אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוזי קארפ / מארי נדיאיי


התמונה של דן לחמן

רוזי

רוזי קארפ / מארי נדיאיי. הוצאת בבל. תרגום: רמה איילון

מארי נדיאיי נולדה בצרפת לאב סנגלי ואם צרפתייה כשהייתה ילדה קטנה הוריה התגרשו ואביה נעלם, חזר אחרי עשור לנפנף בידו שלום ונעלם שוב. היא כותבת מזה שנים רבות ובצרפת היא נחשבת לסופרת חשובה. ספרה זה זכה בפרס פמינה 2001 וזה ספרה הראשון המתורגם לעברית. מחזה שלה הוצג בקומדי פרנסז והוא המחזה השני שנכתב בידי אישה והוצג במעוז הקלאסיקה הצרפתית. היא חייה עם בן זוגה שגם הוא סופר ומסרבת להופיע בטלוויזיה ולהתראיין.רוזי קארפ היא לא אישה. למעשה היא כבר כמעט לא אדם. היא סוג של ישות לא ברורה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה יושבת עם בנה בן השש טיטי באולם הבאים בשדה התעופה בגואדאלופ. היא מחכה לאחיה לזאר שעזב לפני חמש שנים את צרפת כדי להסתדר יותר טוב בגודאלופ. חמש שנים, וכבר איננה בטוחה איך נראה אחיה וכל מי שעובר לידה נראה לה דומה. היא מבולבלת. גם היא באה לנסות חיים חדשים. היא מחכה עד שגבר זר ניגש. היא מצפה ללבן כמוה, כמו שהכירה אותו, אך אולי השחיר. הכל יכול לקרות ושום דבר לא מדהים אותה. היא קהה מדי בתוכה דהויה מכדי לשאול ולברר בדיוק. אך זה שליח של לזאר והאינפורמציה הראשונה מסתירה יותר ממגלה איפה ומה עושה אחיה.ולזאר, למה שלא ייהפך לשחור במקום של שחורים. ניסים קורים. היא ציפתה לו שיבוא, , בלי פרחים, היא רק אחותו, אבל לשלוח שחור כזה שלא מספר כלום מוזר בעיניה. בפסקה הבאה עומדים מיד על סגנון הכתיבה המיוחד ל-נדיאיי ישנו המשפט אותו אומרת רוזי ללגראן, השליח :"אני מקווה שלזאר יוציא אותי מהבוץ. אני די מפחדת להיות עכשיו בלי פרוטה" במקביל כותבת נדיאיי את מחשבותיה של רוזי:"אין שום סיבה שמישהו ישלח לי כסף מאוחר יותר. ואף על פי כן זכותי לקבל כל עזרה אפשרית, משום שאני בחורה אומללה אשר נושאת בתוכה אותות ומופתים"כך מציירת נידאיי מיד את דמותה של רוזי, זו שאין לה כלום, שבתוכה היא ריקה וגם מבחוץ אין לה למה לחכות. אלא אם כן האותות והמופתים מרמזים לאיזה המשך. היא בהריון ולא יודעת ממי. ולגראן מקבל בשורות בשוויון נפש מוחלט. היא לא אחותו."קרה משהו שלא נכחתי בו, ולאחר מכן הייתי בהריון...קרה משהו שאמנם נגע לי, אבל הוא התרחש ללא נוכחותי, ואחר כך הייתי בהריון, ואני לא יודעת איך ולא ממי התינוק ולא מתי בדיוק. אני יודעת רק דבר אחד, שאני נושאת ברחמי את התינוק"לגראן, השליח השחור, איננו מדבר הרבה, הוא נימוסי ומרוחק בו בזמן. היא מזיעה וסמרטוטית, לגראן בג'ינס מעצבים וחולצה צחורה. יש לו מתחת לחולצה שחפים ויונים המרחיקים אותה מגופו, לכן אינו מזיע והחולצה לא מתרפטת.זו לא הטיסה לגודאלופ הרחוקה שעייפה ומחקה את רוזי אם כך. כבר בצרפת הייתה מחוקה ומנותקת ומיד עולה השאלה איזו מן אישה היא בכלל. הכתיבה המהפנטת מחברת את הקורא עם רוזי מיד, בלי מרווח של דמות בדויה. רוזי שמגיבה בזעזוע קיומי ובלבול משתק מול כל מצב יורדת לקרביים.זו שבתוכה מתנהל שיטפון של רצף מילולי, שאין קשר בינו ובין המשפט הבא שתאמר בקול. מי שעשויה הייתה להיות דמות שלילית מעוררת הזדהות וחמלה מידיים.שם, ליד הבית, רועות פרות שאינן גועות אלא מחרחרות, מיבבות ומקוננות. תחנוני הפרות הן החומר עצמו של הדממה, ובנה טיטי פועה ופועה באימה ומי ידע שאותה קינה היא החומר ממנו עשויים ימיו. היא חשה שלזאר לא באמת חיכה לה. "הייתי מתה פה והייתי מתה שם, אף אחד לא היה יודע. כיצד אפשר להעלות דבר כזה על הדעת, היא חושבת לעצמה." אני מנסה להיזכר מתי קראתי סוג מדהים כזה של דימויים, צורה כזאת של כתיבה שהיא מדהימה מחדש בכל פסקה. את נעוריה העבירה בבריב-לה- גיארד. עיר קטנה בדרום מערב צרפת. ואז עוד קראו לה רוז- מארי. רק מאוחר יותר הפכה לרוזי. החיים בבריב היו עטופים בעיניה בצעיף צהוב. כל העבר היה עטוף צהוב. הצהוב הוא מוטיב חוזר בספר, נשים לובשות צהוב לאורכו. אביה רב סמל בצבא נדד לפי הפקודות וחלק מחייה גרו בגרמניה, אבל זה זיכרון קלוש. היא זוכרת את בריב. לימים כשאחיה לזאר יאמר שהוא מתגעגע לעץ המגנוליה הגדול בחצר, רוזי שכבר לא הייתה רוז- מארי לא הצליחה להיזכר אם באמת היה עץ כזה, הוא לעומת זאת לא זכר שום צהוב. צהובה היא השמש בבריב, האור צהוב. כשהייתה חושבת על בריב חשבה על עצמה "הייתי שם וורודה וצהובה" היא שכחה שהייתה פעם רוז- מארי. אבל היא זוכרת צהוב.הם נשלחו ללמוד בפריז, והביאו אתם את בריב לשם. הם היו עצורים. לא פגשו איש ולא למדו להכיר את פריז מלבד הדרך לבתי הספר שלהם. השינוי היחידי הוא שלזאר הפך את רוז- מארי לרוזי. הם נושרים מהלימודים. לזאר נהיה מריר, קודר ועוין. המרד שלו בבריב ובהורים. הוא גילה עצבות שאינה אלא פחד. והיא מגלה את חוסר החשיבות שלה. בחלונות ראווה היא משתקפת לה שמנמונת מהוהה תפלה. וכשההורים מגיעים לביקור ושומעים על הכישלון הכפול מסתבר שהמרד של לזאר היה סתמי. לזוג ההורים קארפ ממש לא היה אכפת מהילדים. הם השאירו אותם להסתדר לבדם בפריז.רוזי מוצאת עבודה במלון בעיר לווין נידחת, שם היא מפותה על ידי סגן מנהל המלון והיא לומדת בדרכה השקטה שלשנוא קלות יכול למלא אותה גאווה. באותה מידה הרגישה שהיא חייבת להיות שנואה על ידו קצת, "הבחנה זו, לא יותר מהאחרות, לא הכתה אותה בתדהמה".כשמקס, סגן המנהל, אתו היא מקיימת יחסי מין חסרי תוכן, מביא לחדרה אישה נוספת שמצלמת את שניהם מקיימים יחסי מין, למרות ההפתעה, רוזי אינה נדהמת, אינה שואלת, אינה מוחה. היא מרגישה רק בחילה קלה. אך אינה מתנגדת. ולא ברור אם היא מבינה מה המשמעות של צילום פורנוגרפי כזה לגביה. וכשהיא מבינה שמקס מרמה אותה ולא משלם לה חלק ממה שמגיע לה עבור הצילומים המתמשכים וגם מהמשכורת שלה לוקח לעצמו חלק, היא לא יכולה להגיב. ורוזי, שבניגוד למקס, לא רצתה להראות לעולם שהיא שחקנית פורנו מוצאת את עצמה בהריון ממקס, גבר נשוי.טיטי נולד. הוא נולד כבר מוותר. הוא לעולם לא יהיה ילד שמשחק בחוץ ומשתובב עם ילדים אחרים. זה הזמן שעובר. החיים נשארים אותם חיים, רוזי מדדה בהם מאירוע לאירוע. והם לא מעניינים אותה ולא משעממים אותה. בחום וברעש הנוראי של הרחוב הראשי. האדישות שלה עמוקה מדי, למרות שהיא נותנת לעצמה פרשנות על חייה כל הזמן.רוזי יודעת ששדה התרוקן מחלב, והתינוק דוחה את בקבוק ההנקה. היא לא עושה דבר והילד כמעט ומת מהתייבשות. כך עובר חוסר ההתייחסות הפנים משפחתי מהוריה של רוזי אליה ומרוזי אל טיטי. הוא כמעט מת והיא כלואה באדישות שלה.אך בתוך כל הקהות רוזי, ביכולת המעומעמת שלה מקווה, רוצה מישהו להתלות בו, מכירה בחוסר עצמאותה ויכולתה האישית. זיק חיים אחד קטן בתוך קליפת הריק. אחרת אי אפשר היה לסבול ולחצות את הספר.את טיטי המיובש והחולה מגלה מקס ולוקח אותו לבית חולים. בבית החולים היא אומרת נגד הטענה שהזניחה את התינוק " כן, לא התייחסנו יפה כלפי טיטי" ורגע אחר כך כשמקס מכיר באבהותו ונותן לו את שמו, רוזי לא מצליחה בשום אופן להיזכר בשמו המכוער של מקס, ועכשיו גם של בנה. טיטי ניצל, בינתיים. " אני איני אלא צפרדע שמנה, רחוקה מהמים, ומבוהלת".רוזי תלויה כל הזמן בזיכרון של אחיה לזאר. היא פתחה לעצמה הרגל לשתות כל לילה שתי שישיות בירה. וטיטי התינוק אם קודם הייתה לו אם חסרה רגשית, כעת יש לו אם חסרה פיזית כי שתויה מכדי לגשת אליו.רוזי אולי לא מודעת כאב חייה. היא חוצה אותם. הקורא אינו יכול שלא לחוש את הכאב הנורא, והכאב המחלחל הזה, כמו תהליך מזוכיסטי עמוק שואב את הקורא את תוך חייה של אחת, רוזי, רוזי קארפ.בלילה שמקס, אביו של טיטי, מתחתן בשנית, ולא עם רוזי, היא משתכרת עד איבוד הכרה אינה יודעת מי שתל את המסתורין הזה שבבטנה. היא גם אינה זוכרת בדיוק בגלל מי עשתה את ההפלה שעברה כבר קודם לכן.עד כאן הפלשבק לסיבה שרוזי מגיעה לגואדאלופ. מכאן חייה בהווה. המקום משתנה. כתיבה משתנית. מכיוון שמסירת הדברים מגיעים בעיקר מתודעתו של לגראן ששפתו הפנימית שונה לחלוטין, כמובן. השאלה העולה היא האם הוא, בהיותו דמות "השחור הטוב" הסובל בדרכו אך דמות חיובית בכל זאת הופך את הספר לסוג של גזענות הפוכה. אך לא כך. אולי לא צריך להעלות כלל את השאלה.החיים בגודאלופ אינם שונים לרוזי. הוריה שגם הם הגיעו לשם חיים חיים מנותקים ומשונים משלהם. היחיד שמשנה דבר מה בתמונה הוא לגראן שאולי מאוהב ברוזי אך רגשותיו מבולבלים והוא אינו להגדיר אם כן לא ומה הוא מרגיש בכלל חוץ מרצון להיות קרוב אליה.רוזי ממשיכה לא לראות את טיטי. היא לא מבחינה שוב, כמו בימיו הראשונים שהוא חולה. מבחינתה של רוזי, בגלל חוסר הבחנתה וחוסר רצונה הוא יכול למות. ושוב זר, לגראן צריך להציל את חיי הילד. "למה כולם רוצים במותו של טיטי" תוהה לעצמו לגראן ואינו מבין. הספר הזה שגיבוריו נראים כאילו אין להם לאן לשקוע שוקעים עוד ועוד.אין ספק שלו ספר זה היה נכתב בארץ אפשר היה להגדיר אותו כתמונה כואבת של "פרחה" מקומית. פרחה לא במובן גזעני אלא כסוג של אופי. של ריקנות מהלכת וחסרת עניין. כך שהספר הופך להיות רב משמעותי לא רק לצרפתים אלא הוא הופך להיות מייצג עמוק של סוג מסוים של נשים צעירות מנוכרות ואבודות בתוך עצמן בכל העולם. וכמו כל גיבורי הספר, גם לגראן ילד נטוש שאמו אושפזה בילדותו בבית משוגעים. וכך עוברת הנטישה מאדם לאדם ומדור לדור. אם יש איזו שהיא גאולה או שביב תקווה בסופו של דבר, זוהי גאולת עניים מאוד, ולא דווקא כלכלית.נכון שהנרטיב העלילתי חשוב בכל ספר, אך כאן הוא בא רק לצייר את חייה של צעירה אדישה לחלוטין, את זוועת חייה הפנימיים . לא הסיפור אלא ההבחנות ובעיקר הכתיבה המדהימה, היא זו שהופכת את הספר הזה לחוויה כואבת ועילאית, כמו בטרגדיות גדולות. הפער שבין הקול המספר, ההבחנות של רוזי והתיאורים החיצוניים של הסופרת.כקורא, עוד לפני שיודעים אם הספר הוא טרגי נשאבים בו אל תוך רוזי. רוזי, שהיא סמל הריק. לא הריקנות האנושית שאנו כבר רגילים אליה אלא אל תוך ריק גדול וחדש. חור שחור אנושי. הטרגדיה איננה בעלילה, לא בחלקה הגדול, אלא בתיאורים, בשפה, בתפישה העצמית של רוזי את עצמה ואת המאורעות. ישנם רגעים שהחלטתי לעזוב את הספר, שלא יכולתי לעמוד בו יותר, אך מיד חזרתי אליו, כי לא יכולתי להפסיק לקרוא. לטעמי זה אחד הספרים המטלטלים ביותר שקראתי מזה זמן רב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר