אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תרחישים קיצוניים של חירות חלק ב: גורג אורוול / 1984


'1984'- תרחיש קיצוני של חירות הומניסטית

לחלק הראשון של המאמר כאן

קווים כלליים

ג'ורג'

ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, שנכתב בשנת 1949, הינו אחד מתסריטי האימה המזעזעים ביותר אודות העתיד. אורוול מתאר בספר זה, חברה הנתונה במלחמה מתמדת ובפחד תמידי מפני המפלגה השלטת שבראשה עומדת דמות אמורפית בשם האח הגדול. המפלגה מתוארת כישות אשר בכוחה לחדור לכל מקום בכל זמן, אפילו למחשבותיו של האדם. על ידי כך משיגה המפלגה שליטה מוחלטת בנתיניה, תוך הכלה של כולם תחת מעטה של אמת וצדק אובייקטיביים איתם היא מזוהה. אורוול מתאר מנקודת מבטו את הדיכוי הנורא שמתרחש בחברת 1984. לאדם אין מקום להתחבא והוא נתון לפיקוח מתמיד ממשטרת המחשבות. תפקידה של זו, הוא למצוא את הסוררים ולהביאם בפני מניסטוריון האהבה ששם לו למטרה לחנך מחדש את האדם הסורר ולגרום לו להבין את הטעות שעשה או לחילופין להשמידו ולהעלימו מדפי ההיסטוריה. כמו כן, קיים מניסטוריון נוסף בשם מניסטוריון האמת, שתפקידו לברוא את המציאות כפי שהמפלגה רואה לנכון ומה שהמפלגה רואה לנכון, הרי שהוא נכון אובייקטיבית, מכיוון שהמפלגה היא האמת.יש לציין, כי אורוול נוטה להשקפה שונה לגמרי מזו שבספר וכך גם הדמות שמייצגת את השקפותיו, הלוא הוא וינסטון סמית'. לכן, יש לעשות מעיין הפרדה בין העולם של 1984 כפי שהוא מנוהל בתוך עצמו, לבין הביקורת החיצונית של המחבר ושל סמית'. אורוול רואה בעולם שהוא מתאר עולם שקרי ומזויף, הטוען לאמת מתוך אינטרס פרטי, בעוד שאלו החיים בין דפי המציאות אותה ברא, רואים במפלגה את האמת העילאית, גם כאשר הם מורדים בה במובן מה. רק לקראת סוף הספר, מבין אורוול כי סמית' אף הוא, אינו יכול למפלגה, שכוחה נמצא בכל מקום וביכולתה לברוא את המציאות כרצונה, ממש כמו שאדם פרטי יכול לדמיין במוחו אי אילו דברים הזויים, רק שבמקרה של המפלגה הזיה זו הופכת לאמת לאמיתה.וינסטון סמית' הינו אדם המשרת בשורות המפלגה, אך אינו מקבל את דרכיה, הוא מורד בה במחשבתו ולאחר מכן גם במעשיו כאשר הוא מתחיל לנהל יומן אישי, דבר שאסור בתכלית בחברה שבה האינדיבידואל מדוכא ואיתו היצר הפרטי. מאוחר יותר עושה סמית' את הגרוע מכול ובורא לעצמו עולם אלטרנטיבי לזה של המפלגה, עולם המסתכם בחדר רעוע בעליית גג וברומן סוער עם אחת מחברות המפלגה, ג'וליה. עולם שכזה, אפילו סמית' יודע, הוא זמני וזאת משום שהעולם שהמפלגה מציגה, הוא עולם של אמת אקטואלית ולכן כל עולם אחר ייחשב בהכרח לעולם שקרי, דבר שלא יכול לדור בכפיפה אחת, שהרי תהיה זו סתירה. סמית' מגלם חשיבה אחרת, ליברלית יותר, שאינה מתיימרת לדעת את האמת ולכן הוא מערער על יכולת של המפלגה המורכבת מבני אדם כמוהו, לדעת את האמת גם כן. אין הוא אומר כי אין אמת, אלא שזו לא יכולה להתגלות לנו באופן מלא. מהצד השני עומדת המפלגה שרואה עצמה כגוף שחשף את האמת אודות האדם. אמת זו, כפי שהיא מובאת בספר, יכולה להביא לאבסורד כאשר מקדשים אותה עד כדי מלחמה מתמדת ויצירת מציאות שמוחקת את העבר ובוראת אותו מחדש בכל יום. בעיני האזרח, המפלגה תמיד צודקת, היא יודעת מהו הנכון, וממש כמו שאין עוררין על בסיסה של המתמטיקה, כך אין עוררין על המפלגה. מי שכן מערער חדל מלהתקיים, משום שזה יהיה כמו שבאופן פתאומי יתחילו לנוע חפצים כלפי מעלה ולא כלפי מטה. האזרח רואה במפלגה כמבטאת את רצונותיו באופן המלא ביותר, מפני שהמפלגה, כמו הרצון הכללי של רוסו, משקפת, אך גם מכוננת את מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו של האדם.

הקשר ההומניסטי

כפי שכבר ציינתי במבוא, רואה אני את עולם הזוועות שמתואר ב1984, כפרי יצירתו של רעיון החירות ההומניסטית. רעיון זה, הרואה באדם יצור חופשי במהותו וקורא לאדם לצאת אל החופש באמצעות תבונתו, טומן בחובו יסודות אפלים של דיכוי. ב1984 מתוארת חברה שמנסה להגשים את החזון ההומניסטי, היא מנסה לשחרר את האדם על מנת שיוכל לראות את האמת אודות המפלגה השלטת. המפלגה משום שהיא מזוהה עם האמת, ממנה נגזר כל השאר. בדרך דדוקטיבית, מורידה המפלגה את האקסיומות שבחרה בהן אל נתיניה. לכן, במובנים מעוותים אמנם (לצופה מן החוץ), הליכה בדרך המפלגה מובילה לשחרור, משום שהיא מבטאת את האמת האובייקטיבית שרואה את הנסתר מעבר לתופעה ויכולה אף לעצב את התופעה כך שתתאים לנסתר וההפך.

הוכחות רבות ישנן בספר המעידות על כך שמדובר בחברה שמאמינה במהויות, אחרת אין כל סיבה נראית לעין, מדוע לקבל עולם אימים שכזה. המושגים בהם בוחר אורוול להשתמש, מעידים אף הם על חברה שמשקפת רעיונות הומניסטיים. מניסטוריון האמת, מניסטוריון האהבה ומשטרת המחשבות, מבטאים שיח של מהויות. אם לא היה זה עולם המקבל מהויות, לא היה זקוק הוא לכפייה ולדיכוי, לא היה צריך לשחרר אף אדם, משום שלא היה לאן להשתחרר, לא הייתה אמת עליונה. זיהוי בין כפייה לחירות מופיעה אצל רוסו בצורה מעודנת יותר וב1984 נאמר מספר רב של פעמים במהלך הספר, כי עבדות היא חירות . עצם העובדה שקיימים בעולם זה, אי שם במרתפי מיניסטוריון האהבה, פרקטיקות שתפקידן להשיב אנשים, תוך עינויים קשים וחינוך מחדש, אל האמת המפלגתית, מוכיחה כי קיים פה עולם שבבסיסו רואה את היכולת לגשת אל האמת. כשרוסו מדבר אודות רצון כללי, הוא מניח למעשה כי ישנו רצון המשקף את חירות האדם באשר הוא. רצון זה, מזהה עצמו עם מהות האדם שהיא כללית ולכן משותפת לכל הסובייקטים. נדמה, כי הרצון הכללי משקף אמת במעגל סגור, השייכת אך ורק לסובייקטים החופשיים בעלי הרצון, אחרת, לא היה טעם לדבר על חופש וחירות, משום שלדידו של רוסו, יצור שאין לו רצון, לא יכול להיות חופשי, משום שהוא נקבע רק על ידי הטבע. מכיוון שזוהי אמת במעגל סגור, היא יוצרת פתח לעולם אידיאליסטי, עולם של תפיסות בלבד, ללא הכרח לעולם חיצון, עולם שהאמיתות לגביו נגזרות מתוך המשותף לכלל הסובייקטים, כך שהמודל של רצון כללי אובייקטיבי, נשאר כך נדמה, בתפיסתו של האדם ולא נאחז באמת אונטולוגית מעבר לאדם.

ג'ורג'

ג'ורג' אורוול

את הסכנה מההנחה כי ישנה אמת נגישה אודות האדם, ניתן לראות ב1984. העולם שאורוול מתאר, הוא עולם שנברא תמיד ברוחו של האדם. המציאות היחידה, היא זו שבוראת המפלגה, משום שהיא מחזיקה באמת. אין אחיזה אונטולוגית ולכן זהו עולם אידיאליסטי בהרבה מובנים, הוא אינו יוצא אל מעבר לאדם. אובריאן, איש בכיר מהמפלגה, כאשר הוא חוקר את סמית' הוא אומר "אין כאן סוליפסיזם. אולי סוליפסיזם קיבוצי, אם רצונך לקרוא לו כך" .רוסו על אף שנדמה כריאליסט במובן מסוים, כלומר, מאמין בישים מעבר לתפיסותיו של השכל, גולש מהר מאוד לאידיאליזם או פותח פתח לעולם שכזה, היות והוא מדבר על חברה שהאמת האובייקטיבית לגביה, נתונה תמיד במעגל הסגור של בני האדם שיכולים בעזרת תבונתם לגלות אותה. אך מה קורה במצב שבו משתלט על החברה גוף המזהה עצמו עם האמת? גוף שכזה בתנאים שתיארתי אותם, יוכל באופן פוטנציאלי, ליצור, עד גבול מסוים, את העולם כפי שהוא רואה לנכון, היות והוא גילה את האמת אודות האדם, אמת שממנה ניתן לגזור את כל השאר. על אף שמחוץ לחברה של 1984 היא נראית כחברה של שקר, הרי שמי שחי בתוכה משוכנע באמיתותה, משום שאין לו קריטריון אונטולוגי לגבי אמת כלשהי. אם קיימת ישות אונטולוגית, גם היא ככל הנראה, פרי יצירה של המפלגה.יתכן כי לא ניתן באופן עקרוני להגיע לאמת כלשהי, בשל מוגבלותו של האדם לראות מעבר לתנאי הכרתו, אך שיח החירות ההומניסטי, כפי שהוא מוצג על ידי רוסו, בהחלט מאפשר את הסכנה שטמונה ברצון כללי שכזה. מצב זה לדעתי, יוביל לעולם לדיכוי בשם האמת, משום שמתוארת בו היכולת של הגעה לאמת הזו, המשקפת את רצונו הטהור של האדם, גם אם הוא כיחיד לא רואה זאת לעיתים. הבשורה ההומניסטית (על אף יתרונותיה), נתנה לאדם את היכולת לגלות את האמת, אך לא רחק היום שבו הוא גם כונן אותה.בסופו של דבר תקום המפלגה ותכריז ששנים ועוד שנים הם חמישה...בהכרח יגיעו במוקדם ובמאוחר לטעון כך; הדבר מחויב על ידי ההיגיון הפנימי של עמדתם. לא רק תקפו של ניסיון, אלא עצםקיומו של מציאות חיצונית נמצא מוכחש ממילא על ידיהפילוסופיה שלהם. והדבר המבעית הוא לאו דווקא שאתהצפוי למיתה משום שאינך חושב כמוהם, אלא שייתכן שהם צודקים.אורוול כמשקיף חיצוני על העולם של 1984, מבין את גודל הסכנה בזיהויו של הגוף השלטוני עם האמת. זיהוי שכזה עלול ליצור עולם שבו כל מעשה וכל שקר נתונים למטרה עליונה והיא האמת אודות האדם, כפי שרואה אותה המפלגה. בעולם שכזה, גם כאשר מועד אדם מסוים, הוא יודע כי סטה מדרך האמת ולכן תופס עצמו כאשם. כך מתאר זאת אחד האסירים במניסטוריון האהבה:"ברור שאני אשם! קרא פארסונס והעיף לעבר הטלסקרין מבט מתרפס. המפלגה אינה אוסרת אדם חף מפשע... אתה יודע מה אגיד להם כאשר יביאו אותי לפני בית הדין? 'תודה', 'תודה שהצלתם אותי לפני שהיה מאוחר מדי". אין מקום לטעות בעולם שבו כוננה האמת, כל טעות היא בגדר יציאה נגד המפלגה. טעות היא הכרה מעוותת, כזו שיש לתקנה מיד. היא מורה על שקר בעיני המפלגה ולכן יש לחנך את האדם הטועה ביד קשה, משום שכל טעות בעולם שכזה היא אינה טעות קלה, אלא טעות כנגד האמת דבר שמסכן את יציבות החברה כולה ואת חירות האדם.ביקורת דומה לזו של פוקו אודות המיניות משמיע אורוול, שניהם אמנם תוקפים את ההומניזם מכיוונים שונים, אך הביקורת דומה.לא זו בלבד שיצר המין יוצר עולם מיוחדשאינו בגדר שליטתה של המפלגה, ומטעםזה שומה לדכאו אם רק אפשר; הדבר החשוביותר הוא, שמחסור מיני גורם להיסטריה... גם אורוול מבין כי למין יש השפעה חזקה בחברה שכזו. לכן אין אפשרות להשאיר את המין כדבר פרוץ וחסר גבולות, אלא יש לקחת אותו ולשים לו כללים שישמשו את המפלגה לצרכיה. ביקורת מאוד קרובה לכך יש לפוקו שרואה במיניות כלי שבאמצעותו השתמש השיח ההומניסטי ברעיון שלאדם יש מהות, שהיא מדוכאת ושיש לשחררה.רוסו רואה בצורך של רצון טהור החף מאינטרס פרטי. רק רצון שכזה, יוכל למלא את תפקידו כרצון כללי המבטא באופן האמיתי את מהותו של האדם. לכן, כל מעשה שנובע מנטיות ומתשוקות של הפרט, מסכן את הצורה הנקייה של הרצון הכללי ובעצם מסכן את החברה כולה. עולם החומר, הוא בגדר סברה בלבד ולכן אינו יכול לשמש את האדם במציאת האמת אודותיו. רק תבונה טהורה מכל ניסיון (שהוא תמיד פרטיקולארי ונופל לבעיית האינדוקציה), תאפשר חברה שוויונית.דבר זה מוכיח, שכדי שהרצון הכללי יהא כללי באמת,מן הצורך שיהא כך על פי מושאו, כמו שכך הואעל פי מהותו; שהוא צריך לצאת מן הכל כדי להיותמכוון לכל, ושהוא מאבד את ישרו הטבעי כשהואפונה לאיזה מושא פרטי ומיוחד, שהרי אז דנים אנו על דבר שהוא זר לנו, בלא שידריך אותנו שום עקרוןאמיתי של יושר.ב1984 אומר סמית':הדבר הנורא שעשתה המפלגה היה, ששכנעה אותך שסתם דחפים, סתם רגשות,אין להם כל ערך, ובה בשעה קיפחה כל מידהשל שליטה שעשויה להיות לך על העולם הגשמי.אכן, בעולם שבו שולטת התבונה הטהורה, אין מקום להתבוננות בגשמי והולכת שולל אחרי התשוקות אליו. הליכה אחרי הגשמי, היא פרטית ומתאימה יותר לאדם במצב הטבעי, כפי שרוסו ראה זאת. במצב זה, הדחף היה הדבר הנכון לפעול לפיו היות והאדם חי כפרט, אך במצב האזרחי, אין מקום לאותם דחפים, משום שהם פוגעים בחברה. הם יוצרים ניגוד בין הפרטי לכללי, כאשר הכללי מבטא את מהות האדם והפרטי מבטא את אנוכיותו, את ההסתכלות הצרה על עצמו שלא במסגרת של ממלכת תכליות, כפי שקאנט כינה זאת, אלא כגוף חומרי משתנה ומתכלה.

אלוהים הוא השלטון

לקראת סוף הספר, נכלא סמית' במרתפי העינויים של מניסטוריון האהבה. בחלק הזה נחשפת הפרקטיקה של המפלגה, תוך כדי חקירתו של סמית'. תהליך זה מאופיין בכמה שלבים שבסופם יבין סמית' באמת ובתמים כי המפלגה תמיד צודקת וכי הליכה עם האמת, היא זו שתשחרר אותו לחופשי. אובריאן חוקרו של סמית', הוא זה שתפקידו להעביר את סמית' חזרה למצב "השפוי", הנכון. סמית' מוגדר כחולה, כלא שפוי ולכן הוא אויב מסוכן הרבה יותר מסתם אדם שמעד במחשבתו או מעשיו, משום שהוא רואה מציאות שונה מזו של המפלגה, דבר שהוא מן הנמנע בעולם של אמת ממומשת שכזה. אומר אובריאן:"אני טורח בך וינסטון...משום שאתה שווה בטורח.מי כמוך יודע מה משובש אצלך. ידעת זאת שנים,אתה מופרע. אתה סובל מזיכרון לקוי...למזלך דברזה ניתן לריפוי. מעודך לא נרפאת כי לא רצית להירפא.פשוט סירבת לעשות אותו מאמץ קטן של כוח הרצון שנדרש לכך...אתה נצמד אל מחלתך משום שסבור אתה שהיא דבר טוב".זהו חזון האימים, כפי שרואה אותו פוקו, כשהוא מבקר את ההומניזם. המפלגה בעזרת הבחנות רפואיות, מדעיות קובעת מי שפוי ומי אינו. המופרע או הסוטה אמורים לעבור "תיקון" בעזרת כל האמצעים הנדרשים על מנת להשיב אותם למוטב, חזרה אל הנורמה ויותר מכך חזרה אל האמת הטבעית אודותם. אם לא יעשה כן, מסתכנת החברה בהידרדרות למצב של מלחמה פנים מדינתית מתמדת. דבר זה לפי רוסו בלתי נסבל. "המלחמה אינה, אפוא, יחס בין יחיד ליחיד, אלא יחס בין מדינה למדינה, שבו האנשים הפרטיים אינם אויבים אלא במקרה" . נדמה שב1984, המלחמה הבין מדינתית המתמדת, משמרת את הסדר הפנים מדינתי ומאפשרת את השלטת האמת של המפלגה בצורה יעילה יותר.אובריאן ממשיך לשכנע את וינסטון כי ההשקפה של היחיד אינה בריאה לחברה שבה המציאות היא אחת והאמת היא אחת. המציאות קיימת במוח האנושי, ואינה קיימתבשום מקום אחר זולתו. לא במוחו של היחיד,העלול לשגות, ומכל מקום אינו מאריך ימים;רק במוחה של המפלגה, שהוא קיבוצי ובן אלמוות.כל מה שהמפלגה מאמינה באמיתו, הוא האמת.מן הנמנע לראות את המציאות אלא על ידי ראיה בעיני המפלגה.בקטע הנ"ל ניתן לראות בצורה טובה יותר את הסכנות שעולות מרצון כללי קיבוצי שמתעלם מהיחיד והולך לפי מהות מאחדת.הרצון הכללי משותף לכלל בני האדם. המפלגה, כאידיאה אפלטונית כללית והכרחית, מכוננת את המציאות, היא מכתיבה את הכללים ואוכפת אותם, אין מעבר לה, היא הישות התבונית הטהורה.אובריאן ממשיך להסביר לוינסטון, כי המפלגה אינה יכולה לסבול את התנהגותו וכי אין אפשרות כלל להתנגד לה. המפלגה השתלטה על כל המציאות ואף חשוב מכך על מחשבתו של האדם. לכן, אין מילוט אמיתי שיכול להישאר לאורך זמן. כל הליכה בהתאם לחוקי המפלגה תאפשר את החופש, היות וחוקי המפלגה, מעוותים ככל שיהיו, מבטאים את האמת על פי העולם של 1984. כל ההולך כנגד חוקי המפלגה משול ל:פגם בדגם...כתם ששומה לסלקו...אין אנומסתפקים בציות שלילי (אומר אובריאן),אף לא בכניעה גמורה. כאשר תיכנע לנו בסופושל דבר, שומה עליך לעשות זאת מרצונך החופשי.אין אנו מחסלים את הכופר משום שהוא מתנגד לנו...אנו מעבירים אותו לצדנו לא לכאורה, אלא באמת והתמיםבלב ובנפש.ניתן לראות מהי הסכנה בעולם שמאמין כי ניתן להגיע אל האוטופיה. אוטופיה שכזו מחברת בין המהות לתופעה ובכך מטשטשת את הפער בין היחיד לקולקטיב, בין המציאות כמו שהיא לבין המציאות כפי שבראה אותה המפלגה. כעת הכול זהה ולכן כל סטייה, היא כפגם בדגם או סתירה לוגית. לא ניתן לסתור עובדה ממומשת ועובדה היא שהמפלגה קיימת ושהיא האלוהים בעולם העתידני שמציע אורוול. "אין מחשבה העולה בדעתו או אפשר שתעלה בדעתו (של סמית') שאינה ידועה לאובריאן מכבר... מוחו כלל את מוחו של וינסטון". תאור זה דומה לתיאורים רבים של האל בפילוסופיה שמשתייכת להומניזם בעיקר. האל, הוא התבונה שכוללת בתוכה את התבונה המוגבלת של בני האדם. בסופו של דבר, מגדיר אובריאן את השלטון כטאוטולוגיה וכתכלית לעצמה. סמית' חשב, שצידוקי השלטון יהיו שהם קיימים על מנת לשרת את העם שאינו יודע מה טוב בשבילו,אך אובריאן מתקן אותו ואומר כי:השלטון אינו אמצעי; השלטון הוא מטרה.אין מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של המהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה...מטרת השלטון היא השלטון.כשם שהאל או התבונה העליונה מתבוננים בעצמם ולא על שום דבר חיצוני להם, כך המפלגה מקיימת את עצמה וקיום זה מזין ומכונן את המציאות של 1984.

סיכום

לבסוף, מתאר אובריאן את ההיגיון מאחורי השיטה. הגיון זה דומה בהרבה מובנים להגיון שעמד לרוסו מול עיניו כאשר כתב את האמנה החברתית, אך נראה כי רוסו לא לקח הכול בחשבון.אנו כוהני השלטון... השלטון הוא האל...הדבר הראשון ששומה עליך לתפוס הוא שהשלטון הוא קיבוצי.הפרט יש לו שלטון רק ככול שאין הוא פרט עוד...עבדות היא חירות.לבדו כשהוא בן חורין לעולם נידון האדם לתבוסה... משום שכל אדםסופו למות... אבל אם הוא מסוגל לכניעה גמורה ומוחלטת, אם הוא מסוגללהשיל מעליו את זהותו, להתמזג עם המפלגה עד כדי כך שהוא נהיה המפלגה,ואז יעשה כול יכול ובן אלמוות.אורוול מראה את האימה שרוסו, כנראה בתמימותה של תקופה, לא חזה. המיזוג עם האמת, ביטול הזהות האישית, התחברות עם מהות אוניברסאלית ונצחיותה של חברה שוויונית קפואה בזמן, הם חזון שנראה יפה כשלעצמו, אך כפי שהראיתי, יש פער מאוד קטן בין החברה הפוטנציאלית שאותה תיאר רוסו, לבין המימוש האקטואלי המעוות שעלול לצאת מפוטנציאל שכזה. המחשבה שניתן לממש את המהות בעולם התופעות, סכנה גדולה היא. המחשבה שניתן לכפות חירות, סכנה גדולה עוד יותר. אומר רוסו "בני האדם רוצים תמיד בטובתם, אבל לא תמיד מבינים הם מהי טובה זו" . במשפט זה, נותן רוסו את הגושפנקא לשלטון דכאני, שכן יודע מהי טובת האדם, משום שבכוחו טמונה היכולת לברוא את טובה זו וגם לכפות אותה על כולם. רק כאשר יתנער האדם מזהותו הפרטית ויראה עצמו כחלק מקבוצה נעלה של בעלי התבונה השווים זה לזה באופן מהותי, ניתן יהיה לכונן חברת אמנה אידיאלית לפי רוסו. אך מי יקבע את האידיאל? רוסו היה מתנגד ככול הנראה לחברה של 1984 בטענה כי זו חברה המשתמשת בכוח המסווה עצמו לאמת, אך אין זה משנה את העובדה שהטרמינולוגיה שמשתמשת המפלגה, יוצאת מתוך טרמינולוגיה הומניסטית שטומנת בתוכה את פוטנציאל הדיכוי בשם האמת. על אף שרוסו מגדיר את הרצון הכללי רק על דרך השלילה ואינו מרחיב אודותיו, הפתח שנוצר להגדרת אותו רצון כללי היה כנראה בלתי נמנע. בין אם ב1984 מדובר בעולם שנשלט בידי נביאי שקר ובין אם לאו, ניתן לזהות קשר הדוק בין הצידוקים של רוסו לאמנה החברתית, לבין הצידוקים של המפלגה ב1984.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני ליבר