אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרצח בחולות תל נוף: פרשת יעקב צונגר (הנבלים / מיכאלה נדיבי)


התמונה של אלי אשד

סיפורה של אחת מפרשיות הרצח והקונספירציות המוזרות ביותר של תל אביב הישנה וארץ ישראל כולה בשנות השלושים. פרשיה שככל שחוקרים בה רק נעשית מוזרה ומסתורית יותר עם השנים. פרשייה זאת היו מעורבים הש"י (שירות הידיעות) של אירגון ההגנה, אבי שירותי הביון הישראליים של היום, הפקיד הנאצי אדולף אייכמן, שירותי הביון הנאציים, הבלש העברי הראשון דוד תדהר וגם המסדר היהודי החשאי דמוי "הבונים החופשיים" -האחים הנאמנים. אפשר היה להפוך את הפרשה הזאת בקלות לסיפור מתח בסדרת החוברות על הרפתקאותיו הבדיוניות של תדהר והיא הייתה בולטת על פני כל השאר כמוזרה מסובכת ומרתקת יותר מכולן. אלא שסדרת החוברות הזאת כבר לא יצאה יותר לאור ב1937 בעברית (אם כי לעומת זאת היא המשיכה להתפרסם ביידיש ואני תמה: האם השתמש העיתונאי שלמה בן ישראל המחבר של הסיפורים בפרשה זאת כבסיס לאחד מסיפורי הבלש דוד תדהר שלו ביידיש?). חלפו עוד כשישים שנה עד שקם לבסוף סופר ויצר מהפרשה סיפור מתח מדהים כראוי לה. ואפילו אז לא נחשפו כל הפרטים של הפרשה. מדובר ברצח במרץ 1937 של אדם מוכר ואהוד מאוד בשכונת מונטיפיורי בתל אביב מהנדס ומתקן עולם בשם יעקב צונגר.יעקב צונגר היה אדם מעניין מאוד. במהלך חייו הוא התגלגל בין רוסיה שם נטל חלק פעיל ונלהב במהפכה הקומוניסטית לגרוזיה שם החזיק בתפקיד נכבד בממשלת גרוזיה, ולאחר מכן ברח כבול באזיקים מבית כלא לארגנטינה שם מדד יערות וגם לצרפת לפני שהגיע לבסוף לארץ ישראל שם עסק בייבוש עמק יזרעאל, החזיק בתפקיד בכיר בחברת הרכבות הארץ ישראלית ובתוספת לכל זה זכה בפרס על תוכנית לבניית נמל תל אביב. ולבסוף התגלגל צונגר לשכונת מונטיפיורי בתל אביב שם בנה את מגדל המים שהוא סמל השכונה עד היום וגם שימש כראש ועד השכונה והיה אחד האישים הבולטים ביותר שבה. וחוץ מכל אלההוא היה פעיל אירגון "ההגנה" בתל אביב והיה סוכן של שירות הידיעות של האירגון הש"י שלימים התפתח לשירותי הביון של ישראל.

מבסגרת פעילותו זאת חשף צונגר רשת ריגול גרמנית נאצית שפעלה משרונה השכונה של הגרמנים מכת הטמפלרים ששכנה ממול לשכונת מונטיפיורי במקום שבו נמצאת כיום הקריה. כתוצאה גורשו מהארץ שני סוכנים נאציים ולרשת הריגול הגרמנית באיזור נגרם נזק חמור. הדבר עורר את זעמם של הנאצים בברלין שהעמידו כעת את צונגר על "הכוונת".

ובמקביל לכל אלה הוא היה חבר בכיר ביותר בלשכת "משה" של האגודה החשאית "האחים הנאמנים" בשכונת מונטיפיורי ,אחד הפעילים הראשיים של הלשכה ביחד עם הסופר והמחנך יוסף זונדל וסרמן והמשורר יעקב רימון.בשלב מסויים נתבקש צונגר לבדוק פרשה כלכלית הקשורה לאיש עסקים קבלן וסוחר קרקעות עשיר אפלולי בשם ראובן שינצוייט. הלה הקים בשנת 1935 חברת נדל"ן בשם "תל נוף". החברה מכרה ליהודי פולין 'מגרשים בעיר החדשה תל-נוף' - מותג סחיר באותה העת: הקידומת 'תל' הייתה אמורה להזכיר את העיר העברית הראשונה תל אביב, שהתפתחה במהירות רבה ושמה יצא בכל העולם היהודי; הסיומת 'נוף' הייתה אמורה לדבר בעד עצמה, אף שלאמיתו של דבר אין במקום זה כל תל ואף לא נוף מרהיב במיוחד.

שינצוייט שרוב אדמות תל נוף היו בבעלותו מכר את האדמות לציבור בדרך מקורית ביותר אז: הכין תצלומים וחוברות פיקטיביות. שינצוייט החזיק גם בזכות ראשונים ייחודית: הוא הייה היהודי הראשון שפרסם את פרוייקט הנדל"ן שלו בקולנוע. (היום יש במקום את בסיס חיל האוויר תל נוף).

על שינצוויט נפוצו גם שמועות שונות ומוזרות שהוא סוכן של ממשלה זרה וכו' אבל אף אדם רציני לא לקח את השמועות האלו ביותר מידי ברצינות. כאשר חלפו שנתיים ושינצויט לא הציג התקדמות בבניית העיר החדשה, נשלח בעקבותיו המהנדס צונגר, כדי לראות את תוכניות הבנייה. צונגר כבר עסק בעבודות מדידה וחלוקת קרקעות אצל לקוחותיו של שינצוייט. בין השאר בנה בתל נוף את מגדל המים שלה בדומה לזה שבנה בשכונת מונטיפיורי. ויום אחד בעשירי למארס 1937 נעלם צונגר ולא הופיע יותר. כל מה שהיה ידוע היה שבאותו יום יצא משכונת מונטיפיורי וביקר בשעה שמונה בבוקר במשרדו של שינצוייט. שינצוייט הזמין את צונגר למשרדו לבוקר זה ובאותו יום שלח משום מה את מזכירתו לפתח תקווה כך שלא יצא לה להיות נוכחת בפגישתם.משפחת צונגר וידידיו חרדו לשלומו והתחילו מיד בחיפושים אחריו. בין השאר פנו לשינצוייט לעצה והוא נתןבנדיבות עצות שונות כיצד אפשר לחפשאת צונגר, אם כי לדעתו הנעלם בוודאי איבד את עצמו לדעת לרגל מצבו החומרי הקשה.

בחוגי המשטרה סברו שצונגר ברח, נסע לחו"ל וכדומה. אנשים שונים הביעו סברה שצונגר נסע לעבר הירדן לחפש זהב. כאילו לחזק סברה זאת כמה ימים לאחר העלמות הגיעה לבני המשפחה מברק מצונגר או מישהו שכתב תחת שמו. במברק כתב צונגר לבני המשפחה שהוא נמצא בירדן עם כמה אנגלים. אשתו של צונגר הציגה את המברק ביפני כמה אנשים מביני דבר. הם אמרו לה שרוב הסיכויים שהמברק מזוייף. על החיפושים הקשתה עוד יותר מחלוקת קצינים בשאלה: בסמכותה של איזו תחנת משטרה לחקור את העניין שכן שכונת מונטיפיורי הייתה אז גוף מוניציפאלי נפרד מתל אביב. הקצין המפקח במחלקה הפלילית בתל אביב טען שהואיל וצונגר הוא תושב שכונת מונטיפיורי אין העניין בסמכותו אלא בסמכות מפקד משטרת הכפרים. לעומתו טען מפקד משטרת הכפרים שמכיוון שצונגר לא נעלם מביתו ממש אלא ביקר באותו יום בתל אביב העניין הוא כמובן מאליו מסמכות משטרת תל אביב.

כתוצאה מצאו את עצמם אשת הנעלם וידידיו מטולטלים מתחנה לתחנה עמוסי חרדה ומחכים לידיעות שלא הגיעו על גורל הנעלם כשהם מנסים להתגבר לשווא על הסבך הבירוקרטי שנוצר. לבסוף פנו לקצין המשטרה בשרונה והוא החל לבסוף בחקירה של ממש. אך טיפולה של המשטרה בעניין גם אז היה איטי ובעניין עסקו רק כמה קצינים בעלי דרגה נמוכה. הם גילו ששינצוייט שלח מכתב לצונגר ב10 בפברואר 1937 בחתימת "בידרמן" שבו הזמין אותו לפגישה במלון בפתח תקווה. וכתוצאה שינצוייט נאסר שוחרר ונאסר שוב, אך לא הייתה בכך כל הוכחה כנגדו והוא שוחרר שוב. אנשי משטרת המנדט יכלו להעסיק לשם חקירת ההיעלמות אלא רק כמה שוטרים בודדים ובמשך זמן קצר יחסית לפני שהיו סוגרים את התיק כתוצאה מעומס העבודה והפרשיות והחקירות השונות שעימן התמודדה המשטרה.אם היה צונגר אדם רגיל מן השורה, ייתכן שהיעלמותו הייתה נשארת מסתורית ובלתי מפוענחת עד עצם היום הזה, אחת מהיעלמויות רבות שידועות רק לבני המשפחה של הנעלמים. אבל הוא לא היה אדם רגיל מן השורה. אחרי צונגר בוצעו חיפושים רבים שנוהלו לא רק בידי אנשי המשטרה אלא גם ובעיקר בידי עמיתיו במסדר "האחים הנאמנים".ראשי לשכת "משה" בשכונת מונטיפיורי הוציאו פקודה דחופה לכל מאות החברים של המסדר ברחבי הארץ לעשות כל מה שביכולתם על מנת לעלות על עקבותיו של האח צונגר ועל עקבות כל מי שיכול להיות אחראי להיעלמותו. הם הזכירו לכל "האחים" את המחויבות העמוקה שיש לכל "אח נאמן" לעמיתיו במסדר. מחויבות שדרשה מאמצים מעל ומעבר גם לאדם שאותו לא הכירו אישית.אנשי המסדר החשאי פתחו ב"ציד אדם" אולי חסר תקדים בתולדות הארץ כשהם נחושים לעשות כל שביכולתם לגלות את מה שקרה לצונגר.

לבסוף הם נתנו "טיפ" לבלש הפרטי הראשון של הישוב וידיד אנשיהמסדרדוד תדהר שמצידו הזעיק את אנשי המשטרה לחפש באדמותיו של שינצוויט בתל נוף. תדהר היציע למשטרה לחקור את עוזרו של שינצוויט הערבי עבד אל קדאר.ואכן החקירה הניבה תוצאות. אנשי המשטרה מצאו את גופת המהנדס קבורה בחולות בבור בעומק שני מטר מכוסה בחולות וברזלים לרגלי מגדל המים שאותו בנה בתל נוף. ליד הגופה מצאו את המגבעת של הנרצח שהייתה מסומנת בפנים באותיות לטיניות צ.י ולידה הייתה מונחת מגבת.

תדהר לקח לעצמו את כל הקרדיט על הגילוי והמעורבות של אנשי "האחים הנאמנים" נשארה סודית. הם (כתמיד) העדיפו להישאר באפלה ומאחורי הקלעים. היום ידוע ששינצוייט, שחשד בצווגר (ובצדק) שהוא מרגל אחריו, הציע לצונגר לראות את העיר עצמה, במקום את השרטוטים. השניים יצאו לכיוון תל-נוף. כשמצא את עצמו צונגר מוקף משוכות צבר אי-שם ליד הכפר הערבי עקיר, הוא החל לחשוד, אבל שינצוויט, ידידותי מתמיד, הבטיח לו שזה רק עניין של כמה קילומטרים. ולפתע התנפל על צוונגר המופתע וחנק אותו. לאחר מכן הורה לעבד אל קאדאר לקבור את גופתו לרגלי המגדל של תל נוף שאותו בנה הנרצח.בחקירה המשטרתית טען שינצוייט שהוא חנק את צונגר על רקע חוב כספי של 200 לירות. זה אמנם היה אז סכום נכבד אך לא כל כך נכבד בשביל שינצוייט העשיר (שגר בוילה מפוארת בראש גבעה ברמת גן) כדי לבצע עבורו רצח. בחקירה מצאו תדהר והשוטרים כי בקירות הווילה של שינצוויט הוטמנו מיקרופונים שינצוייט תירץ זאת בכך שנהג לצוטט לסוחרי קרקעות ערביים בעת שניהל עימם משא ומתן.

רשת המרגלים הגרמנית -יהודית

אדולף

אדולף אייכמן

לימים נתברר כי פרויקט תל נוף שימש כיסוי לשינצוויט שלא היה אלא מרגל לטובת גרמניה הנאצית ובאופן ספציפי בשירותו של קצין נאצי צעיר ושאפתן, מומחה לענייני היהודים אדולף אייכמן שאף בא לבקר בארץ ישראל לביקור בזק של כמה שעות בחיפה במטרה לפגוש את שינצוויט , שאיתו ועם אנשי רשתו נפגש גם יותר מאוחר בקהיר. (אנשי המנדט לא התירו לו להאריך את שהותו בפלסטינה מחששם מדבר כזה בדיוק). היום נראה גם שאותם מיקרופונים שהוחבאו בכותלי הוילה שלו ברמת גן לא נועדו לציטוט סוחרי קרקעות ערביים אלא להעברת ידיעות לתחנת ביון גרמנית שישבה בקפריסין.נראה שהש"י (שירות ידיעות) של 'ההגנה' חשד בשינצוויט ושתל בצדו את המהנדס צוואנגר. כאמור צוואנגר חשף אז רשת ריגול נאצית שפעלה בארץ ומרכזה היה סמוך מאוד למקום מגוריו בשכונת מונטיפיורי בשכונת שרונה של הטמפלרים הגרמנים הפרו נאצים. המידע הועבר לבריטים ושני סוכנים נאצים גורשו. הנזק שנגרם לרשת הריגול היה חמור והנאצים שאפו לנקמה. שינצוויט שמצידו חשד בצוואנגר שהוא מרגל גם אחריו שמח להיענות לדרישתם של הנאצים.הוא חנק לבסוף את צוואנגר במו ידיו מכמה וכמה סיבות: הן כנקמה בשם הנאצים על חשיפתם של שני הסוכנים הגרמניים שהוא חשד שלצוואנגר היתה יד בגילוים וגם מתוך חשש ממה שצוואנגר עלול לגלות על הפעילויות השונות שלו הן כמרגל גרמני והן על ההונאה הכלכלית שביצע בתל נוף שבנייתה לא התנהלה כמתוכנן כפי שהבטיח למשקיעים בפולין. רק שנים מאוחר יותר בעקבות בדיקת הארכיונים של הגסטפו בגרמניה בידי החוקר אריה ברנע נחשפו הקשרים בין אייכמן ושינצוויט שעד אז היו בגדר סוד כמוס המסמכים שהראו שלגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה מזה 20 שנה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה ובמסגרתה חברו ערבים, מתיישבים טמפלרים גרמנים, וגםיהודים שקיבלו סכומים נאים מממשלת הרייך השלישי ושינצוויט היה אחד מאנשיה. אלא ששינצוויט היה אז כבר אדם חופשי.

משום מה שינצוויט שנשפט בניגוד לכל המקובל אז לפני שופט אחד בלבד, זקן השופטים של המנדט הבריטי, קיבל ב27 ליולי 1937 עונש קל יחסית 15 שנים בלבד בכלא על הריגה בלבד (על פי גרסה אחרת הוא קיבל 10 שנים בלבד ולכאורה יש כאן סתירה אבל נראה שהוא פשוט השתחרר לאחר 10 שנים כתוצאה מניכוי על התנהגות טובה) מצד שני המאסר היה גם מזלו כי אם היה משתחרר היה מחוסל על ידי אנשי ההגנה שקיבלו הוראות לחסלו.בניגוד לשינצוויט, עוזרו עבד אל קאדאר שרק קבר את הגופה בהוראתו נתלה. העניין מעורר כיום תמיהה, מדוע תלו את עבד אל קאדאר ולא גם את שינצוויט? האם היו כאן בחישות שונות מאחורי הקלעים שאיננו יודעים עליהם? (אולי בין ממשלת אנגליה וגרמניהשהגנה על הסוכן שלה?) בכל אופן לאחר ששינצוויט שוחרר הוא טען כל שאר חייו לחפותו.

גירסת אהרון אמיר

ב-1998 פרסםהסופר אהרון אמיר ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים" שסיפר על הפרשה כשהוא מתאר את הדמויות בשמות אחרים. אהרון אמיר קרא לצוונגר "אלכסנדר שטייגר" ורוצחו שינצוויט מכונה "זוננשיין". העלילה היא לכאורה בדיונית אך יש לה בסיס עובדתי מוצק ביותר. ברובה זהו סיפור ביוגראפי על חייו של הדמות של שטייגר –צונגר לאורך תחנות חייו השונות עד למפגש הסופי הקטלני עם הרוצח.אחת הדמויות בספר היא אדולף אייכמן הצעיר שכל פי המסמכים שנחשפו בגרמניה קיבל מידע מסוכן ישראלי חיפאי בשם פולקעס (המכונה בספר של אמיר "רשקס") שהיה מקורב לשינצוויט כמנהל עסקיו.פולקעס הנ"ל נפגש ביוזמתו(?) עם אייכמן בשנות השלושים הציג את עצמו כנציג "ההגנה" והציע לו לרגל עבור הנאצים בארץ ישראל. פולקעס לפי הדיווח של אייכמן הציע לנאצים שהם ישכנעו יהודים משטחי גרמניה ואוסטריה לעלות לארץ ישראל ובתמורה יקבלו כופר כסף ו"ההגנה" תעביר להם מידע. בדיווח של אייכמן לממונים עליו נמסר שהמדובר בקצין בכיר של ההגנה שכדאי לבחון אותו. הוא המליץ לשקול את האפשרות ובדרך זאת לפתור ולו חלקית את "הבעיה היהודית".הוא קיבל אישור לבוא לבדוק את העניין מקרוב. אייכמן הגיע לחיפה ושהה שם 6 שעות. בלבד כתוצאה מאיסורם של הבריטים שחשדו בו ובצדק לשהות בארץ זמן רב יותר. פולקעס המשיך ונפגש עם אייכמן גם בקהיר (אולי בידיעת ארגון ההגנה).פולקעס היה כאמור מנהל עסקיו של שינצוויט אבל הוא מופיע בדוחות של התקופה גם כמי שעבד בחברה גרמנית שמרכזה בקפריסין. מנהל החברה היה איש מודיעין גרמני ונראה שפעילותה שימשה כמסווה לתחנת מודיעין נאצית. למעשה קיבל משכורת מהגרמנים ושהה רוב זמנו בחו"ל ולא ברור מדוע בעצם הוצג כמועסק של שינצוויט, אך נראה ששינצוויט העביר את המשכורת מהגרמנים לפולקעס והיה חבר בכיר יותר באותה הרשת.פולקעס אגב התמנה לימים לראש לשכת המסחר של ישראל ובשיחה שניהל בערוב ימיו עם החוקר אריה ברנע הכחיש כל קשר לרשת ריגול נאצית. אך המסמכים שהתגלו בגרמניה מספרים סיפור אחר. אהרון אמיר הוסיף בסוף הספר תרגומים של מסמכים אמיתיים שנחשפו בארכיונים גרמניים ומוכיחים את הבסיס העובדתי של הספר.אהרון אמיר: הייתי אז נער בן 14 ועקבתי אחרי המשפט בדקדקנות וקראתי את כל מה שנכתב על הפרשה בעיתונים. אחר כך העניין נשכח ממני. כעבור שנים רבות ב1992 פנו אלי מקול ישראל בהצעה לכתוב תסכית רדיו. עלה בדעתי לכתוב על ידיד שלי איש בן למעלה משמונים שחי בארה"ב, נשוי לאישה חברונית שבעה דורות בארץ ,אדם שחי שבעים שנה בניכר אבל מדבר עברית שוטפת ומתנגנת, והגלות היא בשבילו רק מצב זמני.עלה בדעתי משום מה לקרוא לגיבור צונגר. ואז אמרתי לעצמי "רגע צונגר? צונגר זה סיפור אחר לגמרי". פתאום הכל חזר אלי בעוצמה אדירה ולא יכולתי להשתחרר מזה.

ואז התחלתי ללכת אחרי הסיפור האחר. ביצעתי מחקר יסודי ביותר עבור הספר. היום, יש קבוצות מטיילים שבאות לשרונה ששם היה מרכז רשת הריגול הנאצית ומסתובבות בעקבות הספר הזה. כשכתבתי על זה היה בגדר סוד. וגם בבית ההגנה קשה היה למצוא על זה חומר. בבדיקה בארכיון ההגנה מצאתי שלא שמרו כל מסמכים על הפרשה אולי משום שמישהו רצה להסתיר משהו בנושא. המצאתי למשל פתק כתוב בנושא כתוב בכתב יד של שאול אביגור עם הוראה "לא להראות". לעומת זאת יום אחד התקשרתי ל-יצחק שמיר בעקבות דבריך שאמר בתוכנית דיון רדיופונית ושאלתי אותו על אחד המעורבים. שמיר פלט אז "הא המרגל הנאצי ההוא?" היה ברור לי ששמיר יודע על הפרשה הרבה יותר מכך ועל מי ועל מה אני מדבר .אבל היה כאן קשר שתיקה חזק . אבל זה רק עודד אותי להמשיך ולחקור.נשארתי מאוד נאמן לעובדות. לא הכנסתי לספר שום פרטים מדמיוני למרות שבכל הפרשה היו דברים תמוהים. א.א. אחד מהדמויות המרכזיות בפרשה היה הבלש העברי דוד תדהר שסיפר עליה בזיכרונותיו, אך הוא כמעט אינו מוזכר בספרך, למה? אמיר: ב"הרודפים" תדהר בקושי מוזכר כי הוא הגדיל את תפקידו מעל ומעבר לכל פרופורציה בסיפור המרגל היהודי של הנאצים שנלכד בידי הבריטים, לדעתי התפקיד שלו בפרשה היה קטן יותר ממה שהוא טען.אגב לימים פגשה בתו של צונגר, לאה, ב-ישראל גלילי מבכירי ההגנה (וסבה של עינב גלילי) והוא אמר לה אז שאילו היה יוצא הרוצח זכאי לא היה נותר בחיים בפתח בית המשפט שדן אותו המתינו לו אנשי ההגנה עם פקודות חיסול בידיהם. היו שמועות ששינצוויט היה סוכן משולש וסיפרו לאישתו של צונגר שאם היה יוצא זכאי היו מחסלים אותו. ואני שמעתי שהאיש אם כי לא ייצג את "ההגנה" אולי חשב שהוא מייצג את "ההגנה" והיה מטיל את האשמה על "ההגנה". זהו סיפור מורכב ואפל ביותר ומשום כך גם כל כך מרתק.אפילו את שמו שלו שינה אהרון אמיר בספר והמחבר הוצג כ"מחברת" מיכאלה נדיבי. אולי כדי להמשיך לשמור על אווירת המסתורין של הפרשה שנשארה לא מפוענחת לחלוטין עד היום.

קישורים רלבנטיים

הפרוטוקולים של "האחים הנאמנים" יהודה זיו על פרשת רצח צונגר דיון על צונגר דוד תדהרהמרגל היהודי של הפיהרר אהרון אמיר שכונת מונטיפיורי מרכז החיים החשאיים של תל אביב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד