אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היה לך מזל / אליס סיבולד


התמונה של דן לחמן

אליסאליס סיבולד / היה לך מזל. הוצאת ספרית מעריב

קוראים לה אליס. והסיפור שלה איננו דומה כלל לחוויות שעברה אליס הקטנה בארץ הפלאות. בימים אלו כשהארץ רוגשת ממקרים הקשורים במין כוחני, בענייני אונס מתבקש לקרוא ספר העוסק בנושא. והנה תורגם ספרה של אליס סיבולד המתעדת מקרה אמיתי, מקרה שקרה לה. אונס שעברה כשהייתה צעירה, סטודנטית באוניברסיטה. והספר איננו קל, כבר מהדף הראשון. בגוף ראשון היא צוללת לחוויה המזוויעה ההיא ומתארת אותה שלב שלב. לא תיאוריה, לא עדות של מטפלים, לא שפה מכובסת בעיתון. כשרואים לעתים צללית של נאנסת בטלוויזיה מנסה להסביר בשלושים שניות מה קרה לה, יש תחושה של ריחוק וניכור בגלל הצורה. כאן אין אילוצי זמן, והתחבאות בצללית. אליס סיבולד כותבת על אונס שעברה אליס סיבולד, והיא איננה חוסכת מהקורא שום פרט.הכתיבה, כבר מהדף הראשון כל כך מזעזעת עד שלרגע לא יכולתי לחזור לגעת בספר מרוב חרדה. בהמשך מבלי שתציין זאת במפורש יסתבר מניין לה כוח הכתיבה. המורה שלה לכתיבה באוניברסיטה היה טוביאס וולף - זה שכתב את הספר הנפלא "אסכולה ישנה".

ואם צריך הוכחה שאפשר לכתוב בפרוט מדויק על יחסי מין והתיאור לא ייהפך לפורנוגראפי הדפים הראשונים של הספר הזה הם ההוכחה.האונס לא נגמר עדיין כשנגמר האונס הממשי. היא מתלוננת מיד במשטרה ונלקחת לבית חולים, ועד כמה שלא מתייחסים אליה בעדינות היא פגיעה וסובלת, ואז בא הרגע שבו היא תראה את עצמה לראשונה במראה, מוכה וחבולה ומעוכה ותצטרך לזהות את עצמה. עוד לא התנקתה דיה וכבר מסבירים לה מה יהיה חשוב בבית המשפט, אם אי פעם יתפסו את האנס.לקראת בוקר, כבר במעונות באוניברסיטה היא מוקפת בחברותיה הקרובות המלטפות והמנחמות אלא:"התחלתי להבין שהייתי מהצד השני של משהו אותו לא יכלו להבין. אני בעצמי לא הבנתי זאת" והיא יודעת שמרגע זה חייה ייהפכו להעמדת פנים שהכל בסדר. עוד לפני האונס אליס חייתה חיים לא קלים במשפחה חסרת רגשות, אב שהיה נוסע כל שנה למספר חודשים, ואם אלכוהוליסטית נתונה להתקפיי חרדה. אבל אליס גדלה להיות די בסדר לא כמו שהיה צפוי לה לצאת מהמשפחה שלה. היא חוזרת הביתה, כי האונס התרחש בסוף שנת הלימודים וכולם באוניברסיטה חזרו הביתה, שם היא צריכה להלחם לא רק את מלחמתה אלא גם את זו של משפחתה. היא מעמידה את עצמה בפוזה של צעירה חזקה ומתגברת. כי משפחתה מתחילה להיות רגישה במקומה, מול כל סצנה אלימה בטלוויזיה הם בודקים את תגובתה. היא זו שצריכה להרגיע ולהעמיד פנים שהיא אותה נערה שהם הכירו.

אם בספר אמפייר פולס, החיים בעיירה הקטנה היו שקטים עד לרגע אלימות אחד, לעיירה שאליס גרה בה האלימות הגיעה בקנה מידה גדול יותר. אמריקה. לאיטם מתחילים טקסי הניחומים, זקנות העיירה באות לנחם, הכומר. היא צריכה להסתיר עוד יותר את מה שהיא חשה ולשתף פעולה עם בעלי הרצון הטוב שאינם יודעים איך להתייחס אליה. איך אמורה להרגיש צעירה כל כך פגועה כשאביה אומר לה :"אם זה היה צריך לקרות למישהי במשפחה, טוב שזה קרה לך כי את חזקה"מזעזעת היא העובדה שאליס סיבולד בת הארבעים מצליחה לחזור ולשחזר מאורע שקרה בחייה הצעירים. פרט לפרט. דבר לא נשכח. עצתו של טוביאס וולף לא נשכחה, והפרטים, כולם למרות שהיא מונה אותם מחדש אינם משעממים. היא בהחלט למדה לכתוב אצל מורים טובים.חזרה באוניברסיטה. היא עומדת בפני לחצים חדשים. הבנים בוהים בה, והיא מרגישה שהם מנסים לדמיין מה קרה, הבנות לא מרגישות נוח איתה. למה חזרת, היא נשאלת. בסדנת כתיבה אותה מעבירה טס גלגר, משוררת ובת זוגו של ריימונד קארבר היא כותבת לראשונה על האונס:" אם יתפסו אותךויחזיקו בך עד שאבואאוכל שוב לראות את הפנים האלה,וכך אולי אדעאת שמךאוכל להפסיק לקרוא לך האנס.....אם ימצאו אותך, אוכל לקחת בידייאת הביצים הכבדות האלה ולבתר אותןאחת אחת, לעיני כל.....תחילה אבעט חזק וישר עם מגף בגופך,ואראה אותך מתפתל ומתמוטט,מגיר דם ורוד.אחר כך,אבתר את לשונך.לא תוכל לקלל או לצעוק....

אליס סיבולד

וכך הולך ונמשך השיר בית אחרי בית ודרך פנטזיית הנקמה שלה היא מתחילה להתעסק בתוכה עם האונס. בצהרי יום, היא רואה את האנס ברחוב ומזהה אותו מיד. גם הוא מזהה אותה, מחייך אליה ואמר שלום. "נפגשנו כבר באיזה מקום" הוא אומר לה. כן. הם נפגשו. והיא מוכנה עכשיו לצאת למסע נקמה. הוא חייך אליה בטוח מדי שלא יאונה לו רע. המורה שלה, טוביאס וולף נותן לה את העצה הראשונה החשובה לה, "נסי לזכור הכל" הוא אומר לה, ויודע למה. והפרטים, אלו שחסרו לה אותם הוציאה מאוחר יותר בשלב כתיבת הספר מתיקי המשטרה ותיק המשפט.אם פרק האונס קשה לקריאה מגיע פרק המשפט והוא לא פחות קשה. חלקנו מכיר את המונח "האונס השני" אליס מצליחה להוליך אותנו לתוכו מבלי לתת לו שם. כשהיא עומדת על דוכן העדים ונחקרת על ידי הסנגור של האנס.הדרך חזרה לא הייתה קלה, צריך לקרוא כדי לראות עד לאן התדרדרה לפני שחזרה להיות אליס סיבולד, הסופרת. ואולי דבר אחד שהיא אומרת במשפט מובלע באיזה מקום בספר שצריך להוות שעור למתנדבות מרכזי הסיוע, היא אומרת שם שהיא לא רצתה להרגיש כמו חברת מסדר הנאנסות, לא להיות חלק מסטטיסטיקה או תיאוריה, אלא להמשיך לשמור על האינדיבידואליות שלה, גם כשהיא מדברת על הרגעים הקשים ביותר שחוותה.בהמשך, מבלי שהיא מרחיבה יותר מדי ובלי להעמיק מדי, מכיוון שעיקר הספר הוא עניין האונס והמשפט, היא מספרת על תקופה בה התחילה להשתמש בסמים ונעשתה מכורה להרואין. אחרי זמן היא עברה גמילה וחזרה לחיים בריאים וקיבלה אומץ לכתוב.גם אם היא איננה מסבירה לעומק את התהליך האחרון, כל מי שפגש נאנסות או נאנסים יודע שהתהליך ההבראה מהחוויה הקשה איננו נגמר בבית המשפט, אם בכלל. התהליך הפוסט טראומתי עשוי להמשך שנים רבות ולהוביל את הסובל למקומות רחוקים ורעים. אי אפשר לשפוט את אליס.תמו מסעי אליס בעולם הזוועה, כעת גם הקורא הוא חלק מהזוועה. אי אפשר להשתחרר בקלות מהתיאורים וזו אולי איכותו ועצמתו של הספר הזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן