אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עברית או אידיש? - על אהרון ויעל חבר


התמונה של אלי אשד

הסופר אהרון חבר
הסופר אהרון חבר

הצבר 

הסופר אהרון חבר הוא נציג וותיק של ארץ ישראל העובדת. הוא נולד ב-1937 בירושלים והצטרף בצעירותו לקיבוץ עין חרוד. לאחר מכן היה מדריך, סייר, כמו גם איש טבע וארכיאולוגיה.

אלא שלמרבית הצער הוא החליט לבסוף לנדוד מישראל לארה"ב, משם הוא מפרסם בשנים האחרונות טור אישי באתר רשימות, בו הוא מתייחס לתופעות שונות בחיי המדינה הכואבות לו. הוא פרסם, בנוסף, שורה של ספרים (חמישה עד כה) העוסקים בחייו כאיש צעיר בארץ ישראל של פעם, וכן בדמויות שמן הסתם מוכרות לו מניסיונו האישי. מאלה מעניין ביותר ספרו הראשון, "נעורים עד תום", המתאר את חוויותיו כאיש ההתיישבות העובדת וכמדריך בתנועת נוער. ספר זה יוצר את הרושם כי מר חבר היה בעברו הצבר המושלם. בין ספריו האחרים בולט "אלוהים לא היה פה", סיפורם של שני דורות מתיישבים, אב ובנו, בין התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, בגולה, ועד ימי מלחמת יום הכיפורים.

ספריו של אהרון חבר כתובים בסגנון אותו כמעט ואין למצוא עוד בספרות הצעירה, אך היה מוכר היטב בשנות החמישים, בכתביהם של סופרים כגון משה שמיר, אהרן מגד, נתן שחם ואחרים, סגנון הריאליזם הסוציאליסטי המתאר את חיי האדם ואת החברה הסובבת אותו בפרטי פרטים. והם אכן מתאימים מאוד לנושאים עליהם בחר מר חבר לכתוב. על חיי הצברים בארץ הזאת.

בעברו, כאמור, עסק בארכיאולוגיה, תחום עניין צברי מובהק.

הוא מספר:

"הארכיאולוגיה הייתה עבורי לחלק מרכזי בהכרתי את ארץ ישראל בנוסף ובמקביל לגיאוגרפיה, לחי ולצומח ולידיעת ההיסטוריה של העם היהודי והישראלי.

השתתפתי בסקר ארכיאולוגי של מדבר יהודה ומצדה בהנהגתו של שמריהו גוטמן (עוד לפני היות פרופ' יגאל ידין מעורב בעניין) כן השתתפתי כמתנדב בחפירות של האתרים הפרה-היסטוריים במערת כברהובנחל אורן בראשותו של פרופ' שטקליס.

שנים רבות עסקתי בהדרכת נוער תוך שימת דגש על טיולים ברחבי הארץ על מנת שיכירו את עברה, דרך הארכיאולוגיה וההיסטוריה, ואת ההווה והעתיד שלה דרך הכרת החי והצומח, ושל תושביה היהודים והערבים.

בגמר שנת לימודים אחת אצל פרופ' ידין, באוניברסיטה העברית בירושלים, החלטתי להעדיף את ההווה והעתיד ולהתרכז בלימודי כלכלה, מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.

לאשתי תואר ב. א. בארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שנים רבות עסקה בידיעת הארץ ובהדרכה. לימודי הארכיאולוגיה שימשו אותה בעיקר במסגרת היותה מדריכת תיירים מוסמכת. הייתה העורכת של הרבעון באנגלית של החברה להגנת הטבע, כן הקדישה זמן רב לאיסוף חומר למדריך לארכיאולוגיה של ירושלים (שלא ראה אור)."

נגד הצבריות בעד היידיש

ובאותה העת בה מפרסם מר חבר את ספריו אודות חייו וחיי צברים אחרים המתחנכים על התרבות הצברית העברית של ארץ ישראל המנדטורית ומדינת ישראל הצעירה, עוסקת אשתו, יעל, בארכיאולוגיה מסוג אחר - ארכיאולוגיה ספרותית. היא פרסמה לאחרונה ספר מחקר שבין השיטין נראה כמתקפה חתרנית על האידיאולוגיה שבבסיס הספרים של בעלה, אידיאולוגיית התרבות העברית. מדובר בספר "מה שחייבים לשכוח : יידיש בישוב החדש", ספר שיש בו משום ביקורת מובלעת קשה על הדרך בה נוצרה זהות זו על חשבון שפת האידיש.

הגברת חבר מראה בספרה כי בעת התפתחות הספרות העברית, שנחקרה היטב בישוב הארץ ישראלי, נוצרה גם ספרות אחרת ביישוב, ספרות באידיש, שהייתה אהודה מאוד ורחבת תפוצה. כך למשל, בין 1928 ו-1946, הופיעו בארץ ישראל לא פחות מ-26 קבצים ספרותיים באידיש, מהם, לטענתה, עולות זוויות ראיה ותובנות המשקפות גרסה שונה מן התיאור השגור בספרות העברית. ספרות עשירה ומוכבדת בכל קנה מידה, שהגברת חבר מקוננת על הדה-לגיטימיזציה שנעשתה לה בתקופת הישוב ועל השכחתה בידי המחקר. היא לקחה על עצמה לחלץ את אותה ספרות מן השכחה. וזאת היא עושה על ידי חשיפתם של מספר סופרים אידישאים מעניינים ביותר שפעלו בארץ ישראל ובמדינת ישראל, זלמן ברכות, אברהם ריווס וריקודה פוטש, שלדעת הגברת חבר בעצם השימוש שלהם בשפה ביטאו גישה חתרנית "אחרת" לגישה הסוציאליסטית/ריאליסטית ציונית המקובלת, מן הסוג שעליו גדל בעלה של הגברת חבר.

זו יוזמה מבורכת, אולם המסקנות אליהן הגיעה הגברת חבר במסגרת מחקרה מעוררות חשש כי הינן שגויות. לטענתה, השפה האידיש מתאימה יותר לבטא את "השוני" והגיוון בשפות המבטא את "האחרות" מאשר השפה העברית. אותם סופרים אידישאים אותם היא מביאה כדוגמא, שאכן הינם מעניינים לכשעצמם, מייצגים את האפשרות האחרת עליה וויתרה, כביכול, הספרות העברית.

זוהי טענה הנדמית מוקשה ביותר, משום שהגברת חבר מסתמכת רק על שלושה סופרים, שונים לחלוטין זה מזה, שעצם הקישור בינם הוא מקרי לחלוטין. ניתן לספק עוד עשרות דוגמאות של סופרים שעסקו בעברית באותם הנושאים בהם עוסקת השלישייה אותה מביאה הגברת חבר כדוגמא. גם הם היו בשוליים ונשכחו, לא פחות מהסופרים האידישאים אותם היא חושפת. האם מכך יש להסיק כי דווקא השפה העברית ייצגה את "האחרות" באופן מוצלח לא פחות מן האידיש?

הגברת חבר מקוננת על השכחת והכחדת השפה וזועמת על התעלמות המחקר מן הפעילות המגוונת של הספרות האידישאית בתקופת הישוב. היא רומזת כי יש בכך משום קשר שכחה מצד החוקרים וקובעת כי "נראה ש"דממה זועקת" כזאת בנושא מהותי כל כך צופנת בחובה אמביוולנטיות עמוקה ומתמשכת בעניין השפה, שנים רבות לאחר שהוכרע הנושא הכרעה מעשית".

ובכן, לא.

לא נעים לאמור, אך המחסור במחקר בנושא, שהוא אכן משווע, אינו מעיד על קיום קשר נגד הספרות האידישאית, אלא על כך שחוקרי הספרות העברית הם, ברובם, אנשים עסוקים מאוד שבאמתחתם שפע יצירות עבריות המיועדות למחקר, וכן על כך שחלקם כלל אינם יודעים אידיש. ואם כבר בשפות זרות עסקינן, מדוע רק אידיש? באותה המידה מן הראוי היה כי יחקרו גם ספרות לטינית, ערבית-יהודית וכיו"ב. (כותב שורות אלו, באופן אישי, היה מעוניין מאוד לחקור את יצירותיו של העיתונאי שלמה בן ישראל בשפה האידיש, שפורסמו בעיתונים אידישאים בחו"ל, העוסקות בהרפתקאותיהם של הבלשים דוד תדהר ודוד אלמוג. שניים מספרים אלה תורגמו לעברית, אך עקב חוסר היכרות עם השפה אין ביכולתי לבצע את המחקר. האם הדבר מעיד על השתתפותי הפעילה בקיום הקשר כנגד האידיש? מכל מקום, מדובר בנושא ראוי מאוד למחקר, ונשלחת בזאת קריאה לדוברי האידיש שבין החוקרים לבצעו).

הגברת חבר מלינה על העובדה כי השלטת השפה העברית על פני האידיש הייתה תהליך "כפוי" ולכן לא טבעי. כמקובל כיום בקהילה האקדמית, כותבת הגברת חבר מנקודת מבטם של המפסידים המדוכאים, דוברי האידיש, המרגישים מרומים ומובסים בידי קשר נתעב של כוחות הרשע, של אותם שהשליטו את השפה העברית הבזויה והשכיחו את האידיש העשירה, בת אלף השנים. נדמה כי הגברת חבר מכירה בעובדת השמדתה של התרבות האידישאית וכי המרירות מנחה את כתיבתה ומקשה עליה להבין, כתוצאה מכך, את אשר קרה. הגברת חבר רומזת כי חיינו, כולנו, היו טובים יותר אם היינו ממשיכים לדבר אידיש, שפה קוסמופוליטית יותר, מתוחכמת יותר מן העברית הקרתנית, הפשטנית ו"המאחדת".

ייתכן, אך מוטל בספק.

בארץ ישראל צמחה הקהילה דוברת העברית היחידה בעולם. אם לא היו דואגים לפתחה, לחזקה ולהחליש את השפעת השפה השלטת, האידיש, כי אזי הייתה הקהילה עלולה שלא לשרוד. יש לזכור כי בה בעת שבישוב היו מספר אלפים דוברי עברית, היחידים כמעט בעולם וברחבי העולם כולו, היו מיליונים רבים של דוברי אידיש. איש לא ציפה, כמובן, כי בתוך שנים ספורות ישמידו הנאצים מיליונים מהם ויהפכו את האידיש לשפה גוועת.

מנהיגיו הפוליטיים והאינטלקטואליים של הישוב לא נאבקו באידיש מתוך הנאה, סדיזם או שנאת האידיש. אחרי הכול, היה זה הדבר הקל ביותר בעולם עבור בן גוריון, שלונסקי וכל שאר להמשיך ולדבר אידיש, כפי שעשו מימים ימימה בביתם וכפי שהמשיכו לעשות גם בארץ ישראל, כפי שמראה הגברת חבר בפירוט בספרה. אם הם התאמצו כפי שהתאמצו ליצור תרבות חדשה, של דוברי עברית, כנגד הנטיות הטבעיות שלהם עצמם, הם עשו זאת משום שהיו להם סיבות טובות ומוצדקות ביותר לעשות כן. וראשית יש להבין כי המדיניות שהונהגה בישוב העברי בארץ ישראל נגד האידיש, אותה מתארת חבר ועליה היא מקוננת, הייתה מחויבת המציאות.

הבה ננסה לדמיין מציאות חלופית, בה האידיש נשארה שלטת כשפת הקהילה היהודית כאן - האם הייתה עובדה זו הופכת אותנו נכונים יותר לקבל זרים ו"אחרים", כפי שרומזת הגברת חבר בספרה?

כלל לא. המזרחים, במקרה כזה, לא היו מוכנים, בצדק, להתאחד או לשתף פעולה עם האשכנזים, שכן מה להם ולדוברי האידיש האלה ? במקרה כזה היו להם קשרים חזקים יותר עם הערבים שסביבם. הם היו יכולים למצוא שפה משותפת, תרתי משמע, תרבות משותפת, ולכן גם יעד משותף אך ורק עם דוברי העברית. אם הייתה מוקמת כאן מדינה של דוברי אידיש, כי אז בבוא היום או כבר מיד באותו היום, הייתה קמה תנועת "זהות מזרחית" חזקה לאין ערוך מן הקיימת כיום, כל דובריה היו משתוללים ומלינים כי דוברי האידיש כובשים אותם ומשעבדים אותם, ומה להם ולאותם אשכנזים אידישאים פולשים, שהם עם אחר. התנועה חסרת החשיבות במציאות שלנו הייתה יכולה להפוך בקלות "במציאות האידישאית" לקבוצה בעלת השפעה בחברה. זה עלול היה להגיע לכדי מלחמת אזרחים .

אלא שבן גוריון ועמיתיו לא רצו לראות בספרדים, במזרחים ובתימנים עמים אחרים (כפי שאולי רוצים לראות בהם אנשים כגון שטרית ולאור כיום). הם רצו להתאחד ואת זה אפשר היה לעשות רק דרך העברית. בשל אותם שיקולים ארוכי טווח, צדקו, לעניות דעתו של כותב שורות אלו, אותם מנהיגים וסופרים ציונים, כשעסקו בהשלטת השפה העברית בארץ ישראל. רק בעזרתה ניתן היה להקים כאן מדינה יהודית.

בסך הכול כתבה הגברת חבר ספר מעניין ומיידע שהינו בגדר חובה לקריאה לכל מי שחקר התרבות האידישאית הוא מעניינו. היא חשפה מספר סופרים בלתי ידועים מעניינים ביותר. כאמור, קשה לקבל את גישתה, המבטאת מגמה אופנתית ועכשווית בעולם האקדמי, אך ספרה מלמד רבות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד