אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה


התמונה של דן לחמן

טיול במאה התשע עשרה

מחווה

מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה. הוצאת עם עובד

כשאתם מוזמנים לטייל במקום של עתיקות, אפשר לקוות שהמדריך ויוזם הטיול יודע ומכיר את המקום ויש לו גם מה להגיד. אילנה המרמן שערכה את הספר הזה היא מדריכה טובה. היא אספה סיפורים נפלאים שלוקחים את הקורא למחוזות שמזמן לא ביקר בהם.

אילנה המרמן בחרה חמישה סיפורים, כל אחד משפה אחרת, עולם אחר ותרבות שונה, ובסוף תוספת סיפור של שלום עליכם, לקשר את החבילה הזו גם אלינו.

אנשים אחרים היו יכולים לאגד סיפורים אחרים, להגיד שחסרים להם כמה סיפורים של סופרים כמו טולסטוי או א.א. פו אך האסופה הזאת כמו שהיא נותנת תשקיף מצוין על צורות כתיבה של אותה מאה.

אינני יודע אם התכוונה לזה אך לשלושה מבין החמישה ישנם הקשרים שהם מחוץ לסיפור שבאוסף. הסיפור איש החול של הופמן הגרמני היה בסיס לאחת המערכות מתוך האופרה "סיפורי הופמן" שכתב אופנבך הצרפתי.

הסיפור "לב תמים" של גוסטב פלובר נתן את הרעיון והשם לספרו שלג'וליאן בארנס "התוכי של פלובר". "בארטלבי הלבלר" של הרמן מלויל השפיע רבות עלז'ורז' פרק שלא סתם קרא לאחד מגיבורי ספרו "החיים – הוראות שימוש" ברטלבי. לבושתי, לא הכרתי את הסיפור הזה כשקראתי את הספר ולא התייחסתי אל שמו של אותו מיליונר מוזר המצייר נופי ים כדי להפוך אותם לפאזלים ולהדביק אותם חזרה. עבודה שנמשכה שלושים שנה. ובכן כן, הלכו להם הגרמני הצרפתי הרוסי והאמריקאים לפגוש את היהודי, ולא זו אינה בדיה כלל. הבדלי הכתיבה, שינויי הנושאים צורות מחשבה שונות מוליכות כולן אל האדם, אל לבו ונשמתו.בסיפור של הופמן המתרחש המחוזות הפנטזיה הרומנטית מתאהב נתנאל באולימפיה, מבלי לדעת שהיא בובה מעשה אדם. היא שרה ורוקדת אך היא בובה מכאנית. נתנאל מקבל משכנו זוג משקפיים שדרכן היא נראית לו אשה חיה. והוא מתאהב בה וזונח את אהובתו האמיתית בשר ודם. כמו ברוב הסיפורים, עבודת הכתיבה והאווירה הן אשר יוצרות את עומק הסיפור ואת הצמרמורת והחלחלה שהוא מעורר. ולא שיש רגע שהסיפור לובש צורה ריאליסטית אמיתית. משה במעשה המטפיזי הוא הנותן ו את העומק הרגשי שבו.סיפורו של גוגול הוא שונה לחלוטין. גוגול נסיך האירוניה האנושית מתגלה כאן בהדרו בכל פסקה. אפשר לקחת פסקה, חמש שורות, ולא משנה מאיזה עמוד ומיד כישרונו האדיר בציור ותיאור האדם מזדקר לעין.כאן הסיפור עוסק בשני שכנים וידידים, איוון ואיוון. שניהם אמידים ושניהם אינם זקוקים לדבר עד שאיוון אחד רואה רובה הנמצא ברשותו של איוון השני והוא חומד בו. אך האיוון בעל הרובה מסרב לתת אותו במתנה. אפילו לא במחיר חזירה דשנה. והאיוונים שניהם אנשים טובי לב. כך גוגול מתאר את האחד מהם:"איוון איוונוביץ אדוק בדתו, בכל יום ראשון הוא מתעטף באדרתו והולך לכנסיה.... עם תום הטקס לא יתאפק איוונוביץ בשום אופן מלגשת אל הקבצנים, אחד לאחד. אפשר שלא רצה להתעסק בעניין משעמם כל כך, אך טוב הלב הטבוע בו מלידה דחק בו תמיד. – שלום עליך עלובת נפש, היה אומר אחרי שבחר לו את הקבצנית הרצוצה והמעוקמת מכולם, ששמלתה הקרועה,עשויה כולה טלאי על טלאי. מאין באת אומללה?. אני מהכפר, אדון, כבר שלושה ימים לא שתיתי ולא אכלתי כלום.. חביבתי המסכנה, אם כך למה באת הנה? סתם ככה, אדון, לבקש נדבה, אולי ייתן מישהו קצת לחם. המממ. לחם מתחשק לך? ואיך לא יתחשק לי? אני רעבה כמו כלב. הממממ, אולי מתחשק לך גם בשר? כל מה שיואיל האדון לתת, הכל יפה בעיני. הממממ ואת חושבת שבשר טוב מלחם? אדם רעב מה יש לו כבר לבחור. נו לכי לך לשלום. למה את עומדת? הרי אינני מכה אותך"

בהמשך יריבו האיוונים והאחד יכנה את השני אווז, ומכאן תתחיל מלחמת חורמה נוראה ומצחיקה. וכך מתיאור לתיאור מגוחך אירוני עד שכמעט אפשר היה להכתיר אותו כשונא אדם, אך לא. גוגול אוהב את אחיו בכל גיחוכם. את שני הסיפורים הראשונים, זה של הופמן וזה של גוגול תרגמה בצורה עילאית נילי מירסקי והיא מצליחה להעביר את קולו הייחודי של כל אחד מהסופרים.

לב תמים של גוסטב פלובר מספר על חייה של פליסיטה. משרתת תמימה שכל חייה שירתה משפחה אחת. פלובר כשהוא מחליט איזה פרטים מחייה יספר, עוקב אחרי הפרטים. היא הולכת ומזדקנת לבדה. יום אחד היא מקבלת מתנה תוכי, לולו, אותו היא מלמד להגיד כמה מלים ואליו היא מתקשרת רגשית. הוא הופך להיות לה תחליף כל רגשותיה. וכשהוא מת היא מפחלצת אותו וקובעת אותו בחדרה שנראה כבר כמו בזר של כלי קודש. היא מזדקנת ומאבדת קשר אל המציאות. בכנסיה היא מגלה בתמונת רוח הקודש דמיון לתוכי שלה. וכך הלך התוכי לולו והתקדש מחמת זיקתו לרוח הקודש. ורגע לפני מותה היא מספיקה עוד לראות את השמים נפתחים ותוכי ענק מרחף מעל ראשה.

גוסטב פלובר מצליח בסיפור הקצר הזה לתאר בשלמות את דמותה של המשרתת התמה והטיפשה, טיפשה עד שהיא מצפה לראות באטלס את ביתה לשעבר. אך באיזו חיבה וקרבה הוא מספר עליה. איזו דמות אנושית אמיתית ניצבת פני הקורא מבעד למעשי היום יום הקטנים. הוא מצליח לחבב עלינו את הכפרית הבורה שכל חייה עבודה. שאי שם בנעוריה היה לה רומן אחד לא מוצלח שחיי הרגש שלה דלים, ואותם היא משקיעה בילדי המשפחה, את הדת היא מגלה במאוחר ובסופו של דבר בזקנתה היא עושה עירוב הקודש בתוכי. הטבע הצבעוני והאלוהי.ברטלבי הוא המוזר בסיפורים. הוא מתחיל בצורה הריאליסטית ביותר. משרד עורך דין, על כל צורת העבודה שלו בימים שלפני המכונות המכניות - אלקטרוניות. מעתיקי מסמכים, נער שליח בן שתיים עשרה. המאה התשע עשרה.בחור מגיע לבקש עבודת מעתיק. מלבד שמו אין יודעים עליו דבר. הוא עובד מבלי להשמיע קול. אך כשעורך הדין, המספר את הסיפור, מבקש ממנו לעשות דבר מה אחר ברטלבי, זה שמו של הכתבן, משיב "אני מעדיף שלא" תשובה מוזרה. מאז בכל פעם שהוא מתבקש לעשות דבר מה אחר הוא עונה רק במלים אלו. המלה מעדיף משתלטת על אוצר המלים של העובדים האחרים. בהמשך מתגלה שהוא עבר לגור במשרד. וגרוע מזה כשעורך הדין עובר לבניין אחר, ברטלבי נשאר לעמוד בתוך החדר בו עבד ואינו זז.הרמן מלוויל אינו תורם מידע נוסף. מה שהתחיל כסיפור יומיומי ריאליסטי הופך למוזרות לשמה. זה איננו סיפור פנטסטי נוסח הופמן, אך רגלי המציאות נעקרות ממנו וסוחפות לעולם שכולו סימן שאלה. העורב של א.א.פו חתם כל בית בשיר המפורסם במלים ,"על עד אין דור" (בתרגומו של ז'בוטינסקי). אדגר אלן פו ו-הרמן מלוויל, שני אלו בני אותה מאה עומדים בחתך של סוף הסיפור הגותי- רומנטי והולדת סיפור הריאליסטי. סיפור זה על ברטלבי המוזר מאחד היטב את שתי הצורות.

הנרי ג'יימס

הדבר האמיתי של הנרי ג'יימס הוא לכאורה סיפור על זוג שמלבד יופיו לא נשאר לו הרבה. בם מגיעים לדגמן אצל מאייר ספרים, והם מרגישים שהם "הדבר האמיתי". הם אצילים, יפים, אלגנטיים. הם יכולים לשבת שעות ללא הבעה. וכל מה שנראה להם נכון לעשות כמודלים. פעם כמובן חיו אחרת. היו אורחי האחוזות הגדולות בזכות מראם הנאה ויכולתם לנהל שיחות סרק טרקליניות. היום התבגרו ואין להם יותר ממה לחיות.אך הסיפור האמיתי הוא מעשה האמנות. הצייר, למרות רצונו לעזור להם, ולמרות שהם הדבר האמיתי איננו מצליח להוציא מהם את הרישומים אותם הוא צריך. דווקא משני צעירים מפשוטי העם הוא מוציא אצילות מהסוג הנכון. הדבר האמיתי איננו הדבר אותו צריך להנציח. הוא איננו נותן השראה. צריך לדעת להשתמש בחומרים שהחיים האמיתיים יוצרים. את שני הסיפורים האחרונים תרגם אברהם יבין.סיפורו של מנדלי, קל לו להתקשר לסיפורו של גוגול. צורת הכתיבה והתיאור אנוש, למרות שגיבורת הסיפור היא דווקא פרה. פרה יהודיה כשרה בעיירה ותעלוליה. דרך הפרה מצליח מנדלי לתאר את היהודים, הוא מאניש אותה בצורות שונות ומשונות ודרכה הוא מלגלג על מנהגי בני האדם.האסופה הזו אכן מעוררת סוג של געגוע לספרות אחרת, רחבה, מהימים שהפוסט מודרניזם עוד לא נולד. שהמודרניות עצמה הייתה בחיתוליה. איזו הנאה צרופה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן