אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אבא קובנר: קריאה מאוחרת בשני שירים=תאומים


פגישה אחת – שני שיריםקריאה מאוחרת בשני שירים=תאומים של אבא קובנר

דינה

דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, הוצאת עם עובד, 2000

בשנת 1971 יצא לאור ספר אלבומי מיוחד במינו. "זר שירים ליוכבד בת-מרים במלאת לה שבעים". בספר האלבומי הזה, שיצא בהוצאה משותפת של הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ספרית פועלים, הגישו כמה עשרות משוררים מנחה, בכתב ידם, למשוררת בת-מרים. בין המשוררים, "פני השירה העברית" דאז, היה גם המשורר אבא קובנר. על היחסים המיוחדים בין בת-מרים לקובנר, כותבת ההיסטוריונית דינה פורת, בספרה "מעבר לגשמי" פרשת חייו של אבא קובנר, בעמ' 378, כדברים האלה: "ביתה של יוכבד בת-מרים נעשה לו (לקובנר) לבית שני. מאז נהרג בנה היחיד, במלחמת השחרור, חיתה מחוץ לחיים. כמעט שלא יצאה את ביתה, לבשה רק שחורים, דיברה אל מבקריה בגוף שלישי, עומדת זקופה כדמות תנכי'ת. כל אימת שהיה בתל אביב בא אליה, לעתים עם אבות ישורון, להראות לה משיריו – כמה מהם הקדיש לה – ולשמוע את שיפוטה בהערכה עמוקה. למרות הפרש הגילים הגדול, שהרי כמעט יכולה היתה להיות אמו, נטוותה ביניהם ידידות מיוחדת...".הוא הגיש לבת-מרים שיר מעניין, בשם "וכך הכרתי את פניך", כתוב בכתב ידו המרהיב. הספר האלבומי הנדיר הזה אזל מהשוק. והשיר מובא כאן:וכך הכרתי את פניךוְכָך הִכַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ. וְצָעַקְתִּי כְּיֶלֶד.פְּנֵי אֵם בַּחַלוֹן. אִמְרַת יָם לְסוֹף מִדְבָּר.כָּך נִדְלָק כּוֹכָב בְּיַעַר הַטּוֹבְעִים, פַּעֲמוֹןוְהוּא מְצַלְצֵל בְּבֹקֶר עַד: יֶלֶד –צָעַקְתִּי, אֲנִי יֶלֶד.וּגְלִידֵי מִלִּים עַל שְׂפָתַיִם נָעוֹתוְשִׁיר אַחֲרוֹן קוֹפֵא עַל גְבָעוֹת שֶׁהִצְלִילוּ.כְּמוֹ עַל קֶבֶר אִמִּי אָז שֻׁתְּקוּ עַפְעַפַּיוְכָל שֶׁנִטָשׁ תַחַת בְּרַד הָרְגָבִיםוְכֻסָּה מִכִּעוּר וּבְאֵין פֵּשֶׁר – חַיהוּא נִצָּב לְנֶגְדִּי. אָז הִכַּרְתִּי פָּנַיִךְ:בְּבֵית נְתִיבוֹת אֲחוּז אִמָּהוֹת דוֹלְקוֹתצָעַקְתִּי, יֶלֶד. יֶלֶד.וְלֹא זָכַרְתִּי אִם לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִיםנָפַל הַדָבָר, אוֹ נֶאֱלַמְתִּי רַק אֶמֶשׁ.וְלַבֹּקֶר מְצָאוּנִי שׁוֹכֵב בּחֵיקֵךְוּפוֹרְחוֹת בִּלְחָיַי רוּחַ וְשֶׁמֶש.היחסים בין אבא קובנר ובת-מרים היו כאמור, מיוחדים במינם. אבא קובנר העריץ אותה ואת שירתה. מאז בואו לארץ, לאחר שכשלה תכנית "הנקם" הגדולה שלו ושל חבורת "הנוקמים". הוא הקדיש לבת-מרים כמה שירים. על חלקם ציין הקדשה מפורשת, ועל אחרים לא. בתוך מהדורת כל שיריו, שערך דן מירון, שיצאה לאור במוסד ביאליק במשך כמה שנים, נמצאים לפחות עוד שני שירים המוקדשים לבת-מרים. השיר "קול עירי הלבנה" למשל, שנדפס בעמ' 54, בכרך ד' של כל שיריו.והנה כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, כינס אבא קובנר והוציא לאור את ספרו "תצפיות", בהוצאת ספרית פועלים. ובין השירים שהביא בספר נדפס גם שירו "וכך הכיר את פניך", שיר=תאום, שיר תואם, לשירו הקודם שנדפס ב"זר שירים לבת-מרים". השיר נדפס במהדורת כל שירי קובנר, בעריכת דן מירון, בעמ' 121, כרך ד', שירים ופואמות קטנות, מוסד ביאליק, ירושלים תשס'ד 2003. גם השיר הזה מובא כאן, לתועלת הקוראים:וכך הכיר את פניךלי' בת מריםוְכָךְ הִכִּיר אֶת פָּנַיִךְ. הַיָּם מֵאֲחוֹרֵי עָרְפּוֹכְּצִלּוֹ הִתְכַּוֵּץ. לִפְנֵי הַדֶּלֶת.רָאָה אֶת הַנֵּר שֶׁלֹא יֻפְקַע עוֹד.וְהוּא זָכַר תַּעְתּוּעֵי כּוֹכָב בְּיַעַר הַטְבוּעִיםוְהַפַּעֲמון צִלְצֵל – יֶלֶד! שָׁמַע,יֶלֶד.מֵאֲחוֹרֵי שְׂפָתַיִם צָבוֹת לָעוּ בְּלוּאֵי מִלִּים,בְּבַת אַחַת נָסוֹג אָחוֹר הַגַּל וּבַדְּמָמָהבִּצְלִיל חוֹזֵר נָפַל אָזרֶגֶב עַל פְּנֵי רֶגֶב.וְכָךְ קָלַט גַּם שָׁם אֶת קוֹל מִטַּתאִמּוֹ שׁוֹקַעַת לְאִטָּה, גֶּשֶׁם עָכוּראֵין פֵּשֶׁר....... חָנוּק מִפֶּה עַד פֶּהבֵּית הַנְּתִיבוֹת. מְחַפֵּשׂ הוֹלֵךְ אַחַר פָּנֶיהָ.מֻקָּף אֵימַת הַשׁוֹעֲטִים עוֹד הוּאזוֹחֵל בֵּין הַצְּרוֹרוֹת וְהַצְרוּרִים- יֶלֶד, זָעַק, זְהִירוּת! כָּאןיֶלֶד.וְכָךְ הִכִּיר אֶת פָּנַיִךְ. מִקֵּץ מִקֵּץ עַל שְׂפַתיַמָּה שֶׁל תֵל אָבִיב נִצַּבְתְּ מִבְּלִי חֲשָׁד,רַק מֵצַח רָם כּפָרָשָׁה פְּתוּחָה מִקְּלָףרָעַד מוּל הַגַּלִּים, שֶׁמֶשׁ תִּיכוֹנָה קָשְׁרָהכִּתְרֵי מַלְכוּת לְרֹאשׁ יַמָּהּ שֶׁל תֵל אָבִיבכְּשֶׁהַפָּלִיט בְּעוֹר שִׁנָיו אָחַז כָּאןבְּיָדֵךְ, רְאִי! אָמַר, הֵבֵאתִי צָעִיף שָׁחֹרמִמֶּרְחַקִּים. דֶרֶך 12 גְבוּלוֹת נְשָׂאתִיוהִנֵה הוּא עַל כְּתֵפֵךְ.

כל

כל שירי קובנר, בעריכת דן מירון, מוסד ביאליק, ירושלים.

לפנינו אם כן, פגישה אחת ותיאורה בשירים. פגישה מיוחדת, שהולידה שני שירים תאומים. פגישה אפיפנית, התגלותית, מלאת השראה, פגישה שלא רק קורה פעם אחת בחיים אלא פגישה שבכוחה גם לשנות את החיים. פגישה אמיתית ומדומה גם יחד. פגישה טראומטית מאד, לפחות מצדו של המשורר. אך גם מבטיחה ומנחמת ומבטיחה טובות. זוהי מעין "פגישה לאין קץ", שאבא קובנר הביא אליה עד כל חייו. ואפשר שגם נבנה ממנה, להמשך חייו ושירתו.הזירה, זירת הפגישה, היא זהה בשני השירים: שפת ימה של תל אביב. בשיר הראשון תל אביב אינה נזכרת, אך נזכרת "אמרת ים לסוף מדבר". בשיר השני מורחב זיהוי המקום, שפת ימה של תל אביב, והמשורר מדייק בפרטים.בזירה הזו אירעה פגישה מלאת השראה והזויה. המשורר הכיר באשה שפגש, "שעמדה זקופה כדמות תנכי'ת", את פני אמו שנספתה בבור הירויים בפונאר. הזיהוי הוא מיידי, מוחץ, פתאומי ומרגש עד מאד. דמות אמו עולה לפתע מולו, בדמותה של בת-מרים, בתום מסעו הארוך מהיער ומוראותיו אל ארץ ישראל. אל תל אביב, אל המקום שמאירה בו "שמש תיכונה". שמש מזרח תיכונית קשה.הוא הכיר בה את אמו שאיבד. זכר פולח של תעייה מאיימת, מימי הילדות הרחוקים, נזכר בשני השירים. בית הנתיבות הרחוק, הילד שאיבד בו את דרכו, הפחד והאימה, הצעקות "ילד! ילד!", ולבסוף השיבה המנחמת אל זרועות האם. תמונה זו, בשינויים קלים, חוזרת בשני השירים. על שפת ימה של תל אביב, בסופה של תעייה מחרידה אחרת, ממושכת וקשה של הילד שבגר. שנות המלחמה, הכיבוש הנאצי והגיטו, שנות היער והלחימה, שנות הבריחה והנקם, כל אלה עולים שוב אצל הילד-המשורר שמאז, ששב ומצא את אמו.גם תמונת מותה של האם, שקובנר מעולם לא ראה, כיסוי קברה ההזוי, "ברד הרגבים" השאוב מקבורה אחרת, חוזרת בשני השירים. בהבדלים דקים אך מעניינים. והקורא בשני השירים ודאי יעמוד על כך בעצמו. מן הכתוב בשירים לא ניתן לדעת האם באמת חזה המשורר בקבורת אמו. או שהוא רק מעלה מראה בדוי, מראות שהמשוררים רואים כמותם. אפשר ולא היו דברים מעולם, הרוגי פונאר לא זכו לקבורה רגילה. אבל שחזור טקס הקבורה מעצים את פתיעת הפגישה עם האם "החלופית" שנמצאה לו לפתע.ובעוד השיר הראשון כתוב בגוף ראשון, קרוב מאד אל חזהו של המשורר, הרי השיר השני כבר מורחק. ישנו דובר רחוק בשיר, המספר על המשורר שהכיר את פניה של בת-מרים. הדובר המרוחק מגביה את מבטו, מוסיף פרטים חדשים, ומשמיט פרטי זכרון ישנים. הוא בוחן מחדש, בעין מרוחקת, את הפגישה המדהימה שאירעה אי מתי בסוף שנות הארבעים, על שפת ימה מוקפת הצדפים והקונכיות של העיר תל אביב. ואגב, את הצדפים והקונכיות שהיו כנראה אביזרי אמת בזירת הפגישה ההיא, דחה קובנר לשיר אחר שהקדיש לבת-מרים, "קול עירי הלבנה".גם יער הטובעים או יער הטבועים – יער רודניקי כנראה, ממבטם של הפרטיזנים כמובן, חוזר בשני השירים. ולא נרחיב כאן על פרשות הטביעה החוזרות כמה וכמה ביצירתו של קובנר. אבא קובנר הרחיב בעניין הביצות העוינות, המים הטובעניים שארבו לפרטיזנים, והברירה הנוראה שניצבה בפניהם, לחצות את המים או למות. יער הטבועים משמש בשירים כציון לאחת מתחנות האימים שהילד האובד, בשבתו אל חיק אמו, מביא איתו אליה.הילד שפגש לפתע את בת-דמותה של אמו, מספר לה כאן בקצרה, באיזה מקומות נוראים שהה, בעת שאבדה לו. ממש כמו אז, בילדותו הרחוקה, בבית הנתיבות, "האחוז אמהות דולקות". וגם הצעקות חוזרות. הצעקות הנואשות של הילד ושל מבקשיו. הצעקות שאינן מניחות לו מאז. בשני השירים עולות התמונות של שיירות הפליטים שראה המשורר בילדותו. הביטוי הנפלא "מקץ מקץ", הכופל וכולל בתוכו את קץ הקץ, בסוף הסופים, מקץ הסופים, או אפילו בתום כל התלאות, המופיע בשיר השני, המאוחר – מהדהד גם בשיר הראשון "ולא זכרתי אם לפני אלף שנים נפל הדבר..."וגם תמונת הקפואים והקופאים נכללת במניין תחנות הסבל שהילד עבר. ומילותיהם האחרונות חוזרות בשני השירים. בשיר השני הוא כותב "מאחורי שפתים צבות". ובשיר הראשון "גלדי מלים על שפתים נעות". גלדי הקרח על שפתי הגוססים במילותיהם האחרונות. האם נאמרו אז דברים שהמשורר נדר להגשימם ולהזכירם בבוא העת? האם נשבע אז להעלות תמונות בלתי נשכחות אלה, של הטובעים והטבועים, של הקופאים והקפואים, של כל שדרות המתים שחצה בשנות נדודיו האיומות, באזני אמו, המתה-החיה, לכשיפגוש לאחר שנים את בת-דמותה הנכספת?בשיר הראשון, שהובא ב"זר השירים" לבת-מרים, נוקט עדיין קובנר לשון מליצית מעט, מלאכותית מעט, דראמטית מדי, שהיא שייר ומשקע מלשון גימנסית "תרבות" של וילנה. בשיר השני, שכונס ב"תצפיות", לשונו גמישה יותר, פתוחה יותר, קרובה יותר לעברית המדוברת של הזמן. אבל עיקר השוני בין השירים התאומים הוא בסיומם.בשיר הראשון מרשה המשורר לעצמו להיסחף עם הזכרונות שהולידה בו הפגישה המפתיעה עם אמו כביכול. הוא רואה את דמותה של בת-מרים, מכיר בה את פני אמו, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, ומזהה אותה לחלוטין עם המתה. ובשורות הנועזות האחרונות, שורות חריגות לגמרי, "ולבוקר מצאוני שוכב בחיקך", מובעת תשוקה גלויה להתאחד שוב עם האם המתה. או לחלופין, עם המשוררת החיה, בת-מרים "הגאיונה", כפי שכינה אותה בשיר אחר.זכר הבוקר המפויס הרחוק, בחיקה של האם, שהפריח את לחיי הבן "בשמש ורוח", מבקש להידחק כעת, ולקרות בשנית. כאן, ממש על חוף ימה של תל אביב. ועכשיו, ממש בשלהי שנות הארבעים, מתחת לשמש התיכונה. ועם האשה דמויית-האם, שהוא הכיר את פניה באיבחת-זכרון אפיפנית. איבחת-זיכרון שלמוסר המקובל אין בה אחיזה. איבחת-זכרון שיש בה היתר גם לתשוקות אסורות. אבל גם זכר מראה אמיתי של אמו, וגעגועיו אליה, געגועים שאין להם שיעור.סיומו של השיר השני הוא שונה ונבדל. המשורר מרשה לעצמו להתחטא לפני בת-מרים, ממש כמו ילד. "כשהפליט בעור שניו", הוא מעיד על עצמו. בשום מקום אחר ביצירתו לא הגדיר אבא קובנר את עצמו כפליט. אדרבא, הוא נלחם בהגדרה הזו כל חייו. הוא ראה את עצמו תמיד, כמי שאיחר לעלות, כמי שהיה מיועד מילדות להגיע ארצה. ובכל מקרה, תמיד כ"עולה", כ"חלוץ", כ"מגשים". ואף פעם לא כשארית-הפליטה, כעקור, או כפליט.והנה כאן, בשורת שיר נדירה, ברגע נדיר של חולשה, הפליט-הילד, שכל איסוריו הותרו מול דמותה החוזרת של האם המנחמת, הוא שב ומתרכך, שב ונעשה פליט לרגע, מסכן לרגע, כילד הזקוק נואשות לאמו.אבא קובנר, בסיום שירו השני, נותן גם ביטוי נדיר לתשוקת ההתערות שלו בארץ ישראל. דרך הוויתה של המשוררת ב-מרים, ודרך הוויתה של העיר תל אביב. הוא ידע מראשית את כוחו השירי. הוא האמין בו. הוא חיפש דרכים להתקבלות ראויה בין גדולי המשוררים העבריים. היה חשוב לו עד מאד ששירתו תזכה להתקבלות ספרותית נכונה. אין לי ספק, שהקשר ההדוק עם יוכבד בת-מרים, אחת ה"אמהות המייסדות" של השירה העברית החדשה, כפי שהגדירה דן מירון, פתח לו פתח רחב אל ההתקבלות הזו. חבריה המשוררים, מגדולי הדור, שירתה המוערכת, דמותה הייחודית, כל אלה משכו אותו אליה.אבל גם תל אביב, העיר הלבנה, היא פתח רצוי לאירוסיו עם הארץ. בשירו "קול עירי הלבנה", המוקדש אף הוא לבת-מרים, באים הדברים לביטוי בולט. הוא ראה בתל אביב לא רק חוף מבטחים, שטוף שמש, השוכן לאמרת הים של המדבר, אלא גם את המרכז התרבותי התוסס והמאיים, שיהיה עליו לפלס לעצמו דרך אל תוכו. תל אביב מוצגת בשיר השני כמרכז ההוויה הרוחנית העברית החדשה. אותה הוויה שבמרכזה ניצבה אז השירה. ובה, בעלית שלה, הוא חייב להתקבל. שם הוא חייב להתערות. יחסו המיוחד אל תל אביב התבטא בכל שנותיו. הן ביצירתו הספרותית, והן בעבודתו רבת השנים בבית התפוצות.ואולי סיומו של השיר השני, המאוחר, הוא המפתיע ביותר. האיחוד בין הבן האסופי לאמו המאמצת יושלם רק באיחוד שבין עולמות האבל והצער של שניהם. הצעיפים השחורים ששניהם נושאים על כתפיהם. יוכבד בת-מרים, שהשכול הפך למרכז עולמה לאחר נפילת בנה, נחום, זוזיק, הזז. כדברים המצוטטים לעיל מספרה של דינה פורת, היא התעטפה בשחורים והתהלכה בהם עד יום מותה. ואבא קובנר, הילד שנאסף אל חיקה, אם כחלופה הזויה לבנה המת, ואם כילד אובד שמצא את אמו שאבדה, מביא לה תשורה: צעיף שחור ונורא שהביא ממרחקי השואה וההשמדה. הוא מניח את צעיף השחור שהביא לה על כתפה. ובכך מושלם האיחוד ביניהם, האיחוד הנורא והמנחם כאחד. איחוד שאפשרי רק בשירים. בין המשורר אבא קובנר למשוררת יוכבד בת-מרים." רְאִי! אָמַר, הֵבֵאתִי צָעִיף שָׁחֹרמִמֶּרְחַקִּים. דֶרֶך 12 גְבוּלוֹת נְשָׂאתִיוהִנֵה הוּא עַל כְּתֵפֵךְ..."

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלישע פורת