תמר גלבץ / מקופלת

תמר גלבץ / מקופלת. הוצאת חרגול

ידעתי שאין מה לחכות לספר "נעים" אם הוא מגיע משולחנה של תמר גלבץ. תמר גלבץ, עיתונאית, הייתה נשואה והיום היא רק אם לבת, עבדה ב"מעריב", "הארץ", "העיר", "כל העיר" ו"חדשות" כעורכת בכירה, מבקרת קולנוע ומבקרת טלוויזיה, וערכה תוכנית תרבות בערוץ 2.

ספרה הראשון היה על מתקפת פתע של מחלת הסרטן שתקפה אותה.

האסוציאציה הראשונה שיש לי למלה "מקופלת" היא של שוקולד מתוק מאוד. אותו גליל מוארך של שוקולד אוורירי. איך נתתי לעצמי ליפול לתוך מלכודת השם, זו תמר גלבץ, אז איזה מתוק מצופה ממנה? תמר גלבץ איננה מסוג הסופרים הממציאים עלילות. לפחות לא בספרה הראשון. הנצחת המלחמה בסרטן באה מתוך הביוגרפיה שלה.

בספר זה היא מספרת, בדרכה ובלשונה המאוד מיוחדת את סיפור התפרקות נישואיה. החל מהרגע שבו בעלה מודיע לה "לא טוב לי" שהופך להיות לוטובלי, לוטובלו, לא טובלי. כך שמיד מהשורות הראשונות ברור שזה איננו ספר מתוק ושוקולדי.

אני אוהב את סגנונה המיוחד, המתחיל ונגמר בבדיקת "האני" שלה. בודק את כל הפינות האפשריות ומאיר אותן באור חזק וגדול. החיטוט בפרטים ובעצמי כובשים את העין ויוצרים תשומת לב לכל מלה. כל פרט חשוב או טפל. כאילו אין הבחנה כלל. אך המארג הכללי של הכתיבה הוא שלם. היא יכולה לכתוב כמה פעמים היא מחליפה תחתונים מאז לוטובלו עזב, ובעיקר מה הריח שלהם, אך באותה מידה היא יכולה לתאר ארוחה ביוון עם כל הטקסטורות של מנה, כל ריח, צבע, וטעם. וריחות יהוו את המוסיקה לכל אורך הספר. של מאכלים של גופה, של הבית.

מה מרגישים כשמישהי מוכרת, לא באופן אישי לא חברת נפש אך כזו שרק לא מזמן ליווית אותה במחלת הסרטן פותחת ואומרת "אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו"
שובר לב. מה רוצים החיים מהאישה שהיא היסטרית וקומפולסיבית, לפי עדות עצמה, למה לא לתת לה זמן למנוחת הלוחמת. רק יצאה מהמחלה וכבר התפרקו לה הנישואים.

הקומפולסיביות של תמר גלבץ קצת מדומה. היא מרבה בפרטים, ואת אלה עליהם היא כותבת היא מתארת לפרטים, הכתיבה האמינה מאוד נראית כאילו היא כותבת מתוך ההתרחשות עצמה, אך אילו זה היה באמת כך היו לספר אין ספור עמודים ועצם העובדה שהספר אינו עב כרס מראה שיש לה עין אחת בחוץ, הבוחרת על מה לכתוב באמת, איך לנסח ואיך לגרום לכל הפרטים הקטנים להצטרף למסכת כואבת אמינה מאוד.

היא נזכרת איך בילדותה הייתה להם בבית עוזרת טוניסאית שאמה ניסתה עליה את הצרפתית שלה. איך הפך במהירות הבעל – האב בתחילה למונ-מארי ובמהירות למומארי. הבגדים של מומארי השולחן של מומארי. בעלה שלה איבד את התואר בעל מומארי או כל תואר אחר. מומארי הופך להיות משהו המופיע בהודעות אס אמ אס הנוגעים לילדה. לקחת להחזיר להביא.

"קמתי בבוקר וזה התחוור לי. התחוור איזו מן מלה זו. מה זה, זה מלשון חיוור אולי. החוויר אולי. בכל אופן פתאום הבנתי. זה לקח זמן זה היה מסובך אבל עכשיו אני יודעת. זה לא שלוטובלו. הוא פשוט לא אוהב אותי יותר. לוטובלו לא אוהב אותי עוד. ומה עשיתי אחרי שהתחוור לי. שחיתי עשר בריכות והתנגבתי והתייבשתי בשמש שניקדה את עורי בזהרורים של כלור אקונומיקה מסריח והרגשתי איך הדמעות הרלוונטיות מתחננות להתפרץ סופסוף כזרמי לבה רותחים ורק צריך לתת להן את המעמד הנכון"

ישנו השלב "מה לא עשיתי בשבילו", מה לא בישלתי, טיגנתי, האכלתי, ניקיתי. וסוף שבוע, שבת ופתאום שום הזמנה מחברים. את ריח החמין היא צריכה להריח מהשכנים. ולא לשכוח את השאלה הגדולה, מי יעיר מחדש את הגוף. מי ירצה אותה בכלל.

בשלב מסוים תקפה אותי איזו עייפות קריאה. המצב סטטי מדי. לא קורה שום דבר. הוא עדיין בבית אז הם כן מזדיינים אבל הוא רוצה ללכת. הנטישה מרחפת ומרחפת והפרטים מצטברים והעיניים מתעייפות והמוח מתערפל קצת.

הבישול והמין הופכים להיות המוטיב הקומפולסיבי שלה. למרות שהיא יודעת שהוא עוזב אותה היא לא מפסיקה לקנות ולבשל את מיטב המטעמים. היא לא מרגישה שהיא מפנקת אותו או מנסה לפתות אותו מחדש. היא עסוקה. הדבר השני שקורא, לשניהם, שכך עוד הם מחלקים את מיטתם עד שיעזוב, למרות הנתק הרגשי שלו, הם מנהלים חיי מין סוערים שבסוערים. וגם אז היא לא שואלת את עצמה שאלות. למרות שבכל דבר אחר היא מציפה את עצמה בסימני שאלה.

אנו מכירים ספרים העוסקים בשלב ההתאהבות, מיני רומיאו ויוליה מהפרברים שסופם אחרי תלאות ממינים שונים נישואים כהפי אנד. אנו מכירים סיפורי נשואים, חלקם מאושרים, רובם לא. אך ספר שכולו פרידה נדמה לי שזה הראשון שאני קורא. למעשה אין כלל גירושים בספר. לוטובלו כבר לא אוהב את אשתו מזה עשרים שנה ולוטובלו בכלל, הוא בן ארבעים וחמש. הוא רק עוזב את הבית. הם מתראים הרבה וממשיכים לקיים מערכת זוגית שאין בה אהבה ומיני התנחמדויות אחד אל השני, אך יש בה דברים הקורים בין השניים, והם מתראים הרבה ולא רק בגלל הילדה. היא אמנם נקרעת בתוכה אך נרמז שגם הוא לא מצליח בחיי הלבדיות שלו שאיננו רגיל בהם. זה לא אותו דבר לעשות סלט לאשתך ולדאוג שיהיו ירקות בבית שלך לעצמך.

וכך זוג בורגני היודע לאכול היטב לבלות יחד להתנחמד ולבוסס במנעמי החיים החצי משעממים שלהם הולכים ונפרמים.

בדרך כלל לא מייעדים ספר לקורא מסוים, אך אנחנו מכירים את המונחים ספרי נשים, ספרי גברים, למשל. למי מיועד הספר הזה אם כך? לא הייתי נותן אותו מתנה לאישה שחוותה גירושין בזמן האחרון, למה לגרד לה. לגברים, אני לא בטוח שיהיה אכפת. צעירות שעודן רווקות כשיעור למה שמצפה להן עשרים שנה אחרי? מי מאתנו רוצה להכין את עצמו למחשבה הזאת. אך כל מי שיכול להתמודד עם טקסט כתוב היטב יפיק את ההנאה הפרטית שלו, למרות הכובד המצטבר בחוויה.

מה שהתחיל את הקריאה בהערכת הכתיבה הופך להיות למועקה. לא בגלל שהספר לא טוב, להיפך, תמר גלבץ מצליחה להכניס את הקורא למצב הרוח המדויק של האישה.

ההתבכיינויות שלה, הרחמים העצמיים. ההתחשבנויות. כל שלב מדויק. לא קל לעבור את כל השלבים האמיתיים הללו אחד לאחד. ורק שאלה אחת, קטנה שאיננה כלל מהספר, הייתכן ש-תמר גלבץ, אישה דעתנית ומוכשרת שכחה את כל העניין הפמיניסטי כשניגשה לכתוב את הספר הזה. לא קל ללוות מכר במחלה סופנית. מצד אחד אי אפשר לקרוא את הספר בבת אחת, הוא מעורר את כל זיכרונות הנטישה, את כל חרדות העבר כמעט של כל קורא. מצד שני הרי מי רוצה למתוח את התחושה הזאת יותר ממה שצריך. את הספר, על כל פנים, אי אפשר לעזוב עד למלה האחרונה.