אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מקורות שירתם של התאומים חקק: הקשר לתנך, למדרשים ולשירת ימי הביניים


ספריהם החדשים : "הזמן הגנוז" להרצל חקק, "זריחה בין הזמנים" לבלפור חקק, הוצאת שלהבת ירושלם, כל ספר מכיל 160 עמודים.
ספריהם החדשים : "הזמן הגנוז" להרצל חקק, "זריחה בין הזמנים" לבלפור חקק, הוצאת שלהבת ירושלם, כל ספר מכיל 160 עמודים.

במשך שנים רבות אני עוקב אחר שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק. הקרבה של שיריהם למקורות ולמסורת השירה העברית בימי הביניים משכה את תשומת לבי. כאשר פרסמו את שיריהם על הפרעות שקרו ליהודי עיראק ב 1941 הייתי מוקסם מן התיאור הפיוטי של הטרגדיה שפקדה את משפחתם : שני האחים של אמם, נרצחו בפרעות של יהודי עיראק בחג השבועות תש"א. הסבא שלהם, יצחק חבשה, היה יהודי מאמין וכמעט איבד את האמונה, כאשר נרצחו בניו הבכורים. כאשר ילדה אמם של התאומים שני תאומים , 7 שנים לאחר מות הבנים, באו חכמים לאבי הבנים ואמרו לו : " קיבלתם שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמים".

מיתוס זה וסיפורים אחרים על המשפחה מופיעים בספר ההיסטוריה של אברהם תוינה על יהודי בבל. אותי ריתקה עדותם הפואטית של התאומים בנושא הפרעות, וזה נושא למחקר ספרותי מעמיק ורב יריעה. בימים אלה, כאשר יוצאים לאור שני ספרים חדשים שלהם, ניתן למצוא בהם עדיין עקבות לשירים המשפחתיים, להדים של שואת יהודי עיראק, אבל תמיד תמיד תמצא ששירתם מחוברת מחוברת לזמן היהודי ולזמן הספרותי. כחוקר ספרות אני מאמין שיש קשר בין הלכי רוח ספרותיים והלכי רוח פוליטיים. במשך שנים ניהלו התאומים חקק מאבק כדי לזכות בהכרה ספרותית ובתשומת לבה של הביקורת ושל הממסד הספרותי. עקבתי גם אחר מאבקם המתוקשר להתקבל לאגודת הסופרים העברים. במשך עשר שנות יצירה נדחו התאומים עשר פעמים ברציפות. כיום כעבור עשרים שנה, למן הרגע שבו התקבלו לאגודה, המצב שונה לחלוטין : הרצל חקק כיהן יושב ראש האגודה בקדנציה הקודמת , וכיום משמש בלפור חקק כיושב ראש אגודת הסופרים העברים. אני קושר זאת לשינוי ביחס לקלאסיקה ולתרבות ולמסורת בשנים שעברו מאז: עליית כוחם של כיוונים רוחניים אלה, כמו גם עלייתם של כוחות פוליטיים בקצה המסורתי והאידיאולוגי יותר על הסקאלה, מסבירים במשהו את התמורה הגדולה.

החברה הישראלית לקבל את שירתם ואת יצירתם של האחים חקק. ועתה שני ספרים חדשים : " הזמן הגנוז" , " זריחה בין הזמנים".שמות הספרים לא קרויים במקרה בעקבות הזמן: הרצל מחפש את הזמן הגנוז, ובלפור מגשש אחר אותה התגלות של הזריחה בין הזמנים.בשני הספרים יש התכתבות עם המקורות היהודיים לרובדיהם ודו שיח מתמיד עם טקסטים ספרותיים מן המאה האחרונה : ביאליק, אצ"ג , עמיחי ועוד. ההתחברות לזמן באמצעות המלים והפסוקים הופכת להיות דרמה מילולית ורעיונית : התאומים יונקים את הכתובים ומתחברים אליהם מחדש תוך הישענות מחד גיסא ועיבוד יוצר מאידך גיסא. נתחיל בספרו של הרצל חקק "הזמן הגנוז" וננסה להתמקד בכמה דוגמאות המעידות על קשר מיוחד לשירת ימי הביניים: "בעיר אבותיו חלם על ציפורים/ וכאן בירושלים ניסה לגעת בחלומות/ וכאן במקום בו מתכפרים/ הוחיל ונמס , אסף את השברים" כך שר הרצל בשירו "פתגם נשבר" ( עמוד 52). הרצל המשורר את דמות האב, שעלה לירושלים, מתאר דמות של צדיק כפרי המנסה להבין את פלאי העולם השבור, המנסה לאחות בתפילה ובאמונה את הקרעים.הביטוי "במקום בו מתכפרים" לקוח משירת ימי הביניים, משירו של רבנו גרשום מאור הגולה : " העיר כלילת יופי קריה נאמנה/ ומקום בו מתכפרים אחת בשנה". בשיר מכוון הכותב לעיר ירושלים, והמקום הוא בית המקדש , והזמן הוא יום הכיפורים. בשירו של הרצל חקק , הוא צופה באביו המנסה לגעת בחלומות, ובבואו לירושלים, מרכז הקדושה והכפרות, הוא אוסף את שברי חלומותיו. חבלי הקליטה קשים מנשוא, וגם בעיר שבה החטאים מתכפרים ונפתח דף חדש ונקי, גם כאן נאלץ הצדיק הכפרי לאסוף את שברי חלומותיו.דמות האב זוכה לשרטוט ביד אמן, וענות נפשו נוגעת ללב. בשיר אחר כותב הרצל על האב : " איך תוליך אותו לשלום/ איך תצילנו מכף אויב" ברוח משורר תהלים, כי נותר אביו שבור בגופו : אביו של המשורר לקה בשיתוק בחצי גוף ולאורך שנים היה מוגבל :" ניגפו עצמותיו וגופו שותק" ( עמוד 60) והנוחם היחיד נותר ברוחו : " כל שנותר לו כנפי אהבה/ נפשו בטוחה, נפשו ענווה/ במלכותו/ אסיר תקווה, עדיין בדרכו שלו לגאולה:/ ברוך אתה אדוניי/ שומע תפילה ".יש בשיר הדים לשירו של ר' יהודה הלוי (ריה"ל) "לך נפשי בטוחה". בשירו של ר' יהודה הלוי הכנפיים המעוררות בו כוח הן מפרשי הספינה, "כנפיים ככנפי החסידה" ובשירו " קראו עליי בנות " הוא כותב: " שלום על אחים ועל אחות/ מאת אסיר תקווה אשר נקנה/ לים ושם רוחו ביד רוחות".כנפיו של האב בשירו של הרצל הן כנפי אהבה, עוצמה פנימית המדריכה אותו, ואף הוא חש "אסיר תקווה", וכדרך שרבי יהודה הלוי נזקק לרוח, כותב הרצל על אביו: "ונשמתו מול הרוחות/ מבקשת משכן לשורר/ מרחפת ביתי, מבקשת אותי/ ובאה אליו רוחי". מן הרוחות החיצוניות נודד הכותב לרוחו של אביו ומשם אל רוחו שלו כמי שבא לבנות משכן לנשמת אביו.והמשכן בשירו של הרצל קדוש ונצחי . על אביו הוא כותב " כאילו היה נביא או צדיק/ כאילו היה בית כנסת עתיק" ומול חרדת האב הוא חש מחויבות לצייר את הכתובת על הקיר: " חרב בית הכנסת / חרבה הנבואה" הוא בונה משכן אחר : " הנה סבלו ומלכותו בתוך בית מואר, בארמון/ אמיתי" והבית האחרון חושף איזה בית נמצא לנשמת האב הצדיק : האב שב בחצות כרוח, ונשמתו לבדה בין המתים. מסיים המשורר : " והיטב ידעתי/ זה הבית של שירי". נשמת האב גרה בבית השירי שהציב לו הבן המשורר. בית כנסת אחר , נצחי.גם כאשר רוצה המשורר לתאר את חלומותיהם השבורים של ילדי שנות החמישים, אחיו לדור, הוא כותב בלשון דומה : "רצינו לבנות עולם חדש/ וברחובות חיכה לנו עולם/ לוחם, עולם קיים. תבל חלום" ( עמוד 106 ).בשירו של ר' שלמה אבן גבירול (רשב"ג) , אחד משיריו על מות יקותיאל, הוא כותב : " מה נואלו האומרים 'תבל חלום' / איך שכחו דבר ולא זכרו/ כן הוא כדבריהם, אבל מאשר/ שווא דיברו לאיש ולא נפתרו " .באותו שיר (" בימי יקותיאל אשר נגמרו") קובע המשורר רשב"ג כי הבל לומר כי התבל היא כחלום יעוף, שכן התבל היא חלום לאו דווקא בגלל קוצר חיינו, החולפים כמו חלום, אלא בעיקר משום שהתבל משטה בנו, מתעתעת באדם כמו החלומות אשר "שווא ידברו". גם לתבל, כמו לחלומות, אין פשר.גם בשירו של הרצל אותה תחושה : ילדי שנות החמישים קמו לחיות את חייהם והנה האמת טופחת בפניהם : תבל חלום. החיים קצרים, ואולי חסרי שחר כתבל כולה.חבריו קמו לתקן את העולם, לאסוף את שבריו, אך מולם ניצב עולם לוחם, עולם הנאבק על חוסר התוחלת שבו, וזו הטרגדיה. גיבוריו בשיר מבינים זאת לאיטם, ובדרך הקשה: "התבגרנו מהר אך ההבנה היתה איטית/ האמנו כי כך החים הראויים/ וכשהתפכחנו סיפרנו לכל שהסרטים/ הם המציאות האמיתית, פשר החיים" ( עמוד 106).בשיר " זריחת הזיכרון" ( עמוד 44) מתאר הרצל סיפור אבותיו, כי "סיפורם קורץ מחומרים של אגדה שרופה", דור המהווה עבורו " עמוד ענן, וילון של אש". בדרכו שלו לעבות את הסיפור בדיאלקטיקה טרגית, מתחבר שירו לשיר ספרדי מימי הביניים.הרצל כותב: " מעבר לשריפות, מעבר למלים הנרדפות/ נוסעים אל מקום נסעו/ נאחזים בכל קרש, בוכים" והמלים מטלטלות אותנו בבת אחת לשירו של ר' יהודה הלוי : " אדוניי, נגדך כל תאוותי" ואל השורה " ואסע אל מקום נסעו אבותיי" .

ריה"ל ממשיך בשירו במלים: " נעוריי עד הלום עשו לנפשם/ ומתי גם אני אעשה לביתי". הרצל חש את המתח בין נעוריו וחייו הקודמים של המשורר לבין חייו החסרים בהווה. בשירו של הרצל הדגש על נעוריהם וחייהם של אבותיו ועל בכיים בהווה: "כי לא לנפשם עשו " .בשירו של ריה"ל יש מתח בין השאיפה למטרת החיים לבין תחושת כליון החיים, ואילו בשירו של הרצל זה המתח בחייהם של אבותיו המוביל לתחושה: " ומשוררים ונקווים ככל הדומעים/ מוטיבים של געגועים". הם מבקשים את המלאות וחשים את טעם ההחמצה:"התקווה הופכת למכווה", וגם אז אין הם נסוגים : " נאחזים בכל קרש". הקשר בינו לאבותיו , הקשר ביניהם למולדת החדשה אינו ניתן לניתוק גם בתוך המתח הטרגי הזה, גם כאשר הפצע כואב , מולדתם אינה ערוכה לאהבה שלמה, היא " מדממת בין זיכרון לשכחה" . יש ממד של ברית : " זה הקסם, זו השבועה". השיר של ריה"ל יונק במקורו מן הפסוק בתהלים ל'ח , 10 שבהמשכו נאמר : " ואנחתי ממך לא נסתרה". האנחה והדמעה כמוסה גם במקורות.שיריו של הרצל רווים בארמזים מן התנ"ך ומן המקורות, ובדרכו המיוחדת הוא שוזר מלים עתיקות ומעניק להם משמעות חדשה. כך בשיר " ואין לי פותר" ( עמוד 38) הפותח במלים : " גם כי אלך בגיא בית ספר/ לא אירא" ולוקח אותנו למזמור תהלים כ"ג. בית הספר לובש על פי המקור, חזות נוראה, וההיחלצות מדפוסי התרבות שלו , הנוגדים את דפוסי התרבות של הוריו, היא דרך של נפתולים : השמירה על זהותו המקורית היא בבחינת צדיק השומר על עולמו הרוחני האמיתי, ולכן השיר מסתיים במלים : " גם כי אחיה בכתונת שונה/ תמיד ברקמותיי אותו אריג, אותן/ מנגינות/ רגליי הולכות בין בתים וקירות/ ושם בנשמה אלוהים ישן מציץ לי / בין החלונות".

עיון בשירי בלפור חקקעיון בשיריו של האח התאום בלפור חקק אינו מותיר מקום לספק: גם שיריו של בלפור רוויים ארמזים מתוך הזיכרון היהודי. מחזור שירי האהבה "שפת האהבה" טעון ארמדים. כך השיר "דין מתוק" (עמ' 10) בנוי על תבנית שיר של שמואל הנגיד.כותב בלפור:"אבוא אלייך בלילה ההוא/ שבו נגזרים הדינים/ בעמק שבו ייגזר הדין/ ברגע מאוד עדין./ בלילה ההוא שאינו לילה/ יום דמעיי ניגרו/ ביום ההוא שאינו יום/ סוד לבבי הערו". עיון בשמואל הנגיד מגלה את הצירוף "יום דמעיי ניגרו/ סוד לבבי הערו/ מה לדודי תאמרו?" בשירו "אש אהבים נישקה בי". גם בהמשך שירו של בלפור, השורות חוברות לשירי הנגיד. כותב בלפור:" גאיות אז יינשאו/ אש אהבים נישקה/ והרים ישפלו /ואיך אתאפקה". ובשירו של הנגיד: "אש אהבים נישקה/ בי- ואיך אתאפקה". שירו של בלפור מתאר אהבה העומדת בסימן של חזון אפוקליפטי, שבו משתנים סדרי הבריאה במפגש בין האוהבים. כדי להעצים את החוויה הוא משלב בשירו את הארמזים משירו של הנגיד, כחלק אינטגרלי מן השיר עצמו.ארמז אחר משירת הנגיד מופיע בשיר "על גדת הנחל" (עמ' 126), שם מתואר היום השוקע המסמל את המוות ”במערב נותר אור כחוט השני", וזה מזכיר מאוד את שירו של שמואל הנגיד "מיודעי הבינני", שם נאמר "צאו וראו במזרח את/ מאור בוקר כחוט שני". מעניין כאן הניגוד במשמעות בין שירי המשוררים. אצל הנגיד מדובר באור אדום של בוקר, של זריחה. בשירו של בלפור התהפכו היוצרות והאדום מסמל שקיעה, מוות.הישענות על שירי ריה"ל מופיעה גם בשיר "חלום" ( עמ' 17), שם נכתב: "סועדת אותי בתפוח אדמדם/ אשר יופיו פנייך ותבניתו שדייך", וזה מתחבר לשירו של ריה"ל "צביית החן", שם נכתב "ואסעד בתפוח אדמדם/ אשר ריחו כמור אפך ועדייך/ ותבניתו כשדייך, ועינו כעין/ אודם אשר נראה בלחייך". בשני השירים מוטיב התפוח הארוטי המוגש על ידי האהובה, ובשני השירים התפוח מסמל את שדיה של האהובה.ארמז אחר משירי ריה"ל מופיע בשיר "פשיטא" (עמ' 116) שם פונה המשורר אל הקורא: "ידידי, השכחת חנותך בין שיריי?", וזה מתחבר יפה לשירו של ריה"ל "ידידי, השכחת חנותך בין שדיי". בשירו של ריה"ל הפנייה היא מן העם אל האל להזכיר לו חסדו בעבר, ובשירו של בלפור המשורר פונה לקורא שנטש את השירה ומזכיר לו את חסדו בעבר.שימוש בארמזים מתוך הטבע שבפיוטים מופיע גם בשיר "סמוך לגדת הנחל"(עמ' 126) המתאר את הניגוד בין הטבע היפה הממשיך לפרוח ובין המוות הקרב לגדת הנחל לאדם בערוב ימיו. התיאור של הטבע מזכיר מאוד את שירו של ר' משה בן עזרא " כתנות פסים לבש הגן". הפייטן הקדום כותב "כתנות פסים לבש הגן/ וכסות רקמה מדי דשאו", ובלפור כותב בשירו (עמ' 126): "כתנות פסים לבשו השדות/ כסות רקמה, בגדי חמודות".ההשפעה מן הפיוטים ברורה בשירי בלפור חקק, ואין הכוונה רק לשירת תור הזהב בספרד. בשיר "שורות ששמעתי בחלום" (עמ' 54-55) יש הישענות חד משמעית לאורך כל השיר על הפיוט "ונתנה תוקף" המיוחס לר' אמנון ממגנצה. כבר בפתח השיר נכתב "הנה אלה האוצרות בעבורך/ וחותם יד אבותיך בו" , וזה מתחבר מיד לשורות הפייטן הקדום " ותפתח ספר הזכרונות/ ומאליו ייקרא, וחותם יד כל אדם בו".

בלפור שינה את החותם כמתקשר לשרשרת האבות שקדמה לו, ולא לכל אדם הקשור לשושלת היוחסין האנושית.בלפור כותב "ותזכור כל הנשכחות/ מן האור הבראשיתי", ובפיוט כתוב "ותזכור כל הנשכחות / ותפתח ספר הזכרונות", והקרבה במשמעות כאן היא ברורה מאוד. ומול השורה הנשגבת בפיוט "בו תינשא מלכותך, וייכון בחסד כסאך" , כותב בלפור: "בו תינשא מלכותך/ בו תינשא מלכותי". כאן המלכות היא גם מלכות המשורר, המייסד את מלכות שירתו אל אדני המורשת של הדורות הקודמים.לסיכום:בשני הספרים יש התכתבות עם המקורות היהודיים לרבדיהם ודו שיח מתמיד עם טקסטים ספרותיים מן המאה האחרונה : ביאליק, אצ"ג , עמיחי ועוד. ההתחברות לזמן באמצעות המלים והפסוקים הופכת להיות דרמה מילולית ורעיונית – ואנו הצופים בדרמה משתאים לנוכח הקשר החי בין הדורות. כתיבתם המרתקת של התאומים מוכיחה שיש שירה לא רזה, , שירה מרגשת , שיודעת ליצור כחוליה בשרשרת הדורות , שיודעת לדבר אל החוצבים מעברה השני של המנהרה .כך רואים התאומים בשירתם היונקת מאלמנטים אוטו-ביוגרפיים ומשורשי המסורת הפיוטית העברית מאז ימי התנ"ך, שירה עברית שורשית גדושה בעיבוי היסטורי ותרבותי יהודי, ורחוקה מהרזון המודרני היונק מהתרבות האירופית הנהליסטית והאינדיבידואלית המשקפת את האבסורד של הקיום האנושי שאיבד את האמונה הדתית. הם לא מאמינים ביכולתה של השירה המודרנית להבין את החיים והיקום ממבט ראייה חדש המתפתח עם ההתפתחות המדעית והפילוסופיה החילונית. מכל מקום, שני הזרמים האלו בשירה העברית בת זמנינו עשויים להפרות את השירה העברית החדשה והפכה לשירה ייחודית העידן הגלובאליזציה השוחקת כל יחוד אתני או דתי. פרופ' שמואל מורה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמואל מורה