אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי / דן אלבו


"הקשב האפשרי"
על ספרו של דן אלבו, שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי,הוצאת ספרית הפועלים


דן אלבו, שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי

דן אלבו, שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי, הוצאת ספרית הפועלים

האהבה היא ללא ספק המוטו העיקרי והראשוני בחיי הרגש של האדם. אודותיה ניתן לצטט את דברי לה ראשפוקוא : Le plaisir de l'amour est d'aimer, et l'on est plus heureux par la passion que l'on a que par celle que l'on inspire. לאמור: תענוג האהבה הוא לאהוב ואנו מאושרים יותר מהתשוקה שלנו מזו שאנו מעוררים (מגרים). האהבה היא התמזגות הקיום במהות. (אנדרֵה ברטון)L’amour est la fusion de l'existence et de l'essence.

במידה והאהבה מחזיקה מעמד יש ביכולתה להעניק ידע אוטנטי כי כל אהבה אמיתית נובעת מהאני האמיתי ביותר ופונה ומתכוונת לאני האמיתי של הזולת. מוטיב האהבה - זאת בעלת הטבע הכפול של הכוח העירום, היצר העז של התאווה מחד ושל הטעם לאין סוף אותו רודפת הנשמה מאידך - משתזר מקצה לקצה בקובץ זה של המשורר דן אלבו "שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי". בתקופה שהמוות מהווה איום מתמיד, האדם חש עצמו לרוב מטולטל בעולם אבסורד של מלחמות ומהפכות. האהבה אז יכולה להוות קרש הצלה. רק היא ממשית. בהתקרב האדם לזולתו הוא מתקרב לכל האחרים. האהבה הפיזית בין שני בני זוג מחוברת ביסודה לאינסטיקנט ולתאווה. בגבולות אלה היא לובשת ופושטת צורות: או שהיא מבטאה רצון עז להתחבר לאדם כלשהו מהמין השני ואז, כבולה באינסטיקנט המיני שהיא משלהבת, תלך האהבה ותתגלגל בעיפוש הריבוי של הרפתקות הנאהבים ללא כל עתיד. או שלהיפך, מעבר לפעילות מינית, האהבה מסמנת נטיה לאדם נבחר ואז יולדת התחברות, התמזגות שבה הנאהבים נותנים ומקבלים כוּלוּת אוטֶנטית. אהבה זו, מעבר לתענוג, תתרומם ותתגדל לרגש השמחה והששון, לאושר גדול, להתגלות האני לעצמי, לדרישה לערך מוחלט. אך היא גם יכולה להיות מקור לסבל גדול מנשוא. האהבה היא הצורה הקונקרטית ביותר להמחיש את הסיוט המטאפיזי של בני אנוש, שהרי הפרובלמאטיקה היא מעל ומעבר לחיפוש האהבה. העיקר באהבה הוא החיפוש המתמיד, לא בהשתלטות אגואיסטית אלא בויבראציות הנפש.

מה טיבה וייחודה של האהבה

האמירה שלי, מזהיר המשורר, כמו האהבה המתכוונת, מדומה ל"תאנה פריכה עסיסית הנבקעת בלחץ קל ונאכלת בתאווה ". אך אין לטעות בה. " זהו הגד תקני מופרך בה בָּעֵת, הגד שישטה בך, דבר שלא כוון לומר דבר." רוצה לומר - מלכתחילה, אין להשתטות, אין להתפתות לדיבורים ....גם לא לאהבה. משיר הפתיחה מסומן המתח בין השירה, האמנות, הדיבור הארוטי והאהבה.

בשיר "רישום מלאי" הימים החפים מאהבה נספרים כדי להבליט יותר את חיוניות האהבה. דן אלבו מאמין באהבה.

"יש ובא רוח
שמבע פניו מפריח
דבר מה חי
לבלול ירקרק
מעין צמוח משי של אהבה."


ועוד האהבה היא "כמו נקישת ענבל אבודה בישימון בפעמון שאינו קורא לָאיש פועמת בנו כמיהה כבויה לאהבה". הוא מעיד על עצמו כ"בוכה על מות הפרפרים, כמלטף ערפילים צוננים בעלות השחר, כמשוגע שלא נגמל מיפי הפרפרים שראה." ואלבו בוכה על שניהם. הוא רגיש ל"נפלאותה של שעה אחת בחייו שנותרה למרות קסמה העז, משועת לעוד אהבה." אך בחיבור הזה שבין חיי הפרפרים לחיי האהבה, אשר בכוחה לסמן אין סוף, להוביל לשכרון חושים מסחרר ומשחרר, האהבה שחייה חולפים וקצרים כאלה של הפרפרים, לא יכולה להוות אלא פינת גן עדן אבוד וטמפורארי. ו"כשמתמעטים חלומותיו, בהיותו פותח ספרי ילדים לאתר איפה בדיוק התקלה, הוא ממשיך ולוחם נגד חדרים ריקים ואזנים ריקניות מאהבה." הוא למשל בטוח כי אבידן מת בגלל שלא זכה לאהבה, לאזניים ריקניות מאהבה. אף לא בדמות דגיגים כחולים להביט בהם באהבה. כי בלעדיה גם שירת הרוח כמו תוגת הכאב והחסד וכל היש הצופי, המתוק והמרכך נגרעים ואוזלים "והיש הופך לאין". אבירותו מגעת עד "לפאת שדה המערכה" " לפתחו של המוות בקרבת כל האוולת והרשעה" הוא צד ללא יאוש צדוק בלתי מנסח לאפשרות של אהבה. הוא חי וסובל את הדילמה הקולית מס' 152 : (ע'17.) "ולמרות הלהט הכל תלוי בקשב האפשרי שאתה מיחס לעינים המביטות בך.....האהבה תלויה בעיקר ביעילות ממשק הריאות כמו אויר העומד בצמצום בחור של מחט המתאוה להיות רוח וגם סופה." האהבה מבקשת להסחף למרחקים, לגרוף איתה כמו סופה. היא "נשכנית" ותובענית. מחד יש "להתמקח עם האושר בלא חשש לסחוט ממנו את המחיר הגבוה ביותר...ומאידך לא ניתן למשא החלול של המועקה לחמוק ולהתחפר בפנים בגומחות ובחגבים."

כהד לקיקגרד אשר כינה את אברהם אבינו ל"אביר האמונה" כאשר עמד על טבעה ועומקה של האמונה בעלת האופי הפארדוקסאלי פָר אקסלנס של אבי האומה, ניתן להכתיר את אלבו ל "אביר האהבה".

האמנות

הוא מנסה להתנחם, להאחז בקודש, באמנות, "מבקש נגיעה סלעית במילים", "על דף לבן מרסק מילה ועוד מילה, מחפש ומתרפס בפני המילים הארורות, החוברות בקוארטט בודד ומיוחד, בדימוי, בריתמוס, בלשונות אש החורכות את לשון המתים ושבות במהלך נקמני ופתלתול ללשון החיים, בציר העורקי של תזונת החלומות. קורא למשל כי " הדיבור ניתן לאדם ותפקיד המשורר בראש ובראשונה לזכך את ניב השבט", נח בין החרון המתבקש להתפענח לבין שמחת החיים, פוסח בין הנסיעה מרגע לרגע ובין המנוסה המתמדת מכל רגע. עומד באמצע המילים הנבלעות ונזרקות ללא שימוש ובלא שימָצא להן פסוק שיחברת אותן, כולן יחד ברגע חד ונפלא אל איזו נחמה." וכפי שהמשורר בורר את מילותיו בקפדנות, בחשדנות, כך "במסיבה הוא ממיין מבטים, צורות אחיזה של סיגריה, התרשלויות מכונות, הבטחה, שד חשוף, חלצה קרועה, צחוקים, התפקעויות של צלילים, ריקים ובדויים, עויתות." כברירת המילים כן ברירת הבחורות הנקרות בדרכו לזיון לילי. פצוחן של הנשים מקביל לזה של המילים. והעיקר הוא ש"מתחת לשמיכת הפוך, בהיותך בתוך תוכה, לפתע, השיר יבוא ביפעה, עוללי ורך, שורה אחר שורה." השיר נולד מתוך המגע הפיזי. הקשר בין האהבה לאמנות הוא אמננטי ואוידנטי.

אמנם האהבה יכולה להושיע אך אלבו אינו נאיבי. הוא יודע כי גם כשהיא מתישבת כה קרוב, כה קרוב, בגדת הנחל, ליד אהבתו, והכל נוגע בשלוה, הוא יודע ששלוותם של אוהבים אינה אלא "שלוות שוטים."

היא

המשורר אינו מתעלם מנקודת הראות הנשית בבוחנו את האֶנֶרגֶטיקה של האהבה. באותה מידה שהאישה זקוקה לשיתוף הפעולה הגברית עליה להשקיע את עצמה בכדי שתתממש אישיותה באהבתה. היא, האוהבת ונאהבת נשארת לעיתים חידה בלתי פתירה. גם כאשר היא מרגיעה: "אני עוד אוהבת אותך", הוא "נזכר בידה (בידך) שנרעדה בידו (בידי) ונסוגה להתכנס בידה (בידך) האחרת". בשיר "גם אתמול" אלבו מודע לבדידות הנשית "השתחלת ברכות לבדידותך כדלי שבבאר נשמט וכשתשת (ממלאכת האהבה) הודחת לנוחיות הארורה שבבדידות שאין בה מבחני סוף השנה." וזו לא רק הסתכלות פמיניסטית על הזהות הנשית.

וכאשר הוא מזמין אותה למסע משותף הקונוטציה לבודלר הסתמנה ביתר דיוק. ע'24

הוא והיא

המשורר האוהב מודע לרשעותו, לנבזותו, מודע לציפיה שלה לדבר מה מנחם, ל"איזו נפלאות ממשית ומוכחת, כאילו טבועה בו איזו נעלות או מיומנות לשורר בכל רגע". והוא בשעת גהירה על שדיה, לוחש לה "אני אוהב אותך במין קלילות נבזית כדי שתשמע את צלילה המיוחד של הרשעות הרובצת לפעמים בתוכן ממש של המילים הנשגבות." הוא שואל את עצמו "האם יש איזו גַחַמה אוילית שלא עשיתי סתם כך, כדי לבדוק את הסיפים שבין הקיום הקדוש לתחתיות החטא...ע'25

כמו בודלר, דן מודע לכוחות הרע שבאדם, מודע שבכוחו של הרע להוציאנו מה"ספלין", כלומר מהמלנכוליה, לשחרר אותנו מעוצמות מסוימות, להוביל אותנו מעבר לגבולותינו. הרע הוא "אקספנסיה", התפשטות, התרחבות. הרע הוא אין סוף, הנגלה מחדש, הנכבש מחדש. הרע הוא לדברי בודלר "האגזלטציה, ההתרגשות, ההתלהבות, של האֶספרי, הרוח והחושים". מהות פרחי הרע טמונה בתרגום מזעזע של חוית חייו של המשורר. חויה של יום רודף יום, מונוטוניה, בדידות, חרדה, הליכה בלתי הפיכה למוות, חוית הזמן המרסק אותנו, חויה בעולם אבסורדי ואכזר תחת שמים ריקים. ואם כמו שארל בודלר דן אלבו רואה כי קללת הקיום מוכפלת בלי קץ על ידי המודעות, הוא מודה מבלי להבהל שהמודעות ברע היא גם נצחונו של האדם.

קולו של אלבו, הוא זה של אדם אשר נולד לאהוב ולסבול, אדם התר אחר דרכי מילוט ממצוקות הקיום האנושי, אדם המנסה לבטא את כָאוס השאיפות והנוסטלגיות, את עוצמות החדווה והחרדה המאכלסים את המחוזות העמוקים ביותר אשר בלבנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנא בזיז