן, המתובל. ובכל זאת, הוא אף פעם אינו מספיק מרוצה. אולי חוסר שביעות רצון זו, חיפוש אחר שלמות, הוא מקור הציוניות ובו בעת גם הכוח המניע שיכול לנצח את הציניות, להפוך אותה למנוף שבסופו של דבר, יפנה את הדרך אל התיקון המיוחל.מעניין לראות בספרים הבאים את המשך ההתמודדות של המשורר, ואל אילו נתיבים תשא אותו הדרך במאבק זה, בין האני-הלירי לאני-ההגותי, בין ציניות אירונית לבין השלמה עם היש.ירושלים, מרץ 2007

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת