אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סובלנות בספרות ובשירה, רשמים בעקבות ערב עיון


התמונה של שושנה ויג

סובלנות בספרות ובשירה. רשמים בעקבות ערב עיון - תנועת סובלנות בשיתוף עם אגודת הסופרים העבריים תשס"ז

ביום שלישי האחרון בכ"ה בשבט תשס"ז 13.2.07 התקיים ערב עיון שכותרתו "סובלנות בספרות ובשירה" בבית הסופר בתל אביב. את הערב יזמה מנכ"לית תנועת "סובלנות" הגב' ציפי רון. יוזמתה של הגב' רון התקבלה בברכה על ידי יושב ראש האגודה המשורר בלפור חקק, אשר בשנה האחרונה מעניק חסות מטעם האגודה לאירועים ספרותיים שיש בהם עניין לציבור הרחב. בית התנ"ך, המועצה לשימור אתרים והמועצה הציונית משתתפים בפעולות האגודה המחדשת ימיה. בהזמנה הגדירה תנועת סובלנות את מטרת הערב "לבחון התייחסות לנושאים חברתיים שונים המרכיבים את מארג החיים בישראל, כפי שהם באים לידי ביטוי בראי הספרות והשירה. ננסה לבחון נושאים כגון יחסים בין תרבותיים, מפגשים בין עדתיים ובדגש על קליטת עלייה, היחס לאחר ולשונה בחברה. כל אלה כמובן, כיצד הם באים על ביטוים ביצירות הספרות השירה בארץ, והאם ניתן להקיש מכך על רוח הסובלנות בחברה הישראלית".אין ספק שהתוכניה הבטיחה לבאי הערב באולם המחודש של בית הסופר בתל אביב ברחוב קפלן 6 ערב מהנה. התוכנית הייתה תוכנית עשירה. סופרים צעירים ומבטיחים לצד חוקרי ספרות ואוהבי אמנות ותיקים. הסופרים אשכול נבו ו-ניר ברעם לצד פרופ' נסים קלדרון וגב' חמוטל גורי. על הערב ניצח מנחה הערב ד"ר דן רונן. הבטיחו שאת הערב ילוו בקטעים מוסיקאליים מקוריים עופר גולני ו-נטע אמיר "אלתרנטיבה". ואין ספק, הערב היה אחד מערבי התרבות המהנים ביותר שחוויתי בעת הזאת. אם לא המשובח שבהם!ד"ר דן רונן מנחה הערב ריתק את באי הערב. קטעי המעבר שהוא הטעים לערב הוסיפו לערב תוכן והעניקו עומק תבוני שלא רואים בערבי תרבות רבים. קלטתי מעט מדבריו בהם ניסה להתייחס לתפקידה של הספרות ושל האמנות. "ההתבוננות באדם אולי מעשירה אותנו יותר מכל ספר. הספרות לא באה להטיף לערכים אוניברסאליים, לא ביטוי של ערכים משותפים או מבקשת הזדהות. יש לה השקפת עולם. היא מה שיכול היה להיות, לא נכתבת כדי להציע התנהגות, לא יודעת איך, נוטה להציג בעיות והתמודדות עם שאלות קיומיות, בדידות ונבכי הנפש. הספרות והאמנות מרד כנגד גורל האדם. קיים קשר ייחודי בין הסופר הספר והקורא. קשר ייחודי לזמנו. וייחודי לקורא ולזמנים שונים. הספרות מטרתה להראות לאדם שאינו בודד, גם הסופר וגם הקורא הם בודדים. השיר הוא הלב המוחלט. שירה מורכבת יותר משתיקות מאשר ממילים. האם השתיקה היא התשובה? האמן רואה כל מה שהאדם מדמיין, זו יכולה להיות מציאות ...השאלה מה משפיע ואיך?"פתיחאת הערב פתח יו"ר האגודה המשורר בלפור חקק, קטעים נבחרים מדבריו:

"בסיפור של הסופר ה. ג'. וולס על ארץ העיוורים. אדם אחד נקלע לעמק נשכח בין הרי האנדס באמריקה הדרומית. העמק היה מוקף הרים גבוהים, ובגלל ריחוקו, זמן רב שלא דרכה שם רגל אדם מן החוץ. מתברר שאבות אבותיהם של יושבי העמק לקו במחלת עיניים מוזרה, ועקב כך כל תושבי העמק נולדו עיוורים. בגלל מצבם המיוחד, הם האמינו שמעליהם יש כיפת מתכת, ובה יש נקבים נקבים שמהם באים אליהם הטל והגשם. מתחת לכיפה, כך הם האמינו, המלאכים שרים. האיש הזר שבא לעמק העיוורים הסביר להם שהם פשוט טועים. שהם חיים בעמק שמוקף הרים גבוהים, שמעליהם יש כיפת השמים ומשם באים הטל והגשם, ומתחת לשמים הציפורים שרות. הם כעסו עליו, העמידו אותו למשפט וחשבו שהוא בור וחסר בינה שצריך לאלף אותו דעת. כאשר מתקיים מפגש בין שונים, קודם כל יש התבצרות של כל צד באמת שלו. וקשה לצד מן הצדדים להודות שמה שחשב עד כה איננו נכון.בחברה הישראלית מתקיים זה למעלה מדור מפגש של שונים. מדובר בשוני תרבותי, לשוני, אתני , דתי, מעמדי, ואלה רק מקצת מן הממדים של השוני. במפגש בין שונים קיים מכניזם בסיסי של הסתגרות בזהותך שלך, ביצור תחושת שותפות עם הקרובים שלך, מעין תחושת "אנחנו" ( we feeling). הסתגרות בזהותך והתבדלות מן האחר היא מקור לעימות, לקונפליקט. רק לאחר שנוצרת תחושת סקרנות הדדית בין השונים, יכולה להיווצר היכרות הדדית. ורק היכרות הדדית יכולה להוביל להבנה הדדית. ואם יש הבנה הדדית אולי גם תהיה הפריה הדדית.בחברה שיש בה שוני רב בין מרכיביה, נדרשת סובלנות לצורך דו קיום ( או רב קיום) בהרמוניה. ייתכן שזו לא תהיה לעולם הרמוניה מלאה, ייתכן שזו תהיה הרמוניה רוויה דיסוננסים צורמים, אך בחברה סובלנית צריך קודם כול לכבד את תרבות המחלוקת ולקבוע לה כללים.אנו חיים בעידן של מחלוקות, ובנקל ניתן להגיע ממחלוקת מילולית למחלוקת כוחנית ואפילו מעבר לזה. חברה שרוצה לטפח סובלנות בין מרכיביה, צריכה ליצור כלים לחיים של דושיח בין בני פלוגתא. לדעת תמיד שמחלוקת היא מעצם טבעה דו שיח בין בעלי דעות שונות. עלינו לזכור תמיד את המונח היהודי "מחלוקת לשם שמים". חכמינו הגדירו במונח זה את המחלוקת הפורה והיצירתית של הקשבה לדעות מנוגדות, מתוך רצון לראות את התמונה המורכבת בשלמותה, לראות את הרב ממדיות של המציאות. בחברה כמו שלנו, שהיא חברה פלוראליסטית עלינו ללמוד לחיות עם השקפות עולם שונות ועם המתח הפנימי המתלווה לכך. ניתן להתמודד עם מחלוקות רק בתרבות של סובלנות ומתוך נכונות לקבל את השוני. ואסיים בשיר של משורר אנגלי, ליי האנט, על הדג האיש והרוח. בחרתי להביא רק קטע הממחיש את הקונפליקט המתרחש כשכל צד מתבצר בזהותו:אמר האיש לדג:מה מוזר אתה!פרצופך מחודד, עיניך מביעות הפתעה, פיך בולע מי ים מלוחים,אתה חסר רגליים ואילם,מלא קשקשים ורטוב תמיד.מה טעם לחיייך? על כך ענה הדג: מפלצת שכמוך! אם מופתעים פניי,הרי זה משום שראיתי אותך, בעל הפרצוף השטוח, בעל העור החלק, הקוף המחולק לשניים מן החזה ומטה!כיצד זה מהלך אתה על היבשה בצורה מגוחכת,כשאתה נגרר באיטיות, בכבדות וללא חן. אתה שעיר ויבש וסנפיריך הם ללא תועלת.גרוע מכול- אתה נושם אוויר! כיצד תוכל לחיות? "ארבעה בתים ונכבה

אשכול

אשכול נבו / ארבעה בתים וגעגוע. הוצאת זמורה ביתן

את התוכנית פתח הסופר אשכול נבו בהתייחסו לנושא סובלנות על פי ראייתו כפי שהוא בא לידי ביטוי ברומאן שכתב לאחרונה "ארבעה בתים וגעגוע". "הספר ארבעה בתים וגעגוע מאכלס בתוכו ארבעה בתים שנמצאים במעוז ציון בכניסה לירושלים. בתוך כל אחד מונח קונפליקט מתקתק. מתח בין אישי או אידיאולוגי שבוחן את הסובלנות. בתוך הבתים אנשים מתמודדים עם סבלנות עד איזה גבול אני מקבל את האחר, קבלת האחר למחיקת העצמי.שני בתים "רועדים": הבית של משה וסימה נהג אוטובוס והיא עקרת בית, מגדלת את הילדים. הם מנהלים זוגיות שמחה עד שמשה מתקרב לדת בהשפעת אחיו הטברייני. היא גדלה בבית שבו האב עזב את הבית בהשפעת הדת. תחילתו של הקונפליקט בתוך הבית מחמיר כשצריך לרשום את הילד לגן. הגן הדתי יותר זול ויותר "עשיר" מבחינת הארוחות, נכנסים אל תוך עומקו של הסיפור –משה האב הושלך ע"י סימה אישתו. הוא ישן בירושלים מחוץ לבית ומתעורר מפגיעה של עיתון הארץ שמושלך.בסיומו של הקטע משה מתחרט שהוא דיבר שהוא לא שתק. אחת מהשאלות מה תפקיד המילים בעניין הסובלנות. מילים נראות כפתרון טוב שיכול לבוא במקום אלימות. אולם בדיאלוג תלוי באיזה מילים משתמשים. הן יכולות לקדם. אי סובלנות ואי הבנה של מי ששומע."בין לבין קורא אשכול נבו קטעים שקשורים לקונפליקטים עליהם הוא מדבר מתוך ספרו, וכך יעשו שאר המשתתפים בערב, יחזקו את דבריהם לאור היצירה שלהם. וכל קריאה מתקבלת על ידי הקהל בשקיקה ובהקשבה רבה."מול זה הבית של צאדק הוא שבונה בית במעוז ציון. מגלה שהוא מול הבית שעזב ב- 48 הנכבה. הוא מהרהר האם זה הבית שבו גדלתי כילד. מבקש היכנס כדי להשיב משהו ששייך למשפחתו, משהו שמשפחתו השאירה בביתם של אברם וג'ינה. מה שמסבך את הסיטואציה : לאברם היה חצי אירוע לב, נכנס בו שד והוא חושב שבנו האבוד ניסן קם לתחייה. כשצאדק נכנס הבייתה הוא פוגש אותו בדיוק בנקודה הזאת. צאדק בוחן את גבולות הסובלנות לנושא של הנכבה. המפגש נמסר מנקודת מבטה של סימה.. המצב הולך ומסתבך...." לדברי אשכול נבו הנושא של הנכבה עולה כאשר הוא נפגש עם קוראים. הם שואלים כיצד הסיפור מעלה את סיפור הנכבה. ואשכול מסביר שהסיפור שלנו כבר ידוע לנו. הסופר יודע שהקורא יודע. הנרטיב של איך הגענו ידוע לנו. העלבון של הפלשתינאים לא ידוע לנו. את הסיפור של הנכבה לא סיפרו לנו. הנושא עדיין מאוד פרובוקטיבי. זוהי שאלה של סובלנות להתבונן לא רק בתוך עצמנו אלא באחר שנמצא על גבולנו. " אשכול נבו נותן מענה לשאלה "האם לספרות יש יומרה מוסרית?" והוא טוען שכתיבה נעשית מתוך מקום מוסרי, אם אינך אז הכתיבה שלך עקרה וטכנית. הסובלנות להביא את המורכבות של האחר לקורא. הרבה מאוד אנשים מעולם לא פגשו מתנחל. הרבה מאוד אנשים לא פגשו חולי נפש שגם ארבעה בתים וגעגוע מביא. הרבה מביעים דעות נחרצות על פלישתינאיים בלי שפגשו אותם והם מגבשים דעות על פי טלויזיה, חד מימדי שנוהה אחרי המיידי. לדברי הסופר לספרות תפקיד להביא את המורכבות ואת האחר ולהיות סובלני."שליחותו של הממונה על יחסי אנוש"

אברהם

אברהם ב. יהושע / שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. הוצאת הספריה החדשה

פרופ' נסים קלדרון התייחס לנושא הסובלנות על פי ספרו של א.ב. יהושוע "שליחותו של הממונה על יחסי אנוש". הרומן לדברי קלדרון העלה בעייה מאוד קשה בתחום הסובלנות."...הרומאן ממתחיל ממציאות מוכרת לכולנו. מהמציאות של האינתיפאדה השנייה והפיגועים שהעבירו את המלחמה מהצבא לאזרחים, הפגיעה שלהם מקרית לחלוטין. הורג בהם באופן אנונימי. יוצרים איזו זוועה בלב הקיום לא רק בגלל אקט ההתאבדות גם בגלל הסתמיות גם בגלל שהם זורעים טרור. השאלה איך אנו מתייחסים אל המציאות החדשה. כמובן שזה נורא יותר ממלחמות. מלחמות קשות בפיגוע אין שום הכרעה יש רק זוועה. "קלדרון טוען כי לא. ב. יהושוע יש את הכישרון לקחת את המציאות ולהכניסה למעבדה הספרותית שלו. עובדת זרה שעבדה במאפיה נהרגת בפיגוע והממונה על יחסי אנוש נוסע עם גופתה ומנסה להשיב אותה לאחד מקרובי משפחתה. התהליך של התקרבות אל הקורבן האנונימי. הספר מתאר מסע עם גופה כאשר במהלך המסע חלה התקרבות בין השליח לבין הגופה. התאהבות בלתי אפשרית בין האיש הנושא את האישה-גופה על ידיו ומחפש להשיב אותה למי מקרוביה."הספר מביא אותנו למצב של הכרח לפתח סובלנות. הסופר היה יכול לכתוב על זה מאמר. יש כאן משהו אחר תוך כדי סובלנות לא מופיעה המילה אהבה. במהלך הסובלנות מתעוררת אהבה ומתעורר היצר הארוטי והקשר העמוק בין גבר לאישה במימדים כמעט מיתולוגיים. זו תהיה אישתו אבל זו אישה שלעולם לא תהיה בחיים. ...הממונה על יחסי אנוש יכול להתאהב רק במתים ככל שהוא מעמיק להכיר אותה מעמיק להתאהב בה."לסיום דבריו מודה קלדרון שיש משהו דימוני באהבה- היא מרושעת, היא מפלצתית כמו בחלום ליל קיץ מתאהבים באחד עם אוזניים של חמור. כוח ההזדהות שלנו נתקל בחומות שאי אפשר לעבור אותן. ככל שהיא מתקדמת (האהבה) מגלים את בעיות העומק. אם נעמיק בראיית האדם שלנו נעמיק בבעיית הסובלנות, כמו נאמר על ידי א.ב.יהושוע בואו ניתן לעומק לחיות..מחזיר החלומות- הפנים האבודות של האדםהסופר ניר ברעם היטיב לתאר את הפנים האבודות של האדם באמצעות ספרו "מחזיר החלומות". הכותב לפי ניר ברעם מנסה להגיע אל ליבו של הקורא, כפי שהמוסיקאי יורה חץ אל ליבו של הקורא. אם חושבים על הספרות הישראלית משנות החמישים עד ימינו לפי גרשון שקד, בניית סובייקט חדש ניסיון לתאר את המציאות.מה זו מציאות? מה באמת ספרות עשויה לעשות, לכתוב, להבין את האחר ליצור סובלנות כלפי האחר. ספרות אמורה להתחיל עוד קודם. לערער את עולמו של הקורא. ..לחפש את הפנים האבודות של האדם מעבר למקום. אחד הדברים לטענת ניר ברעם היא דווקא לערער את הסכימה המוכרת למשל של הערבי שמחפש את המקום מ48 , ומזכיר את צאדק מספרו של אשכול נבו. צריך להפתיע ולחשוב על הערבים בצורות אחרות מאשר בכלים המוכרים. "מותו של איוון אילץ- משהו הומאניסטי. מה קורה כשהוא נושם את הנשימה האחרונה . טולסטוי לקח את המוות, קשה לקלוט בחושים שלנו. ואומר לקורא עכשיו אני אספר לכם סיפור של אדם שהולך למות. אלה המקומות החשובים של הספרות. כשאנו קוראים ספרים המקום היותר מערער בא עם משהו אחד ויוצא עם תחושה אחרת יוצא עם ערעור. מחזיר החלומות: רואה חלומות של אחרים. נכנס לתודעה של חלומות אחרים ויכול להעביר אותם חוויות. יכול להחזיר להם את החלום. אם החלום התת מודע יכול להאיר את התת מודע. מחזיר החלומות מחזיר חלומות של האישה שהוא חי עמה. יש כאן חצייה של קווים שקיימים תמיד בין אנשים. לא יכולים לחדור לנפש של אדם אחר. מישהו יכול לראות את המקום שבו אתה זר כשהוא נכנס לעולם החלומות. המצב מדרדר. מה קורה כשאני יודע אדם אחר יותר מדי? מחזיר החלומות רואה את אשתו הורגת מישהו. באותו רגע כשהוא מכיר את אשתו טוב יותר הוא מכיר את כל החולשות שלה...."כלומר עודף התבוננות באחר מסיטה את הגבולות, עד כמה אני יכול להתקרב לאחר?!דואליות שמנכיחה את האני והאחר יוצר סתירותחמוטל גורי בתו של המשורר חיים גורי חתמה את הערב ברעיונות שהעלתה מעיון בשיר של אביה "אני מלחמת אזרחים". מול חיים גורי משורר דור הפלמ"ח העמידה חמוטל גורי את המשורר סלמן מצלחה ששירתו מנהלת דיאלוג עם מלחמת האזרחים של חיים גורי.בשירו של גורי נוכחות של האני וגם נוכחות של האני הנושא משמעות קולקטיבית. הכרה בקיומו של האחר ללא ויתור על האני. השיר מזמין לשיר אחר אשר אינו מבטל האני. דואליות שמנכיחה את האני והאחר יוצר מרחב שמכיל סתירות. ב"אני מלחמת אזרחים" מתואר אותו מאבק פנימי.סלמן מצלחה משורר ערבי אזרח ישראלי הכותב בערבית. מנהל דיאלוג עם עצמו ועם המעגלים אליהם משתייך: מעגל המשוררים, מעגל הערבים. ריבוי תהיות תחושת השייכות לצד הנוודות ואי השייכות. ריבוי רבדים של מי שיך למקום מימים ימימה. אותה חוויות גלות. מישהו ששייך למרחב מכיל את כל הדתות. מוסלמי בימי ישו, השייכות המוחלטת ואי השייכות. מזמין את הקורא היהודי לדיאלוג עמו. מצלחה משתמש בשפתו של האחר כדי לנהל עמו דיאלוג, כדי למצוא את עצמו צריך ללכת לאיבוד. הפעילות מצלחה מרחיבה את השדה ומאתגרת את היחס בין שירה עברית לשירה יהודית. יוצר שירה עברית ישראלית שיוצרת קשר מיידי ללא תיווך של תרגום."אני כותב בלשון העברית,שבשבילי איננה שפת אמי, כדיללכת לאיבוד בעולם. מי שלאהולך לאיבוד לא ימצא את השלםכי אותן האצבעות בכף הרגללכולם. ואותו אגודל שהולךבצד עקב.ועברית לפעמים אני כותב כדי לסנן את הדם שניגרללא הרף מן הלב. הוא תמיד כזה..."לסיום לאחר שנפרדתי ממנחה הערב ד"ר דן רונן, ידעתי שאת הדברים ששמעתי בערב זה צריך לשמר, ויש לטפח קשר בין שתי תנועת סובלנות לבין אגודת הסופרים ובכלל בין כל בני האדם. ויותר מכל ידעתי: היכולת לראות את האחר ביצירות ספרותיות אינה רק החופש של היוצר אלא היא המתנה שיכול הקורא לזכות בה משראה אף הוא והוסר עיוורונו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג