אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רחל המשוררת: מעצבת האליטות חלק ד


18. הלב שנתעה במדברל"ברית הכּרותה" צבאות הימים יכלו גם יכלו. לעולם הזיכרונות שבו נאחזה רחל בשנות קמילתה, לתקוותה להשתתף ביצירת טיפוס יהודי חדש, לא יכלו צבאות הימים, גם אז, בחבּרה את השיר הזה, וגם בעת כתיבת שורות אלה, שבעים שנים לאחר-מכן. זה סוד קסמה של רחל: היא ביטאה בשיריה את מאוויי העם היהודי בעידן הציוני שלו.לעומת זאת, צבאות הימים יכלו לברית המדומה בינה לבין זלמן שזר, והיא ביטאה זאת בשירים אחדים. כי שזר והאחרים הניחו לה לגסוס לאִטה, בהיותם עסוקים עד למעלה ראש בעצמם ובמאווייהם. את העיסוק הזה הם כינו: שליחות לאומית-ציונית. אחרי "ברית ההד" היא חיברה את "כבשת הרש":כִּבְשַׂת הָרָשׁ, זֶה רַחֲשִׁי אֵלֶיךָ,וּבְצַמְרָהּ הָרַךְיֵחַם לְלֵב קוֹפֵא, לְלֵב חֵלֵכָה לְלֵב לֵאֶה כָּל כָּךְ.אֵין זוּלָתָהּ, וּפַחַד מַרְעִידֵנִי:גּוֹרַל הָרָשׁ הוּא דְוָי –יָדַעְתִּי יַד עָשִׁיר תִּגְזל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, *הִיא לֹא תָחוּס עָלָי.מיד אחריו היא כתבה את "גן נעול", שאותו הקדישה ל"זר" (זלמן רובשוב-שזר):מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶתלֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.גַּן נָעוּל – אָדָם.הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם?שיר זה מבטא יותר מ"ברית-ההד" את יחסה של רחל לשזר בזמן אמיתי, ומצביע על התנהגותו אליה אז. הרי שיר משנת חייה האחרונה, שמסכם את מערכת היחסים הזאת:...וְרָצוֹן רַק אֶחָד:לְהַשְׁכִּיחַ הָרֶגַע הַמָּר – זַעֲקַת אֵימָתוֹשֶׁל הַלֵּב שֶׁנִּתְעָה לַמִּדְבָּר, וְלָשׁוּב וְלִחְיוֹתאֶת גִּילוֹ הַבָּרוּךְ שֶׁל אֶתְמוֹל – הוֹי, אַתָּה אִילָנִי...הוֹי, אַתָּה, אֲגַמִּי הַתָּכל... *בשיר הזה לא יכלו צבאות הימים לכנרת. הברית הכרותה הייתה לזעקת אימתו של הלב שנתעה במדבר, כשנחשפו לרחל פניהם האמיתיות של שזר, ברל וחבריהם.

זלמן שזר, שהתאהב ברחל בכל נימי נפשו, נשא לאשה את רחל כצנלסון אשר לא אהב. נולדה להם בת מפגרת וזלמן ראה בכך עונש משמיים. עד מותה ביקש זלמן להתקרב לרחל ולא העז לעשות מעשה, להתגרש מרעייתו ולהקדיש את כל זמנו לרחל כפי שחפץ לעשות.

ב1946- כתב שזר: "עתה מלאו חמש עשרה שנה, מאז הלילה בו טילפנו לי מבית-החולים 'הדסה' בתל-אביב כי רחל נרדמה לעד – אילו לא ידעתי היטב-היטב כל חמש עשרה השנה האלה כי רחל באמת איננה איתנו, הייתי כה בטוח כי הלילה ביקרה אותי בבית-החולים 'הדסה' אשר בירושלים. ישבה כאן ליד מיטתי בכסא הנוע אשר ממולי, וידי שקטה בידיה. עתה אני מוכרח לשכנע את עצמי, כי רק דמיוני הוא שתיעתע לי את פגישתנו האחרונה הנכספת הזאת. אולם את פגישתנו הראשונה שומר זכרוני בצלילות מאירה ואת פרטיה אשא בלבבי כל עוד רוחי בי."כמה הופתעתי בהיוודע לי, כעבור שנים רבות, כי גם בלבה היו שמורים באור יקרות פרטי פגישתנו המופלאה והקצרה ההיא, ואני בשעת המעשה הן הייתי כה ודאי כי כל תשומת-לבה הסוער הייתה נתונה בשבת ההיא ללא כל שיור לחבריה אשר סביבי, עד אשר לא הספיקה כלל להיפנות גם אלי, החדש והצעיר שהופיע רק אתמול ונעלם למחרתו. היה ברי לי אז כי היא כמעט שלא נתנה את דעתה עלי. והרגשתי זאת הן הכאיבה לי אז מאוד. אם כי לא בגללה עליתי אז לכנרת ולא ידעתי עליה כלום בעלותי. עליתי – כדי להיפגש עם ברל. בשיחה ההיא, הראשונה בחיי עם ברל כצנלסון, תליתי אז הרבה תקוות. ואת אשר קיבלתי מהשיחה ההיא אתו עלה על כל אשר קיוויתי (שהרי רחל הולידה בברל את הרעיונות שהפעימו כל כך את שזר. כך בראה חבורת כנרת את בניין-העל הרוחני ביישוב ובמדינה. שזר חש בתקשורת-העל שבין רחל וברל וביקש לקחת בה חלק. זה סוד אהבתו אליה – א. מ.). אולם קרה כך כי עם רחל נפגשתי באותו יום השישי עוד לפני שנפגשתי עם ברל. וקרה עוד כי גם למחרת שיחתנו הארוכה עם ברל כצנלסון, כאשר סידר בשבת את השיוט בסירה על-פני הכנרת להראות לי את הרי הגולן, הייתה רחל איתנו בסירה, ואתנו הייתה כל יום השבת בעלותנו על ההרים החררים והקדומים ההם אשר מעבר לכנרת, ויחד שטנו באותה הסירה בליל ירח ההוא בשובנו בחזרה אל החווה. (אירוע כאוטי שחולל מוטציה רוחנית חיובית בשזר – א. מ.). איך נפעמתי לדעת כיצד זכרה רחל את הסירה ההיא ואת ההרים ההם ואת 'ברית ההד' אשר לא יכלו לה צבאות הימים. אבל גם היא הייתה ודאי נפעמת לשמוע כי אני אותה ראיתי עוד לפני הסירה ההיא. וטרם ידעתי עוד מי ומה היא עוד לפני היות ההד – נכרתה הברית".63שזר טעה בפענוח אישיותה של רחל. קרוב לוודאי שהיא הייתה מגחכת למקרא הדברים.רחל וזלמן פירשו באופן שונה את "ברית ההד" ש"נכרתה" ביניהם באותם ימים. זלמן, שהתאהב ברחל בכל נימי נפשו, נשא לאשה את רחל כצנלסון אשר לא אהב. נולדה להם בת מפגרת וזלמן ראה בכך עונש משמיים. עד מותה ביקש זלמן להתקרב לרחל ולא העז לעשות מעשה, להתגרש מרעייתו ולהקדיש את כל זמנו לרחל כפי שחפץ לעשות. רחל כצנלסון קינאה ברחל בלובשטיין והציקה בשל כך לבעלה. הרבה אחרי מותה של רחל המשוררת, כששזר היה נשיא המדינה, ושוחח איתי באריכות ובפירוט על יחסים אלה, נהגה רחל כצנלסון להיכנס ללשכת הנשיא מבלי לדפוק בדלת, להטריד את בעלה בזוטות, לומר לו שהגיע הזמן להפסיק, שלא יתרגש יתר על המידה, והתאמצה להרחיק אותו ממני. כדי לעקוף את רעייתו, הזמינני שזר אליו פעמים אחדות לסוויטה במלון "שרתון" בתל-אביב, שבה שהה כשירד לשפלה, וכשרחל אשתו לא נלוותה אליו."ברית ההד" של שזר הייתה ברית אהבתו לרחל. מושא אהבתו של הנשיא השלישי של מדינת ישראל, כרתה, לעומת זאת, באותה שבת על הכנרת ובטיול ברמת-הגולן, ברית עם ברל כצנלסון, עם יוסף זלצמן, עם בן-ציון ישראלי וגם עם זלמן שזר. זאת הייתה ברית עם האדם היהודי החדש. תחושותיו של שזר בזמן אמיתי קלעו אל המטרה: רחל כמעט שלא נתנה אז את דעתה על האורח שלא הכירה, לפי עדותו, ו"היא לא הספיקה כלל להיפנות אלי". מתי אפוא כרתה ברית עם זלמן ה"חיוור ועמוק העיניים"? לא עם זלמן אישית כרתה רחל הברית, אלא, קודם כול, עם המנהיג ברל, ועם האידיאלים שקרמו עור וגידים לנגד עיניה. אבל הם לא כרתו ברית איתה, ולא עם האידיאלים שעליהם דיברו. בשנותיה האחרונות, ב"יום עברה ואיד", ביקשה רחל להציל "וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל, \ וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל, \ וְלוּ רַק הֵד". רק כשעקבה במחצית השנייה של שנות העשרים אחרי מצוקותיו של זלמן ביחס לאשתו, וכשביקשה אז למשוך אותו אליה, העניקה לו ב"ברית ההד" סוכרייה שלא היה ראוי לה. הוא מצץ את הסוכרייה הזאת עד סוף חייו.את הניסיונות הנואשים האלה של המשוררת הגוססת, לשמר מקצת מתקוות העבר, פירש שזר, בטעות, כברית-נצח כרותה איתו. בשיחותיו עמי הוא הודה, בעיניים דומעות, שהוא הגזים בפירוש הזה ורדה ממנו דבש לעצמו יותר משהיה ראוי. הוא הודה ששיחק ב'נדמה לי', "אבל זה המשחק שכולם משחקים, כל איש בסגנונו", אמר.באוגוסט 1925, בשוכבה בבית-החולים בצפת, שלחה רחל מכתב מתחנן לבן-ציון ישראלי לקבוצת כנרת. מכתב זה מבהיר עוד יותר את יחסה של רחל לחבורת-כנרת, להתאהבויותיה של רחל ולמקומו היחסי של שזר בין מאהביה:"בן-ציון, האם נוח (נפתולסקי) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה הוא. כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה, שכבר כל-כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר, ולך השיר, בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד משמחת-זכרונות נוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל-כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט ב'הדסה' של צפת . וכן גם כתובתי. אמור שלום ממני לחיה ולפעוטים".בעיזבונה של חיה ישראלי נמצא השיר, מצורף למכתבה של רחל:קוֹלְךָ לָחַשׁ: עִמְדִי מִנֶּגֶדנָטִיתִי ראשׁ וְאֶעֱבר, **צָחֲקָה כִּנֶּרֶת בִּדְמִי-שֶׁקֶטאֶל מוּל תּוּגַת-הַבּוֹר.רַחַשׁ רוּחַ עַל מַצֶּבֶתשָׁר בָּעֳפָאִים...נְשִׁיקָתֵךְ יְפַת-הַמָּוֶתשְׁלוּחָה אֶל הַחַיִּים.19. על שפת הכנרתעל ימי כנרת כתבה רחל ב1929-, ברשימתה "על שפת הכנרת". הגרסה הראשונה של רשימה זאת התפרסמה, כאמור, באודסה ב1919- אחרי למעלה משלוש שנים קשות ברוסיה. ימי כנרת באודסה וימי כנרת בתל-אביב, אחרי עוד עשר שנות ייסורים, היו בעיני רחל, בעת הכתיבה, לסמלה של ארץ-ישראל היפה. את הדימוי הזה, שהיא התירה לעצמה כמשוּבה לשעות מצוקה, הפכו העסקנים שנטשוה למיתוס לאומי, למיתוס ציוני, למיתוס התיישבותי, ובעיקר – למיתוס על עצמם. כעבור עוד שישים ושבע שנים הם היו לנכסי צאן ברזל של החברה בישראל, אותם אין לבדוק ובוודאי שאין לבקר ולנפץ על פי הקודים וכללי המשחק של התרבות המיתולוגית הישראלית. כתבה רחל:"היינו מעירות שחר. דומה, לו הקדמנו עוד רגע אחד והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתריו וקולטות את סוד שיחו (תקשורת איתו – א. מ.). הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת הרדומים אף הם."החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חלוק בו – מוכר ומוֹדע. ימינה אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני-אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד. שמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות: דקל קטן בודד מרים כאן – מי יודע כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה, עדי שיחי הרדוף, שפע סבכי ירק. החוף השני רחוק, נכרי. מרחב הכנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. זכורתני בליל ירח חתרו סירותינו אל חולת 'העבר ההוא'. צעדנו על האדמה השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו להד דבר אלוהים משכבר הימים: 'ואגדלה שמך.' (אזכור לתקשורת-גנטית ולתקשורת-על – א.מ.). טיפסנו על צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים. שם ריוו מעיינות במימיהם הצוננים שורשי חרובים עתיקי יומין."כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. (דת העבודה של היהודי החדש – א. מ.) האויר כולו צלל לזמירתנו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זעת המצח בכנף הכאפיה. העיפי מבט-אהבה אל הים. (רמז לציונות מאהבה של רחל שהיא אחד ההסברים לסוד קסמה – א.מ.). מה טוב. תכלת, תכלת, תכלת, ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי-בזה מרחפת על המים דוגת כנף. עוד מעט וסירת הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה."לצהריים היינו שבות אל החווה. שוב הים איתנו. עין התכלת הייתה מציצה אל חלון חדר האוכל. עין התכלת של אדמת המולדת. ככל אשר הארוחה הייתה דלה, כן עלזו הקולות העלומים. מפני רווחה יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי. לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת. (התהוותה של חברה חדשה – א. מ.)."זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הביצה, במקום בו הירדן נפרד מעל כנרת ואץ רץ הנגבה. מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו הייתה אחר-כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחד מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה. (דת העבודה – א. מ.)." הציק הצמאון. והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו, תיבת פח משל נפט. איזה תענוג לצנוח אל החצץ ולשתות עד אין סוף, כחיית יער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרוות עד כלות הכוחות."אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בניכר אל חופי הכנרת, יען כי אבותיהם ריוו כאן את צמאם? (תקשורת גֶנטית – א. מ.)."ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגווים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לו תישארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על-פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תיראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל-כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר אלא כציור מתוך ספר-לימוד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו את פניו החיוורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאווה זכור תיזכורנה האבנים האלה. לא מראה נוף הוא ים-כנרת. לא פיסת טבע בלבד, גורל עם התלכד בשמו, באלפי עיניים יביט מתוכו עברנו אלינו. באלפי שפתיים ישיח ללב".הקטע האחרון מבסס את הטיעון שלא נוף הכנרת הפעים את רחל אלא חוויות תקשורת נבונה, תקשורת-על, תקשורת-גנטית ותקשורת-היסטורית.דודה שושנה סיפרה על פכים קטנים בחיי רחל בכנרת, בחוברת "עלי כנרת":"רחל ממהרת, מתרגשת. צהרים כבר? עברו שתיים. האחת יותר 'ישנה' ובקיאה, שתיהן עוסקות, נחפזות, והנה באורח פלא, כאשר נדמה לרחל, הכל בכל זאת בסדר: השולחנות ערוכים ועל-ידם יושבים, כן, מסובים החברים ואוכלים ממעשי ידיה. האין זה חלום?... וכאן רגע של התרגשות חזקה: העלתה הארוחה? המצאה חן? ורחל ניצבת בפתח החלון שבין המטבח לחדר-האוכל. כולה צפיה. החברים שמים לב. הלצות עפות, ורחל עונה. צחוק. היא הייתה אהובה מאד בכנרת, כה עליזה, חיה ועובדת יפה. כל הימים הייתה שרה. וקראו לה 'עפרוני של כנרת'... וכעת העפרוני שבוי במטבח. איך לא לחוס? ויש חברים 'רחמנים' המהללים. אך רחל חוקרת 'הבאמת?' היא אינה רוצה 'פיוס'. כי אם 'הערכה'".חיה ישראלי סיפרה: "בבואי אני לכנרת מצאתיה כבר אזרח במקום. היה אז לנו מטבח נבדל ממטבח החווה, לנו – זאת אומרת לשתים-עשרה הבחורות שבחוות חנה מיזל. הגענו במטבח הבחורות לשיא של חסכון וטיב הסידור. פעם בליל שבת, אחרי ארוחת-ערב מסביב לשולחננו האינטימי, התחלנו בהשתובבות קלה, אשר רחל מיזגה בה את ההומור שלה. נכנסנו לחדרנו ה'גדול'. החדר הנראה לנו עכשו קטן, ששימש דירה לכל שתים-עשרה החברות (רק בקיץ הייתה בו הרווחה, כי היינו ישנות על הגורן שינה מלאת קסם). אם כן, נכנסנו לחדרנו בשירה והתחיל הריקוד, אשר רחל הייתה בו מהראשונות. יצאנו מהחדר כשאנו רוקדות והריקוד נמשך לאורך הַכֶּרַךְ, דרך הירדן במים, גשר על הירדן טרם היה והמים הגיעו למעלה מהברכים, עד שהגענו לחדר-האוכל של דגניה. במשנה-התלהבות התלקחה ההורה עם חברי דגניה. בריקוד הובעה האחוה הנאמנה של רֵעים לסבל ולשמחה".שרה מלכין סיפרה: "קשר מיוחד היה לה (לרחל) לאנשי העבודה. למרות זאת שלא הייתה חזקה ביותר, לא ראיתי בה אף פעם סימני עייפות, ותמיד שוחחנו על הצלחתה בעבודה".

דבורה דיין, אמו של משה, סיפרה: "ראיתי פעם את רחל הקודמת – בהיותה עוד בריאה, שופעת חיים, שובבות וחן נעורים. יום פורים – חגי הראשון בארץ. חג ואינו חג. חג – מפני שההרים, השדות הירוקים, ים הכנרת הצוחק לקראת השמש, חוגגים את חג האביב בעמק הירדן. ולא חג – מפני שהאנשים עובדים, נחפזים. אבל בצהריים, אחרי ויכוח קל עושים פשרה – נפסקה העבודה וגם אנו הצטרפנו לחג האביב הזה ויצאנו לשוט בסירה למגדל. שעות של נסיעה בסירה מדגניה למגדל! היכן הם הימים הטובים הללו? בכנרת, על שפת הים, חיכו לנו תלמידות חוות-הלימוד של חנה מיזל. בשירה ורעש עלו אל סירתנו. רק אחת לא רצתה לעלות – היא תלך ברגל, היא תרוץ, היא תלווה אותנו. והיא באמת רצה, קפצה מאבן אל אבן, קפצה ושרה. לעתים הייתה נכנסת ברגליה היחפות לתוך המים, פורשת את ידיה ובצחוק לבבי מתיזה רסיסי מים סביבה. אחר כך, כשעברו שנים ורחל, הקשורה לפינתה בחדרה על הגג בתל-אביב, מראה לי תמונות מימים עברו, וביניהן התמונה האהובה עליה: היא סוחטת לבנים ליד גיגית גדולה, ובת-צחוק רחבה על פניה, הייתה אומרת: 'זאת היא תעודתי, כזו הייתי כשעבדתי'. אז ביתר בהירות הייתי נזכרת בה בפעם היחידה ההיא כשלא ידעתי עוד את שמה, וראיתיה קופצת על יד החוף ומלווה במרוצתה את סירתנו, והצחוק הטוב הזה, התנועה הרחבה של ידיה, והעליזות המתפרצת מתוכה, סיפרו על שפע של חיים פנימיים".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי מילשטיין