אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפשרות של אי / מישל וולבק


התמונה של דן לחמן

אפשרות של אי / מישל וולבק. הוצאת בבל
אפשרות של אי / מישל וולבק. הוצאת בבל

אין הרבה ספרים שבעקבותיהם אני נעשה סקרן לגבי אישיותו של הסופר. להיפך, יש סופרים שאחרי שהתפעלת מהומניות שלהם מתגלים להיות בחייהם אנשים זעירים, מרושעים. כאלה שספריהם אולי מבטאים את מה שהיו רוצים להיות ואינם. הם מבינים את ההומניות ואינם יכולים לממש אותה בחייהם. האם אפשר לקרוא ספר, להתעצבן ועדיין לחשוב שהספר טוב? מסתבר שלעתים כן. עבודת הכתיבה המעולה מחפה על מה שעשוי להתפרש כגועל.

מישל וולבק הוא אחד מאלה שאישיותם מסקרנת בעת קריאת ספריו. לא הביוגרפיה, ממש לא משנה מתי ואיפה נולד, אלא האיש החושב וכותב את הספרים שלו על כל משמעויותיהם. ספריו מעצבנים עד כדי כך שמעניין לדעת מי האיש העומד מאחריהם ואיך הוא בחייו הפרטיים. אין לי תשובה עדיין. יש עליו מעט פרטים ביוגראפיים על דש הספר, אך לא כאלה המספרים על אישיותו הפרטית. המעניין הוא שהצרפתים הכירו אותו לראשונה כמשורר. השירה באה אצלו ראשונה והספרות אחריה. אינני יודע במה עוסקת שירתו, בספריו שנאת האדם ואפסותו תופסת מקום נכבד. הוא איננו סופר קל לקריאה, בוודאי שאיננו נעים. מישל וולבק איננו מפחד, להיפך, מישל וולבק משתדל להיות לא תקין פוליטית. לפגוע ולעצבן ולנסות להביא אנשים לחשוב מחדש על עמדותיהם ביחס לרעיונות ודרך חיים.מכיוון ש-מישל וולבק הוא גם משורר, יש להניח שהשיר "אדם איננו אי" של ג'והן דהן בן המאה השש עשרה מוכר לו. השיר מפורסם דיו. אך בשיר האדם יהיה מחובר תמיד לאיזו יבשת, מישל וולבק מנסה להוכיח את ההיפך.

האדם הוא אי, בודד. סגור במי עצמו.בספריו הקודמים לגיבורים קראו תמיד מישל וגילם תאם פחות או יותר את גילו של מישל וולבק באותו זמן, כך נוצרה איזו אחידות בין הסופר והדמות. כאן לגיבור יש שם חדש. דניאל. ולא דניאל אחד אלא כמה וכמה כאלה במרוצת אלפי שנים."היתרון בחברתו של כלב הוא שאפשר להסב לו אושר. הוא מבקש דברים כל כך פשוטים, האגו שלו כל כך מוגבל. ייתכן שבעבר מצאו הנשים את עצמן במצב דומה – מצב של חיית מחמד. היה כרוך בזה ללא ספק סוג מסוים של אושר ביתי שקשור לפעילות משותפת"גיבור הספר 'אפשרות של אי' הוא דניאל. גיבור שעובר גלגולי חיים. גלגולי נשמות, בעיקר שיבוטי די. אנ. אי כמו במדע בדיוני המתקרב לחיינו המציאותיים. הוא משקיף על העולם ממרחק אלפי שנים מהיום.את הסיפור מספר, לפחות בראשיתו דניאל 24 על דניאל 1. שזו נקודת המוצא להתחלה. בתחילת הספר הוא סטנדאפיסט מצליח. בוטה. כזה שאינו פוחד לפגוע בנשים, ערבים ויהודים. המופעים שלו הוציאו לו שם של הומניסט שמאלני. אך הנה בדיחה לדוגמה מהמופע שלו:"אתה יודע איך קוראים לשומן שמסביב לנרתיק?לא.אישה"לטענתו הוא יודע את הגבולות. אך מסקנות המופע שלו תמיד נואשת במקצת. הוא יגיד משפט כמו "החיים מתחילים בגיל חמישים, נכון? אלא שהם נגמרים בארבעים".הספר הזה שעומד ברגל אחת בתוך ספרי המדע הבדיוני, לכאורה, נותן לנו לממש את משאת הנפש המוכרת, לראות את עצמנו על כל גלגולינו אלפי שנים.

בני אדם אינם מתים, הם משובטים וחוזרים למקומם להמשך חייהם כשהגוף מפסיק לפעול נכון. אם בספרו של אייזק אסימוב "אני רובוט" הוא קבע את חוקי הרובוטיקה, בהם לא יזיק רובוט לאדם לעולם, כאן מצייר לנו מישל וולבק חוקי שיבוט. "חוק פירס הראשון מזהה את האישיות עם הזיכרון. מה שקיים הוא רק מה שניתן לזכור אותו. בזכות הזיכרון, לדוגמה, השינה אינה מבטלת את תחושת הזהות.לפי חוק פירס השני, הזיכרון הקוגניטיבי נשען בהתאמה על השפה.חוק פירס השלישי מגדיר את התנאים לשפה לא מתווכת"הגדרות המוליכות מיד למחשבות על פילוסופיה ופסיכולוגיה של ההתקשרות האנושית. הזיכרון איננו חייב להיות קשור לביוגרפיה יותר. ישנם דברים חשובים אחרים לזכור אותם. "אפשר להתנצח לעד אם בני האדם היו או לא היו מאושרים יותר במאות שעברו. אפשר להעיר על היעלמותן של אמונות ועל הקושי שברגש האהבה. לדון בחסרונותיהם ובמעלותיהם. לציין את עלייתה של הדמוקרטיה, את אבדן המשמעות של הקדושה, את התפוררות יחסי החברה" הסדנדאפיסט דניאל 1 אכן מדבר על כל הדברים הללו במופעים שלו. בדרכו ההומוריסטית ממנה הוא צובר מיליוני יורו. הוא מכבד את חברת הצריכה, מכור לנעלים אותן הוא קונה בכמויות ומאמין שאין כמו קניון ענק באמצע יום עבודה לתאר את עליונותה של המאה העשרים.בגיל שלושים ותשע הוא מתאהב לראשונה. איזבל, עורכת של כתב העת "לוליטה" באה לראיין אותו ותוך כדי שיחה על נבוקוב הם מגיעים להסכמה שהיה סופר רע. גברים רוצים את הנשים רגע אחרי הבגרות המינית שלהן ולא רגע לפני. הם מסכימים ומתאהבים."מעולם לא סבלתי את המשורר – כביכול הבינוני המזויף הזה, החקיין הגרוע של ג'ויס, שאפילו לא זכה ליהנות מהתנופה הזאת שאצל האירי המטורף מחפה לפעמים על כבדות מצטברת. בצק עלים מפוספס, זה מה שהסגנון של נבוקוב תמיד מזכיר לי"

לא צריך לקבל את כל דעותיו של דניאל 1- וולבק, אפשר להמשיך לאהוב את נבוקוב, אך הדוגמה הזאת היא על צורת הכתיבה המושכת של הספר. על כיווני המחשבה הרבים הזורמים לאורכו.המופע שהזניק אותו לצמרת היה "מעדיפים אורגיות עם פלסטיניות" המוסלמים מחו, הצעירים באו בהמוניהם והפגינו בעד חופש הביטוי שלו. כדי לא להראות חד צדדי ואנטי מוסלמי בלבד הוסיף קטע אנטישמי קל "תלחך לי את רצועת עזה, יהודי שמן שלי". מהרווחים הוא קנה מכונית בנטלי לעיצוב מותג הערס המתוחכם שלו והפך כמעט לכוכב רוק. כמו בכל הצעה כלכלית, צריך לדעת מה להציע ברגע הנכון. את בית הקיט שקונה דניאל 1 ליד החוף יראה בעתיד דניאל 24 רק כתמונה של מקום חרב, שהים התייבש כבר מזמן והאנושות שינתה צורה. אין יותר גופים והניאו אנשים מתקיימים ממינרלים במקום אוכל וויתרו על מערכת העיכול.בתכנית האחרונה שלו השתתפו "פרעושי אללה נגד כינים נימולות בהשתתפות פשפשים מהכוס של מריה" ולמרות ההצלחה הוא מתחיל להרגיש שנמאס לו. לא מההופעה לפני קהל, אלא מהצחוק. הוא לא יכול היה לסבול יותר את הצחוק. שנאה בהנאה.דניאל 4 הרואה קלטות של דניאל 1 יכול לזהות את הדמיון בתווי הפנים. התנועה הפיזית דומה, רק את הקרקור המוזר הזה שהוא מכנה "צחוק" איננו מצליח לזהות. הניאו אנשים איבדו את היכולת לצחוק. רובוטים אינם צוחקים. גם הדמעות נעלמו. הצחוק כמאפיין את הרשע האנושי והדמעות את מעט החמלה שהייתה אי פעם באנושות, שתי תכונות שנמחקו ונעלמו. למגע ולארוטיקה נותרה רק נוסטלגיה לא לגמרי מחוורת, תוך כדי קריאת זיכרונות דניאל1.את תחילת השינוי האנושי רואה דניאל עם הכרזת אזורים חופשים מילדים בתים לזוגות מעל גיל שלושים שהחליטו להימנע מלידה ואסור להכניס לאזור ילדים בני פחות משלוש עשרה. מצב הגורם לו בהמשך לבדוק את מצב הזוגיות באופן כללי. את האהבה הפיזית. מות הארוטיקה הזוגית, שקר – גיהינום הזוגיות. הזדקנות הגוף.

המסקנה הסופית שלו היא שהקריטריונים של האהבה הפיזית ושל הנאציזם זהים לחלוטין.טוב לב, אמפתיה, נאמנות, אלטרואיזם, הם מונחים שהגיעו בלתי מובנים לדורות המשובטים. היחידים שעדיין משמרים בתוכם את יכולת האושר העתיק הם חיות המחמד, הכלבים. הכלבים הם היחידים ששימרו את יכולת האהבה.דניאל1 מבכה את נעוריו הכלים. את הקושי בקבלת הזקנה. להיהפך לקשיש במדינה נאורה זו מכה. בחמסין הנורא של 2003 מתו כעשרת אלפים קשישים בצרפת. התמונות מבתי המחסה היו נוראיות. במדינות בלתי מפותחות ב-אפריקה לא היו מבינים את ההזנחה של אבות המשפחה. משם מנבא וולבק – דניאל נולדה התנועה של "עזיבה" עזיבת החיים המאורגנת של הקשישים בני השישים בערך.כשהוא מקדיש מחשבה לפער שבין הארוטיקה לרגש הוא שואל בעקבות פסקל "אדם שאוהב אדם בשל יופיו, האם הוא אוהב אותו? לא."מישל וולבק מסתכל על העולם ועל החיים. בכל עמוד הוא מעלה אין סוף שאלות קיומיות בין מעט שורות מקדמות עלילה ביוגרפית של דניאל 1 שיגיע להיות דניאל 24 בסופו של דבר בעולם נכחד, ובצורת חיים שונה לחלוטין מזו שלנו המוכרת.כל דניאל עסוק בלפענח את חייו של הדניאל שלפניו, שבסופו של דבר מגיע לנסות ולפענח את חיי דניאל 1 שחיי אלפיים שנה קודם לכן. ודניאל 1 בשלב זה של חייו עסוק בעיקר בשאלת ההזדקנות. שאלה שהדניאלים המאוחרים כבר לא מכירים.בשלב זה של חייו נכנסים לחייו ה"אלוהימים" אנשים המאמינים באלוהים חוצניים האחראים לבריאת האנושות בעולם שלנו. הם לא היו יצורים אלוהיים אלא יצורים גשמיים מאוד מפותחים, שהצליחו לנהל מסעות בחלל, הם הביסו את הזקנה ואת המוות, ויום אחד אולי יחזרו להמשיך ללמד אותנו.דניאל נוסע לכנס של האלוהימים, שם הוא מתחיל להכנס לנבכי מחשבתם. אנו בנויים על מעגלים של תאי עצב. פסיכואנליזה היא חסרת ערך מכיוון שהיא מחזירה את האדם אל הסבל בלי לפתור אותו באמת. הזיכרונות המודחקים נמחקים, המעגל הפגוע יוצא מכלל שימוש. מגיל מסוים, כשמזדקנים החיים נעשים בירוקראטיים בעיקר. סידורים, שמירה על בריאות, צרכים אחרים. בירוקרטיה. לאלוהימים יש התחלה של מוצא אחר.כשדניאל1 בן הארבעים ושבע מתאהב, זה קורה לו עם צעירה בת עשרים ושתיים. והוא מגלה משהו על האהבה. "הסיכוי היחידי לשרוד, כשאתה באמת מאוהב, הוא להסתיר את זה מהאישה שאתה אוהב. להעמיד בכל הזדמנות פנים אדישות קלות.... האהבה מחלישה, והחלש מבין השניים הוא מדוכא, מעונה, ובסופו של דבר נהרג בידי הצד השני, שמצדו מדכא, מענה והורג בלי להתכוון להרע, בלי ליהנות מזה אפילו, באדישות מוחלטת." זוהי המשמעות הרגשית העמוקה בה מצייד מישל וולבק את גיבורו. תיאור חיי האהבה שלהם מצטמצם בתיאור יחסי המין שקיימו. הרבה יחסי מין, אך שום אזכור של רגש.ככל שמתקדם הספר אנו לומדים להכיר את דניאל יותר. דניאל ההומוריסטן המרושע, האדיש. שבני אדם הם רק חומר למערכונים שלו. על מדען של האלוהימים המנסה להכניס אותו לסוד המחקר הוא אומר "הקשבתי כמו שהייתי מקשיב לכל אחד, הייתי מרגל ותיק של האנושות"

אך דניאל הנמצא בכנס של האלוהימים לא לגמרי אדיש. הוא בן ארבעים ושבע. מרגיש זקן. כבר לא יצירתי. הרעיון על שיבוט אנושי, גם אם לא נראה שהוא עשוי להתגשם בקרוב, קוסם לו והוא נכנס יותר ויותר לתוך החבורה."הנביא" כמו ראשי כתות שונות שהיו פופולאריות היה הדוניסט שהטיף לחופש מיני מוחלט. הוא התנהג כזכר ראשי בעדר, והייתה לו זכות על כל הנקבות. גם אלו התפוסות. גברים לא היו אמורים להתנגד לו, כשבחר אשה שלהם. דניאל העוסק בעיקר בעצמו ובחרדת ההזדקנות שלו נשאב יותר ויותר לתוך ההבטחה העלומה של האלוהימים. נסיעתו למפגש של חברי הכת מוסיפה נופך של עלילה גדולה יותר לספר אך מסבכת דברים. מה שממשיך להציק לדניאל בכל החומרה היא ההזדקנות שלו. העובדה שבגילו גופו מתחיל לגלות סימני בגידה. הזין שלו אינו יעיל כמו שהיה קודם לכן, ומה הם חייו בלי הזין. ככל שהוא מתקרב למה שנראה לו סוף חייו הוא מקבל עליו את משמעות המשפט " אתה נולד לבד, חי לבד ומת לבד". הוא מצליח כמעט לגעת ללב הקורא האמפטי גם אל אישיות כל כך אגוצנטרית.הגשמת מחקר השיבוט תתרחש רק מאות שנים אחרי חיי דניאל1 אך בחייו מגיע רגע בו הוא מפקיד די אנ אי שלו במעבדה של מדען האלוהימי ופורש מהחיים באמונה שאי פעם יחזור. הפרקים האחרונים מתארים את מסעו של דניאל25 לחורבות עולמו של דניאל1. תיאור מד"ב מצוין וכתוב נפלא, למעשה כמו כל הספר.האם זה באמת ספר מדע בדיוני? לא.אינני חושב כך. אין בו כמעט שום תיאור של עולם חדש אחר אלא רק ניסיון לבחון ממרחק מסוים אדם אחד וחייו, וקשה להגיד שהוא מייצג נאמן לגזע האנושי, למסתכלים מרחוק. אם לתת לזה סוג של כותרת מכלילה הרי זה ספר הזהרה. הזהרה מפני הכיוון שהאנושות הולכת לקראתה. דוהרת ליתר דיוק.קשה לחשוב על איזה שהוא שטח אנושי שמישל וולבק אין מה להגיד עליו בספר הזה. לתת לקבצן מטבע זה בסדר גמור כי ייתכן שהוא אכן רעב מאוד. למצוץ לו את הזין כי אין לו אישה, זה מוגזם. אמירות מהסוג הזה על יחסים, זוגיות, אמנות, פוליטיקה, חברה, כלכלה, פורנוגרפיה ועוד ועוד ממלאים את הספר כאמירות, וכשאלות הנשארות לקורא. קשה לחשוב שמאחורי שנאת האדם, שנאת הנשים בסופו של דבר מגיעים לנקודת האנושיות של מישל וולבק. לא פלא שהדניאלים העתידיים צריכים "לפענח" את הדניאל הראשון. אם זה מה שתרבות רחוקה תראה כסמל לחיי האדם. מצד שני, תראו לאן אנו הולכים אומר לנו האיש. התקדמות מדעית היא טובה, אך המציאות של חיינו כמו שהיא משתקפת היום, כמו שהיא עשויה להיות מובנת ממרחק של זמן, ולא חשוב שכאן באופן בדיוני המרחק הוא אלפי שנים, של אנשים שהיו מאוד לא מאושרים בעולם שלהם. עולם מיזנתרופי בעיקר.הפסימיות חסרת התוחלת והנחמה של מישל וולבק כמעט מדבקת בגלל יכולת הכתיבה שלו. גם מי שהתפיסה העצמית שלו אינה פסימיסטית עשוי להדבק ולהזדהות לפחות בזמן הקריאה עם העולם הוולבקי. וזו הרי עדות ענקית לכשרון כתיבה יוצא דופן. כתשובה לשאלה בה פתחתי אני יכול לענות רק, כן הספר המעצבן הזה לעתים הוא ספר נפלא מאוד בעיני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן