אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דברים לזכרו של עמירם חרלף


התמונה של הרצל חקק

הנחלת ערכים של דור שאבד – באמצעות סיפורים ופעילות ציבורית

"איפה ישנם עוד אנשים"...וסיפור חייו של עמירם חרלף זכרונו לברכה אכן ממחיש את הייחוד באותו דור שלחם על המדינה ורצה לעצב אותה ברוח ערכית ואידיאליסטית.

עמירם חרלף

בכ"ד בטבת תשס"ז, הלך לעולמו עמירם חרלף, שהיה איש ציבור רב פעלים בחיפה, אך היה מוכר לרבים גם ביצירתו הסיפורית ובכתיבת ספרי חוק ומשפט. עמירם חרלף השאיר אחריו כתבים רבים- ובין היתר סיפורים קצרים, אוטוביאוגרפיה ספרותית וכן קובץ מחזות קצרים, שכל עיקרו – 'התנ"ך בראי המשפט'. יהיו שיזכרו לעמירם חרלף את פעילותו בשדה המשפט והציבור – וידגישו תארים שנשא ומעשים שעשה בתחומים אלה: נשיא בית הדין הצבאי בשכם, נשיא לשכת הבונים החופשיים - לשכת אליהו הנביא, חבר הנהלה באגודת הסופרים ובאגודות שונות. לנו חשוב להביא במאמר זה את סיפור חייו של האיש, את הרקע לכתיבתו, את המוטו של יצירתו. עמירם חרלף היה מלח הארץ, וכמי שרוצים לחנך את ילדיהם על האתוס הלאומי ועל הקשר למקורות היהדות, ראוי להכיר את דרכו של האיש, להבין את האור שקורן מיצירתו. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?", כך שר נתן יונתן, ורוח המלים מלווה אותנו כאשר אנו מנסים לשרטט דמויות שיש בהן לתת משהו מעוצמתה של הארץ הזו, מכוחה של הרוח הציונית שמובילה אותנו קדימה.עמירם היה ונשאר תבנית נוף מולדתו. הוא נולד בארץ, נצר גאה למשפחה של חלוצים שעלו ליישב את הארץ, חלוצים עם אידיאולוגיה ציונית ועם תחושת שליחות. מי שקורא בספרו האחרון 'בסערת רגשות' עד לחינוך הערכי שקיבל מאביו יחזקאל, לשמחת החיים ואהבת האדם שירש מאמו דבורה חרלף.חינוכו ודרך החיים בחיפה הישנה טבעו את חותמם בו. וניכר בו כי כל סיפור שהוא כותב קורא בשמה של הארץ, של הציונות, של היהדות. עמירם היה מראשוני ה'צברים', "צבר" שהוא חלק מה"מייפלאואר" הישראלי. אותה הרגשה של ילידיות, הרגשה של מי שנולדו בארץ והם חלק מנופיה, ליוותה אותו. לכאורה היינו מצפים למצוא בספריו רק את רובד המקום, רק רובד ישראלי בלבד. אבל לעמירם היה מטען היסטורי וידע בתולדות העם שלא נשכח מלבו. עמירם מעביר בסיפוריו את ארץ החלומות ואת ארץ המציאות, את הגעגועים של יהודים לאורך הדורות לארץ.דבר לא נעלם ממנו, והוא מעביר את התחושה לאורך סיפוריו כי הגעגועים והיצירה לאורך הדורות הם חלק מהווייתו, הם חלק ממורשתנו. שלא נוכל להיות ישראלים של ממש, בלי הרובד היהודי שלנו, בלי התודעה ההיסטורית שהובילה אותנו לארץ.בספרו האחרון "בסערת רגשות" תיאר חרלף בהקדמה שלו את תחושתו שח חייו היו בתוך מעגל היסטורי וכי יש בסיפור חייו אלגוריה לתקופה כולה:"במבט לאחור, נדמה לי היום, שיש כאן רצף של אירועים היסטוריים, מפגש עם דמויות שהן חלק מההיסטוריה של העם: ארלוזורוב, ביאליק, מאבקים בשירות האומה, ממאבקים בין המחתרות, שיירת יחיעם והכל בתוך הסיפור האישי שלי... מרקחת אמיתית. לפעמים נדמה לי שחלק מחיי היו משל לחיי התקופה כולה".בקובצי סיפוריו אנו מוצאים קשר של המשכיות ודמיון בין הזיקה לארץ בגולה כשהיינו בגולה וחלמנו - לבין תחושת המולדת בארץ ישראל. הסיפורים מחוברים לארץ ישראל – ואנו רואים זאת כחוט השניבעיקר בקובץ "חמדת אבות" ובקובץ האחרון שלו – "כי יצר לב האדם". עמירם חרלף כתב כמה קובצי סיפורים, ועל אחד מהם טרח לכתוב - "סיפורים נטו". הוא ידע, כי חלק מהמבקרים אוהבים את סיבוך העלילה בהרבה סימבוליקה ורמזים מתוחכמים, והוא רצה קודם כל שהקהל יקרא סיפור, שייהנה מן הכתיבה הקולחת וירותק להתרחשויות המשנות את עולמן של הדמויות. הוא רצה לבנות סיפור שמזדהים איתו, שחיים איתו, ולא סיפור שיושבים עם אזמל כדי לנתח אותו לנתחים נתחים.מן המכתבים הרבים שהציפו אותו, קיבל עמירם את המשוב שכה ייחל לו, את אהבת הקהל. הקהל אוהב את הסיפורים, והקהל אכן נשבה בכתיבה הקולחת ובעלילה המרתקת. הקוראים כתבו לו תודה על כי נשא אותם לעולמות רחוקים, על כי לקח אותם בכתיבתו לאופקים קסומים, לחופי יבשות ולמחוזות נפלאים. בסיפוריו הפגיש עמירם חרלף את קוראיו עם דמויות מכל קצות הקשת הישראלית והיהודית, דמויות מרתקות מקהילות שונות, במקומות שונים על הגלובוס.

סיפוריו הקצרים של עמירם חרלף, נראים לכאורה כמקבץ מקרי של שמות ואתרים, אך במבט מעמיק יותר רואים את החוט המחבר. יש קו זרחני הצובע את סיפוריו החושף את המוטיב ההולך לאורך כל הסיפורים: עמירם מוליך אותנו כמורה דרך מיומן לטיול בעולם שיש לו מכנה משותף : הסיפורים מאירים מזוויות שונות פנים אנושיות שונות של החוויה הישראלית, של הנאראטיב הציוני.כך למשל הוא מספר לנו על ירדנה, שהיא בת למשפחה של ההתיישבות העובדת ואביה הוא מן הלוחמים העבריים ששרתו בצבא הבריטי , או למשל סיפורה של אלגרה הירושלמית האמיתית. הסיפור הזה פשוט יוצק לפנינו פרקי הווי מירושלים של ימי המנדט ומאבק המחתרות, יש צמא לפולקלור הזה, לפרטים הקטנים האלה , שכל כך יפה חושפים את ישראל של פעם, והנוסטלגיה הזו לא תמות הרי לעולם.וכך אנו הולכים שבי אחר המדריך שלנו עמירם והוא לוקח אותנו בשבילים עלומים, בסמטאות אפלות ואנו מתוודעים לפרקי הגרדומים מימי המנדט, ללבטי ישראלים שירדו וחזרו, וכך הלאה. ואם דיברנו על חווית הזיקה בין הגולה לארץ ישראל , לוקח אותנו.חרלף עם חנה ממוסקבה לישראל, עם אלכס היוצא ברכבת למצרים להיפרד מאביו השוכב על ערש דווי , ומרחיק איתנו נדוד עד למגדה בעיר ברלין. סיפוריו חושפים גם סודות נסתרים של דמויות כמו סיפורו של ראובן החושף בפני בנו לפני פגישת המחזור את היותו ה'לוזר' של הכיתה בשל הנכות שלו, עד לקריירה המצליחה שעשה, את סיפורו של מוסא המתגייר והופך ללוחם עד סופו המר. גלריה של סיפורי חיים המציירים ארץ מורכבת, לבטי הגירה, זהות, שואה ותקומה. הכל חוזר לחבל הטבור – לארץ חמדת האבות.את ירושלים ראינו בכמה מסיפוריו – וניכרת אהבתו לה. עמירם הגיע אליה כסטודנט צעיר ללמוד משפטים וכבר מתחילה הוקסם מן המורכבות המיוחדת של העיר. באחד מסיפורי הזכרונות שלו על ירושלים בימי המנדט הוא כותב:"ירושלים העיר הקדושה. ירושלים הקוסמופוליטית. עיר בירה בגדרי תיל. כל מוסדות הממשלה הבריטית גודרו באופן שאי אפשר יהיה לחדור אליהם ולבצע בהם מעשי חבלה. ירושלים, עיר של ניגודים: שלטון בריטי מזה ותנועות מחתרת מזה. יהודים דתיים קיצוניים ונטורי קרתא מזה וקמפוס של סטודנטים חופשיים על הר הצופים מזה. צלצולי כנסיות מחד גיסא, וקריאות ברמקול של המואזין המוסלמי מאידך. שכונות פאר של חווילות ברחביה ובטלביה ושכונות עוני במוסררה ובנחלאות. בנייני פאר חדישים במרכז העיר והמקומות הקדושים: הכותל המערבי, קבר דוד, כנסיית הקבר הקדוש, מסגדי עומר ואל אקצה. ישן ליד חדש, עשיר ליד עני. דתי ליד חילוני, יהודי ליד ערבי ובתווך – השלטון הבריטי המתפורר והמפגין נוכחות.עיר קסומה שהיה בה הכל.ולתוך עיר עתיקה-חדשה זו הגעתי באוקטובר 1945 כשאני בן 19 בסך הכל, סטודנט מתחיל למשפטים".עמירם ידע לרקום ביד עדינה אהבה נסתרת, ואת שורות האהובה אנו קוראים כשירה כואבת:"יקר שלי, אל נא תדון אותי לכף חובה על סערת החושים שפקדה אותי הערב. זו היתה תאווה בלתי מרוסנת לזכות בך. כל כולך. לחוש אותך קרוב אליי, כי הפעם חשתי בבירור, תבוא הפתיחות הנפשית רק אחר זו הגשמית". ובהמשך: "מתוך היחד שלנו איני חייבת עוד להתנצל בפני איש על עצם קיומי. מתוך זרועותיך אני כמעט חזקה. מתריסה קבל עולם ומלואו כי גם אני יצור אנוש הראוי להתייחסות עניינית על מגרעותיו ויתרונותיו. לא אחת אני תוהה מהו הכוח המאגי שבך המפרק את המתחים שבי, המיישר הדורים, המרגיע, ההופך אפור לוורוד". קטע מן הסיפור 'עד כלות'.עמירם אהב לשרטט קונפליקטים, דילמות, ואולי עשה זאת משום שחווה זאת אישית כפרקליט שנחשף לסודות של גברים ונשים, שנחשף ללבטים כמי ששם את חייו בתוך מערכות משפטיות, כמי שמנסה להבין לקוחות, שמנסה להתמודד עם הצורך להחליט בין אמת ושקר, חלק מסיפוריו הוא אכן מייחד ללבטים משפטיים, ובעיקר אנו נוכחים בכך בקובץ המחזות 'התנ"ך בראי המשפט'. דילמה של שופט אנו מוצאים גם בסיפור "התלבטות", והלב נקרע למראה הדילמה שחרלף חושף בפנינו.את סיפורו "ליידי l" הוא פותח בציטוט של תומאס קרלייל – "ההיסטוריה היא תמצית של ביוגרפיות". ואכן זו דרכו של עמירם: לשרטט ביוגרפיות של דמויות שונות כדי לצייר לנו היסטוריה אחרת, היסטוריה שאינה יבשה וסטרילית, היסטוריה שנחוש קרבה אליה, שנזדהה איתה.

סיפורה של אותה ליידי נפרש כפענוח של תעלומה, ואנו חשים כי לכל אחד יש סיפור אישי, כי הדרך להבין את הזולת הוא לפענח אותו, לתהות על חייו, להבין אותו.כדי להבין את היסודות שמהם שואב עמירם את סיפוריו ואת ערכיו צריך להבין את קרקע הגידול שלו, מאיזו אדמה צמח. מי שקורא בספרו האחרון "בסערת רגשות" מבין כי עמירם נכווה מן השכול כבר בגיל צעיר, והכאב הזה ליווה אותו ודחף אותו כל חייו.אביו הנערץ יחזקאל נחטף בידי אנשי אצ"ל ועונה קשות, בתקופה הנוראה של מאבקים בין המחתרות היהודיות. עמירם הצעיר נשאר עם הטראומה הזו כל חייו, ובספרו הוא כותב:"מה יכול להרגיש ילד עברי באותם ימים, כשבלבו התמים הופכת האחדות הלאומית לסיפור של שבר? כיצד הטרגדיה הלאומית הזו הופכת לטרגדיה אישית, לצלקת שקשה למחות?".צלקת זו, פצע זה, ליוו אותו כל חייו, ואנו רואים הדים לכך בדרך שבה הוא מתאר משברים, ייסורים, הרהורים על דרך בני אנוש, צער על קרע בין בני אדם.שבר אחר שליווה את עמירם כל חייו היה סיפור מותו של חברו היקר יצחק קמינסקי בשיירה ליחיעם ב 28 במרץ 1948. בספרו 'בסערת רגשות' מתאר עמירם, כיצד הידיעה המרה מגיעה אליו כרעם ביום בהיר, עת הוא יושב וקורא בעיתון הבוקר על הארועים בחזית. עמירם תיאר זאת כך:"לפעמים אתה מקבל את המכה תוך כדי קריאת שורות ספורות בעיתון. ידיעה באותיות קטנות, שחור על גבי לבן, ואתה הופך מייד למאובן".

עמירם חרלף תמונות מימי הלחימה בתש'ח

הידיעה המרה בישרה לו כי השיירה ליחיעם הותקפה קשות, והוא מוצא בתוך דיווח עיתונאי על שמות הנספים את שמו של יצחק קמינסקי היקר. לימים הכיר את אחותו של יצחק, שפרה, ונשא אותה לאשה. באחד מספריו תיאר זאת כמחויבות, כדרך של ייבום לאח יקר.תודעת השכול שצרבה את תודעתו הובילה אותו לחפש פיוס, לתעל את מאגרי הכאב והצער לכיוון של יצירה, לכיוון של בנייה, הקמת משפחה, תרומה לחברה, לארגונים שונים.הקרקע שבה גדל העידה עליו – ויש בה להעיד על מגוון יצירתו, על מגוון הדמויות שעיצב.מי שמעלעל בסיפוריו, סופג את העומק והכאב שבהם – ומעבר לכך נשבה בכוחות הנפש המפרנסים אותם. הרוח הטובה ששורה על הסיפורים היא רוח של אהבת האדם, רצון להבין את נפשות גיבוריו – ורק משום כך נשבו קוראיו בקסמם של הסיפורים ונמשכו אחר כתיבתו המלבבת והאנרגטית.עושר הדמויות ועושר הנופים יוצרים לעתים תחושה של אגדה לא נגמרת, אגדת ארץ ישראל. לרגעים נדמה לנו, שהמספר אימץ לו את מנהגה של שחרזדה שהקסימה את שומעיה באלף ואחד סיפורים מדי לילה ולילה. סיפוריה המרתקים שלא נסתיימו עד אור היום הפכו כבר מזמן לאגדה. עמירם הוליך אותנו בסיפוריו הרבים בנתיבים השזורים בעלילה היהודית והציונית , והצליח לשלב בסיפוריו אלמנטים של מתח והפתעה.עמירם ידע שמעבר לסיפורים הוא רוצה להוביל את הקוראים אחר חליל הקסם שלו, כדי להעביר להם משהו מעולמו, משהו מאישיותו. משהו מן הפצע שליווה אותו כל חייו.התחושה שלי היא שעמירם חרלף רצה להעביר משואה מדור לדור, היתה בו תחושה שהוא מעיד עדות על תקופתו, על ערכים שהניעו את בני דורו, והוא ביקש להנחיל את המורשת לדור הבא. בדברי הסיכום לספרו "בסערת רגשות הוא כותב כך:"בתהילים כתוב: ""שאו... עיניכם.... מי ברא כל אלה". כשאני מביט על חיי אני נדהם מן המגוון, מן העושר, מן ההפתעות שיש בחיים, מן הכוח להתגבר על משברים, להתמודד עם אתגרים.לאורך הפרקים יש לי תחושה שהרגעים שזורים זה בזה, שיש חיבור בין חישוק לחישוק, שיש שרשרת. אני יודע שאני מותיר לילדיי ולנכדיי מגילה של חיים, חיים סוערים ומרתקים, ואני גאה בדרך שעשיתי. אני חש שרואים את החיבור בין החלקים, את הקשר שלי לעבר, לעם שלי, ואת הדרך שלי לגשר בין זמנים, בין מקומות, בין אנשים".

הסיפורים שכתב וכל המעשים שעשה היו המשך לאותה רוח, לאותו כיוון. מעבר לכל הדמויות שהוא צייר ושרטט ביד אמן, הצליח עמירם לחשוף את דמותו שלו. החוט המקשר האמיתי מעבר לכל הסיפורים הוא הקלסתר הערכי הרוחני של עמירם חרלף, סופר ואדם ערכי, יוצר שידע לאהוב את הארץ ואת העם – וידע לשזור כל זאת בצורה עדינה בין השיטין.יהיה זכרו ברוך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק