אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מנחם מ. פאלק / רוכסנים של סתו


קטגוריה: 

ספרו החדש של מנחם מ' פאלק "רוכסנים של סתיו" ממשיך את הקו החברתי של הספר הקודם, "שבעה ימים של זעם" מצד אחד, אך הינו יותר אישי, יותר פסיכולוגי, ומבחינה זו יותר "חם" מצד שני. כדי להבין ולהתעמק בספר, בחרתי חמישה שירים שמהווים מבחינתי בבואה של הספר כולו, אלמנטים המגדירים את הספר הזה ואת הפואטיקה שבו. המשותף לחמשת השירים שנדון בהם כאן, ושמאפיינים את הספר "רוכסנים של סתיו" כולו - הם הרוכסנים ו/או השערים הנפתחים ונסגרים חליפות לפי עונות השנה. העונות הן המבטאות את מחזוריות החיים.

בכל השירים קיימת מחזוריות, הכרוכה בהתבגרות כואבת ובפרידות כואבות לא פחות: מאביזרי הנעורים - בשיר "רוכסנים", עמ' 9; מדמות האב בשיר "שערים", עמ' 61; מהשיר שעלול למרוד בתכנון של הכותב, בשיר "לטוב ולמוטב", עמ' 50; מצבאות הבודדים בשיר "מדים", עמ' 70; ומהזוגיות המוצלחת בשיר "כמו כולם", בעמ' 77. הרוכסנים והשערים נפתחים בתקווה באביב ונסגרים בכאב בסתיו. בשירים אלו מוצגת במלוא עוצמתה, ההתפכחות הסופית מאשליות ומתקוות הנעורים. פתיחת הרוכסנים איננה שלמה ולא מגיעה עד הסוף, אלא צעד אחד לפניו, שם נעצרים בפתחי הרגשות, במשקוף הלב. לכן גם האביב וגם הקיץ הם באווירה של עגמומיות סתווית. זו גם הסיבה שהספר כולו נקרא "רוכסנים של סתיו". האביב כאן הוא טרום סתיו ולא טרום קיץ. תפקידו ליצור רציפות בהליכים, באמצעות זיכרונות וגעגועים, לקראת ההתפכחות הכואבת הַחַלָּה בסתיו, סתיו החיים. השערים והרוכסנים בספר חד הם: הרוכסנים הנסגרים על הלב וכולאים את הרגשות והשערים הנסגרים על מחזוריות החיים, עונות השנה, הגורל.

זהו הספר החדש של מנחם מ' פאלק "רוכסנים של סתיו", וכשמו כן הוא, רוכסן אחד גדול, וירטואלי, הנפתח בסתיו, לתוך בשרו ונפשו של הכותב. השירים עצמם פותחים את הרוכסן דרך הכותב, לתוך תוכה של החברה בתוכה הוא נמצא, ולתוך בית היצירה שלו עצמו. כך הוא מאפשר לקורא להציץ פנימה לתוך בית המלאכה, (בשירים הארספואטיים), למשכנו של הרגש (בשירים האישיים) ולעננים הפוקדים את סביבות איזור הכתיבה (בשירים החברתיים), כל אלו ברגישות פסיכולוגית בולטת. הצצה זו נעשית בעונות השונות של השנה וייצוגן האופייני, ובהתייחס לחגים היהודיים ותרומתם לתקופת השנה המוזכרת.הרוכסן הנע למעלה ולמטה משחרר זעם אין אונים, זעקה לשינוי המציאות - זעם חורפי. לאחריו, לפי סדר עונות השנה, הוא נפתח שוב ומשחרר גם נחמה והשלמה עם המציאות, בעיקר עם טבע האדם. ההשלמה איננה שמחה, אלא שרויה בערפל של עצב המתנגן בעקבותיה.הזעם והפיוס לסירוגין, גורמים לבלבול חושים. בלבול זה מצריך את התערבותו הפסיכולוגית של המשורר, בכדי לעשות סדר בדברים. לאור זאת השירים רוויים אלמנטים פסיכולוגיים משחררים, הנוברים עמוק במהות הנפש האנושית.* * *השיר "רוכסנים" (בעמ' 9) הפותח את החלק הראשון של הספר (לאחר הפרולוג "שערים וחומות" שגם הם סוג של רוכסנים כשלעצמם), מתחיל בשורה: "את בתוליה היא הורישה". לכאורה לשון ישירה , בהירה ופשוטה, אך יחד עם זאת, חדה ודוקרת כתער.

מבחינה שירית, שיא השיר, הקלימקס, תרועת החצוצרות, מופיעה כבר בהתחלה בשורה ראשונה (ויש לזכור שזה רק השיר הראשון בפרק הראשון). רוֹכְסָנִים אֶת בְּתוּלֶיהָ הִיא הוֹרִישָׁה לַאֲהוּב לִבָּהּ בְּלֵיל יָרֵחַ, רוּחַ בֵּינוֹנִית הַמְתָּנָה מְתוּחָה עַד שֶׁהַנְּשִׁימָה חוֹזֶרֶת לְעַצְמָהּ וְאֶצְבָּעוֹת נוֹגְעוֹת, סוֹרְגוֹת פַנְטַזְיָה עֲתִידִית. אֶת צַמּוֹתֶיהָ הִיא הוֹרִישָׁה לְאָבִיהָ לִפְנֵי שֶׁהוּא עָזַב אֶת הַדִּירָה עָבַר לְעִיר אַחֶרֶת, אִשָּׁה נוֹסֶפֶת נִסָּיוֹן חָדָשׁ לְסֵדֶר לְבָבִי. אֶת חִיּוּכָהּ הוֹרִישָׁה לְאִמָהּ בֹּקֶר חָרְפִּי, אַחֲרֵי שֶׁזּוֹ מָצְאָה בְּתוֹךְ תִּיקָהּ עֲקֵבוֹת לֹא מְקֻבָּלִים שֶׁל הַקְּשָׁרִים וְהַסּוֹדוֹת אוֹתָם הֵעֵזָּה לְגַלּוֹת רַק לְעַצְמָהּ, בְּיָמִים גְּשׁוּמִים תַּחַת שְׂמִיכָה שֶׁל פּוּךְ. אֶת בֻּבָּתָהּ הוֹרִישָׁה לְאָחוֹת קְטַנָּה כִּי לֹא יָאֶה שֶׁנַּעֲרָה תַּמְשִׁיךְ לְחַבֵּק סְמַרְטוּט וַאֲחוֹתָהּ זְקוּקָה לָהּ, יוֹתֵר מִכָּל יַלְדָּה, יוֹתֵר מִכָּל דִּמְעָה. אֶת יוֹמַן הַנְּעוּרִים הוֹרִישָׁה לַלֶּהָבוֹת בְּעֶרֶב חֶבְרָתִי, יְדִידוֹת בְּמַעְגַּל נְעָרִים סַקְרָנִיִּים. עָדִיף בְּדֶרֶךְ זוֹ לְהִפָּרֵד מֵהַמִּלִּים הַמְּקֻדָּשׁוֹת. אֶת תְּמִימוּתָהּ הוֹרִישָׁה בְּשֻׁלְחָן הַמֶּלְצָרוּת שָׁם רָאֲתָה כֵּיצַד הַכֶּסֶף הָאָסוּף עוֹזֵב אֶת הַמָּקוֹם יַחַד עִם חֲבֵרוֹת בְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל. הַיּוֹם, בְּגִיל סִמְלִי, בְּמַהֲלַךְ יָמִים שֶׁל כַּפָּרוֹת הִיא מוּכָנָה אֶל הַחַיִּים. מְצֻיֶּדֶת הִיא בַּכֹּל: בִּיכֹלֶת אַהֲבָה עַל תְּנַאי תִּסְרֹקֶת מִשְׁתַּנָּה חִיּוּךְ בְּהַזְמָנָה תְּמוּנַת בֻּבָּה בְּתוֹךְ אַרְנָק סִפּוּרִים שְׁמוּרִים בָּרֹאשׁ חֲבֵרִים שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן, אוּלַי גַּם יוֹם שְׁלִישִׁי וְלֵב מָלֵא בְּרוֹכְסָנִים שֶׁנִּפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים לְפִי פְּקֻדָּה. הקורא עומד כאן, מול מציאות חדה וחותכת, כפי שהיא באמת וניסיון להפשיט אותה מאשליות וממקסם שווא. למרות זאת עדיין נמצא ברקע, מאחורי הבמה, הניסיון המשאיר בכל זאת (על ידי האפשרות לפתיחה נוספת של הרוכסנים), פתח למחשבה מחדש. פתח זה יכול לתת תקווה שהשכל הישר והרגש האנושי ילמדו את הלקח וישמרוהו לעתיד ל"פנטזיה עתידית" - כמצוין בשורה האחרונה של הבית.

אחרי הסערה בפתיחת השיר, המשורר מרגיש שהוא חייב לנו הסבר, על רעידת האדמה שהציג לפנינו. ההסבר עצמו מפורט מאוד, והוא כולל את כל הפריטים שהיא, הנערה המתבגרת, הורישה בזה אחר זה. בעצם היא הורישה את עצמה, את כל כולה - צמות, חיוך, בובה, יומן נעורים ותמימות חברתית. לכל אחד מ"הירושות" שהורישה מוקדש בית, וכל אחד מהדברים נלקחים ממנה בעל-כורחה, על-ידי אחד מאוהביה לכאורה, אלו שאמורים היו לפרוש עליה את חסותם, לעזור לה להתבגר שלב אחרי שלב, בכבוד ובאופן טבעי. (כמה מתח אנושי רוויות שורות תמימות אלה לקראת ההמשך). אך מסתבר, כי כל אלה היו רק שלבים ציניים אירוניים קטנים בהתבגרותה, התבגרות המתפתחת מבית לבית, מדחי אל דחי. שלבים אלו כולם יחד הובילו ומובילים לחיים ללא שליטה עצמית, חיים לפי פקודה, המכוונים מראש, פרט פרט, לקראת המוצר הסופי שלהם, לקראת החידלון ואין האונים הסופי השולט בהם.הבית האחרון - "לב מלא ברוכסנים, / שנפתחים ונסגרים לפי פקודה", סותם את הגולל על כל תקווה אפשרית, לפי כל האמור במהלך השיר. הוא מוכיח לנו שוב, כי הציניות הנוראה של ההכנות שנעשו, הירושות הקטנות שנרקחו במהלך החיים - כל אלה רק העצימו, באירוניה גדולה, את הסוף.מסעותיו של המשורר על פני כל פיסת רגש, כל שביל מציאות, מלמדים לחוות חוויות עמוקות ובעיקר ללמוד לחשוב. חשיבה מחדש וארגון החיים מחדש. אלו הם הלקחים, כדי לתקן את שניתן לתקן, כדי למנוע שואה רגשית.* * *תת בבואה נוספת של הספר "רוכסנים של סתיו" הוא השיר "שערים". בדומה לרוכסנים, גם השערים נפתחים ונסגרים לעתים מזומנות. בכל חג פסח הם נפתחים ודרכם עוברים שורה ארוכה של מאורעות, של זיכרונות. לאחר החג הם נסגרים ונותנים לזמן לעשות את שלו, לעכל את ההבשלה וההתבגרות ולהתכונן לקראת השער הבא, הפסח הבא.

שְׁעָרִים לִפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה בְּקֹר אֲבִיבִי שֶׁל הָקַארְפָּטִים לֹא רָחוֹק מֵאַרְמוֹנוֹ שֶׁל דְרָקוּלָה, כִּמְדֻמֶּה עֲדַיִן יְמֵי שֶׁלֶג עָמַדְתִּי לִפְנֵי הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן. לָבַשְׁתִּי בְּגָדִים חֲדָשִׁים, מְגֹהָצִים וְאַתָּה הֶחְזַקְתָּ בְּיָדִי הוֹבַלְתָּ אוֹתִי לַשֻּׁלְחָן הַחֲגִיגִי וְאַחַר-כָּךְ הִתְיַשַּׁבְתָּ בְּרֹאשׁוֹ. הָיִינוּ שְׁלוֹשָׁה בִּלְבַד. כָּרִית מֻנַּחַת עַל הַכִּסֵּא שֶׁיָּשַׁבְתָּ עָלָיו. בְּאוֹתָם הָרְגָעִים נִרְאֵיתָ כְּמֶלֶךְ מִשְׁכָּן קָטָן בְּאֶמְצַע הַמַּמְלָכָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית -מִדְבַּר הַשִּׁוְיוֹן לְלֹא אֱלֹהִים. אַתָּה דִּקְלַמְתָּ מִתּוֹךְ סֵפֶר, אוֹתִיּוֹת עַתִּיקוֹת מִלִּים שֶׁסָּפֵק אִם הֵבַנְתָּ חִלַּקְתָּ הוֹרָאוֹת עַל-פִּי קוֹד יָשָׁן כֵּיצַד לֶאֱכֹל עַל פִּנַּת מַצָּה כַּרְפַּס וּזְרוֹעַ וּבֵיצָה. בַּמָּרוֹר עוֹד אֶפְגֹּשׁ בַּהֶמְשֵׁךְ, אֲבָל אָז עוֹד טֶרֶם יָדַעְתִּי זֹאת. בְּסוֹף הַטֶּקֶס הַמִּסְתּוֹרִי מָצָאתִי אֶת הָאֲפִיקוֹמָן, פִּסַּת הַמַּצָּה שֶׁהֶחְבֵּאתָ כָּךְ, שֶׁאֶרְאֶה הֵיכָן. אֵינִי זוֹכֵר מַה בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ תְּמוּרָתָהּ, אוּלַי סוּס עֵץ, אוּלַי אוֹפַנַּיִם. חָלְפוּ כִּמְעַט שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה וְעָמַדְתִּי מוּל הַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי, בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת. אַתָּה אֵינְךָ וְאֶת מְקוֹמְךָ תָּפַס אֲבִי הַשֵּׁנִי בְּרֹאשׁ שֻׁלְחָן גָּדוֹל, מָלֵא בְּמֻזְמָנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, נָשִׁים וְתִינוֹקוֹת. עֲדַיִן אוֹתוֹ טֶקֶס, פָּחוֹת מִסְתּוֹרִי מִלִּים מוּבָנוֹת כֻּלָּנוּ מִתְחַלְּקִים בְּנֵטֶל הַקְּרִיאָה מִתְבַּדְּחִים, טוֹעֲמִים, גּוֹמְעִים אַרְבַּע כּוֹסוֹת וְהַדַּרְדַּקִּים מַמְתִּינִים לָאֲפִיקוֹמָן כְּדֵי לִזְכּוֹת בַּמָּעוֹת. הַמִּנְהָגִים קְצָת שׁוֹנִים, הָאֲוִירָה אַחֶרֶת אַךְ עֲדַיִן אוֹתוֹ הָרֶקַע, אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת הַמַּזְכִּירוֹת מִי אָנוּ וּמַה עֲבָרֵנוּ. הִנֵּה הַשַּׁעַר הַשְּׁלִישִׁי: בַּיִת אַחֵר אוֹתוֹ הֶחָג, אוֹתָן הַהֲכָנוֹת וְהַכִּסְּאוֹת שֶׁל שְׁנֵי הַיּוֹשְׁבִים בָּרֹאשׁ רֵיקִים. מְלֶאכֶת הַקְּרִיאָה מִתְחַלֶּקֶת בֵּין הַסּוֹבְבִים, פְּרָטֵי הַטֶּקֶס חוֹזְרִים עַל עַצְמָם, הַדַּרְדַּקִּים גָּדְלוּ , וַאֲחֵרִים מְחַפְּשִׂים אֶת מַצַּת הַקֶּסֶם. כֻּלָּם מְבַקְּשִׁים מֵאֵלִיָּהוּ,שֶׁחָנָה לְרֶגַע לִטְעֹם מִן הַיַּיִן, יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר. הַיּוֹם, אֲנִי לִפְנֵי הַשַּׁעַר הָרְבִיעִי בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ, שָׁעוֹת אֲחָדוֹת לִפְנֵי הַטֶּקֶס הַגָּדוֹל. בְּחֶלְקִי נָפְלָה הַמְּשִׂימָה שֶׁל הֶמְשֵׁךְ הַשַּׁרְשֶׁרֶת. אֲנִי נְצִיגוֹ הַמְּקוֹמִי שֶׁל עַם עִם הִיסְטוֹרְיָה מְפֹאֶרֶת בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ כְּתֵפַי לֹא רְחָבוֹת דַּיָּן וְהַמִּשְׁקָל עֲלֵיהֶן רַב מִנְּשׂוֹא. אַל לִי לְהִכָּשֵׁל לִפְנֵי שֶׁאֶקָּרֵא לְהִצְטָרֵף לְקוֹדְמַי וּלְהַשְׁגִּיחַ עַל הַיּוֹרְשִׁים מִלְּמַעְלָה. וְאִם הַיּוֹרְשִׁים הַקְּטַנִּים, שֶׁיִּרְאוּ אֶת הָאֲפִיקוֹמָן בְּמַחְבּוֹא וֹיְבַקְּשׁוּ אֹשֶׁר, שִׂמְחָה אוּלַי נוּכַל לָתֵת לָהֶם מְעַט מֵהַמְּבֻקָּשׁ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, וְאִם לֹא אֲנַחְנוּ יִתָּכֵן וְהֵם עַצְמָם יְגַלּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, אֶת הַמַּפְתֵּחַ לַשַּׁעַר הַבָּא. השערים הנפתחים בפסח מבטאים את השינויים שחלו בחיים. את השינויים ואת המחזוריות שחלו בדמות האב, את המנהגים השונים אותם הוא פוגש כעת "כֻּלָּנוּ מִתְחַלְּקִים בְּנֵטֶל הַקְּרִיאָה", את החרדה והיראה של הכותב לתפוס את מקומו של האב, אשר עדיין הוא זקוק לו, וְלוּ רק מבחינה רגשית. היושב בראש השולחן חושש להכשל בניהול חג הפסח, כאספקלריה לניהול החיים עצמם. הוא חושש מתורו המתקרב, למסור את ניהול החג ליורשיו, יחד עם החשש ממנהגי החג החדשים, הנכפים עליו, השונים מירושות העבר,שלכן קשה לו לשאת אותם רגשית.שער שער, נפתחים ארבעה שערים ורומזים על החמישי. המאורע הוא לכאורה, אותו מאורע - חג הפסח. התפאורה היא אותה תפאורה. רק השחקנים הוותיקים השתנו, והשחקן הראשי משתנה אף הוא. משתנה חיצונית אך לא פנימית. למרות האור ושחוק הילדים מסביב, שוררת בתוכו מבוכה רבה, עקב זיכרונות העבר המסרבים להגליד. כל סעודת פסח, כמוה כסעודה האחרונה של השחקן הראשי, ראש המשפחה, שניהל אותה. כל שער מוחשי, מקרב אותו צעד צעד, לשערי שמים, ההופכים לרוחניים יותר ויותר. בעוד גופו שקוע בגשמיות שמחת החג, מתרוממת כבר נפשו מעלה מעלה, מעל לשולחן הסדר, נפגשת עם קודמותיה ומכינה את עצמה לפנות את הדרך לבאים אחריה. קשה לדעת מה יותר מרגש וחשוב - השער הנוכחי, בו אתה המבוגר והיוזם והכל תלויים בך, או השער הקודם הראשוני - בו היית תלוי (באהבה) על כתפי קוֹדְמְךָ. זו מעין מטוטלת של מריונטות, הנעה מעלה מטה, כמו שעון קוקייה המקיש את הזמן האבוד.טריקת השערים בתנועה פנימה והחוצה, הם בבואה לספר כולו, בו עונות השנה מבטאות את הלכי רוחנו. עונות אלה הן אספקלריה לחיינו, לשלבי התבגרותנו עד ליום מותנו. השערים והסעודה האחרונה, הם מוטיבים אוניברסאליים, המלווים את חיי כולנו. שער שער מותיר אחריו זיכרונות, הרודפים אחרינו ומקשים עלינו לנהל את חיינו בכוחות עצמנו ועל פי רצוננו בלבד. הצליל הצורמני (אולי החלוד) של שער נפתח ונסגר, מקפיץ אותנו בלילות, בשעה שילדנו נמים שנת ישרים ובוטחים בנו לגמרי. אולם אנחנו עדיין מושפעים מזיכרונות העבר וכמהים בתת-הכרתנו, לחזור לחיים היפים של אז. בחג הפסח אנו מנסים לצאת לחירות מזיכרונות אלו, אולם כובדם הופך עבורנו את הסעודה, לבבואה של הסעודה האחרונה, והשער הולך ונסגר אחריה.

תנועת השערים, בדומה לרוכסנים הסוגרים על ליבנו, כמו כולאים את נשמתנו ואת געגועינו, כדי שרגע לאחר מכן יחזרו ויפתחו כלפי אלו שמסביבנו. כך נשמרת מחזוריות העולם, שער שער, רוכסן רוכסן והנשמות שמאחוריהם.למרות עונת האביב שבשיר זה "בְּקֹר אֲבִיבִי שֶׁל הָקַארְפָּטִים" ופתיחת השערים לכל עונות השנה, לאורך כל הספר, בסופו של דבר, מבחינת המשורר, השערים הולכים ונסגרים, כמו בכל בית בשיר הזה עצמו. לכן גם נקרא הספר כולו, לפי עונת הסתיו. עונה בה אנו סוגרים דלתות, בפני בוא החורף הקר והמקפיא (והכותב חווה פעמים רבות, בטרם עלייתו ארצה, את החורף המקפיא, בעירו של דרקולה). נראה, שלכן נקרא הספר כולו "רוכסנים של סתיו". הסתיו גובר על שאר עונות השנה ומותיר אחריו עננה של עצב נוגה ויפה. עצב שאינו דווקא כאוב ונרגן, אלא משלים עם ההווה. היות ותמיד קיימת אפשרות, בעוד כך וכך ימים ושבועות, לפתוח שוב את הרוכסן, או את השער בליבנו ובנשמתנו, בתקווה לבאים אחרינו.* * *השיר הבא בו אתמקד, "לטוב ולמוטב" משתלב היטב, באווירת הספר ומייצג את רוכסני החורף. גם כאן יש תיאור של עשייה קונקרטית, כמו הכנת האוכל - בבית השני. עבודה מכנית, עניינית, ככתוב בספרי המזון. העבודה הטכנית הזו מנסה ליצור את הסביבה המתאימה לצמיחת הרוחניות וגיוס הרגשות, היכולים לתת לאוכל את טעמו המיוחד ("עַד לַנֻּסָּח הַמְּיֻחָל" בסוף השיר). לְטוֹב וּלְמוּטַב כִּמְעַט לְכָל שִׁיר יֵשׁ כּוֹתֶרֶת שֶׁהוֹרִישׁ לוֹ אָבִיו בִּזְמַן לֵדָתוֹ שֶׁהִצִּיעָה אִמּוֹ בְּעֵת הַפִּתּוּי וְלַמְרוֹת זֹאת הוּא יַעֲדִיף אֶת הַשֵּׁם שֶׁעוֹלֶה מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת הַמִּתְקַדְּמוֹת בְּקֶצֶב שֶׁלָּהֶן, לְאִטָּן תּוֹךְ כְּדֵי מַעֲשֶׂה הַבְּרִיאָה תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁלָמַת הַנֵּס. כִּמְעַט לְכָל שִׁיר יֵשׁ מֶרְכָּז. רְגָעִים שֶׁבָּהֶם הַכּוֹתֵב לָשׁ אֶת הַמִּלִּים מוֹסִיף לָהֶן מַיִם כַּנִּדְרָשׁ חֶלְמוֹנִים וְחֶלְבּוֹנִים לְאִחוּי הַשּׁוּרוֹת אַבְקַת אֲפִיָּה וְקֶמַח לְהַשְׁלָמַת הַמַּעֲטֶפֶת הַחוֹסָה עַל הַמִּרְקָם הַמִּתְהַוֶּה תּוֹסֶפֶת שֶׁל שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת רוּם לְטַעַם מְעֻדָּן וְאָז הַמְתָּנָה בִּזְמַן מָדוּד וּבְחֹם בֵּינוֹנִי בְּתִקְוָה לְמוּצָר גּוּרְמֶה. כִּמְעַט לְכָל שִׁיר יֵשׁ סוֹף בּוֹ מַשְׁאִיר הַמּוֹלִיד אֶת חוֹתָמוֹ אִם כֹּחוֹ עָמַד לוֹ, וָלֹא, יָקוּמוּ הַמִּלִּים מִתַּרְדֵּמַת הַהֲוָיָה וְיִקְבְּעוּ אֶת גּוֹרָלָן וּלְאַחַר אֲמִירַת הָאָמֵן יַמְתִּינוּ לַחֲתִימַת יוֹם הַדִּין כְּמוֹ יְהוּדִי מַאֲמִין בְּתֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִי לַחֲתִימָה טוֹבָה וּמִי לַגִּלְגּוּל הַנּוֹסָף מַעֲשֶׂה תִּקּוּנִים עַד לַנֹּסַח הַמְּיֻחָל. שערי הלב נפתחים ואיתם הרוכסנים וזאת, רק לאחר מרקחת הבישול. התבשיל עלול לצאת לפעמים, לא מספיק טעים, לא יצירתי דיו, לא מקורי במידה הרצויה, לא מְסַפֵּק את יוצרו. בכך שעומקו אינו מגיע עד לרגשות האמיתיים של הכותב, עד לַלִּבָּה של השיר. הוא עלול לא להרחיק עד לחותם השביעי, החבוי מאחורי אחרון השערים, המוביל לפעמון הצלול של כתיבת השיר, להמנון, לתרועה ("כִּמְעַט לְכָל שִׁיר יֵשׁ סוֹף / בּוֹ מַשְׁאִיר הַמּוֹלִיד אֶת חוֹתָמוֹ / אִם כֹּחוֹ עָמַד לוֹ"). אלא שכאן, שלא כמו בשיר "כמו כולם", בו החיים נמשכים על אף הכל, כאן עלול השער להסגר בטריקה, לפני שהשיר הגיע לבשלות, לפני שנגע בלב הקורא, לפני שגייס את כל עוצמתו לקראת הסוף. במקרה כזה, כאשר המילים אינן נשמעות ליוצרם כרצונו ומורדות בו, עלול המשורר לְהִוָּתֵר מאחורי סורגי השער, בודד, עזוב ורועד בקור החורף. עבודתו ירדה במקרה זה לטמיון והשאירה אותו נעול עם שאריות המזון שהכין, אך ללא התבשיל שרצה לרקוח. כמו גורל המסובים בסעודה האחרונה, כמו גורל הנעולים מאחורי השערים, כמו גורל אותם הסגורים מאחורי רוכסנים של סתיו. השיר המורד, בוחר לעצמו את חייו וגדל מתוך עצמו ומתפתח, כמו ילדנו שפורשים כנפיים עם ההתבגרות.

והרי כבר נאמר שלאחר פרסום השיר כל פרשנות של הקורא היא לגיטימית ומתקבלת, בתנאי שהיא עגונה בטקסט. מבחינה זו מעמדו של הכותב כפרשן השיר דומה למעמד של כל קורא אחר, וגם היא מחויבת להיות מעוגנת במילות השיר. המשורר מוליך אותנו בשיר זה בתקוות האביב עם בריאת השיר, דרך קיץ הכנתו בבית השני, דרך סתיו סיומו ועד לחורף גורלו, כמו ארבע עונות השנה שבספר - של תקווה ואכזבה, של הצלחה מרד וכשלון , של זיכרון ושכחה. * * *גם בשיר "מדים", הרוכסנים הוירטואליים נפתחים ונסגרים. אולם, הם עושים זאת ביתר אכזריות ובטריקה חזקה. הם נסגרים על לבבות שותתי דם "נֶשֶׁק וּמַדִּים וְטִפּוֹת דָּם" ונפתחים אל חוסר האכפתיות והאדישות. לבבות מדממים של חיילים, השייכים לצבאות הבודדים, המתים למען מטרות שאינן ידועות להם, לעומת חסרי הלב (מפקדים ומנהיגים), המקריבים אותם על מזבח תאוות השלטון, הבצע והאכזריות "עַד בּוֹא הַבְּחִירוֹת הַבָּאוֹת. ".מַדִּים צִבְאוֹת אֱלֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת גְּדוֹלִים וְאַדִּירִים הִנָּם וְרַק יְחִידֵי סְגֻלָּה יְכוֹלִים לִמְנוֹת מִנְיָנָם הָאֲמִתִּי. צִבְאוֹת רָאשֵׁי כָּל הַמֶּמְשָׁלוֹת גְּדוֹלִים הֵם וּפְרוּסִים בְּכָל שִׁלְטוֹן, עַד בּוֹא הַבְּחִירוֹת הַבָּאוֹת. צִבְאוֹת הַגֶּנֶרָלִים הֵם אַדִּירִים, נֶשֶׁק וּמַדִּים וְטִפּוֹת דָּם וְהַרְבֵּה הַרְבֵּה פְּקֻדּוֹת. חֵילוֹת הַשָּׂדֶה עֲרוּכִים לְכָל קְרָב שֶׁעָלוּל לְהִפָּתַח לְלֹא אַזְהָרָה נוֹסֶפֶת. חֵילוֹת הָאוֹהֲבִים מְרַחֲפִים מְצֻיָּדִים בַּאֲבִיזָרִים חֲגִיגִיִּים שֶׁתּוֹאֲמִים כָּל הַפְתָּעָה וְכָל מַעֲנֶה מוּכָן לְהִשָּׁלֵף עַל פִּי הַצֹּרֶךְ. הֵם מַמְתִּינִים רַק לִקְרִיצַת הָעַיִן, לַצְּלִיל הֶעָמֹק וְהַכּוֹבֵשׁ לָרֵיחַ שֶׁנִּבְחַר בִּקְפִידָה. גֵּיסוֹת הַבּוֹדְדִים עוֹבְרִים בְּשֶׁקֶט בְּמִצְעָד מָדוּד, בְּשׁוּרוֹת מִתְעַקְּלוֹת וְכָל מִסְפָּר רְגָעִים מִצְטָרְפִים אֲלֵיהֶם צוֹעֲרִים נוֹסָפִים. אֵלּוּ, נִשְׁבָּעִים אֱמוּנִים לְדֶגֶל הַחִפּוּשׂ לְסִכַּת הַנֶּאֱמָנוּת וְעוֹנְדִים אֶת תַּג הַחֵרוּת הַמְּקֻלֶּלֶת. אַט אַט הַשּׁוּרוֹת הוֹפְכוֹת לְכִתּוֹת הַכִּתּוֹת לִפְלֻגּוֹת הַפְּלֻגּוֹת לִגְדוּדִים וְהַגְּדוּדִים לַחֲטִיבוֹת. הֶבְדֵּלֵי הַדְּרָגוֹת בֵּין הַחַיָּל הַפָּשׁוּט לְבֵין אַלּוּפֵי הַמִּשְׁנֶה נוֹצָרִים רַק בִּזְכוּת מִסְפַּר הַקְּרָבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד שָׂרַד, מִסְפַּר הַפְּצָעִים הַמְּדַמְּמִים וְהָאֵיבָרִים הַכְּרוּתִים, מִסְפַּר הַצַּלָּקוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בַּנְּשָׁמָה. הַסַּמָּלִים הַמְּלַוִּים אֶת הַצּוֹעֲרִים פּוֹתְחִים אֲלוּנְקוֹת לָשֵׂאת הַפְּצוּעִים הַטְּרִיִּים וּמִדֵּי מֶרְחָק קָטָן קָמוֹת תַּחֲנוֹת רִפּוּי מְאֻכְלָסוֹת בַּפְּסִיכוֹלוֹגִים, שֶׁמָּצְאוּ מַטָּרָה בַּחַיִּים, וְיָכְלוּ לִבְרֹחַ מִבְּדִידוּת עַצְמָם. גְּיָסוֹת גְּדוֹלִים וְאַדִּירִים שֶׁל הַבּוֹדְדִים מַמְשִׁיכִים בַּדֶּרֶךְ לְלֹא תְּמִיכַת מִפְלָגָה, לְלֹא עֶזְרַת שָׂרִים, לְלֹא הֲכָנָה מַתְאִימָה מִיַּלְדוּת וְעַד בַּגְרוּת כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, עִם עַצְמוֹ, כְּפוּף גַּב וְהִלָּה שְׁחֹרָה עַל רֹאשׁוֹ עַד קְצֵה הָאֹפֶק עַד פִּסְגַּת הַר הַסִּבֹּלֶת וּמִי יֵדַע מַה עוֹד מַמְתִּין לוֹ שָׁם.

אין הבדל דת וגזע בין המוקרבים על המזבח "צִבְאוֹת אֱלֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת". שורה ארוכה צועדים הנידונים ואליהם מצטרפים עוד עוד: פלוגות, גדודים וחטיבות. זוהי התקרנפות המונית של דהירה במורד, בלי להבחין מי נרמס משני הצדדים, זה המסתער או זה המתגונן. הכותב מתאר אפוקליפסה של הרג. רוכסנים הנפתחים במהירות, כדי לבצע הנשמה לפצועים, "וּמִדֵּי מֶרְחָק קָטָן קָמוֹת תַּחֲנוֹת רִפּוּי", ונסגרים במהירות עם מותם. זאת כדי שהעולם לא יראה, כדי שלא יבחינו ביניהם לבין המנהיגים והגנרלים, הנותרים בחיים על חשבונם.בבית הרביעי מגיעה לשיאה הציניות המקאברית הכואבת עד כדי זעקה, המלווה את השיר והספר כולו. רוכסני הסתיו ושערי הנפש ננעלים בחוזקה, ללא חמלה: "הֶבְדֵּלֵי הַדְּרָגוֹת בֵּין הַחַיָּל הַפָּשׁוּט / לְבֵין אַלּוּפֵי הַמִּשְׁנֶה נוֹצָרִים רַק בִּזְכוּת / מִסְפַּר הַקְּרָבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד שָׂרַד, / מִסְפַּר הַפְּצָעִים הַמְּדַמְּמִים וְהָאֵיבָרִים הַכְּרוּתִים,". הם מטפסים עד לשיא הכאב והסבל הנצחי הקיימים, כדברי המשורר: "מִסְפַּר הַצַּלָּקוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בַּנְּשָׁמָה.".השיר מתפתח באכזריות ובאימה מבית לבית, עד שנותרים שרויים לאורכו רק החללים או הפצועים.בסוף השיר מגיעים האירוניה, הסרקזם והכאב לשיאם, בגילוי המתחייב שכל צבא הבודדים המוּבלים כמו צאן לטבח, אינם יודעים אפילו למה "לְלֹא הֲכָנָה מַתְאִימָה מִיַּלְדוּת וְעַד בַּגְרוּת". בשיא הבדידות והסבל הרוכסנים נסגרים על הכאב אצל הנידונים, ועל העדר כל רגש אנושי כלשהו אצל המובילים אותם לטבח. הם נסגרים לא רק על הנשמה אלא גם על הלב. כאן באה השורה הקונקרטית המחזירה אותנו למציאות הפילוסופית של הקיום האנושי, למסקנה הכואבת - "כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, עִם עַצְמוֹ, / ... / עַד קְצֵה הָאֹפֶק / עַד פִּסְגַּת הַר הַסִּבֹּלֶת / וּמִי יֵדַע מַה עוֹד מַמְתִּין לוֹ שָׁם.".המטפורה של עולם הצבא, המתפרסת על פני כל השיר, מושאלת כאן לעולמן של שיירות הבודדים. היא מתחילה בפניה נרגשת, כמו בתקיעת שופרות, ל"צִבְאוֹת אֱלֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת", אך סוגרת את המעגל דרך האדם הבודד, המינורי, "כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, עִם עַצְמוֹ". בכך היא משלימה את הנסיקה מאגרא רמא לבירא עמיקתא.המחזוריות המלווה את כל שירי הספר מגיעה בשיר זה לפסגה, לשיא, בגלל תוצאותיה. המחזוריות מתחילה מגיוס הבודדים, בבית הראשון, בלי להבהיר להם את המטרה, דרך ניצולם והקרבתם על מזבח שרירות ואטימות הלב על-ידי השולטים בהם. המשכה היא בנפילתם בשדה הקרב ללא רחם ועד לעירוּם הפצועים והגוויות שנותרו בשטח וכלה בנטישת החיילים בסופו של הקרב. כל אחד הוא לעצמו ולגורלו, בלי שידע מה נמצא מעבר להר, איזה אויב חיצוני ופנימי אורב ומחכה לו. זו מחזוריות צינית, כואבת ואכזרית עד בלי די.השיר סוגר באכזריות, אך בכאב עצום ובזעקה גדולה, כל מוצא, כל תקווה, ושיירות צבאות הבודדים, הנידונים, ממשיכות לצעוד אל עבר אי-הוודאות, אל התהום. כך נסגרים הרוכסנים על הגזע האנושי כולו.* * *גם השיר "כמו כולם", מסמל את אווירת הספר. רוכסנים נפתחים בתקווה ונסגרים באכזבה. אלא שכאן, הקצב שונה מקודמיו במהות, באופי, בתיאור הריתמי המיוחד, המתרחש יום יום, מספר פעמים ביום. כְּמוֹ כֻּלָּם אַתְּ בִּשַּׁלְתְּ בִּשְׁבִילוֹ כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אַתְּ כִּבַּסְתְּ עֲבוּרוֹ כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אַתְּ הִשְׁקֵית עֲצִיצִים כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אַתְּ הִמְתַּנְתְּ לוֹ בָּעֲרָבִים כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה. הוּא יָצָא בַּבֹּקֶר אֶת הַבַּיִת בִּנְשִׁיקָה כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה הוּא סָחַב קְנִיּוֹת לַבַּיִת כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה הוּא תִּקֵּן חַלּוֹנוֹת וּפְתָחִים כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה הוּא הֵבִיא בְּשִּׁשִּׁי פְּרָחִים כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה. אַתְּ בִּשַּׂמְתְּ עַצְמֵךְ עֲבוּרוֹ הוּא הִתְגַּלֵּחַ לְמִשְׁעִי הִתְלַבַּשְׁתְּ יָפֶה לִקְרַאת הַצָּגָה הוּא הִתְנִיעַ אוֹתֵת וְיָצָא, בַּכִּסְּאוֹת, בַּחֹשֶׁךְ, אוּלַי נָגַעְתְּ בְּיָדוֹ הוּא הִגְנִיב מַבַּט לְעֶבְרֵךְ סִפַּרְתְּ דַּעְתֵּךְ עַל שַׂחְקָנִים הוּא לָבַשׁ חֲלִיפַת שֵׁנָה וְכִבָּה אוֹרוֹת. אַתְּ הִסְתּוֹבַבְתְּ לְצַד אֶחָד כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה הוּא הִסְתּוֹבֵב לְצַד שֵׁנִי כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה אַתְּ חָלַמְתְּ עַל נָסִיךְ הוֹלִיווּדִי כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה הוּא חָלַם עַל דֻּגְמָנִית עַל כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה. אַתְּ הִמְשַׁכְתְּ לְקַוּוֹת כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה הוּא הִמְשִׁיךְ לְגַוֵּן בַּדִּמְיוֹן כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה אַתְּ הוֹסַפְתְּ לְטַגֵּן כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה הוּא הִמְשִׁיךְ לְסַפֵּק מוּצָרִים כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה. הַשָּׁנִים חָלְפוּ כְּפִי שֶׁשָּׁנִים נוֹהֲגוֹת לַחְלֹף תִּקְווֹת וְדִמְיוֹנוֹת הִתְאַיְּד וּכְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה חוֹוָה כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר חוֹוֶה. 

השיר עצמו, מובנה יותר מאשר שירים אחרים. כמו בשאר שירים העוסקים בנושאים חברתיים, בספר זה ובקודמו "שבעה ימים של זעם", הכותב פותח עין בוחנת לסביבה הקרובה.כאן הוא מתאר זוג אופייני, ממוצע, שניתן לפגוש בכל בית, בכל עיר וישוב. דרך התיאור הזה מַפְנֶה המשורר את קרן פנסו לַיום יום. בדרך זו הוא מצליח להדגיש את האבסורד בהתנהלות הרוטינית של 'הוא והיא', המחוברים במסגרת התא הזוגי.הבית הראשון כולל שמונה שורות, כאשר השורות הַזּוּגִיּוֹת חוזרות על עצמן. מתקבל הרושם של הדגשת הרצון לְזוּגִיּוּת על-ידי החזרה המונוטונית והטקסית של שורת "כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה". לאחר סיום תפקידו של הבית הנשי, מגיע הבית עם תיאור מַעֲשֵׂי הגבר, הבנוי באותה מתכונת, עם חזרה דומה, שוב בשורות הַזּוּגִיּוֹת: "כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה". המחזוריות בפעולות בולטת וכובשת את מקומה כמו שבשירים הקודמים עשו זאת הרוכסנים והשערים. הרצון המשותף לְזוּגִיּוּת בשורות הַזּוּגִיּוֹת בשיר (בשורות 2, 4, 6, 8), מהדהד בראש הקורא. ואז בא הבית השלישי, גם הוא בן שמונה שורות, שבו שני בני הזוג משנים דרכם. אין עוד חזרה, כמעט בלתי נשלטת, אלא ניסיון שכל אחד יתרום את חלקו, בצורה מהוססת אך מקורית.אולם, שלא כמצופה בסיפורי האגדות, בחיים האמיתיים אין בהכרח סוף חיובי. אומנם הייתה התקדמות על פי המתואר בראשית הבית השלישי, אך לא מספקת. על כן, שני הבתים הבאים משלבים בין השורות הַזּוּגִיּוֹת של שני בני הזוג ("כְּפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה ו"כְּפִי שֶׁכָּל גֶּבֶר עוֹשֶׂה"), בצורת שתי וערב, שוב בבתים בני שמונה שורות. מתקבלת תחושה של עלית חצי מדרגה לעומת ההתחלה.ואז בא הבית האחרון, שמכתיר את המחזוריות ההורסת כְּשַּׁלִּיטָה בלעדית. הוא עושה זאת בְּמִבְנֶה צורני שמקביל לתוכן כפי משתמע ממילותיו. בכך פוסקות המילים אשר בבית זה, כי חצי מדרגה אינה מספקת. ההרגל שוחק מהר מכפי שניתן לחשוב ושם קץ לכל התקוות. הפעם, הדבר נאמר במתכוון, בצורה מתומצתת, בחמש שורות בלבד.המילים "כְּפִי שֶׁכָּל" החוזרות על עצמן לאורך כל השיר, יוצרות אפקט המזרז את קצב הפעולות, כמו רובוטים מתוכנתים, כמו צליל תופי הטם-טם בשבטים העתיקים. לא באופן מיוחד ולא במאורעות מיוחדים, אלא דווקא במעשה הקבוע, הרוטיני (בשונה מהבית השלישי). פעולה אחר פעולה, כולן נעשות בדייקנות. הרוכסן נפתח לרווחה. החיים כמו בתיאטרון הנזכר בשיר - שורות שורות של דמויות צללים, היושבות אילמות וסוגרות רוכסנים, מאוד מעשיות, מאוד מתפקדות. רק הרגשות אינם לצד הפעולות המפורטות. הרוכסנים נפתחים רק חיצונית ואילו רוכסני הלב נשארים נעולים. המכנה המשותף הוא טכני, מכני בלבד. הרגשות חסרים, נשכחו כנראה עמוק ברוכסני המתכת של הסתיו ובשערי הברזל. נשאר רק לקוות ולדמיין, ואולי כך לצבוע בצבעים יפים יותר את המציאות. ואולי "כמו כולם" לחלום להיות לא כמו כולם.* * *לסיכום ניתן לומר, שחמשת השירים מבטאים היטב את אווירת הספר. הרוכסנים נפתחים לפי עונות השנה, אולם טווח הפתיחה, עומקה, המנגינה והרגש, נשארים מעבר לשער ומעבר לרוכסן. בשירי הספר האחרים, כמו גם בשירים שקראנו עכשיו, בסופו של דבר, האדם הוא העומד במרכז. עליו להתמודד בגפו, עם בעיותיו, קשייו וגם עם רגעיו היפים. איש לא יוכל לעזור לו בכך, לא לתמוך בו וגם לא לשמוח בשמחתו.הוא לבדו ולא אחר, פותח, סוגר ופותח שוב את רוכסני חייו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת