אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קריאה מאוחרת בשירו של אבא קובנר - גן


וכולם יודעים, וכולם רואים, אבא כבר נוצח.קריאה מאוחרת בשירו של אבא קובנר, "גן", כל שירי אבא קובנר, כרך ד', עמ' 162.

גן. בחלון הבית הלבן מצלצלשעון מעורר. מיכה יבוא למועדוןלשחק הערב שח.והכל יודעים והכל ראו, מיכה כבר נוצח.עושה מיכה דרכו בחצרהשמש במשקפיו, במשחק חוזרתמיד מאיר לי מזלי.הוא חושב. והכל יודעים הכל ראו,מיכה כבר נוצח.באה לקראתו רחל. פורסלה מיכה חיוך חכםוכמתנצל: הערב – אם אין לך דבר חשוב לעשותוהיי לי קמיע למשחק.רחל תוהה: ערב חג. ובחפזהנשמט מכתפיה סודרה. לרחליש צמה חמה. למיכה ישמלים חמות. הולכת לה רחלואינה רואהמיכה את צילו אוסף מסוּדרָה.מצחו כואב, הוא מחשב. בידיהיה צריח. מלך. ובפרשלו ניתן עוד להתחיל מהלך חדש.והכל יודעים. הכל ראואת המנצח למראשותיו.גן הימורים האדם. רק בעל-המועדוןמשׂוכל זרועותיו ניצב בצד.היה לנו מלך, צְריח. הַפָּרש –חייךָ! פתח, מיכה, מסע חדש.

החותם

מתוך החותם השביעי

שירו המרגש שלאבא קובנר, "גן", המוקדש "לזכר מיכה ורדימון", הוא שיר שהפך לאחר מחלתו האחרונה, ומותו שלו, למעין שיר נבואי. שיר המנחש את הבאות. שיר מאד "מקומי" כביכול, העשוי מחומרים מאד לוקליים של קיבוץ עין החורש, אי אז בשנות הששים של המאה העשרים. אבל יש בו הרבה יותר. זהו שיר קינה אירוני, שיר שמתהפך כמה פעמים, על מיכה ורדימון ז'ל, ממייסדי קיבוץ עין החורש, שכנו וידידו של קובנר שנים רבות.מיכה היה ידידו לשכרון הריקוד החסידי, בלילי חג בקיבוץ, שותפו להקשת הקצב המהפנט על פחי הזיתים הריקים. ידידו ושותפו לנסיונות "ההחיאה" של שירי היידיש מהגולה ההיא שנמחקה. מיכה היה שחקן שחמט מעולה ו"מכוּר". הוא הרבה לשחק בערבים, ליד שולחנות השח המעוצבים שב"מועדון לחבר". הוא אף החזיק, כאספן, ערכות שחמט מגולפות מפולין ההיא, מיערות זַקוֹפַּנֶה והרי הקרפטים, מעשה ידי "ההרריים" הפולנים.כשחלה מיכה ורדימון במחלת הסרטן, וסבל סבל נורא, השפיעה מחלתו על אבא קובנר מאד. הוא לא שכח את זעקותיו של מיכה, בלילות, ממש מעבר לחלונו. הזעקות שהגיעו אליו מעל לדשאים, מעבר לגינות, באותם לילות טללים לחים של קייץ. והגן, הגן המטפורי, אבל גם גן הנוי האמיתי, המטופח, של הקיבוץ, הפך לזירה נוראה, זירה עויינת. הגן המופלא הפך בסופו של השיר, אבל גם בסופם של חיי מיכה ורדימון, ל"גן הימורים", שבו מהמרים, על החיים ועל המוות, כנגד "בעל המועדון", לא "המועדון לחבר" הצנוע של הקיבוץ, אלא המועדון המפואר של החיים, יוצאים כנגדו לקרב האחרון, שממנו המפסיד אינו שב.גם אני שמעתי, יחד עם קהל חברינו, את אבא קובנר קורא את השיר באזכרה לזכרו של מיכה. וגם באזני נחרתו השורות החוזרות של השיר. שורות "המקהלה המדברת" כביכול, ממש כמו בטרגדיה יוונית. מקהלה שיודעת את הסוף הטראגי עוד לפני ההתחלה. אבל משום מה, לא בנוסחן המקורי: "והכל יודעים, והכל ראו/ מיכה כבר נוּצח". אלא דווקא נחרתו בי בלשון הווה עכשווית מאד: "וכולם יודעים, וכולם רואים, מיכה כבר נוּצח".שחקן השחמט המצטיין הפסיד במשחקו האחרון. חרף מיומנותו, וחרף אהבת המשחק שלו, וחרף הבטחות הגן המטופח. "והכל יודעים, והכל ראו/ את המנצח למראשותיו!". כל כך מוחלט, כל כך סגור, ללא מוצא, שאפילו אהבה מאוחרת, אולי פרשיית אהבים אֲפִילָה ומרומזת, "אהבת רחל", המוזכרת בשיר, אותה אהבת אשה שהיתה אמורה לגונן עליו, גם היא אינה יכולה להציל את מיכה ורדימון מסופו ההכרחי. אותו הסוף, שחוץ ממנו עצמו, כבר כולם רואים וכולם יודעים.מיכה השמח והמשמח, מיכה הפזמונאי השיכור מהווית החג, מיכה הרקדן והמרקידן, זה שמוליך את שרשרות ה"רוֹנדוֹ" בחגים, המנהיג שמנפנף במטפחתו, ממש כאילו היה מוליך ריקוד מתלהֵם של נערי "השומר הצעיר", בקן של וַרְשָׁה, לפני יותר מיובל שנים. לפני הכל, לפני המבול, לפני שחרבה ורשה היהודית, לפני שאבא קובנר יצא אל היערות, לפני שהגיע עם שרידי "הנוקמים" לגן של עין החורש.באותם ימים, שנכתב בהם השיר, שבהם פתח מיכה "במסעו החדש", הסתובב בארץ סרטו המהמם של הבמאי השבדי אינגֶמַר בֶּרגמַן, "החוֹתָם השביעי". הכומר המכופתר, מנהל את משחק השחמט האחרון שלו, אל מול מלאך המוות, שהגיח אל הצופים ממעמקי המסורת הנוצרית, ומדמיונו הקודח של אשף הקולנוע השבדי.האם מותר לי לשער, באיזו ערגה עצומה ותאוות קולנוע, שמעולם לא באה על סיפוקה, בלע אבא קובנר את הסרט הזה? האם מותר לי לדמיין, איך פרץ ויצא "משחק השחמט האחרון", מתוך מסך הבד הממורטט של חדר האוכל הישן, של קיבוץ עין החורש, אל הדשאים הנפלאים של המשק, אל הגן, גן הנוי, שלא היה כדוגמתו, אז באותן שנים, בכל התנועה הקיבוצית כולה?האם מותר לי להניח, שכאן נעשתה "מלאכת הֲמָרָה" שירית מפליאה, ממשחק ההכרעה הטראגי בין גיבורי הסרט בשחור-לבן של הגאון השבדי, אל דפי מחברת השירים של אבא קובנר? אצל אותו אבא קובנר, שלא פעם ולא פעמיים, אם בשיריו ואם בדברים שנשא או כתב, רמז ואף יותר מרמז, שחלומו הגדול היה ועודנו להיות במאי קולנוע גדול? ומה מושך יותר, כבמאי לא-מוגשם, כקולנוען מוחמץ, אבל גם להוּט נורא, מאשר לביים שוב, טוב יותר מהשבדי הרחוק ההוא, את הסצינה המדהימה הזו? סצינה שבה חייו של המשחֵק, אם כומר שבדי ואם מיכה ורדימון, על מיטת ייסוריו בלילה המחניק, תלויים בנצחונו האחד והיחיד על לוח המשבצות האינסופי?"עושה מיכה את דרכו בחצרהשמש במשקפיו. במשחק חוזרתמיד מאיר לי מזלי.הוא חושב. והכל יודעים הכל ראו,מיכה כבר נוצח."אבא קובנר ידע היטב שבמשחק החיים מול המוות, כשהגוף אכול ומכורסם במחלת הסרטן הנוראה, אין משחק חוזר. ולא יהיה משחק חוזר. ושום מזל לא יאיר. לא למיכה, לא לכומר השבדי, ואף לא למשורר עצמו. ולאחר שנים, כשחלה אבא קובנר בגרונו, והתהלך ב"גן" שלנו, הגן הנהדר שלנו, בצוואר נפוח, התנגנו בי כמאליהן, השורות הללו הלא מדוייקות, של מה שצריך להיות "הפזמון החוזר" של שירו: וכולם יודעים, וכולם רואים, אבא כבר נוצח!הבמאי הגדול שיכול היה להיות, במאי החיים ובמאי המוות, נוצח במשחקו האחרון. אפשר שידע שלו עצמו, שלא כמו למיכה ורדימון, לא יאיר המזל במשחק החוזר. הוא "ניצֵל" את מזלו "המֵאִיר", יותר מדי פעמים בחייו מלאי התהפוכות. לא נותרה לו, "במזווֶה" של חייו, חלופת מזל ברת-תוקף. האם אפשר להניח, שהוא עצמו, על ערש מחלתו, ציטט לעצמו את השורה המופלאה, המטאפיזית "חייךָ, פְּתַח אבא, מסע חדש"?האם ניתן להניח שבחולפו במסעו האחרון, על פניו האטומות של "בעל המועדון", משוכל הזרועות, שעמד בצד, בין מלוויו הרבים, באותו יום של שלהי קייץ מאובק, כשהובא למנוחות, אמר לעצמו בקולו הנפלא שחזר אליו לפתע, שבפעם הבאה הוא לא יטעה כמו שטעה בפעם הזו. בפעם הבאה כשיביים את העולם, בסרט שחור לבן שעוד לא היה כמותו, מיכה ורדימון יזכה במשחקו האחרון. והכומר השבדי ינצח את בעל החרמש. והוא עצמו, "המשורר", ירכן ו"יאסוף את צילו", וינוע "ויתחיל במהלך חדש". וכולם יידעו, וכולם יראו, שהוא לעולם לא ינוצח."משחק השחמט האחרון", מאת אלישע פורת, קריאה מאוחרת בשירו של קובנר "גן", לזכרם של מיכה ורדימון ז'ל ו-אבא קובנר ז'ל, נדפס בשבועון מקור ראשון, מוסף השבת, ב29 לדצמבר 2007. העורך אלחנן ניר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלישע פורת