אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמעון אדף / הלב הקבור


התמונה של אלי אשד

הלב

הלב הקבור / שמעון אדף. הוצאת אחוזת בית

היוצר הרב תחומי שמעון אדף יצר בספרו הרביעי "הלב הקבור" עולם פנטסטי המבוסס על מקורות יהודיים שונים מתקופת התנ"ך ועד לימי הביניים ו-ברוך שפינוזה. עולם שבו שפת השירה או שפת הביניים היא הכלי החזק ביותר הקיים לעיצוב העולם ולשינויו והמשורר או המכשף הוא האיש החזק מכולם. להלן כתבה מיוחדת לרגל מלאת 15 שנה לכניסתו של שמעון אדף לעולם הספרות שלנו.

טרנד חדש מופיע בספרות המקורית העברית, טרנד סיפורי הפנטזיה. ולאחרונה צץ בטרנד זה "תת-טרנד", חדש עוד יותר, של פנטזיה המבוססת על נושאים יהודיים. ומן הסתם כמו כל טרנד הוא ילך ויתחזק בשנים הקרובות ככל שירכוש יותר ממרכזיות, שהרי אין דבר המצליח יותר מההצלחה תקשורתית במיוחד עתה שהטרנד הוכרז במקומות שונים ואצל מבקרים שונים כמו נועה מנהייםו-יובל אביבי שתעודד עוד ועוד סופרים לשלוח בו את ידיהם זה לאחר שבשנים האחרונות ראינו כמה וכמה ספרי פנטזיה שהתבססו על פנטזיה הנוסחתית הכללית מבית מדרשו של טולקין אך לא זכו הצלחה רבה ביקורתית ותקשורתית.הטרנד הנוכחי ראשיתו ככל הנראה בספרו של חגי דגןעל ה"מיתולוגיה יהודית" הנראה כמקור השראה ברור. בין כותבי הטרנד ניתן למצוא את הגר ינאי בספרה שהוא רק הראשון בסדרה "הלווייתן מבבל".את חגי אברבוך שפרסם קובץ סיפורי פנטסיה חדשיםגם עם אלמנטים יהודייםבשם "קליידוסקופ", את לביא תדהר שמחבר סיפורים מסוג זה באנגלית, ואת שהרה בלאו שפרסמה בימים אלו ספר כזה בשם "יצר לב האדמה" על גולם ועל היוצרת שלו. ואני מנחש שהרשימה רק תתרחב בעתיד וכבר זה הקרוב. אבל דומה שהיוצר הבולט ביותר שעסק בטרנד זה עד כה (כמובן אין לדעת מה יקרה בעתיד) הוא שמעון אדף שערך את "הלוויתן מבבל" ובמקביל יצר ספר משלו בז'אנר את "הלב הקבור". וזהו בהחלט ספר מעניין מאוד ,אחד הספרים המקוריים היותר מעניינים שקראתי בזמן האחרון.מכיוון שממש בעת פרסום כתבה זאת מלאו 15 שנה בדיוק לפריצתו המדהימה של שמעון אדף ככוכב חדש ובוהק בשמי הספרות העברית בראשית שנת 1992, נסקור תחילה לרגל התאריך את הקריירה שלו ואת שאר יצירתו.היוצרלא רחוק מכאן יכול להיות כל מקום בארץ שם נולדתי תחת שמי תמוז המותכים ...הייתי רוצה להאמין כי אי שם גמעה ציפור את השחר של טרם היותי וצווחת או כוכב מלובן נדלק לסמן את בואי ( אוטוביוגרפיה " בתוך המונולוג של איקרוס ע' 77 )

המונולוג

המונולוג של איקרוס/ שמעון אדף. הוצאת גוונים

שמעון אדף אינו סתם סופר משורר "רגיל" (אם בכלל יכול להיות דבר כזה בתחום שבו כל אחד הוא אינדיבידואליסט קנאי). שמעון אדף הוא סוג של "תופעה" ספרותית וההצלחה של אדף מעוררת קינאה, שכן הוא הצליח במגוון עצום של תחומים. הוא האיש משדרות, עיר הספר הנידחת בעבר ומוכת הקסאמים דהיום שהוכיח הלכה למעשה שהוא יכול להצליח גם במרכז בתל אביב. הצלחה רב תחומית כמשורר וכסופר וגם כמוזיקאי, תמלילן, מלחין, גיטריסט וזמר עם להקת רוק משלו "האצולה" שהוציאה את הדיסק "צורך" ב- 1996. הוא גם יצר תוכנית טלוויזיה על הנושא הרייטינגי תמיד של סקס בישראל (ביחד עם האמן יאיר גרבוז ו-אורנה בן דור מפיקה הידועה לשמצה ביחסה לתחקירנים) בשם "דו"ח אינטימי. ופרט לכך הוא שימש במשך תקופה ככעורך ראשי של הוצאת כתר. כמה אנשים נוספים כאלו שמעוררים תשומת לב בכל כך הרבה תחומים של יצירה כבר יש? לא הרבה, אפשר לספור אותם על אצבעות כף יד, ובוודאי לא כאלו עם רזומה של נער פרובינציה נידחת כמו שמעון אדף שבא מסביבה שלא קיבלה במאור פנים את תחומי התרבות שבהם הוא עוסק כיום.לפני ששמעון אדף החל את הקריירה הספרותית שלו הוא למד בישיבה של ש"ס ובתיכון דתי. בשלב מסוים הוא הוכר כמחונן ונשלח ללמוד ביולוגיה במכון וייצמן ולאחר מכן במגמה לפיזיקה-מתמטיקה בתיכון באשקלון בשינוי תוכנית לימודים דרסטי מאין כמוהו. לאחר מכן נטש את הדת והפך לחוזר מתלבט בשאלה.דהיינו שמעון אדף הוא אחד האנשים המעטים יחסית שעברו הן החינוך דתי חרדי והן את החינוך המדעי החילוני. ותיאורטית לפחות הוא מכיר "מבפנים" את שתי שיטות החינוך והחשיבה השונות מאוד זו מזו, החילונית מדעית והדתית הלכתית –מיסטית. את שתי שיטות החשיבה הללו משולבות עד ללא הכר ניתן למצוא ביצירתו "הלב הקבור".

בדידותו של חוני היא בדידות המשורר היא בדידות הנביא היא בדידות בעל הסוד ,לא לבד ובכל זאת בודד מאוד ....הוא פוחד שמה חזה את הקו המפריד בין מציאות ושירה כל משוכת גדר או בקבוק מנופץ או ענן תועה (מלבד האדמה הבקועה ) נדמים לו כשיר. ( מתוך "חוני " שירו הראשון של אדף במאזניים ינואר-פברואר 1992. )

גיליון ינואר-פברואר של "עיתון 77" גיליון 15 השנים לקיומו של כתב עת זה ,עם שיריו הראשונים בדפוס של שמעון אדף.

גיליון ינואר-פברואר של "עיתון 77" גיליון 15 השנים לקיומו של כתב עת זה ,עם שיריו הראשונים בדפוס של שמעון אדף.

שירה הוא החל לכתוב בגיל 16 והחל לפרסם עוד כאשר היה בצבא בן 19 בלבד. הצלחתו (עד כמה שאפשר להשתמש במילה כזאת לגבי משורר בימים אלה) הייתה מיידית. שיריו הראשונים פורסמו במקביל באותו החודש חמש עשרה שנה בדיוק לפני פרסום כתבה זאת בשני כתבי העת הספרותים הבולטים של התקופה. בגיליון ינואר פברואר 1992 של "מאזניים עם השיר המרשים "חוני" ואת שירי "אוטודיאגנויזיה" בגיליון ינואר פברואר 1992 של עיתון 77 (שבצירוף מקרים היה גיליון חמש עשרה השנה של כתב עת זה). הישג הפרסום הכפול של שיריו הראשונים בשני כתבי העט הבולטים של הזמן הוא עד כמה שידוע לי חסר תקדים למשורר מתחיל כלשהו. (לשם השוואה: משהו דומה אך לא מקביל בדיוק קרה עם אתגר קרת שסיפוריו הראשונים פורסמו בגיליון ספטמבר 1990 של עיתון 77 וחודשיים לאחר מכן בדיוק בגיליון נובמבר 1990 של מאזניים). אפשר לראות בזה צירוף מקרים מדהים אבל אפשר לראות בכך גם הכרה של שני העורכים יעקב בסר מעיתון 77 ושל העורך ממאזניים בכישרון מיוחד של שמעון אדף.השיר הראשון שאותו פרסם שמעון אדף ב"מאזניים היה כאמור "חוני" (סביב דמותו של החכם הידוע חוני המעגלששקע בשינה וכשהתעורר מצא שהוא נמצא עשרות שנים בעתיד). שמעון אדף עצמו אינו מחבב שיר זה. מן הסתם הוא רואה בו שיר בוסר, ולא טרח להכליל אותו בקבצי השירה שלו אבל אני מחבב את השיר הזה מאוד ואני מוצא שניתן למצוא בו הרבה מן המוטיבים הקבועים שלו בצורה עוברית....אולם דווקא חשיבותו של מנגנון ומיתולוגיזציה בהסברת תהליכים היסטוריים מוכיחה כי האדם זקוק נואשות למיתולוגיה מן הבחינה הרגשית והקוגניטיבית, ולא לכזו השאובה מן העבר הקרוב, כי אם למערכת של סמלים וכוחות שעקבותיה עבדו בערפילי הזמן". (קטע מתוך מסה דמיונית "מסה כנגד הצילום" שקטעיה מפוזרים בספר השירה "מה שחשבתי שהוא צל הוא הגוף האמיתי").בשיריו הבאים הרבה שמעון אדף לעסוק בנושאים מהמיתולוגיה היוונית בדמויות כמו דדאלוס, איקארוס, אורפיאוס, אדיפוס ו-קסנדרה ומההיסטוריה (כמו בשיר שלא כונס בספריו על המלומדת היוונית הידועה היפטיה) והם זרועים בהתייחסויות למשוררים וסופרים ידועים כמו בודלר ו-אלבר קאמי לצד שירים שונים שעוסקים עיירת הולדתו שדרות וברגשותיו האמביוולנטיים מאוד כלפיה. שירי שדרות שלו הם שזכו לתשומת הלב הגדולה ביותר מהביקורת. אולי משום שציפו שמשורר כמו שמעון אדף יכתוב בצורה הטובה ביותר על מה שהוא מכיר אישית. היו שטענו שבנוסף לכל המיתוסים הקדומים שבהם עסק שמעון אדף הוא גם יצר בשירתו מיתוס חדש משלו, מיתוס של העיר שדרותשהקשר שלו למציאות הוא רחוק ביותר. אבל זאת כמובן הפריביליגיה של המשורר. בן 25 הוא פרסם ספר השירה הראשון שלו "המונולוג של איקארוס" (גוונים 1997) וזה הוכנס היישר לתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים כספר חובה (כמקבילה למה שקרה עם קובץ הסיפורים של אתגר קרת).

ספרו השני גם הוא ספר שירה היה "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי " ( כתר 2002). ספר השירה הנ"ל יצא (אולי בפעם הראשונה בתולדות המולות העברית) בצירוף תקליטור שבו שמעון אדף הלחין ושר שישה מהשירים וכעדות נוספת וברורה לרבגוניותו. את השירים השונים בספרים מלווים קטעים ממסה שאולי לא הושלמה ואולי לא נכתבה מעולם "מסה נגד הצילום" ושבה דן שמעון אדף בצורך במיתוס וככל שקדום יותר כך עדיף. את המיתוס הזה יצר שמעון אדף לבסוף בספרו הרביעי. אבל בספרו הבא הוא חזר לחיים העכשוויים אם גם מצד מאוד לא קונבנציונאלי שלהם.

בלש תרבות הרוק

שמעון

שמעון אדף / מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי הוצאת כתר.

שמעון אדף חובב גם של קומיקס ומדע בדיוני ופה ושם בין שיריו יש כאלה שמבוסס על מוטיבים מיצירות סופרי מד"ב כמו זילזני, בסטר ו-לה גווין. מלבדם הוא מתעניין מאוד גם בספרות הבלשית. בשלב מסוים הוא עמל על עבודת תזה על נושא ספרות הבלשים במאה ה-19, עבודה שאני הייתי מתעניין לקרוא אותה אך לא השלים אותה מעולם. במקום זה כתב ספר בלשים משלו.ספר הבלש שלו "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" ( כתר 2004) הוא לדעתי אחד הטובים ביותר שהופיעו בעברית לכל הפחות שווה ערך למיטב של שולמית לפיד ( מקומון ,התכשיט ) ו-בתיה גור (מוות בחוג לספרות) ובעיצוב דמות הבלש מתקרב אפילו לספר הבלשים המקורי הטוב בכולם "אדוניס" של אריה סיון שעוסק בבלש בארץ ישראל של שנות השלושים.העלילה עוסקת בחקירת התאבדות מרצה פופולארי שנוי מאוד במחלוקת בגלל השקפותיו האנטי מוסריות בחוג לפילוסופיה מודרנית (מין טיפוס דמוי הפילוסוף השנוי מאוד במחלוקת משה קרוי שאולי שימש כהשראה לדמות) ורצח זמרת ויוצרת נחשבת ביותר בסצינת הרוק שנרצחה תוך כדי שלב מוקדם של העבודה על האלבום השלישי שלה שלו מצפים כולם בסקרנות מרובה ואגב כך חושף הבלש מאבקים וסכסוכים פנימיים שונים וארסיים מעין כמוהם במגדל השן של העולם האקדמי של החוג לפילוסופיה מודרנית מחד ובעולם הארצי הרבה יותר אבל הארסי לא פחות של סצנת הרוק המוזיקלית.העלילה מעניינת במידה אבל לא יותר מכך, כמו ברוב ספרי הבלשים היא זניחה ונשכחת מיד בסיום הקריאה. הצלחתו של הספר נובעת לא כל כך בגלל העלילה הבלשית הסטנדרטית כמו בגלל הדמות של הגיבור אליש בן זקן שאני מחבב אותו מאוד.זהו איש העיר אשקלון יוצא דופן שהתנחל בעיר הגדולה תל אביב בלש שהוא בזמנו הפרטי אקדמאי כושל בחוג לפילוסופיה מבקר נחשב במקומונים וחוקר והיסטוריון תרבות הרוק המודרנית בישראל, הבלש הנ"ל פרסם ספר פופולארי "השמיים הם אבק" על נושא זניח שאיש לא העלה בדעתו לעסוק בו ברצינות לפניו לסצינת הרוק הישראלי בשנות השמונים והתשעים, כמעין שבו ניתח את עלייתה וירידתה של סצנת התרבות הפופולארית הישראלית והקשר ההדוק והסימביוטי שלה עם המקומונים ועל דילדולה של הרוח הישראלית וגוויעתה של התרבות הצעירה וכתוצאה הפך לאיש מוקצה בתחומו. בן זקן הוא מתבונן מוכשר בחיי אחרים אבל חסר ישע כמעט לחלוטין בטיפול בחייו הפרטיים שלו (שהם בגדר לא קיימים). זוהי דמות מרתקת, וכמו הבלשים הגדולים באמת של הספרות דמותו היא מרתקת הרבה יותר מכל האנשים והתעלומות שאותם הוא חוקר. יש לקוות ששמעון אדף יחזיר את הדמות המעניינת הזאת בספרים נוספים . המלך הנצחי

מתחת לגשר נבטים מלכים מתים הם רוצים רק לתקוע גבעול ובחיוך המשונן ולצוף עם הזרם עכשיו ומשהיו לנתינים בקיסרות אחרת אפילו את זה ידם אינה משגת . כן קל להבטיח נצח ,באביב קצר הזה המתגשם סביב אכילאות (אביב קצרצר מתגשם סביב האכילאות עכשיו,גיליון 58, 1992)

שמעון

שמעון אדף / קילומטר ויומיים לפני השקיעה הוצאת כתר 2004.

לאחרונה פרסם אדף את ספרו הרביעי "הלב הקבור" ספר שמבחינות רבות הוא יצירתו השאפתנית ביותר עד כה ונראה כמבוסס על עבודת מחקר מדוקדקת. הסיפור של אדף נראה כסיפור שנמצא במחשבתו מזה זמן רב ,גרעין שלו נמצא בכול אופן כבר בשיר שפרסם ב-1992 ) והוא מבוסס על קטע מוזר בספר בראשית שאכן נראה כלא שייך לכל מה שסביבו ומעורר פליאה.גיבור הסיפור הוא ילד בן 11 (!) בשם אמיר מורטל (רמז ברור לבן אלמוות באנגלית) שחי בעיר נידחת דמויית שדרות שבה שום דבר לא קורה .לפחות לא עד שאמיר מתחיל לחלום חלומות מוזרים ומגלה בעצמו כוחות כישוף שלא ישוערו ויוצא למסעות בעולמות ויקומים אחרים. מתברר לו ושהוא נרדף בידי "אמרפל", ישות בת אלמוות. אותו אמרפל אנו מגלים הוא בן מלאך נופל שפעם הובס ביחד עם אחיו בקרב כמתואר בצורה אניגמטית מאוד בתנ"ך בבראשית פרק י"ד.הקרב התנהל בין אברם אבינו ו-318 "חניכים" וצבאותיהם האדירים של ארבע מלכים אדירים מהמזרח ובראשם מלך שנער אמרפל ( שכפי ששמעון אדף מספר לנו יש שמזהים אותו עם המלך המפורסם מהמקרא נמרוד, שנודע כגיבור ציד) שיצאו כנגד חמשת מלכי "עמק השדים" (ובהם מלכי סדום ועמורה) נאבקו נגד עמים בעלי שמות מוזרים כמו רפאים, זוזים ושדים והאימים. תוך כדי המאבק הם שגו שגיאה גדולה מאוד ושבו את אחיינו של אברם את לוט . אברם אבינו שסירב לעבור על כך על סדר היום הביס את כל אותם מלכים אדירים בצורה לא ברורה לחלוטין בסצנה שהיא ללא ספק האניגמטית ביותר בתיאור חייו בספר בראשית ושמכל בחינה נראית כלא שייכת לתיאור כחייו כמגדל בקר וכגר נודד ברחבי ארץ כנען ושלכן היא מעוררת סקרנות מיוחדת. שמעון אדף מרחיב את הסיפור התנ"כי מעל ומעבר למה שהעלו על דעתם גם יוצריה מדרשים וחושף לנו שאמרפל ואחיו המלכים היו בניו של מלאך נופל שקיבלו ממנו כוחות כישוף אדירים שבעזרתם תכננו לשלוט בעולם כולו . אך לרוע מזלם נתקלו במכשף אדיר עוד יותר באברם אבינו שגבר על כולם בכישוף ששלח אליהם ובעזרת "להט", החרב המתהפכת".

מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי. (רגרסיה מאת שמעון אדף) מכל המלכים האדירים הללו שרד רק אמרפל ששלח לקרב את צילו שהושמד במקומו. ובמשך 4000 שנה הוא זומם את חזרתו נשאר וכהוא עצמו זומם ומתכנן את חזרתו ולשם כך עליו לקבל את כוחותיו של אמיר מורטל גיבור הסיפור. כעת הוא מאיים להרוג את הוריו של אמיר אם זה לא יעקור את ליבו מתוכו ויקבור אותו. מעשה העקירה שולח את אמיר וחברתו טליה אל עולמות אחרים (או "גלגלים" כפי שהם מכונים בספר) ובהם מממלכת שנער המקראית כשהם מנסים למצוא דרך להביס את אמרפל הרשע לפני שימצא דרך לחזור ולאיים על העולם שלנו ועל עולמות אחרים בדרך אל מבצרו של אמרפל ארמון בלב "ממלכות האפשר" שבהם מבקרים במגוון של "גלגלים" כאלה עליהם להתגבר על "אחותופל" שליחתו של אמרפל מכשפה המורכבת מחלקי כמה גופות (סצנה קצת קשה לעיכול בספר שלכאורה מיועד לבני נוער אבל זה בסדר בני נוער כיום רואים דברים רועים הרבה יותר בקולנוע בדי וי די ובאינטרנט).משהו בסיפור של הילד היוצא נגד שליט הרשע שנאבק בו עוד מלידתו מזכיר את סיפורי הארי פוטר המודרניים, וברור שמי שיצר את הדמות של אמיר שנרדף מלידתו בידי אמרפל קרא את ספרי הארי פוטר. הספר הוא אמנם פוסט הארי פוטר אבל המוטיב הוא למעשה קדום מאוד.וניתן למצוא אותו עוד במדרשים קדומים על אברהם אבינו שיצא להיאבק במלך נמרוד ואולי יש לראות באמיר גלגול מודרני של אברם (אם כי זה לא נאמר מפורשות?). אני בכל אופו מצאתי כחלק המעניין ביותר של הספור לא את העלילה שהיא שגרתית בסיפורי פנטזיה אלא את תפיסת העולם החבויה שמאחוריה.המשורר כמכשףבעולם המודרני הנוגע כולו בהתפוגגות של הכשף, הייתה השירה נושאת הלפיד האחרונה של הפורמולות המאגיות, של ההשבעות הקדומות, צירוף של צליל ומשמעות, פרוזודיה חודרת עצמות, מוסיקה הבוקעת מגרונותיהם של נביאים מטורפים, מעוננים ובעלות אוב, שומרי הסף של כוחות קמאיים, נושאות הכלים של רזים חשוכים. בדיון ואבדון –על ההתעקשות לכשף אצל אבידן מקרוב גליון 16 .מאת שמעון אדף היקום של שמעון אדף בסיפור "הלב הקבור" הוא העולם של המשוררים הפילוסופים מימי הביניים (ולא דווקא של המקובלים). אנשים כמו שלמה אבן גבירול ו-אברהם אבן עזרא שמצידם התבססו על התפיסות של הפילוסוף היווני אריסטו. הוא בנוי כ"גלגלים", ככל הנראה זהו יקום אחר (וניתן לנחש אם כי זה אינו נאמר במפורש שהוא רק אחד מני רבים) הבנוי פחות או יותר במדוייק כפי שהאמינו משוררי ימי הביניים שהעולם בנוי. מכיוון שזהו עולם שכפי שהוא מוצג אצל שמעון אדף הוא דומיין בידי משוררים והוא בנוי כפי שמשוררים חושבים שהמציאות צריכה להיות.ההיבריאות היו מילים בשפה שיצרו שבעת האמגושים ,שהייתה חיקוי לשפת המלאכים, ואיפשרה להם לדובב בעצמם חלק מכוחות הבריאה, להשליט בעזרתה את רצונם על המציאות, ליצור כשפים איומים. והשפה הזו נשכחה, יצירי אנוש לא יכלו לזכור את המילים שבה, את ההיבריאות משני הסוגים. (הלב הקבור ,ע' 230 ) בעולם הבדיוני של שמעון אדף מילים הן אלו שבוראות את המציאות והן אלו שיכולות גם לשנות אותה, מעט, הרבה או מן היסוד. מי שמסוגל ליצור שירים ברמה גבוהה הוא גם מי ששולט באחרים וגורם להם לראות אתה מציאות בדרך בה הוא רוצה שיראו אותה ויוצר בכל משמעות חדשה ומציאות חדשה ועולם חדש. שפת השירה עבור שמעון אדף היא גם "השפה הגבוהה" שהיא שפת כישוף. ואותה הוא מכנה בספר "שפת הביניים" למעשה שפת הביניים היא מטאפורה לשירה בכלל....מתי שהוא בשחר הזמנים למדו בני האדם מעט משפת המלאכים והתחילו בנסיונות משלהם ליצור מילים חדשות ,להוסיף בעזרתן בעלי חיים וצמחים ורעיונות לבריאה .הספר אומר שיש זנים של יצורים ופרחים ועצים ומושגים שבני האדם יצרו בעזרת השפה הזו. המילים שמדברות אותם מרכיבות את שפת הביניים. (הלב הקבור ע' 167) "שפת הביניים" או שפת הכישוף שממלאת תפקיד כה חשוב ב"הלב הקבור".היא היא האחראית לעצם הבריאה שכל כולה ארוגה מאותיות השפה. "שפת הביניים" היא השפה שלמדו מכשפים אנושיים מהמלאכים שבראו את העולם ואיתה הם יכולים ליצור יצורים חיים משל עצמם (רמז ברור מאוד לאגדת הגולם אבל שמעון אדף מרחיב את הרעיון כמה צעדים קדימה לאפשרויות בריאה נרחבות הרבה יותר). שמעון אדף מזכיר במהלך הסיפור ספר בשם "שפת הבריאה ושפת הביניים" ספר בשפה הלטינית שראה אור בהולנד במאה ה-17 ונכתב בידי אינדום איירולג, שם בדוי של הפילוסוף הידוע ברוך שפינוזה. ספר זה חושף את מהותה של שפת הביניים ואת יכולתה לברוא את העצמים השונים המרכיבים את העולם. שמעון אדף משאיר את העניין המסקרן הזה פתוח ולא מוסבר וככל הנראה יש כאן רק גרעין לנושא ש(יש לקוות) יפותח בצורה מפורטת ביותר בעתיד.הפגם

..אפילו חוקי הבריאה אינם מושלמים, יש בהם פגם. קיימת פרצה. (הלב הקבור ע' 215) העולם של אדף הוא חסר שלמות מעצם טבעו והוא רק טיוטה לעולם האמיתי המושלם שבוראו לא הצליח לברוא מעולם. כבר בעת הבריאה נוצר בו הפגם שהוא מטאפורה לרשע אבל גם לאי השלמות הפואטית שכל משורר מתמודד עימה של היצירה המושלמת שקיימת במוחו של היוצר אך היא לעולם אינה מתגשמת כאשר היא עולה לבסוף על הנייר. מבחינה זאת הבורא של שמעון אדף אינו שונה מכל משורר אנושי כמו שמעון אדף עצמו ואם הבורא עצמו אינו מצליח ליצור יצירה מושלמת אין פלא שברואיו המלאכים שבראו בעצמם חלק מהעולם, וגם תלמידיהם "האמגושים" בני האדם שמחקים אותם עם שפת הביניים משלהם מצליחים ליצור יצירות שלמות עוד פחות שהרי המדובר בהעתקים של העתקים. התוצאה, ה"פגם" הולך ומתחזק בכל פעם שהם מנסים לברוא משהו משלהם. האם זה אומר שהם צריכים להפיק לנסות? כלל לא אבל לדעת שמעון אדף עליהם לפעול תוך הידיעה שהשלמות היא בלתי ניתנת להשגה ועדיין חובה לשאוף אליה.

כישוף דורש איזה ידע טמיר שלוט של צל משוך עליו. הוא מחייב איזו הסתרה, איזה כוך נעלם. בדיון ואבדון: על ההתעקשות לכשף אצל אבידן. מקרוב גיליון 16

יש לי בעיה פילוסופית עם כל רעיון "הפגם" שהוא כה מרכזי ביצירתו של אדף. ומבוסס על תפיסות קבליות שונות של האר"י ותלמידיו. נשאלת השאלה האם באמת נרצה משהו מושלם? האם ייתכן שמשהו מושלם לחלוטין כמו זה שכיוון אליו הבורא המקורי עלול להתגלות כפגם בפני עצמו?אולי הבורא הוא בלתי מושלם בעצמו? אחרי הכל אין מישהו ברמתו או עליון עליו שיכול לקבוע באובייקטיביות אם הוא מושלם או לא ,ודעתו שלו היא מעצם ההגדרה סובייקטיבית. יוצרים עם כל הכבוד לכישרונם אינם יכולים לקבוע אם יצירתם היא מושלמת או לא . את זה יכול לקבוע רק אותו יצור משוקץ ושנוא ובזוי ומתועב על יוצרים באשר הם אך שגם אינם יכולים בלעדיו –המבקר-עורך .ונשאלת השאלה האם גם הבורא שמודע לבעיה זאת יצר את ברואיו בין השאר כדי שישמשו מבקרים?ואולי חוסר השלמות כביכול הייתה מתוכננת? אולי משהו שהוא מושלם הוא גם חסר עניין מעצם מהותו . ההנחה היא שהעולם הזה הוא בלתי מושלם אבל אולי בעתיד ייווצר העולם המושלם, אבל זה לא הכרחי וזה יכול להיות גם הפוך. יכול להיות שהעולם המושלם כבר נוצר בעבר הבלתי ידוע והעולם הזה הלא מושלם הוא דווקא השלב הבא , כחלק מניסיונותיו של היוצר למצוא עניין רב יותר ביצירתו.אחרי הכל. כמה זמן אפשר להסתכל שוב ושוב באותה שלמות לפני שהיא מתחילה לשעמם? אפשר להשוות זאת אם נרצה ליצירות של משוררים לאורך הדורות שנהגו יצור יצירות קלאסיות מושלמות ואחר מכן איבדו בכך עניין והחלו ליצור יצירות פגומות במתכוון אך מגוונות יותר כחלק מניסיון ליצור צורות חדשות ורעיונות חדשים .אולי שפת הביניים אינה שלב אל המטרה אלא היא מטרה בפני עצמה?הרושם שלי הוא ששמעון אדף גם אם ימצא לבסוף את השלמות ביצירתו לא יוכל לחיות עימה זמן רב וינסה לחפש משהו חדש. שהרי שביעות רצון מוחלטת והרגשה שהיגעת אל הסוף אל המושלם היא תמיד גם הפתיחה לסטגנציה וירידה.

הסיפור הואמוצלח אבל גם רחוק מאוד מלהיות מושלם. כמו העולם שהוא מתאר, גם הוא... פגום. שמעון אדף מנסה להציג את הסיפור כמבוסס על המיתולוגיה היהודית. יפה מאוד אבל לכל אורך הדרך אנחנו נתקלים במוטיבים הקלאסיים של מיתולוגיות אירופאיות, ולא דווקא יהודיות מאיזה שהוא סוג ויש הרגשה באוויר של זיוף. שמעון אדף יוצר כאן מיתולוגיה פרטית משלו שהוא רק מלביש עליה שמות מהספרות היהודית שאין להם קשר אמיתי לעניין. אברם אבינו מוצג כמכשף אדיר כוח ועוצמה שמשאיר את נעריו כזקנים בני אלפי שנים. דבר שאין לו רמז במסורות המקובלות ובוודאי לא בסיפורי התנ"ך שלפיהם אברהם היה אדם רגיל פחות או יותר ללא כישורי כישוף מיוחדים. שמעון אדף הולך כאן במפורש כנגד הנטייה האנטי מיתית הרציונאלית כמעט של סיפורי "בראשית" ומנסה להחזיר את המיתוסים האפלים שכנגדם נאבקו עורכי התנ"ך.

הלווייתן

הלווייתן מבבל. ספר פנטזיה מאת הגר ינאי .ערוך בידי שמעון אדף.

לכאורה יש בכך משהו מן המפליא שמעון אדף שלמד בישיבה ובבית ספר דתי ואמור להכיר היטב את עולם המסורת היהודית משתמש במוטיבים שסותרים לחלוטין את מה שהיא מייצגת, אבל ייתכן שבזה העניין וכאן יש מרידה כנגד כל המסורת הזאת.הסיום של הסיפור הוא מאכזב מעין כמוהו. לא אחשוף אותו במדויק אבל אינני אוהב גיבורים שמנצחים בקלות גדולה מידי בגלל ידע שכמו נפל עליהם מהשמיים. ככל הנראה שמעון אדף פשוט לא יכול היה לחשוב על סיום משכנע באמת שבו הגיבור הטוב ינצח את כוחות הרשע שנראים כבלתי מנוצחים. בכך אינו שונה ממרבית ספרי הפנטזיה הקיימים כיום בשוק שברובם הניצחון של הטוב על הרע מושג תמיד באמצעים לא משכנעים שנראים כהונאת הקורא. אבל זה לא צידוק.זה יהיה טוב אם מתי שהוא נצא לחקור את את רחבי הבריאה אמרה בגרון נשנק, כי עוד לא פתרנו את כל השאלות ואני לא מפסיקה לחשוב עליהן. אנחנו לא יודעים למשל, למה המלאכים התערבו במלחמות האמגושים, ומי גר בערים החרבות שבקרקעית גלגל המים השני, ומי כתב את הספר על שפת הביניים וההביריאות שאבא שלך קרא עליו... ( הלב הקבור ע' 273 )

שמעון אדף מוסר: לגבי אפשרות המשך ל"הלב הקבור", יש לי תקצירים לשני ספריםלפחות, שמתרחשים באותה "בריאה" שבה מתרחשת עלילת "הלב הקבור", אבל לא מהווים המשך ישיר אליה. כלומר, הספרים ממוקמים באותו יקום, עם אותם חוקים ואותה היסטוריה, אבל אין ביניהם קשר עלילתי ממשי, אף כי באחד מהם מופיעים אמיר וטליה, גיבורי "הלב" כדמויות משנה. כרגע אין לי שום כוונה לפתח את התקצירים לכדי ספרים. סיימתי לכתוב טיוטה ראשונה של רומן ריאליסטי ארוך, וכל מאמציי מושקעים בליטושה ועיבודה.

אדף אינו מגלה לנו יותר מידי על העולם שלו ובכך גדולתו ש הספר הוא נותן לנו חור הצצה לחלקים שונים שבו שנשארים אפלים ומסקרנים אבל רומז שהיתר יתגלה בספרי המשך וכן יש רמז ברור שיש לנו כאן רק ספר ראשון בסדרה על היקום שלו בדומה לטרילוגית בבל של הגר ינאי ,שאותה עורך שמעון אדף .בשני הספריםשלינאי ושל אדף ישנם הקבלות מעניינות .בשניהם מופיע למשל ידע כישופי על בריאת העולם בידי חכמים זקנים, ואולי שני הסופרים שעבדו על חומרים דומים כמע במקביל הושפעו זה מזה . ולא ניתן אלא לתמוה אם יבוא יום אי אז בעתיד הרחוק לאחר ששתי הסדרות יושלמו, וגיבורי "הלב הקבור" יפגשו עם הגיבורים של "הלויתן מבבל .

אם יש מסר כלשהו לספר מעבר לסיפוק הנאה לקורא הרי זה על חשיבותה האולטימטיבית של השפה. ואם כי שמעון אדף אינו אומר זאת במפורש הרי על פי המסורת היהודית שפת הבריאה או "שפת הביניים" כפי שמכנה אותה שמעון אדף בגירסתה האנושית, אינה אלא השפה העברית.

דהיינו כל מי שהוא יוצר ומשורר חשוב בשפה זאת הרי הדבר אוטומטית הופך אותו לאחד המכשפים החזקים ביותר הקיימים. וכיום כאשר הלשון הפכה לתחום שבו גם תלמידינו וגם מורינו אינם מצטיינים בו כלל כדאי לקחת בחשבון את המסר של שמעון אדף שבגלל יכולתם והבנתם המדורדרת בשפת הביניים הזאת מתרדדת ומתדרדרת יכולתם לברוא עולמות.

קישורים שמעון אדף בלקסיקון הספרותשמעון אדף באתר המכון לתרגום ספרות עברית שמעון אדף במומה שמעון אדף באמנות לעם שירים של אדף בשירשתשמעון אדף באנגליתשמעון אדף בספרדיתפרק מהלב הקבורפרק 1פרק 2 בבלי פאניקהפרק 8 מהלב הקבור חגי דגן על הלב הקבור דפנה שחורי על הלב הקבור אהוד מימון על הלב הקבורנמרוד לין על הלב הקבור לילך וולך על הלב הקבור יובל אביבי על פנטזיה ישראלית ספרי אדף ברשת המונולוג של איקארוס

שמעון אדף על .... אדף על פנטסיה תוצרת הארץשמעון אדף על ...מצב השירה העברית שמעון אדף על "מחסור בהומור"אדף על ספר ישעיהעל "הקוסם מארץ עוץ" על "האריה המכשפה וארון הבגדים" שירי לב ארי מראיינת את אדףהראיון הקבור עם אדף אריאנה מלמד על קילומטר ויומייםחיים ברעם על קילומטר ויומיים אמרפל באנציקלופדיה מי היה אמרפל אמרפל באנציקלופדיה הקתולית שמעון אדף בבננות מנחם בן על שירת אדף מתי שמואלוף על שירת אדף רמי סהרי על שירת שמעון אדףנילי לוי על שירת אדףדפנה שחורי על אדף ואחרים שמעון אדף והעיר שדרות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד