יורם ברונובסקי / ביקורת תהיה

יורם ברונובסקי / ביקורת תהיה, רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית. עורך: דויד וינפלד. הוצאת כרמל

שלושה פולנים חשובים השפיעו על חיי הרוח והתרבות בארץ החל מסוף שנות החמישים. שניים מהם כבר אינם אתנו. דן צלקה, סופר ואיש רוח, יורם ברונובסקי, מסאי ויבדל לחיים ארוכים גבריאל מוקד, מבקר ועורך נחשב.

לקוראי "הארץ" הותיקים אין צורך להציג את יורם ברונובסקי שהמסות שלו היו מתפרסמות בעיתון זה באופן קבוע. לא רק שהיה עורך מדור התרבות והספרות, הוא היה מתרגם נעלה שתרגם לעברית שירה ופרוזה. מספיק אם אציין רק את תרגומי קוואפיס שלו. את "גן השבילים המתפצלים" שעשה לרבים את ההכרות הראשונה עם חורחה לואיס בורחס. חנויות הקינמון של ברונו שולץ. הוא תרגם את ג'ון לוק ואת ג'יימס ג'ויס ו-שאטו בריאן ועוד ועוד. אפשר לראות מרשימה קצרה זו ש-יורם ברונובסקי תרגם משפות רבות והביא לכאן מכמני תרבות שלא נמצאו לפניו בפני קוראי עברית.

מסאי הכותב בעיתון נדון לסוג של שכחה. יורם ברונובסקי נפטר בשנת 2001. מה אנחנו זוכרים ממה שכתב. אם היה יודע שאכנה אותו מבקר אולי היה נעלב. אינני חושב שראה בעצמו מבקר, לא במובן של כותב רצנזיות על מה שלא יהיה. הוא היה כותב התייחסות אישית, סוג של פרשן תרבותי מיוחד במינו. מפענח תופעות ואנשים, בעיקר בחיי התרבות. בין אם כתב על ספר או על תופעה היה מרחיב ומביא אתו את כל עולמו הפנימי. את כל מעיינות הידע האין סופי שלו. לא לחינם נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי האינטלקטואלים בארץ. באופן מפתיע, ולא רק "אחרי מות", יורם ברונובסקי היה אהוב על מיודעיו כולם.

הוא לא נולד לתוך התרבות הישראלית. את הישראליות על כל גווניה הצטרך לקנות בעמל. היום כשצורת כתיבת המסות היא צורה ההולכת ונעלמת אפשר להבין את חסרונו של איש כזה. האיש שלא כתב על זמר שאינו יודע לרקוד ורקדן שאינו יודע לשיר.

מאמריו התקבלו לעתים בתרעומת ועוררו סערת רוחות. היו חילוקי דעות, כמובן, אך הוא כתב מתוך עמדה מוצקה ומנומקת, לא משפטי סרק. לא תמיד אהבו מה שכתב. אך הוא עמד מאחרי הניתוחים שלו. בימי שישי אפשר היה לשמוע בבתי קפה ובמפגשי ערב את השאלה "על מה כתב יורם ברונובסקי היום".

לא רק הכותבים נעשו רדודים, גם הקוראים. השפה הולכת ומשתנה. כל צורת הכתיבה החפוזה הנסמכת על שפת הרחוב המתרדדת גם היא. נגע הפופולאריזציה נוגע בכול. (גם בי לצערי).

מאמר של יורם ברונובסקי היה תמיד רחב אופקים, גם כשהשתרע על עמודי עיתון ספורים. בזמנו לביקורת הייתה משמעות. ולא חשוב אם היה זה מאמר של קורצוויל המבקר ספר, מאמר שחיכו לו רבים, או מאמר של ד"ר גמזו שביקר הצגת תאטרון, בה ניתח והרחיב שלא כמו היום שמבקר צריך לכתוב שלוש מאות מלים מיד אחרי ההצגה או להתאים ביקורת ספר לאיזו תבנית קטנה.

למסה אין צורת כתיבה מובנית ומקובלת. היא תלויה יותר מכל צורות ההתבטאות באופיו אישיותו ובעיקר ידענותו של הכותב, ו-יורם ברונובסקי היה ידען גדול לא רק בתרבות המקומית. לכן לא יפלא כלל שניסה להרחיב את האופק המקומי על ידי תרגומיו והמובאות ממקומות רבים במאמריו.

בימים אלה פורסם ספר המכיל קובץ ממאמריו. "ביקורת תהיה" שמו. מי שערך אותה הוא דויד וינפלד, וכבר צריך להסתמך כאן על דבר שאמר יורם ברונובסקי עצמו, אסופה של כתבי אחרים היא תולדת רוחו של האוסף יותר מאשר זה שכתב. לא מדויק אולי אך ראוי לציטוט.

מכיוון שכתב מאמרים קצרים יחסית הספר מכיל עשרות רבות של קטעים כאלה. מאמרים בהם הוא נוגע בישראליות, בעבריות וביהדות. הוא כותב על לאה גולדברג הכותבת על הספרות הרוסית הגדולה של המאה התשע עשרה. הוא חולף על פניו של פרופסור קלאוזנר ההיסטוריון היהודי הגדול. והוא כותב כמה פעמים על עגנון, כמובן. ביאליק ישנו בספר וגם נתן אלתרמן כמובן.

על עמליה כהנא כרמון הוא כותב אחרי שהתפרסם הרומן שלה "וירח בעמק אילון" הוא חשב שלא היה בה רוחב נשימה לרומן גדול וסיפוריה הקצרים הרבה יותר טובים. טובים ממש.

הספרייה הקטנה, הוצאה נסמכת להוצאת "הספרייה החדשה" פרסמה בימים אלו כמה ספרונים המאגדים סיפורים של סופרים. ספרים קטנים וחשובים. סיפורי ניסים אלוני, סיפורי יעקב שבתאי וחמישה מסיפוריה הנפלאים של עמליה כהנא כרמון, כך שמי שלא מכיר את הסיפורים הקצרים הללו מכיוון שהספרים בהם התפרסמו נעלמו מהמדפים יכול לעשות הכרות עם כמה מהטקסטים החשובים.

פנחס שדה זוכה גם הוא לשלושה מאמרים. יורם ברונובסקי מדבר על קולו הייחודי האוטוביוגרפי בימים שסופרי דור הפלמ"ח, ש-פנחס שדה השתייך אליהם מבחינה גילית, כתבו על נושאים אחרים לחלוטין. "נוכחותו של שדה בתרבות הישראלית היא אחת הנוכחויות החזקות והמסתוריות ביותר" כותב יורם ברונובסקי ומביא אותי למחשבה שאני צריך לחזור ולקרוא את פנחס שדה שלא נגעתי בו עשרות שנים.

על אברהם שלונסקי הוא כותב כמה פעמים. אחד המאמרים מתייחס לתרגומים שלו, יורם ברונובסקי משבח את התרגומים ומעלה הד לשאלה שעלתה בזמנו האם אפשר לתרגם את שייקספיר שלא מאנגלית, כי אברהם שלונסקי לא דיבר אנגלית ותרגם מהתרגום הרוסי של פסטרנק, שנחשב למתרגם ענק. יורם ברונובסקי חושב שאם זה אברהם שלונסקי, המבין שפה לעומקה אין רע בתרגום משפה אחרת. והוא כמובן מביא דוגמאות למצלולי שירה שלונסקאית בתרגום ומשבח אותו.

כשהוא כותב את דעתו על מהות הביקורת התיאטרלית הוא מתחבט בשאלה מה תפקידה של ביקורת כזאת. הוא מביא לדוגמא את כרך הביקורות שכתב ג'ורג' ברנרד שואו. אוסף ביקורות על הצגות משנת 1896 למשל שנעלמו זה מכבר מהבמות, אך הביקורת כשהיא כתובה בעטו של שואו נשארת והיא חדה ומרתקת בכתיבתה עידנים אחרי.

"ביקורת תיאטרלית צריכה להוות בת שיח ויכולת לאדם שראה את ההצגה ומבקש לעמת את דעתו ורשמיו עם רשמי מישהו אחר. נבון ובעל כוח שכנוע.... ביקורת תיאטרלית אידיאלית נועדה לאדם שכבר ראה את ההצגה ולא לזה המבקש לדעת על פי ביקורת אם ללכת או לא"

למה צריך ללמד את ביאליק מסביר יורם ברונובסקי. לא בגלל שהשפיע על א.ב. יהושע. ביאליק הוא משורר לאומי ו-יורם ברונובסקי מסביר למה. הוא מסביר גם את ההרס שעושים בו מורי בית ספר.

"אשמים בהשנאת המושג "משורר לאומי" הם החינוך הלאומני והמחנכים הלאומניים. הלאומנות איננה " לאומיות מוגברת" אלא אנטי לאומיות, הבנה סוטה של ומטופשת של המושג. רק כאשר מבינים שתרבות לאומית היא דבר המורכב מאלפי השפעות וחיקויים של תרבויות אחרות מותר להשתמש במושג הזה... הדרך הטובה להסביר את היותו משורר לאומי היא להצביע עד כמה למד אצל משוררים אחרים... להסביר ששירו הראשון אחד מהמנוני הציונות הגדולים " אל הציפור" הושפע משירו של הגוי הרוסי לרמונטוב.... כאשר התנ"ך משמש חומר לארכיאולוגיה מזויפת, לאידיאולוגיה שוביניסטית, אין פלא שזאת התוצאה ( חוסר רצון ללמוד) אלו למדו את דרך בניית המשפט בתנ"ך דרכי תחביר וביטוי והנוער היה מסרב ללמוד אפשר היה להטיל את האשמה בו ולא על המחנכים"

על נתן אלתרמן הוא כותב מנקודת מבט " משורר מעיד על עצמו" לפתיחה הוא מצטט את השורות:

"אפשר להגיד השמש זורחת
ואמנם זורחת ממש היא
למה לנו שירה מנופחת
למה לנו אימאז'ים?

ובצמוד אחרי שורות קצרות של הסבר הוא מביא את השורות:

"שמים – חתולה שמנה אדמדמה
נושאת מן המזרח את חתלתול השמש"

וכבר כמעט שאין צורך לקרוא, עמדתו של יורם ברונובסקי מתגלה מהציטוטים. אך בכל זאת, בהמשך הוא אמר:

"אלתרמן היה וירטואוז, מוצרט של חריזה. הפתרונות שלו הם נפלאים, לעתים קרובות פנומנאליים ממש"

בתחילת מאמרו על "חיי נישואין" של דוד פוגל קצת התחלחלתי. יורם ברונובסקי מתחיל כמעט בהשמצה של ספר שבזמנו מאוד אהבתי.

"חיי נישואין איננו רומן טוב, והוא ממש גרוע כאשר קוראים אותו קריאה ישירה, פשוטה... קיטש חקייני לאסכולת וינה"

כמעט ונעלבתי בשמו של דוד פוגל ובשם אהבתי לספר, אלא שזו רק דרכו של יורם ברונובסקי להתייחס אל הצורה ולא אל המה. אל צורת הכתיבה הנפלאה, אל השפה המיוחדת של דוד פוגל אל הרמה שהשפה והצורה נותנות לספר הנפלא הזה יכולת ורמה אחרת מהסיפור הסאדו מזוכיסטי.

במאמר הנושא את שם הספר, "תהייה ביקורת" מתפלמס יורם ברונובסקי עם אהרון מגד שיצא אי פעם נגד הביקורת וטען שיש מקום אך ורק לביקורת טובה, אם אתה אוהב יצירה מסוימת כתוב עליה. אם אינך אוהב, אל תכתוב ואל תבקר. נשמע פשוט. לא ידעתי על הוויכוח שעורר אהרון מגד בזמנו, ואני חייב להודות שלמרות שאינני רואה את עצמי כמבקר אני כמעט ונוהג לפי בקשתו של אהרון מגד. אינני כותב על ספר שלא אהבתי בכלל. אם יש בספר בעיה אני אגיד את דעתי, כשהספר בכללו מוצא חן בעיני. אלא ש-יורם ברונובסקי הולך לכיוונים אחרים ומתייחס לאנשי " קריית ספר" המקומית. קשה לכתוב ביקורת על מי שאתמול ישבת אתו בבית קפה ושתית אתו קפה. אהרון מגד חשב שאין לכתוב על סופר חי אלא לעסוק במחקר על סופרים מתים.

יורם ברונובסקי מביא את צד הביקורת ומדבר על הוודאות המוחלטת בערכה העליון של הביקורת. אך מה על טעויותיהם של המבקרים, אלו שלא זיהו את גאוניותם של כותבים בני זמנם. זה קורה. לביקורת יש בעיות משלה. לא כל מי שכותב הוא סופר, ולא כל מי שכתב מאמר ביקורת לטעמו ובקשתו של הסופר הוא מבקר.

אזכיר רק עוד קבוצת מאמרים אחת בהם מתמקח יורם ברונובסקי עם דן מירון על תקפותה של ביקורת האבות המייסדים קורצוויל ו-דב סדן. דברים שהעסיקו את יורם ברונובסקי מספיק כדי שיקדיש להם יותר ממאמר אחד.

מהמעט שהבאתי שהוא תקציר מעט מכתבי יורם ברונובסקי המכונסים בספר אפשר לחוש ברוחו של הכותב ההוא. ספר חכם ומרחיב דעת, וגם היום חמש שנים אחרי מותו דעותיו וכתיבתו הצלולה נראים חשובים מחדש.