אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התחדשות / פאט בארקר


התמונה של דן לחמן

התחדשות / פאט בארקר. הוצאת הקיבוץ המאוחד
התחדשות / פאט בארקר. הוצאת הקיבוץ המאוחד

"אני כותב את ההצהרה הזאת כאקט של התנגדות מדעת לשלטונות הצבא, משום שאני מאמין כי אלו שיש בכוחם לסיים את המלחמה מאריכים אותה במכוון. אני חייל, ואני משוכנע שהנני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת מתקפה וכיבוש. אני מאמין שהמטרות שלשמן אני ורעי החיילים נכנסנו אל המלחמה הזאת היו צריכות להיות מוגדרות בצורה ברורה, עד שאי אפשר היה לשנותן, וכי לא נעשה הדבר, היעדים שהניעו אותנו היו בני השגה באמצעות משא ומתן. ראיתי ונשאתי את סבלם של החיילים, ואינני יכול להשתתף עוד בהארכת הסבל הזה למען מניעים שאני מאמין שהם רעים ובלתי צודקים. איני מוחה נגד דרך ניהול המלחמה, אלא נגד הטעויות וחוסר הכנות הפוליטיים שהלוחמים מוקרבים למענם. בשמם של הסובלים כעת, אני מביא את דבר המחאה הזה נגד הרמייה שנוהגים בהם. אני גם מאמין שאני עשוי לסייע בקעקוע השאננות אטומת הלב שרוב האנשים בבית מקבלים בה את המשך הייסורים שאינם מנת חלקם, ואשר אין דמיונם מסוגל להשיגם.ס.ששון יולי 1917"סיגפריד ששון הוא דמות אמיתית. ( 1886-1967) משורר וסופר אנגלי. בן למשפחת ששון היהודית שהתחנך בבית משפחת אמו הנוצרית.בנעוריו שירת בצבא והיה לוחם במלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה. קיבל אות הצטיינות בקרב. שם גם נפצע. בעודו קצין וחייל כתב שירים נגד המלחמה דבר שהרגיז כמובן את אנשי הצבא.הוא התיידד עם כמה מחשובי הסופרים של זמנו. כשכתב את "הקול קורא", המצוטט למעלה נגד המלחמה, ברטרנד ראסל דחף אותו לפרסם אותו ובסופו של דבר הוקרא המניפסט הזה בבית הנבחרים. אינני יודע אם ששון היווה השראה, אך ב-שנות השישים המאוחרות עשה הבמאי הנפלא ג'וזף לוסי סרט בשם "למען המלך והמדינה" שסיפורו חייל פשוט העומד למשפט צבאי בעוון עריקה מהחפירות, כשכל מה שהחייל יכול היה לחשוב עליו זה להתרחק מרעש הפגזים, לכן התחיל לצעוד לאחור אל השקט.כששון נפצע הוא נשלח לבית חולים בסקוטלנד. בית חולים לחולי עצבים. מאובחן כסובל מ"הלם פגזים" הלם קרב עוד לא היה מוכר אז, והלם הפגזים גם הוא היה דבר חדש בהגדרה. נוירוזת מלחמה גם היא הייתה חדשה.הוא היה משורר נחשב בזמנו. בתקופה מאוחרת יותר כתב אוטוביוגרפיה בת שלושה חלקים, שחלקה הראשון "זיכרונות מציד שועלים" תורגם לעברית לפני שנים. דומני שהחלקים האחרים לא תורגמו.הספר שכתבה פאט בארקר מסתמך על דמויות אמיתיות אך רובו בדיוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד החליטה להוציא את הספר הזה במסגרת "ספריית הפסיכולוגיה החדשה" למרות שאיננו ספר פסיכולוגיה למהדרין. אפשר להבין את ההחלטה, אך דומני שקוראים רבים לא יגיעו אל הספר כי יחשבו שזה ספר מקצועי. הסיפור מתחיל כששון מביא את עצמו לאשפוז. ד"ר ריברס, הציר המאחד את רוב חלקי העלילה היה ניאורולוג ואנתרופולוג, יותר משהיה פסיכולוג. אך שיטת הטיפול שלו בשיחות היא כבר חלק מהופעת הפסיכיאטריה הפרוידיאנית.

סיגפריד

סיגפריד ששון. מלחמת העולם הראשונה.

ריברס מציע לו כוס תה בשיחת האבחון. הוא מציין לעצמו שידיו של ששון אינן רועדות. שהוא גומע במתינות ונוהג בנימוס, כך שאין צורך בבדיקה נאורולוגית. אך בהמשך ששון מספר מבלי להסתיר על חלומי הביעותים שלו. על הזיות בשעות היום, כשאיננו יודע אם הוא ער או מנמנם. וכולם נוגעים במלחמה. ששון מצהיר שאיננו יכול לזרוק יותר רימונים על הגרמנים, דבר שהצטיין בו וקיבל עליו עיטור גבורה, הוא איננו שונא יותר את הגרמנים. כן, הוא שנא אותם בחודש אפריל מאי. אך לא עוד. לפני שהם נפרדים שואל ששון, אתה חושב שאני משוגע, לא, עונה לו ריברס. אני אפילו לא חושב שיש לך נירוזת מלחמה. אם כבר יש לך נירוזת אנטי מלחמה קשה ביותר. לברנס, שוהה אחר בבית החולים יסביר ריברס:"אינני חושב שהוא אפילו פציפיסט. נראה שזה עניין של חלחלה מממדי הטבח, יחד עם כעס על שהממשלה מסרבת להצהיר מהן מטרות המלחמה ולהציב גבול כלשהו לכל העניין. זה, ושנאה יוקדת לאזרחים וללא קרביים לובשי מדים"ברנס סובל מתופעות של תסמונת פוסט טראומתית בערבות אירוע נוראי שקרה לו במלחמה, כמו רוב החולים, הסובלים מהתמוטטות בדרגות שונות, כך שהוא יכול להבין את ששון. ספר המתקיים בית חולים לנפגעי מלחמה, יצור כמובן יובלים לעבר חולים אחרים והסבל שלהם, למרות שהגיבורים המצטיירים הם ששון והרופא ריברס אחרים ייקחו חלק בסיפור, כל אחד בהקשר שלו. כך מדי פעם מטפטף לו עוד סיפור על אימי המלחמה וחלומות הזוועה של המשתתפים בה. ועדיין לא ברור כלל אם זה ספר אנטי מלחמתי או שהמציאות של גיבורו המציאותי גורמת לו להראות כזה.

רמז לכיוון הנוסף, ואולי זה הנותן לספר את המימד הפסיכולוגי שלו נותן פרק בו ריברס, הרופא, מתעורר מתוך חלום. והפרק מוקדש לניתוח פסיכולוגי של החלום. ריברס הרי פסיכיאטר במקצועו. בהמשך יבואו שעות מפגש עם המטופלים, כשחלק מהסיפורים שלהם יהיה זיכרונות המלחמה אך עיקר הסיפור יוליך לכיוון הטיפול. אני צריך שתדבר אתי, ולא שתהיה טפט אמפטי מתיח בו אחד המטופלים שריברס מנסה להחזיר אותו לזיכרונות המלחמה. הטיפול הוא ראשוני. "קדחת החפירות" הוא תופעה חדשה בעיני המטפלים המתאמנים על הפציינטים במה נכון ומה לא בטיפול.באחת משעות הטיפול הראשונות צצה לה עובדת ההומוסקסואליות של ששון באופן לא צפוי. וכך, בדרך אגב עולה המצוקה של ששון הצעיר לגבי עצמו, עד שנתקל בספר שהגדיר את ההומוסקסואליות בימים ההם "מין הביניים", ספר שעזר לששון להתקרב אל עצמיותו.בשיחה, ששון מדבר על אלו המכופפים ראש מתחת לקיר מגן, ולמרות הדימוי המלחמתי ששון מתכוון למה שקוראים בימינו יצאה מהארון. "אין דבר נתעב יותר משימוש בחייו הפרטיים של אדם כדי לקעקע את השקפותיו" אומר ריברס לששון כשהם דנים בידיד הומו "פציפיסטי" שנגד דעותיו הביאו את השימוש בעובדת ההומוסקסואליות שלו.חולה נוסף שהולך וכובש לו מקום בסיפור הוא פרור. בחור מפשוטי העם, שמאבד את קולו לעתים ואינו יכול לדבר, אסתמאטי, ומנסה לא להירדם מפחד חלומות הביעותים. הוא מספר לריברס על הסנוביות האנגלית שלא נגמרה גם בחפירות: "כשאתה מגיע מבהירים לך מיד שיש אנשים רצויים יותר ורצויים פחות. עוזר אם למדת בבית הספר הנכון, עוזר אם אתה חובב ציד, עוזר עם החולצות שלך בצבע הנכון. שזה דרך אגב גוון כהה של חאקי.... אנשים בבית אומרים שבחזית אין הבדלי מעמדות. בלבול ביצים.... החיילים הם בעלי חיים שחיים בלהקות" פריור בחור נבון, קורא הרבה. מתמצא בפסיכולוגיה ומתעניין באנתרופולוגיה ומהווה משקל נגד לששון מבחינת המקום שהוא תופס בסיפור.

ואז נכנס לסיפור אוון. וילפרד אוון. צעיר חובב שירה, המכיר את שירתו של ששון. אוון עורך כתב עת של בית החולים ומבקש מששון משהו לפרסום.הסיפור הולך ומתרחב. דמותו של ריברס הולכת ומתבהרת. פסיכיאטר שחוק מסיפורים שהיה מעדיף יותר להיות בחפירות. חיי נשים המחליפות גברים בבתי חרושת, עובדות שתיים עשרה שעות ביום, אך מתחילות להרגיש שחרור. פציינט האומר לריברס שהוא איננו רואה בו אב אלא אם ממין זכר ומטשטש עליו את תפיסותיו. אמירה המביאה בעקבותיה מחשבות על האקטיביות והפסיביות ומסקנה שהמלחמה כמו שהיא מנהלת, למרות שהיא נתפסת כאקטיביות גברית היא למעשה פסיביות נשית. הישיבה הזו בחפירות והציפייה לשום דבר, לפגז הבא. ריברס מבין שהצעירים הללו חווים מוקדם מדי חוויות שבדרך כלל רק זקנים מכירים. איך בני גילך מתים לפניך ואתה הולך ואוסף אובדני חברים. מתוך הסתכלות וניתוח לחצי החולים הוא מגיע למסקנה שחיי המלחמה, הסכנה והסבל, הגבריים כל כך לכאורה, גורמים אצל גברים לאותן הפרעות שנשים סובלות מהן בימי שלום. אוון מראה לששון שיר שכתב המתחיל בשורות "שם, נגשנו אל המוות כידידים בקר רוח התיישבנו לאכול אתו סלחנו לו על מסטינגים שפוכים.. ששון מתרשם ומתיישב לעזור לו בכתיבה. מתוך אסוציאציות מילוליות פואטיות עולה בששון ההבנה שתהליך העברה שבינו ובין ריברס פועל, וריברס הפך להיות תחליף לאביו שנעלם. ריברס, המדוכא מהתקף חרדה פרטי משלו, הולך לכנסיה שם יש לו זמן לחשוב בשקט. מול ויטראז' של עקדת יצחק הוא מבין את ההסכם הפטריארכאלי המזין את כל התרבות האנושית. אם אתה הצעיר והחזק תציית לי, הזקן החלש, עד כדי נכונות להקריב את חייך, אז בבוא היום תירש אותי בשלום ותהיה מסוגר לדרוש ציות מבניך. אלא שבעת הזאת ההסכם נשבר. היורשים מתים בהמוניהם והזקנים יושבים בנחת לשיר מזמורי תהילים.זיכרונות ילדות מחזירים אותו לימים בהם הכומר דוג'סון, זה שנהיה מוכר יותר בשם לואיס קרול היה מבקר בביתם. הוא נזכר בעלבון שחש שדוג'סון חיבב יותר את אחיותיו וכך הפך אותו למין האהוב פחות לראשונה בחייו.מכיוון שהם בבית חולים פתוח ניתנת להם הזדמנות לצאת העירה, לפגוש נשים וכך בעקיפין מצטייר גם השינוי שחוללה המלחמה בחיי הנשים הממלאות תפקידי גברים, אך גם את המפגש בין החייל הפגוע הסובל בסתר והמנסה להסתיר ככל יכולתו.

פרק מעורר חלחלה בהלכות טיפול מתרחש כשריברס עובר מבית חולים אחד לאחר, שם הוא נפגש בשיטות טיפול מיושנות על ידי רופא שאינו מבין או מכיר כלל את הבעיה הנפשית המתלווה למצבי הלחץ ומתייחס אליהם כאל תופעות פיזיות בלבד.חברה הטורפת את ילדיה אינה זכאית לנאמנות אוטומטית ונעדרת ספקות, מסכם ריברס לעצמו את מקרה ששון, אפשר שמרד זקנים יעשה רושם גדול יותר מאשר מרד הצעירים. המרד של סיגפריד ששון לא ממש הצליח לעורר רושם גדול.כך, במשפט קטן פה, כמה מלים שם, מבלי להיכנס לעמודים שלמים של הגות ובכל זאת לא בשטחיות, מצליחה פאט בארקר לנסח היטב ובצורה ברורה מאוד את כל מה שהיא מנסה להגיד בספר.הספר איננו על מה שנראה לעין בהתחלה. הוא איננו ספר על זוועות המלחמה, למרות שמתוארות בו כמה וחלק מגיבוריו סובלים מ תגובות נפשיות של הלם למה שחוו בקרבות ובחפירות. ולמרות זאת, הוא כמובן גם כזה.מבלי שהדבר נאמר אף פעם במפורש והוא מסתבר יותר לקראת סוף הספר הוא מתאר בדרכו הכתובה כה טוב את ימי המעבר מטיפול של רופאים שאינם מודעים לפסיכולוגיה של פרויד לכאלו שכבר משתמשים בה. צורת הטיפול של אלו המטפלים רק בגוף, למרות עינויי החולים לא נתפסה כאכזרית, אלא כדרך שהייתה מוכרת אז. ו-פרויד או פסיכואנליזה כלל אינם מוזכרים בשמם באף רגע בספר.בהמשך, בהתייחס לדמויות, הספר מעלה שאלת מוסר מוסווה. אם רופא נפש מטפל בפציינט שלו כדי למנוע ממנו מניעים של הרסנות עצמית, שואל את עצמו כשהוא מתחיל להבין, מה עושה הרופא כשהפציינט הוא חייל פגוע האמור לחזור אל ההרסני מכול המלחמה. לשלוח את אלו שכבר נפגעו פעם אל מוות בטוח כמעט.הספר כתוב בעדינות רבה בצורה כמעט שבלולית שחוט הדברים הולך סביב מרכז וכולו מסתובב מנושא לנושא. בארקר מהלכת בעדינות רבה בין המישורים השונים בהן עוסק הספר. מלחמה, התנגדות לה, השליטה של הרופא בחיי המטופל. התייחסות לגבורה, לגבריות, להומוסקסואליות וגזענות. דמותו של ששון יותר משהיא חשובה ביוגרפית נמצאת שם רק מפני שבמציאות הוא היה באמת אחד " החולים" הידועים יותר. והמנשר שלו הכה גלים ושייך להיסטוריה של הימים ההם, סיפורו מציב את מימד האמינות של הסיפור כאילו הוא באמת חלק מביוגרפיה אלא ששון הוא גיבור " סמלי" כזה שאפשר להשתמש בדמותו. ההומוסקסואליות שלו מוזכרת פעם אחת, ורק מפני שזו עובדה ביוגרפית שאכן היה הומוסקסואל. ששון יצא בחיים מן המלחמה וחי עד 1967. אוון שאם היה מאוהב בששון, דבר הנרמז במלה או שתיים נהרג במלחמה ההיא. היום אוון זכור כמשורר טוב יותר מששון, למרות ששון היה מדריכו בעולם השירה. את ההתנגדות של ששון למלחמה מנתח הרופא יותר כצורך הרפואי מאשר ערכי בלבד. המעברים הדקים בין פרקים פסיכולוגיים לעלילתיים נוגעים ללב ונותנים לספר איכות קריאה יוצאת דופן בדרכה. ושוב צריך להזכיר, למרות שהספר יצא לאור תחת הכותרת " הספרייה הפסיכולוגית החדשה" זה איננו ספר עיון. זה רומן ורומן ממש טוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן