אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תולדות הפורנוגרפיה העברית - שיחה עם ניצה בן ארי


התמונה של אלי אשד

החוקרת והמתרגמת ניצה בן ארי, שפרסמה בעבר ספר מחקרי מקיף על הרומנים ההיסטוריים היהודיים שיצרו את מודל "היהודי החדש", פרסמה לאחרונה את הספר "דיכוי הארוטיקה" שבו היא חוקרת את תולדות ספרות הסקס העברית. בראיון מקיף עימה על העבר הווה והעתיד של ספרות הפורנוגרפיה בעברית ננסה להבין את הקשר של ספרות זאת לאותו "יהודי החדש".

"דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית -1930-1980" / ניצה בן-ארי. הוצאת ההוצאה לאור.

"דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית -1930-1980" / ניצה בן-ארי. הוצאת ההוצאה לאור.

 

לאחרונה הצלחתי איך שהוא להיות בשני אירועים ספרותיים שהתנהלו בו זמנית באותו היום ולכאורה שונים עד כמה שאפשר. אחד ערב ספרותי על הספר האירוטי –פורנוגרפי של אריאל להמן - "עד העונג הבא" שבו דובר רבות על המיניות הנשית בספרות, ובמקביל אירוע ספרותי על יצירתו של ס.יזהר שבו השתתפה ניצה בן ארי, מומחית לתרגום שלאחרונה פרסמה ספר על תולדות הארוטיקה והפורנוגרפיה בעברית שבמידה רבה מבוסס על מחקרי שלי בנושא.

רק לפני שבוע פרסמה המשוררת והמבקרת דפנה שחורי רשימת ביקורת על הספר הנ"ל של אריאל להמן בשם "רקויאם לפורנוגרפיה", במסגרתה היא ראיינה אותי על מצב הפורנוגרפיה בישראל. בראיון חיוויתי את דעתי שהפורנוגרפיה בספרות היא בגדר מת קליני מאחר שלעולם לא תוכל להתחרות עם הסקס החי והפרטני שבדי וי די.

זאת בניגוד לארוטיקה שלא תמות לעולם מאחר שהיא משאירה מקום עצום לדמיון. כאן יש להודות: אמנם יש לי עניין מזערי ומטה בספרי פורנוגרפיה "טהורה" אבל אני מכיר כמה וכמה אנשים שאוספים בשקדנות כל ספר פורנוגרפי וכל מגזין עירום שיצא בישראל בשנות השישים השבעים והשמונים (וישנם הרבה מאוד ספרים ומגזינים כאלה) ואם אפשר בכמה וכמה עותקים. לטענתם התחושה הארוטית מספרים ומגזינים אלו עולה על כל מה שאפשר להפיק מצפייה בסרטי פורנו. יכול להיות, אני אינני מומחה מספיק בתחומים אלו על מנת לשפוט.

בכל אופן היה זה בספרי "מטרזן ועד זבנג" שבו נפתח המחקר של תחום זה שלא במפתיע היה זנוח לחלוטין עד כה בחקר הספרות העברית, בחקר ספרי האירוטיקה והפורנוגרפיה השונים. בראש ובראשונה בחקר הסטלגים אבל גם בספרות ארוטיקה מקורית על דמויות היסטוריות וספרותיות שונות כמו הקיסרים הרומאיים קליגולה ו-נירון, הקיסרית יקטרינה הגדולה מרוסיה, על ההרפתקן האיטלקי מהמאה ה-18 קזנובה והנערה החשקנית האנגלית מהמאה ה-17 פאני היל וספרים אחרים שנכתבו כביכול בסגנון הרומנים האירוטיים של המאה ה-17 של דניאל דפו ו-גו'הן קלילנד נושא שמעניין אותי. ספרים שהוצגו כאילו נכתבו בידי סופרים זרים שונים כמו "גוסטב לורנטי", "ג'קומו ברטנלי" או "רנטו מרטלי " וכו'. רובם ככולם נכתבו לאמיתו של דבר בידי סופרים ישראליים כמו מירון אוריאל, "ד. בן גן" ואחרים.

אני פתחתי את המחקר ומאז נמצאה לי ממשיכה ודמות מכובדת ביותר הלא היא ניצה בן ארי בספרה "דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית -1930-1980" שיצא בהוצאה אקדמאית אוניברסיטאית מכובדת ביותר שנותנת לספר גושפנקה מחקרית מהדרגה העליונה. בספר זה מנתחת בן ארי מבחינה היסטורית ולשונית את כל ספרות הסקס האירוטית והפורנוגרפית המתורגמת והמקורית שיצאה בשפה העברית מאז ראשיתה של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל ועד ימינו. וגם אם ספר זה מבוסס במידה רבה על מחקריו של כותב שורות אלו הרי הוא ממשיך אותם ביתר פרטנות ועמקות אקדמאית שמראה על הלגיטימציה שניתנת היום בתחום האקדמיה לחקר התרבות הפופולארית בכלל וגם הפורנוגרפיה העברית.

 

המתרגמת החוקרת

ניצה בן ארי היא אחת המתרגמות והעורכות המוערכות ביותר של המדינה עד' היום בין ארי תרגמה קרוב ל-30 ספרים, ניצה בן ארי מסוגלת לבצע תרגומים מסובכים ביותר מארבע שפות שונות: אנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית. הישג שרק מתרגמים מועטים מסוגלים לבצע אותו.

 

א.א.: את פרסמת תרגומים רבים מארבעה שפות שונות, איזה מבין תרגומייך את מעריכה במיוחד.

ניצה בן ארי: יותר מכל את פאוסט של גתה שיצא לאחרונה במקביל ל"דיכוי האירוטיקה". זה היה תרגום מסובך ומורכב במיוחד. אני אוהבת גם את תרגומי "השודדים" של שילר ואת "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, את "ג'אז" ואת "חמדת" של טוני מוריסון, את "הבושם" של פטריק זיסקינד וכמובן את "ציד הסנארק" של לואיס קארול מהאנגלית שהיה עוד תרגום מסובך במיוחד. עוד תרגומים חביבים עלי הם "הספר אשר לאימי" של אלבר כהן מצרפתית ואת "כל אתמולינו" של נטלי גינזבורג מאיטלקית. (ואני הייתי מוסיף לרשימה את התרגום שלה ל"משורר התהילה " של מרי רנו רומן היסטורי על יוון העתיקה א.א. )

כל אלו הן יצירות מובחרות ביותר, שלא לאמר מופתיות, בחלק מהמקרים של מה שנקרא "הזרם המרכזי" או "הספרות הגבוהה". וזה מעלה את השאלה: מה משך את הגברת בן ארי דווקא לאזורי השוליים של הספרות הרחוקים, מרחק רב עד כמה שרק אפשר מכל מה שבו עסקה עד כה? תחומים שכלפיהם האקדמיה הזעיפה עד כה פנים ורק בלשי תרבות מסוגי העיזו לחדור לתוכם?

מעניין גם לציין שבמקביל ל"דיכוי האירוטיקה" יצא לאור (באותה ההוצאה הוצאת אוניברסיטת תל אביב), תרגום שלם ומקיף ליצירת המופת של גתה "פאוסט" שילוב מוזר לכאורה של תחומי התעניינות, האם יש קשר בין בעיסוק במיסטיקה של "האדם החדש" אותו תיאר גתה בפאוסט ובין הפורנוגרפיה והעברית החדש בו עוסקת בן ארי בספרה "דיכוי הארוטיקה"?

 

בר כוכבא הוא יליד גרמניה

א.א.: את לא רק מתרגמת, את גם עוסקת בחקר אקדמאי של התרגום.

ניצה בן ארי: אני עוסקת בחקר התרגום מ-1985 אז כבר רכשתי שם כמתרגמת חזרתי לאוניברסיטה והתחלתי לעסוק בחקר התרגום ובתחילה ברומנים ההיסטוריים הגרמניים של היהודים והמחקר הזה יצא לבסוף כספר בשם "רומן עם העבר".

א.א.: למה בחרת בנושא הזה?

ניצה בן ארי: משום ברומנים ההיסטוריים הפרימיטיביים הפופולאריים האלה של יהודי גרמניה נמצאים השורשים האמיתיים של מה שמכונה "היהודי החדש" שהפך להיות "הצבר" שהוא כל מה שלא גלותי ולא קשור לגטו אלא באדמה של ארץ ישראל.

הוא נוצר בגרמניה משום ששם היה צריך להוכיח לגויים הגרמניים שזלזלו ביהודים וגם ליהודים עצמם שיש ליהודים תרבות מכובדת משלהם. וזה התבצע תחילה דרך הכתיבה ההיסטורית, דרך ספרי ההיסטוריה של היסטוריונים יהודים מפורסמים כמו יוסט וגרץ שהציגו את העבר המפואר של העם היהודי. ומאוחר יותר החלו להיווצר גם רומנים היסטוריים של סופרים כמו רקנדורף, פיליפסון ו-להמן שהיו סוג של היסטוריוגרפיה רק יותר פופולארית עבור הקהל הרחב ועם דגש על גיבורים לאומיים. שם בגרמניה דיברו לראשונה על יהודי "חדש" שזוף, יפה תואר, שרירי וזקוף קומה עם היסטוריה מכובדת ואצילית, "בר כוכבא" וצאצאיו אם תרצה.

בשלב הראשון אפילו חשבתי לקרוא לספר "בר כוכבא נולד בגרמניה", משום ששם החלו לכתוב את הרומנים האלו שבהם בר כוכבא, מנהיג המרד השני כנגד הרומאים, פתאום כיכב כהתגלמות הגיבור היהודי לאחר שבמשך אלפי שנים היה דמות משנית ביותר במדרשים. אבל בסוף החלטתי לשנות את השם ל"רומן עם העבר".

מאוחר יותר הרומנים האלה שפורסמו כולם במקור בגרמנית תורגמו ועובדו עבור יהודי מזרח אירופה בשפה העברית. שם התווספה השיבה לציון, דבר שלא היה קיים בגרמניה כי היהודים הגרמניים העדיפו את גרמניה על ארץ ישראל. במזרח אירופה לא דיברו סתם על יהודי חדש אלא על יהודי חדש שחוזר לארץ ישראל ושם הופך לזקוף קומה. במזרח אירופה נולד הדור של העברי החדש עם הפיתרון של השיבה לציון.

"דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית -1930-1980" / ניצה בן-ארי. הוצאת ההוצאה לאור.כותב שורות אלו קרא בעניין רב וגם הושפע מאוד מספרה זה של ניצה בן ארי על הרומנים ההיסטוריים. וההשפעה, או יותר נכון "ההפריה" היא הדדית. בהמשך בן ארי חיברה מאמר מקביל למאמר שלי על גילגוליו השונים של הספר המפורסם "בן חור" שבו תיארתי את השינויים הדרסטיים שאותם עבר רומן זה, שהוא נוצרי מאוד באופיו, בתרגומיו השונים בעברית. בן ארי חיברה מאמר מקיף ופרטני מאוד בשפה האנגלית שבו ניתחה את התרגומים האלו אחד לאחד.

ניצה בן ארי: אני עוסקת בחקר התרגום ובעיקר במניפולאציות האידיאולוגיות המופעלות באמצעות תרגום וכתוצאה כתבתי מאמר באנגלית על התרגומים של בן חור לעברית ועל כך שבנורמות של המתרגמים אז הרומן המקורי הנוצרי היה בגדר איום והיום קשה להבין מה הסיבה לאיום הזה שהרומן היווה כי הרי לא היה חשש לשמד בעקבותיו. כידוע לך היה תרגום מלא של בן חור של חנה לבנת שלא פורסם מעולם למרות כל השינויים שהוכנסו ומיתנו את הרוח הנוצרית שבו ובכל זאת לא הסכימו לפרסם אותו בצורתו זאת. (התרגום המלא ביותר הקיים בעברית עד היום הוא תרגומו של מירון אוריאל משנות השישים שלא היסס בניגוד לשאר המתרגמים להכניס קטעים נוצריים שונים אבל אפילו הוא לא הכניס את כולם.א.א.). דבר דומה קרה בתרגומים השונים של קו ואדיס של סנקייביץ.

עלייתה ועלייתה של הפורנוגרפיה העברית

א.א: איך הגעת ממחקר מהרומנים ההיסטוריים על גדולתו של עם ישראל בעברו לרומנים הפורנוגרפיים בעברית? זה לא בדיוק צעד המשך כל כך מובן מאליו.

ניצה בן ארי: לספר "דיכוי הארוטיקה" הגעתי על ידי העיסוק בדגם "העברי החדש" שבו כבר עסקתי ב"רומן עם העבר" ומצאתי את המניפולציות בתרגומים שנועדו ליצור בדיוק דגם כזה וחשבתי לעשות ספר על כל סוגי המניפולציות בנושאי דת ופוליטיקה ומוסר. התחלתי לחפש ומצאתי שיש כל כך הרבה חומר שזה מצדיק ספר בפני עצמו על הטאטוא שמתחת לשטיח של כל מה שקשור למין וארוטיקה. תוך כדי הבדיקה של התרגומים בדקתי מה נעשה בספרות המקורית וגיליתי שעד שנות השבעים והשמונים הייתה צנזורה עצמית מאוד חריפה בנושאים האלו. הצנזורה הזאת הייתה כל כך חזקה עד שהיא פגעה בספרות המחתרתית שנכתבה בשוליים. קשה להאמין אבל אפילו שם הייתה צנזורה עצמית.

קראתי ספרי סופרים רבים וטובים והייתה בי תחושת אי נחת מקריאת קטעי הסקס שהם נראו כל כך עילגים. פשוט לא היה להם אוצר מילים ורפרטואר ספרותי להתלות בו. הקטעים היום נקראים ארכאיים ונוטפים עובש או שהשתמשו במילים מהרחוב לא עבריות וברור שהם התלבטו מאוד כי פשוט לא היה להם אוצר מילים לכתוב. למשל אצל יונת ואלכסנדר סנד שהייתה להם התלבטות גדולה באיזה מילים להשתמש.

"דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית -1930-1980" / ניצה בן-ארי. הוצאת ההוצאה לאור.דבר דומה אגב אירע בסין הקומוניסטית ששם דור שלם גדל בלא רפרטואר של הבעת חשק מיני. אם כי לסינים יש ספרות ארוטית ופורנוגרפיה ענקית שהצטברה אצלם במשך אלפי שנים. גם בסין וגם ברוסיה הקומוניסטית היה מאגר מילים שיכלו לחזור אליו. לרוסים היו מאגר של ספרות ארוטית מהמאה ה19 ואין להם גבול.

אבל ליהודי לא היה דבר כזה. אצלנו לא היה ממה לשאוב. היהדות היא דת מתירנית אבל כל הביטויים שקשורים למין הם בעקיפין. "למשל: מכחול נכנס בשפופרת". התלמוד לא משתמש במילים מיוחדות למין, הוא תמיד רומז אם כי הוא מדבר על הכל. רק משיר השירים, מ-עמנואל הרומי ומשיר פורנוגרפי של הסופר המשכיל וולפסון.

וזה היה טוב מאוד מבחינת האידיאולוגים והסופרים השונים. הם לא רצו שהיהודי החדש יתעניין במין. בעיניהם זה היה בזבוז אנרגיות שמן הראוי היה להקדישם לדברים אחרים, לבניית הארץ למשל. כן, קשה להאמין אבל העברי החדש שבא לארץ היה תיאורטית לפחות פוריטאני יותר מהחרדים, זה לא בהכרח מה שהיה במציאות אבל היה בדימוי הספרותי. כי הוא היה צריך להיות עסוק בכיבוש האדמה והשממה ולא בכיבוש האישה, שנראתה כפוגעת. בקיבוץ זוגות אפילו לא נתפסו כדבר חיובי.

בראשית המאה העשרים אפילו תקף מבקר בשם וילקומיץ את הספר "זיכרונות לבית דוד", אולי הרומן ההיסטורי העברי החשוב מכולם בהשפעתו על הנוער וביצירת דגם "העברי החדש" על שהיה נועז ואירוטי מדי!

הפריצות בספרי בני הנעורים

ניצה בן ארי לא פרטה לגבי עניין זה של הביקורת הראשונה של אירוטיקה בספרות לנוער וכדאי להוסיף על כך:

 

שמחה חיים וילקומיץ היה מראשוני המורים העבריים האידיאליסטיים בארץ ישראל ועבד כמורה בראש פינה. ב-1902 הוא פרסם בכתב העת "השילוח" את המאמר הגדול והחשוב "הפריצות בספרות בני הנעורים" שבו העז לתקוף את "זכרונות לבית דוד" הרב מכר הגדול של התקופה והתלונן "ככל אשר הוסיף המחבר פרידברג לגולל לפני נערי עמנו את תולדותינו, כן הוסיף להרבות בדברי עגבים ופריצות, תמונות קורעות לב של אבותינו הקדושים המוסרים את נפשם על אמונתם ותומתם מיופות ומקושרות בציורי "היחס הנעים שיש למין בשאינו מינו" מוסר טהור ורעיונות נעלים מתובלים בהלצות וניבולי פה."

הוא הביע את מבוכתו על כך שהוא נאלץ לקרוא קטעים כאלה עם תלמידיו ובפרט תלמידותיו. את זה שילב וילקומיץ בשפע קטעים מ"זכרונות לבית דוד" שנראו לו כ"תיאורי פריצות נועזים" היום הם נראים לנו תמימים לחלוטין. אבל אין ספק שאם וילקומיץ היה קורא היום את הספרות הנכתבת לנוער היה מתהפך בקברו שכן היא הניגוד המוחלט לכל הצניעות שלה הטיף.

 

א.א.: והיהודי הישן זה של העיירות והישיבות כן התעניין במין?

ניצה בן ארי: הייתה לו ספרות תורנית שהתעסקה באופן מאוד פרטני במין. אמנם היו כתות יהודיות שטענו שלשם שמיים צריך להתנזר, אבל הן היו יוצאות דופן. רק בשנות השלושים ו ה-ארבעים מתחילים להופיע רמזים על ארוטיקה בספרות העברית, ובשנות החמישים ובעיקר השישים החלה התפרצות ענקית של אירוטיקה בספרות ובראש ובראשונה בשוליים שלה, בהוצאות ספרי הכיס שהעזו לעשות את מה שההוצאות הממסדיות לא העזו לעשות וגם במגזינים אירוטיים מסוגים שונים.

א.א.: מה היו המאפיינים של המגזינים הארוטיים האלו?

זיונים זה לא הכל / דן בן אמוץניצה בן ארי: המגזינים שהיו משנות החמישים ואילך כמו "גמד", ו"לגבר" היו מאוד רומזניים וזולים בהשוואה למקביליהם באנגליה כמו "ליליפוט" שפרסמו יצירות של סופרים ידועים שלא ראו בפרסום בהם פחיתות כבוד. החוברות הישראליות בהשוואה היו מאוד זולות מבחינת ההפקה ופחות ארוטיים בעצם כי הם עסקו ברמיזה יותר מאשר במין בעצמו. אלא היו אוספים של בדיחות ולא דווקא גסות שהודפסו על נייר זול. עיקר האופי הפורנוגרפי שלהן נבע לא מהטקסט אלא מאיורים וצילומים רומזניים בהחלט שהיו בהם.

זאת הייתה ספרות זולה שהייתה זולה מבחינת מחיר וההפקה ועסקו בה אנשים ידועים כמו אליעזר כרמי שתרגם כמו מטורף ספרות אירוטית, אליעזר כרמי היה כנראה אובססיבי לזה. היה גם מקסים גילן.

מצד אחר היו ספרי הדרכה מינית שהיו לגיטימיים והרבה צעירים השתמשו בהם להתחרמן כי לא היה משהו אחר. הספרים האלה החלו מאוד מוקדם בארץ בידי אנשי חינוך ובה נוצרו מילים מודרניות חדשות.

עד שנות השבעים כתבו בזהירות ובצורה מאוד מתונה וכתבו שלושה נקודות והשאירו דברים לדמיון הקודח של הקורא. הרפרטואר היה מאוד קלישאי ונדוש. אברי מין גבריים לא נכנסו לרפרטואר, המילה הגסה ביותר הייתה איבר זכרות. כי זה היה מיועד לגברים. בדרך כלל היו מתרגמים של ספרות זולה כמו שולמית עפרוני (שם בדוי של אליעזר כרמי א.א.) ו-עדנה קורנפלד שניסו להכניס מילים מהעברית המדוברת אבל לקונטקסט גבוה מאוד של ספרות נמלצת. ב-חוג הסרטן של הנרי מילר, הם מכניסים לראשונה מילים כמו "לזיין".

רק משנות השבעים ואילך יש העזה אמיתית בספרות הזולה הזאת ואז יש תיאור מפורט מאוד של מין מכל הסוגים האפשריים והבלתי אפשריים. והם כולם היו מיועדים לגברים. ספרות אירוטית לנשים החלה בשנות השמונים.

 


עטיפת המדורה האנגלית של "דיכוי האירוטיקה".

עטיפת המדורה האנגלית של "דיכוי האירוטיקה".

 

דן בן אמוץ עשה צעד גדול בעניין הזה של הכנסת המין לספרות הזרם המרכזי בספר "זיונים זה לא הכל" שלו שבהם תיאר כביכול את חוויותיו המיניות. ואתה היכול ממש לראות בהם איך הוא מעתיק מספרי אירוטיקה ופורנוגרפיה שונים כמו אלה בסגנון פרנק הריס ויש שם הדים ברורים ספרות זולה שהוא קרא כי זה עמד ברשותו . (בן אמוץ היה גם אספן סטלגים גדול א.א.). הוא לא היה היחיד, גם יגאל מוסינזון הכניס מה שנקרא אז ארוטיקה ביצירותיו וזה עורר בזמנו שערורייה ו-אהוד בן עזר ו-הדסה מור. היום הספרים האלו לא היו מביאים להרמת גבה אפילו.

היה דן עומר שניסה להתמודד עם המערכת בספר פורנוגרפי מרגיז ואנטי דתי במיוחד אבל הספר הוא לא מרשים הוא כתב אותו במיוחד כדי לצאת למלחמה כנגד הממסד כדי שהצנזורה תתבע אותו לדין עליו .הוא ממש כפה עליהם לתבוע אותו לדין כדי לזכות בפרסום כי אחרת הם היו עוברים על כך בשתיקה.

היום ישנם הרבה אנשים שכותבים בדיוק ככה כדי למשוך תשומת לב. בשנות התשעים היה רושם שהסופרים צעירים ברובם כותבים כל הזמן רק כך כדי למשוך תשומת לב ולהראות כמה אנחנו נועזים. היום זה חלף והתאזן אבל איבדנו בדרך את התקופה של חדוות המין שבה היה ניתן לתאר סצנה מינית נחמדה ללא סטיות ופרודיה ודברים קשים. היו דברים כאלו בספרות האמריקנית של שנות השישים והשבעים .אצלנו אין כאלה.

א.א.: היו ספרים שבמיוחד שהרשימו אותך מבין הספרות הזולה הזאת? האם את יכולה לבחור ספרים אירוטים מובחרים במיוחד בשפה העברית? הרי בספרות הארוטית של אנגליה וצרפת יש ספרים שנכנסו לקלסיקה הספרותית של שפות אלו?

ניצה בן ארי: כמעט שלא. לא היו ניסיונות של ספרות זולה שהרשימו אותי כניסיון לפרוץ את הלשון השבלונית. הסטלגים למשל לא עושים לי שום דבר. לדעתי דווקא הנשים הפליאו לעשת בספרות האירוטיקה העברית. למשל אורלי קסטל בלום, צרויה שלו ואלונה קמחי ואחרות. הן פשוט צפצפו על הנורמות הקיימות והתחילו לעסוק ביחסים אינטימיים בין בני אדם. הן יותר טובות בזה מהגברים.

היום כל הטאבואים נעלמו אבל הבעיה שבשפה העברית אין את שפע האופציות לגבי סקס שיש באנגלית ובצרפתית. בעברית כל מה שהצליחו לעושת היה להכניס את שפת הרחוב לתוך השפה הספרותית .אם אגי משאול משתמשת בשירתה במילה "כוכית" לתיאור איבר המין הנשי. אז יש כאן פסיעה ראשונה בכיוון יצירתיות בתחום הזה. אבל לא נתקלתי בהרבה כאלה. בדרך כלל פונים לשפת היום יום. העשרה של הרפרטואר זה אין אולי זה יבוא במשך הזמן. בצרפתית למשל יש 6000 מילים שקשורים לאברי מין וליחסי מין בכלל וזה לקח להם שנים, בעברית זה יווצר.

 


בעניין זה של יצירת מילים חדשות לגבי אברי המין כדאי להזכיר גם את הסופר הגבר ישראל רינג שברומן האירוטי האינטלקטואלי (כן יש דבר כזה) שלו משנות השבעים "אילונה יצר את המילה "אמז" עבור איבר המין הזכרי ו"אמנה " לאיבר המין הנשי ( והם מורכבים מראשי התיבות).

 "אילונה" הפך לספר פולח ממש עבור בני הדור ההוא, קוראים רבים התייחסו ל"אילונה" ברצינות תהומית ואף בחרדת קודש. בבתי הספר "אילונה" היה מועבר מיד ליד בחשאי. ישראל רינג הפך בעיני אחדים לסוג של גורו סקסואלי וחברתי .אבל נראה שניסוי זה לא זכה לממשיכים. שאר הסופרים מעדיפים לדבוק במילים המוכרות לעייפה.

ישראל רינג עצמו כתב לספר זה ספר המשך בשם "עונת החסד" שאם כי עסק בו פה ושם בנושאי מין בשלישיה העדיף להתמקד בנושאים פילוסופיים ופוליטיים מגרים הרבה פחות.

 

א.א.: לדעתך הפורנוגרפיה עדיין קיימת היום בספרות העברית המרכזית כפי שהייתה לפני כמה שנים?

ניצה בן ארי: כמעט שלא. נראה לי שהפורנוגרפיה היום עברה למדיה הויזואלית. היא כבר לא נחלת הספרות. היום אתה לא צריך לקרוא ספר בשביל לאונן. לדעתי הסופרים של העתיד יתייחסו לזה כמעט באדישות כחלק מחיי היום יום ולא משהו מיוחד שימשוך ויגרה קוראים.

היום חוזרים דווקא לספרות פורנוגרפית מן העבר ועל העבר. למשל המרקיז דה סאד או ז'ורז' בטאי. אחרי כל כך הרבה שנים אתה מתפלא איך פתאום העניין בהם פורץ שוב ושוב, אבל עובדה.

א.א. לידיעתך יש היום תחייה של עניין בספרות הסטלגים משנות השישים . סטודנטים כותבים עליהם עבודות אקדמאיות, אפילו עושים עליהם סרט דוקומנטרי .

ניצה בן ארי: כן לדעתי יש בזה באופן פרדוקסאלי משהו נוסטלגי. כשהבאתי לסטודנטים טפסים של סטלגים הם לא הכירו את זה אבל התעניינו מאוד. סך הכל יש ירידה בעניין בסקס ויש בזה דבר נורמלי שהרי עם שפע כזה של פורנוגרפיה מהמדיה הויזואלית, לספרות הכתובה אין מה להתחרות, והיא הגיעה לרוויה.

א.א.: לדעתך יש סיכוי שהספרות תחזור לאחור לכיוון של שמרנות ופוריטניות בתחום המין?

ניצה בן ארי: אני באמת לא יודעת. יכול להיות שגל הפוריטניות שצץ בעקבות האיידס הוא בהחלט תופעה חשובה וייתכן שהיא רק תלך ותתחזק בעתיד.

אכן. הרושם הנוכחי הוא שבגלל שאנחנו מופצצים מכל עבר בסקס בידי פרסומאים הרי שהספרות האירוטית והפורנוגרפית איבדו הרבה מיכולת המשיכה שלהן שמבוססת על היותן משהו "אסור" שהרי "מים גנובים ימתקו". היום הפורנוגרפיה ותיאורי סקס בספרות שוב אינם מעוררים עניין בניגוד למה שהיה לפני עשר שנים. עורכים שוב אינם מתעניינים בקטעי סקס שכן אלו מעוררים עניין רק אצל אלו שזוכרים את התקופה שבה היה המדובר בנושא אסור. לא מן הנמנע שאנחנו נחזור לתקופה שבה שוב יהפוך העיסוק לסקס ל"נושא שמתחת לשולחן" פשוט על מנת לשמר את עצם העניין בו.

 

רומן עם העבר
ביקורות על רומן עם העבר
בן חור בארץ הקודש
תקציר מאמר על בן חור מאת ניצה בן ארי
בר כוכבא
דיכוי הארוטיקה
נרי לבנה על דיכוי הארוטיקה
מיכל זמיר על דיכוי הארוטיקה
קזנובה
שיר העגבים : פורנוגרפיה קדומה בעברית מאת וולפסון
אליעזר כרמי מתרגם אירוטיקה לעברית  
מירון אוריאל מחבר אירוטיקה בעברית
מקסים גילן מתרגם פורנוגרפיה לעברית
סטלגים
עבודה אקדמאית על הסטלגים
אורי קציר על דן בן אמוץ
רז יובן על תולדות הספרות האירוטית  בעברית
אריאנה מלמד על ספרות הפורנו בעברית
אריאלה רביב על ספרות פורנו באופן כללי
ספרות פורנו עברית ברשת 
פרטים אקדמאיים על בן ארי
ניצה בן ארי על ס.יזהר
תרגום פאוסט של ניצה בן ארי
קטע מפאוסט בתרגום ניצה בן ארי
רקויאם לפורנוגרפיה :דפנה שחורי על ספר פורנוגרפי שחלף זמנו

האי מייל של ניצה בן ארי nbenari@actcom.net.il

תודה לניצה בן ארי על סריקות עטיפות הספרים מאוספיה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד