אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטעם 9 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית


התמונה של דן לחמן

מטעם 9 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית. עורך יצחק לאור.
מטעם 9 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית. עורך יצחק לאור.

הדבר הראשון שבלט לעיני בחוברת היא העובדה שהפעם אין שום מאמר של יצחק לאור בתוכה. לטוב ולרע תמיד מסקרן מה יכתוב, ואם הוא כותב על ספרות הרי שאותי לפחות זה מעניין כפליים. אך: את החוברת הוא פותח בשני שירים של ברטולט ברכט. הראשון נראה מפתיע בכתב העת הזה. לכאורה שיר שאינו מתאים ברוחו למקום. "סתם" שיר אהבה. השיר השני בהחלט מצדיק את הכנסתו כחלק מהרעיון הרדיקלי. בזמנים חשוכיםלא יגידו: כאשר רעד עץ האגוז ברוחאלא: כאשר הסיד דיכא את הפועליםלא יגידו: כשהילד הקפיץ אבן שטוחה על פני הזרםאלא: כשהתכוננו למלחמות הגדולות.לא יגידו: כשהאישה נכנסה לחדראלא: כשהמעצמות התלכדו נגד הפועלים.אבל לא יגידו: הזמנים היו חשוכיםאלא: מדוע משורריהם שתקו?והריי לנו פתיחה נאותה למסע הדי מטלטל אני חייב לומר מן ההתחלה, שהגיליון החדש לוקח אותנו אליו. יש בגיליון הרבה שירים של משוררים חלקם חדשים וחלקם מוכרים יותר, אליהם לא אתייחס הפעם ואין לי אלא לסמוך על ביקורתו הראשונית של יצחק לאור בבחירתם. כמו כן ישנם כמה כמה וכמה סיפורים. ביניהם אחד של יעקב ישראל דה האן מהתקופה בה היה עוד משורר וסופר שעוד לא היה מראשי אגודת ישראל.רשימת המאמרים המעניינים במיוחד מתחילה בזה של ג'קלין רוז. מאמר העוסק בהתכתבות בין פרויד לבין ארנולד צוויג, אז גולה בחיפה. גולה מכיוון שלא התאקלם בארץ. בגרמניה סבל מהאנטישמיות, ספריו נשרפו, אך בארץ לא מצא את מקומות וחזר לגרמניה המזרחית.כשהיה בארץ התחיל לכתוב רומן על ישראל דה האן. הדמות ריתקה אותו. אותו משכיל הולנדי שבראשית דרכו היה עורך דין והגן על ז'בוטינסקי במשפט. התרחק מהציונות, הפך להיות חרדי, נעשה מנהיג פוליטי וקיים בסתר יחסי אהבה עם נערים ערביים. סופו שנרצח. בתחילה חשבו שעל ידי הערבים, אך מאוחר יותר הסתבר, וגם לארנולד צוויג שהתמלא אכזבה, שהיהודים, כנראה בראשות יצחק בן צבי, הם שרצחו את דה האן. בתחילת ההתכתבות כותב ארנולד צוויג ל-פרויד על תקוותו שתורת הפסיכואנליזה החדשה תשנה סדרי עולם. "אין לנו אלא להצר על כך, שאינך חש כי תורה שוקקת, דינאמית ומהפכנית כשלך, בשעה שתרד לעולם היא עתידה להגביר את חילה עד להכנעתו של אחרון כיסי ההתנגדות הסומים, אשר עלול העולם להערים דרכה"מכאן עוברת רוז לדון בדו המשמעות של המלה התנגדות. זו בעלת הקונוטציה הפוליטית, הנראית תמיד חיובית, התנגדות למשטר אפל, וזו בעלת המשמעות הפסיכולוגית. התנגדות לטיפול ולשינוי.

פרויד

זיגמונד פרויד

אפשר להבין מתוך ההתכתבות לא רק את הכבוד שחש צווויג לפרויד אלא את האפשרות שהיה מטופל שלו וכך הגיע להבין את תורתו ולהעריץ את המורה הגדול. פרויד מיטלטל בין שני מצבי רוח. ההסתכלות על הקורה בגרמניה מבחינה פוליטית, והמאבק על הנחלת תורתו. הצד הפוליטי מדכא אותו. עוטף אותו בעננה. כמו שקורא לזה צוויג, המקווה שרבו יחלים.פרויד יודע ששנאה איננה מלבה אהבה אלא להפך, שנאה נוספת וגדולה יותר. הוא איננו ציוני ומעדיף לחיות את שנותיו האחרונות באנגליה. ארנולד צוויג נותן לפסיכולוגיה של פרויד מעמד נבואי. "המאבק שאתה מנהל" כותב צוויג לפרויד, "כמוהו כמאבק שניהלו הנביאים נגד קשיות ערפן על אומותיהם".ג'קלין רוז מביאה ציטוט מהספר "שמעתי את בנות הים שרות" העוסק בחייו של אנליטיקאי, בסצנה מסוימת יושבים כמה מגיבורי הספר "ודנים במצבור של העולם אחרי הקטסטרופה (ה11.9) ואחת הדמויות אומרת :"הסיבה התת מודעת המביאה בני אדם להילחם זה בזה, כדרך שמעצמה מתנפלת על ארצות חלשות יותר או כדרך שישראל מתמידה בשליטתה על הפלסטינאים היא התענוג הגלום בשנאה.... התענוג הגלום בשנאה מאפיל על תרומתם האפשרית של קשרי ידידות לאינטרס הלאומי"בשל שנאה מהגר ארנולד צוויג לפלסטינה וזיגמונד פרויד ללונדון. ובין לונדון לחיפה הולכת ומתמשכת חליפת מכתבים העוסקת בתכנים רבים, בפשיזם, ונושאים חברתיים פוליטיים אחרים. הלאומנות היא הצורה המובהקת ביותר של התנגדות למכאובי התובנה הפסיכואנליטית, היא מניחה לאומה להתמסר בלא מעצורים לאהבתה לעצמה.המאמר הולך ונמשך ומתאר עוד מחליפת המכתבים דעותיהם ואישיותם של השניים. באחרית ימיו, כשהסרטן כבר פשה בגרונות, מציע פרויד לצוויג שהתעוור, להקריא לו את חיבורו האחרון "משה כאדם" - "אני מדמיין את עצמי קורא את הספר בקול באוזניך, למרות העיוות שחל בקולי" וכך אחרי ניתוח חלקים מתורתו של פרויד, מחייו של צוויג, אחרי הכישלון בארץ, האימה מהאנטישמיות, שני הזקנים הללו מושיטים , בכתב, האחד לשני יד מבעד למפלתו של הגוף.

אילן פפה, מההיסטוריונים החדשים האנטי ציוניים, היה מעורב ועורר רעש בעבודת דוקטורט בהנחייתו שעסקה בטבח ערביי טנטורה במלחמת השחרור. כאן הוא בא במאמרו לבדוק ולהסביר את הקשר בין הנוצרים הימניים לישראל.כהיסטוריון, הוא מתחיל ברגע שאצלנו לא מדברים עליו. ב 24.בפברואר 1948 חצי שנה אחרי החלטת החלוקה באו"ם, אחרי שכוחות ההגנה החלו במבצע טיהור אזור קיסריה והכרמל, באותו מקום מש בו ניתנה ההכרה בחלוקת המדינה על ידי ארצות הברית, נשא וורן אוסטין, שגריר ארצות הברית באו"ם, נאום בו הכריז כי יש לבטל את ההסכמה לחלוקה משום שזו מביאה לחורבן. הוא הציע להקים משטר נאמנות בינלאומי עד שייווצר מצב טוב יותר ואחרי מחשבה מחודשת. המנהיג הציוני אבא הלל סילבר הגיע ל-טרומן, אחריו הגיע חיים ויצמן לדבר עם הנשיר. טרומן, ספק ברצינות ספק בצחוק אמר "שמרו אותי מפני המשוגעים האלה". איש לא יכנס יותר לנשיא ארצות הברית ויצרח עליו. זה הרגע בו נולדה זכות השיבה. מדיניות שארה"ב לא חזרה בו ממנה, אלא שהמלחמה הקרה הורידה את הלחץ מבן גוריון. ב1953 דרש אייזנהאור להחזיר שלוש מאות אלף פליטים או כאלה שברחו. לכך הצטרף הרעיון של ניצול מי הירדן. אמריקה הכריזה על ביטול כל הסיוע לישראל.משם הוא חוזר ל1810 שנה בה נתוודע לאחוות אחים בבוסטון שמטרתה להביא את בשורת האל ומשיחו למזרח התיכון. אותם מתנדבים ראשונים נחשבים לאלה שהביאו את המודרניזציה הראשונית לחיי הערבים, ושתי האוניברסיטאות האמריקאיות, זו שבבירות וזו שבקהיר, הן תולדה של פעילות זו. ב1853 נבנה בית ספר מיסיונרי (מול הסינמטק של היום), היום קולג' אמריקאי שהיה נוהג לתלות שלטים בשבח ארץ ישראל השלמה.בעוד הדיפלומטיה האמריקאית דיברה נגד "שיבת היהודים". "על היהודים ללמוד כי מקומם בעולם לא ייקבע על פי הבטחתו של אברהם לפני אלפיים שנה אלא על פי התנהגותם העכשווית" כתב הקונסול האמריקאי בירושלים. יש סכנה ביצירת זיקה בין היהודי המודרני לדמויות הרומנטיות בתנ"ך.לא כך חשבו המיסיונרים. הם קיוו לשנות את דרך האמונה המוסלמית וכשנכשלו פנו לכיוון תמיכה ביהודים. זו תחילת מסורת החיבור בין המיסיונרים לישראל.

הקמת של המדינה היהודית הייתה להוכחה הניצחת כי החל מימוש התכנית האלוהית. שיבת היהודים כשלב ראשון, התנצרותם של היהודים בשלב השני וישו יחזור בשנית בשלב השלישי."אחרי שיישטף דם הנופלים בקרב מגידו, יכרעו ברך מליוני היהודים בפני ישו השב הביתה" אמר מטיף נכבד מטקסס "לא חשוב מה ישראל עושה, אלוהים רצה שכך יקרה". אמר אחר והניח את היסוד להתקרבות הגדולה.עד 1978 היו הקשרים בין ישראל לפונדמנטליסטים הללו על אש קטנה. ב1978 בגין ושליחו נתניהו הצהירו על נכונותם להדק את הקשרים. תוך התעלמות מהאנטישמיות הסמויה באמונתם, המדברת על מה שיקרה ליהודים שלא יתנצרו בבואו של ישו. ברשות ישראל נפתחה תחנת טלוויזיה נוצרית בדרום לבנון וכך יכלו בזמנו לראות בין סרטי קולנוע תמימים תכניות דת וסרטים על שובו של המושיע. הלובי הפרו ישראלי איפא"ק הפך לגוף משתף פעולה עם הדמוקרטים, הנוצרים לחצו על הרפובליקנים.על התזה עצמה, ההתקשרות וסכנותיה צריך לקרוא את מלוא המאמר הלא קצר והמביא הרבה מקורות ומתעמק בקשר שבין הנוצרים הציונים וההשפעה שלהם על המדיניות הישראלית הפנימית והאמריקאית. גם מתנגדים יפיקו איזו הבנה שבדרך כלל מנסים לא לחשוב עליה.למאמר מעניין מאוד העוסק ביחסים המורכבים בין ז'אן לוק גודאר ו-קלוד לאנצמן ויחסם לדימויי השואה בקולנוע קוראת ליבי סאקסטון "שניהם שונאים את ספילברג". כש-ז'אן לוק גודאר ראה את סרטו של קלוד לנצן - שואה הוא אמר "זה בכלל לא הראה שום דבר" כך פותחת ליבי סאקסטון את המאמר.משם תצא לנתח את העמדות הסותרות של שני היוצרים האלה ויחסם את האימז' הקולנועי. בעוד שקלוד לנצמן העמיד מצלמה סטאטית מול האנשים שראיין, גודאר עסוק, בעיקר בסדרה החשובה שלו על ההיסטוריה של הקולנוע בעירוב של אימאז'ים בעריכה. ולמרות הביטול של לנצמן, ז'אן לוק גודאר מצטט ומראה קטעון מהסרט "שואה" באחד הפרקים בסדרה המצטט את מה שגודאר חשב שצריך להזכיר בהיסטוריה המדוברת שלו.ז'אן לוק גודאר מעורר שאלה על משמעות האסטטיקה והאתיקה בדיבור הקולנועי על השואה. לדעתו הקולנוע חייב להראות. זה ענינו של הקולנוע. התמונה, הסמל, המראה. ביקורתו של גודאר על קלוד לנצמן ניתקה כל קשר אפשרי ביניהם. אדורנו אמר שאסור להתעסק בשואה בדרך אמנותית. גודאר חושב שאי אפשר לייצג את מחנות ההשמדה בקולנוע. גם קלוד לנצמן איננו מראה מחנות. המרואיינים מדברים ולא תמיד באופן ישיר על מה שהתחולל מול ביתם. לוא רק יכול היה הייצוג האבל של מחנות ההשמדה לאפשר למדיום הקולנועי את ה"גאולה" האתית אותה הוא מבקש, כיצד היה נראה במקרה כזה, אותו קולנוע גואל ובאיזו מידה היה שונה משואה של לנצמן" שואל גודאר.

הקולנוע עומד למשפט ונמצא אשם בכישלונו למסור עדות ברגע הייסורים. בעיני גודאר המדיום נושא אשמה כפולה. לא רק "ששכח" לצלם את מחנות הריכוז, אלא נכשל להבין כי הכריז בעצמו על בואה הקרב של האלימות הפראית.מאז יצא לאקרנים ב1985 הסרט שואה של קלוד לנצמן, גודאר טוען שלא ייתכן שהגרמנים שתיעדו כל צעד שלהם לא תיעדו בעצמם לא רק מחנה ריכוז, אלא גם מה קורה בחדר גזים ברגעים האחרונים. אותו "גלגל סרט ארור" שז'אן לוק גודאר בטוח שהוא מוסתר אי שם ורק הוא יהיה העדות היחידה האמיתית. נוראה ככל שתהיה לצפייה. קלוד לנצמן חושב שאין ובלתי אפשרי שיהיו צילומים כאלה.הגלגל החסר הופך להיות הנעדר הממשי. אך ישנם ארבע פיסות צלולואיד המנציחות את המחנות הפכו את השואה לנראית וגורמות לממשי להראות. ליבי סאקסטון הולכת ומנתחת את הבדלי הגישות וחילוקי הדעות שבין השניים הללו, אך בסופו של דבר היא מגיעה להסכמה של שניהם בהתנגדותם ל-ספילברג ודרך התמודדותו עם השואה דרך רשימת שינדלר. לא צריך להיות שמאלני קיצוני ורדיקאלי כדי ליהנות מאסופת המאמרים המאלפת הזאת. מהשירים ומהסיפורים, עליהם לא התעכבתי הפעם. גיליון רב עניין.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן