אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קוסמופוליס / דון דלילו


התמונה של דן לחמן

דון

דון דלילו / קוסמופוליס. הוצאת כנרת זמורה ביתן

ספר חדש של דון דלילו מעורר סקרנות וציפיה. מה בוחש השף האשף הפעם. איזה מטעם חדש, טעם חדש. נגד מה הוא יוצא ובעד מי הוא. את הספר הזה הוא הקדיש לסופר פול אוסטר.כבר מן המשפטים הראשונים מתגלה קרבה מסוימת לספר שבת של איאן מקיואן. שם מנתח מפורסם מתעורר משינה טרופה וצריך לעבור את השבת שלו, חלקה בנסיעה בעיר הפקוקה הן מהפגנות של ירוקים הן מחשש למתקפת טרור אווירית. כל מה שהוא רוצה מיום החופש שלו זה להגיע למשחק סקווש עם ידידו ולהעביר את שאר היום בחיק משפחתו. אלא שהנסיעה מטפורית או לא מפגישה אותו עם כל חוליי העיר והעולם.המוטו של הספר היא שורה משיר של זביגנייב הרברט "עכברוש הופך מטבע עובר לסוחר", מוטו סתום עד שמתברר עניינו של המטבע העובר לסוחר בספר. השיר מופיע בקובץ עיר נצורה. אין הרי מקריות בבחירות מוטו. תמיד יש כוונת רמז והכוונה.כמו אצל איאן מקיואן גם אריק פפר, גיבורו של דון דלילו מתעורר לפנות בוקר. בזמן האחרון הוא ישן רע ומתעורר מוקדם. אין לו חבר שהוא יכול לטלפן ולהעיר אותו. זה עניין של שתיקות, לא של מלים. הוא קורא שירה. שירים עושים אותו מודע לנשימתו. שיר ערטל את הרגע לדברים שהוא עצמו לא היה ערוך להבחין בהם. הוא אפילו ניסה לישון לילה אחד בעמידה בקיטון המדיטציה שלו. ניסה סמי הרגעה ושינה. הלילה קרא את "תורת היחסות הפרטית" של אלברט אינשטיין באנגלית ובגרמנית. היה רק רעש בתוך מוחו ואריק חשב על מותו. הוא עצמו לא יסתיים. העולם יסתיים.מחלון ביתו הוא צופה בשחפים. הוא יודע עליהם הכל. יש להם לב גדול יחסית לגופם ועצמות חלולות. ואז בפתאום ידע מה הוא רוצה - הוא רוצה להסתפר.הכל גדול אצלו, גדול בצורה שאיננה אנושית. הבית, המכונית, הכסף. הוא משוטט בארבעים ושמונה החדרים שלו. בריכת השחייה, חדר הכושר, אקווריום כרישים, חדר בו הוא מגדל את כלבי הרוח האציליים שלו, חדר הקרנה. באגף העסקים של הדירה הוא רואה על הצגים שהיין היפני עלה בניגוד לכל הציפיות. במעלית הפרטית האיטית שלו מתנגנת מוסיקה של סאטי. יש לו גם מעלית פרטית מהירה. הוא צריך לרדת את כל שמונים ותשע הקומות עד למקום בו חונה הלימוזינה הלבנה הענקית שלו. בגן ממול טייל גבר בלבוש אישה עם שבעה כלבים אלגנטיים. לימוזינות לבנות גדולות הפכו להיות כלי הרכב השקופים ביותר בעיר. מכונית גדולה שהיא רעיון יותר מחפץ. דבר מוטנטי שניצב ברגליים פשוקות מול כל טענה נגדו.הוא רוצה להסתפר והנהג מזהיר אותו שהנשיא בעיר, יהיו פקקים שיזוזו בסנטימטר לדקה. אנחנו רוצים להסתפר, אנחנו צריכים לחצות את העיר. מלבד הנהג יושב בלימוזינה קצין הטכנולוגיה שמטפל בכל האביזרים הסופר מתקדמים הנמצאים במכונית. מחשבים, תוכנות מעקב אחרי פורצי תוכנה, אבטחת מידע ומעקב אחרי כל שוקי ההון בעולם. פעם היה לו גם שלט רחוק להפעיל את כל המכשירים. כעת הם פועלים לפי פקודות קוליות ולחלקם מספיקה תנודת יד כדי למחוק נתונים.וכעת הוא רוצה להסתפר. לא להזמין את הספר למשרד או למכונית, אין בהם את האסוציאציות הנכונות, לא מראות מול הפנים, לא כורסת ספר, לא לוח שנה מרופט. הוא רוצה חיבור אסוציאטיבי. בפקק הראשון נעצרת על ידו מונית. הוא מזהה את האישה היושבת במושב האחורי. זו אליס, אשתו החדשה מלפני עשרים יום. הוא התחתן אתה כי היא עשירה. חיבור של כלכלות פוליטיות. כמו ממלכות בימי הביניים.הוא קופץ למונית שלה. היא מסתכלת בעיניו ומגלה שהן כחולות. לא אמרת לי שיש לך עיניים כחולות, היא אומרת. מתי נזדיין שוב, הוא שואל. בקרוב. ניפגש. היא כותבת שירה ומסתגרת. הוא חושב ששירתה רעה. הם מתיישבים לארוחת בוקר בבית קפה. איפה המשרד שלך? מה בדיוק אתה עושה? היא שואלת. הוא אוכל את המנה שלה.במכונית החונה חניה אסורה מתקבלת ידיעה. יש עליו איומים, על הנשיא. זה ייקח יום שלם להגיע לעיר התחתית. "לא ידעתי שעוד יורים בנשיאים, חשבתי שיש מטרות מגרות יותר. אנשים חלפו על פניהם במהירות, האחרים ברחוב, אלמונים לבלי סוף, עשרים ואחת נפשות בשנייה פנים ופיגמנטים בהליכה תחרותית, תרסיסים של הוויה חטופה. הם היו כאן כדי להטעים את העובדה שאינך צריך להביט בהם"חזרה במכונית שלו, זו שרצפתה שיש קררה מהמחצבות מהן חצבו למיכלאנג'לו. האנליסט שלו, נער פנקיסט עם כרבולת צבועה אדום, בן עשרים ושתיים מדבר על עליית היין היפני."אני מכיר את החיוך הזה. אני רוצה לכבד אותו.... אמא שלך האשימה את אבא שלך בחיוך הזה. והוא האשים אותה. יש בו משהו סופני"על צג הטלוויזיה הוא רואה את התנועות שיעשה רק בעוד כמה שניות."יש בעולם רק דבר אחד ששווה לעסוק בו מבחינה מקצועית ואינטלקטואלית. פעולת הגומלין בין טכנולוגיה להון. חוסר האפשרות להפריד ביניהם"אומר אריק לצ'ין הנער הפנקיסטי. תכניס מסטיק לפה ותנסה לא ללעוס אותו. על צג הטלויזיה שלו הוא רואה תנועות שיעשה רק בעוד כמה שניות. הוא עולה לרגע לזיון חפוז אצל הפילגש שלו המשמשת גם אוצרת אמנות שלו. הוא רוצה שתשיג למענו את הקפלה האקומנית של יוסטון שבה צייר רותקו את ציוריו האחרונים. את כל הקפלה על כל מה שיש בה. בביתו יש מספיק מקום.ידיעה מגיעה. בצפון קוריאה הרגו את מנכ"ל קרן המטבע הבינלאומי. הוא נהרג בשידור חי ב"מאני צ'אנל" אל ממילא שנא את האיש.בפינת רחוב מחכה לו יום יום רופא שעושה לו א.ק.ג בין פינה לפינה באוטו המאובזר. בסופי שבוע רופא בא הביתה כי מתים הרי גם בסופי שבוע, לא? מנהלת הכספים שלו עושה ג'וגינג ברחוב ונכנסת לרגע למכונית לדווח לו על מצב היין היפני. הוא, תחתוניו מופשלים והרופא מחטט באצבעו בפי הטבעת שלו. יש לך ערמונית לא סימטרית.מי שמחפש בספר התרחשויות ריאליות לא יבין את הספר ולא ימצא את ידיו ורגליו. למשורר הומרוס היה אורך רוח לכתוב אודיסיאה ארוכה עם הרפתקאות מסמרות שיער. גם ג'יימס ג'ויס נצרך להרבה דפים לכתוב על יום בחייו של בלום. לדון דלילו, למעשה כמו לאיאן מקיואן אין זמן. במאה הזאת האודיסיאה לוקחת יום והספר הולך ומתקצר. ובניגוד למקיואן אצל דון דלילו היא לגמרי לא ריאליסטית. היא כולה סמל לכוח ולעצמת הכסף שאינו מפסיק לעבוד לרגע. זה לא ספר על חייו של איש עשיר במיוחד. זו אודיסיאה מודרנית בה צעיר בן עשרים ושמונה מנהל את כספי העולם, צעיר בן עשרים ושניים מנהל את אבטחת המחשבים. אנשים נכנסים ויוצאים מהמכונית במקריות מתוכננת. זה איננו ספר על איש עשיר במיוחד. זה ספר על הון, על אל ההון. אל עתיק כימי העולם בתוך מסגרת מודרנית. ומי שנכנס ויוצא ממכוניתו הם האלים הזוטרים. אם האודיסיאה של הומרוס היא אגדה עתיקה, זו אגדה מודרנית לחלוטין, אגדה.עכשיו המכונית נעצרה בגלל פיצוץ צינור מים. הוא תקוע בלב אזור היהלומים. מביט בחסידים ויודע שמאות מיליוני דולרים מחליפים ידיים באזור הזה מדי יום, בתוספת לחיצת יד וברכה באידיש. הוא לא מבין את העבודה בצורה המיושנת הזאת.כל פרט שעינו של האל נחה עליו זוכה לפירוש משלו, פירוש המתקשר רק לכוח של האלים הגדולים. ממלכת ההון. השאול של ההון. בלב השטייטל בניו יורק הוא מתבשר שהנסיעה תימשך עוד ועוד. לא רק ששירת הנשיא סותמת חלקים מהעיר ולא רק צינור מים התפוצץ וסתם רחובות אחרים, כעת יוצאת לדרכה לוויה של זמר ראפ. אליל מסוג אחר שמת, וגם מסע הלוויה הזה יחסום את הרחובות בדרכו. ועוד איזה איתות סכנה שטבעו עדיין לא הוברר. ההבחנות נעשות כמובן בקולו, מחשבתו של אריק, אך מי שעומד מאחריהן הוא דלילו והוא כסופר יכול להתייחס לשפה כך "עיניו היו סגורות ברחמנות. מה בין זה לבין רחמנות?... איך אפשר להבין מילים מצלילים? אלו שתי מערכות נפרדות שאנחנו, בעליבותנו, מנסחים לקשר....מראות ודימויים. סקס ואהבה. אלה שתי מערכות נפרדות שאנחנו בעליבותנו מנסים לקשר."הוא חי בעולם שקט. רעש העיר אינו מגיע אליו. ביתו גבוה מספיק. המכונית מצופה כולה בשעם המבודד הן את רעשי המנוע והן את רעשי העיר."העיר אוכלת וישנה רעש. הופכת את תולדותיה לרעש. היא עושה את אותם רעשים שעשתה במאה השבע עשרה בתוספת כל הרעשים שהתפתחו בהדרגה מאז".

הוא זוכר את הימים בהם התעסק במניות וחזה את כיווני השוק. מילה שלו הייתה בעלת עצמה טהורה והיה בה כוח לשנות השקפת עולם. כעת הוא כבר מתעסק בדבר עצמו. כסף. אפילו מניות כבר אינו חשובות. הוא אינו מייצר, הוא מזיז כספים. מתעסק ברעיון האבסטרקטי של הדבר עצמו. הוא מצא את היופי בדייקנות, במקצבים הסמויים של מטבע נתון. העושר עבר שינוי. הוא הפך לעושר לשמו. הכסף איבד את איכותו הנרטיבית. הכסף מדבר לעצמו. הוא יכול להגיד לעצמו בהבחנה של רגע שאת דירתו שעלתה מאה וארבע מליון דולר קנה לא בגלל שזו היא, שמצאה חן בעיניו, בגלל המותרות, אלא בגלל המספר הזה עצמו מאה וארבע מליון דולר שהיה יכול להוציא בלי להניד עפעף.והנה האיש העשיר הזה שנשיאים מקשיבים לו. שיש לו הכל. כריש חי בדירתו. אך העיר, המסע שלו בעיר, אין לו שליטה עליו. המהירות מוכתבת לו על ידי אירועים חיצוניים. הוא מתקדם על ידי קצב המוכתב לו מבחוץ שאין לו עליו שליטה.ההון הקיברנטי משנה את הרעיונות. הרעיון העכשווי הוא זמן. זמן הוא לחיות בעתיד. כסף עושה זמן. אנשים הפסיקו לחשוב על הנצח והתחילו להתרכז בשעות, שעות אדם. להשתמש בזמן ביעילות. ההווה נעלם, ישנו רק עתיד וגם הוא נמדד בננו שניות.לקצינת התיאוריה שלו, זו המנתחת ומסבירה לו את משמעות משפטיו הוא מסביר שלווה מיליארדי יין יפאני בתקווה שהיין ירד. כי הוא יודע שיש לו רק גבול מוכר לעליה והנה היין עולה ועולה, כעת הוא כבר צריך להחזיר הרבה יותר כסף. מי שיודע ולא פועל, לא יודע. היא אומרת לו.איתות הסכנה שקיבל קודם לכן הפך להיות ים של אנשים השוטפים את הרחוב. הפגנה אנרכיסטית המונית נגד משהו או בעד. הוא מוקף אנשים בכמות שלא הכיר. והוא בתוך המכונית צופה בהפגנה על צג הטלוויזיה הפנימית שלו. המפגינים הללו הם השוק החופשי, אומרת לו קצינת התאוריה. "אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק אין חוץ.....ככל שהרעיון משקף חזון מרחיק לכת יותר, כן רבים יותר האנשים שהוא משאיר מאחור. על זה ההפגנה הזאת. עוצמת ההון הקיברנטי שישלח אנשים לביבים, להקיא ולמות. ההפגנה הזאת היא נגד העתיד. הם רוצים לעכב את העתיד. הם רוצים לנרמל אותו, להשגיח שלא ימחץ את ההווה... העתיד הוא תמיד כוליות, שם כולנו גבוהים ומאושרים. לכן העתיד מכזיב. הוא תמיד מכזיב. הוא לעולם לא יוכל להיות המקום המאושר האכזרי שאנחנו רוצים לעשות ממנו"המפגינים מצליחים להשתלט על שלטי הפרסומת המרצדת ופתאום מופיע עליה המשפט "עכברוש הפך מטבע עובר לסוחר" אריק שקרא את השיר והמשפט נחרט במוחו מתפלא שהמפגינים והוא קוראים ומושפעים מאותו שיר.פתאום איש יושב על המדרכה ועולה בלהבות. זיכרון ישן מהפגנות שהיו ואינן. נזירים וייטנאמיים בגלימות כתומות. אריק רואה את עיני האיש הנשרף עד לרגע האחרון. ועדיין, יש רק דבר אחד שהוא רוצה היום. להסתפר. למרות הכל. להסתפר.מתקבלת עוד הזהרה. עכשיו קרובה יותר. איום ישיר על חייו. ובינתיים הכל מתחיל להשתנות. הוא הפסיד תוך כדי נסיעה את כל כספו. היין עלה ועלה מעבר לכל מה שאפשר היה לצפות. לא רק שלא יוכל לקנות את כל הין היפני, אין לו יותר כסף משלו.הוא מבין שלמרות שהיה כל יכול היו דברים שגם הוא היה חייב להישמע להם. דברים שקבעו אחרים. רמזור למשל. גם הוא לא היה יכול להסתכן ולעבור באדום. מישהו קבע בשבילו קצב נסיעה למכונית הסופר מאובזרת החדישה ביותר. רמזור הוא רק אחד הדברים הקטנים שהוא חייב להישמע להוראתם.הוא מגיע בסופו של דבר למספרה. שמשון הגיבור נותן את לספר זקן לגזור את מחלפותיו, אך הוא בורח באמצע כשרק חצי ראשו מסופר. לפני שאיקרוס הזה נופל חזרה לקרקע הוא עוד מצליח להיות לרגע חלק מיצירת אמנות. ברחוב מצלמים סצנה מסרט רב משתתפים. אריק מתגנב אל תוך הניצבים ומצולם בסרט. משם מחכה לו הנפילה הסופית.אריק הגיע ל-וולהלה, משכן האלים הנורדיים. המיתוסים העתיקים ניבאו תמיד את נפילת האלים. כמו בדמדומי האלים, וגנר כבר ניבא. לאלים חיים מוגבלים. הגמדים ינצחו את האלים. הנהר יחזיר לעצמו את הזהב. ולהלה תשקע במים.דון דלילו אחד מהחכמים שבכותבים כותב על הכאן והעכשיו. לא זה שמכיל בתוכו מלחמה ושלום. לא התנתקות וכיבוש. ולא בגלל שהוא לא ישראלי. לו היה ישראלי היה כותב על המקום רק אם היה מצליח לתת לו משמעות אוניברסאלית. מגמה מתפתחת, כמו בספרו מאו. הוא לא באמת כותב על כאן ועכשיו ניו יורקי. הכאן והעכשיו שלו היולי מטפורי ונקרא בכל זאת כמעט ברמה של יום יום אמין. כמעט ריאליסטי. כזה הנוגע באנושות כולה רגע לפני שהאנושות מבינה ומנסחת לעצמה את הרגע בו היא נמצא ולאן היא זוחלת, ואולי רצה. ואם יש משהו קרוב לדרך לכתוב ספרות רלבנטית, דרכו של דון דלילו היא הדרך. איזה ספר נפלא ומהמם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן