אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רחל המשוררת: מעצבת האליטות חלק ג


רחל המשוררת: מעצבת האליטות חלק א'רחל המשוררת: מעצבת האליטות חלק ב'13. דת העבודה

א.ד.

א.ד. גורדון: נביאם של החלוצים ודת העבודה

חיי הבטלה לא היו לרוחה של רחל. הם סתרו את הרעיונות על אדם חדש וחברה חדשה שספגה ברוסיה. היא נקלעה לדיסונאנס קוגניטיבי.42 איסר לייב שלח מרוסיה די כסף למחייתן של האחיות, אך רחל רצתה לעבוד את האדמה. חיים על חשבון אבא לא התאימו לדימוי שהיה לה על עולם חדש, ועל יחסים חדשים בין אנשים. קבוצת חלוצים שכינויה היה "הירקנים" עבדה אז אצל האיכרים ברחובות. מנהיג הקבוצה היה נוח נפתולסקי. רחל לא העזה לבקש להיספח אל הקבוצה במלוא הזכויות והחובות. נפתולסקי, שהתאהב ברחל ממבט ראשון, לא העז לבקשה להצטרף לקבוצתו. גם נפתולסקי זכה לחיים ארוכים, אף שברוב שנות חייו היה חולה בשחפת. באחרית ימיו נפגשנו בביתו בגבעתיים. נפתולסקי אמר לי שהוא האריך חיים ורחל נפטרה, מאחר שאמו טיפלה בו במסירות, ואילו רחל הייתה ערירית. בתשובה לשאלתי הסביר שלא העז לטפל ברחל, כה נעלה הייתה בעיניו. נפתולסקי לא נשא אשה. לדבריו, הוא חלם להתחתן עם רחל, ואחרי מותה, עם אחותה שושנה. גם לה לא העז להציע נישואין. שניהם נפטרו עריריים. אחרי מות שושנה נמצאו בעיזבונה יומנים ובהם התחבטויות נפש האם להתחתן עם נוח או להישאר בטהרתה. שושנה לא הייתה בריאה בנפשה. עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה הייתה מאושפזת זמן-מה בבית חולים לחולי נפש בביירות, משם ברחה, וחזרה לאביה שעלה לארץ-ישראל והתגורר ברחוב לילינבלום בתל-אביב.ב1910-, עוד לפני שהתחוללו מקצת מן המאורעות שפורטו לעיל, יעץ נפתולסקי לרחל לעלות לגליל, אם רוצה היא באמת לדעת חלוצים מהם וחלוציות מהי. ההחלטה לעלות לגליל גמלה בה אחרי "חגיגות רחובות", באפריל 1910. לחגיגות אלה הגיעו מאות רבות של איכרים, פועלים, סופרים, אמנים ואנשי "השומר" מכל רחבי הארץ, ואפילו תיירים. אז פגשה רחל, לראשונה, את א. ד. גורדון, שקרא באוזני הנאספים שיר שחיבר:לֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם מִחְיָהלֹא עֲבוֹדָה לְשֵׁם מִצְוָהכִּי אִם עֲבוֹדָה לְשֵׁם חַיִּים – עֲבוֹדָהאֲשֶׁר אוֹר חָדָשֹ נָגַהּ עָלֶיהָ. וַאֲנִי, בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ, אָחִי,עוֹדֵר בֶּהָרִים וְחוֹפֵר בָּעֲמָקִים, וְאוֹתָךְ אֲחוֹתִי,נוֹהֶגֶת בִּשְׁוָרִים וְחוֹרֶשֶׁת, אָמַרְתִּי:אָכֵן, אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ חֲלוֹם לִפְתּר אוֹתוֹ... *גורדון אמר: "בחלומי, והנה אני בא אל הארץ, והארץ עזובה ושוממה וזרים שולטים בה, והחורבן מחשיך את אור פניה, משחית את רוחה והשלטון הזר ממשיך להורסה. ואני חש כי ארץ אבותי רחוקה וזרה לי, וגם אני זר ורחוק לה. והקשר האחד המקשר את נפשי אליה והמזכיר לי כי היא אמי ואני בנה הוא – כי גם נפשי שוממה כמוה וגם אותה ידי זרים בגולה מחריבים ומשחיתים."ובת-קול יוצאת מן החורבות ואומרת: בן-אדם, החורבן הוא חורבן נפשך, והמשחית את חייך הם החיים שחיית בארצות זרות. יש ונדמה כי הכול חרב – גם ארץ האבות וגם נפש הגולים מארצם... אך אם תעמיק להתבונן בחורבות, תגלה כי מתחת לחורבות עוד לוחשת גחלת בודדה, אשר ניצלה במסתרים מרוח החיים בימים עברו. ורוח ארץ האבות נושבת להחיות אותה. והיה כי תעזוב את החיים ההם בגולה, חיים אשר יצרו זרים, ובאת לכאן לברוא לך פה חיים חדשים, חיים משלך – ושבה הגחלת לשלהבת ושבת אתה וחיית, ושבו בני עמך וארצך וחיו..."... ואני מרגיש את החיים בארצות הגולה והנה הם צרים כובלים. וגם נפשי כבתוך מכבש – מְעוכָה, רצוצה, מרוסקת... ואני מתנער בחוזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי את החיים בגולה... ומתחיל פה את הכול מחדש, הכול מחדש! מן האלף-בית אני מתחיל את חיי החדשים בארצנו. אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה את הכול מחדש. והדבר הראשון הפותח את חיי לחיים החדשים – היא דת העבודה! לא עבודה לשם מחיה ולא עבודה לשם מצווה, כי אם עבודה לשם חיים... עבודת-כפיים היא אחד מחלקי החיים. אחד משורשיהם העמוקים ביותר! ו... אני עובד!!! וקשה היא הדרך אשר בחרתי... ורבים מתלחשים עלי, ורבים נדים לי ומרחמים עלי, ורבים קוראים אלי מרחוק:"'לאן אתה הולך, אומלל? הלא עבודת-כפיים היא דרך של חושך, ללא סדר. הלא מגמת פניך לאחור ולא לפנים! ולמה תנסה לשנות דרך עולם... הרי לשווא הוא עמלך, הלא בדד אתה. ובדרך תיפול שדוד בדמיונותיך וחלומותיך...'"...ואני ממשיך להתבונן והנה בזכות עמלי הגחלת הולכת ושופכת אורה הגדל. והנה ככל אשר אוסיף לעבוד, לעמול, לסבול – שום דבר מדמי, מכוחי, ממוחי אובדים חינם, להיפך – כל טיפת דם הופכת לשביב אש, כל שימוש בכוחי ובמוחי – נעשים לניצוץ אור המאיר את הדרך לנפשי השבה לתחיה במולדתי... עוד מעט – והנה גם אתה, אחי, עובד וחי כמוני, ועמנו גם את, אחותי, עמלה בכל עבודה! וכראותי את שניכם יחדיו עובדים וחיים יחד, ותחי רוחי... ואומר: אתם תבנו את בית ישראל. אתם תמצאו את הדרך לאשר נשׂאנו את נפשנו, לאשר נשׂא עם ישראל את נפשו בימים מקדם... אתם תחיו את חיי ישראל. והחיים יהיו כמעיין המתגבר וכנחל שוטף... הלאה, הלאה, הלאה..."האומנם אין זה הפתרון לחלומי, חלום של עם המתקבץ במולדתו ובונה חיים חדשים ובריאים, חיים של עבודה?!"43גורדון הזכיר לרחל את טולסטוי, ידיד אמה, ולכן הייתה שמורה לו מלכתחילה פינה חמה בליבה. רוח הטולסטויאניות, לא פחות מתוכן הדברים ששמעה, שבתה את רוחה. סופיה לא הייתה חסידה שוטה של טולסטוי ואף רחל לא. הן נשבּו בעוצמת אישיותו של הסופר הרוסי הגדול, אך לא אימצו, בלי ביקורת, את כלל רעיונותיו החברתיים. בכל גלגוליהן, הן לא נטשו את האינטלקטואליזם הביקורתי המאפיין את משפחת מנדלשטם. כבת לתרבות שהעשירה את נפשה במיטב יצירות הרוח, התייחסה רחל באירוניה דקה גם לגורדון וגם לנקדימון, שהגשים בחייו את משאת נפשו של נביא דת העבודה, יותר מרוב החלוצים, אפילו יותר מגורדון עצמו. רחל הבינה שגורדון לא אמר ב"חגיגות רחובות" את כל מה שבלבו, אלא את מה שלדעתו עשוי להפעים ולהניע לפעולה את שומעיו, כמנהגם של מנהיגים מאז ומעולם. לא אל ההיגיון דיבר גורדון, אלא אל המוטיבציה של שומעיו וחסידיו, להניע אותם לפעולה. גורדון לא היה אינטלקטואל במלוא מובן המלה. הוא ביקש להחזיק בחבל בשני ראשיו – להיות גם מנהיג וגם אינטלקטואל. זאת הייתה הטרגדיה של חייו כי היה עליו לכתוב ולומר דברים שסתרו את נורמת-הביקורת של האינטלקטואליזם. השומעים ביקשו רבי, גורדון חיפש מאמינים. גורדון היה חסיד קנאי של טולסטוי. הוא כתב: "ממימי טולסטוי, איבסן, ניטשה וכדומה נשתה, ורק על מבועיהם נשבור צמאוננו. לדברי המאורות הגדולים הללו נפנה תמיד".44הדילמה של רחל הייתה: נקדימון או גורדון. רחל החליטה – גורדון. הרי "בלעדי הניסיון אי-אפשר". זאת הייתה החלטת-חייה שבגינה היא הייתה לדמות המרכזית של ההוויה הציונית בארץ-ישראל. נקדימון הגשים את החלום לנורמליזציה של העם היהודי. הוא היה יכול להציע לה נחלה וחיי נוחות ברחובות. רחל ביקשה לברוא עולם חדש. היא עלתה על המסלול ההרואי והטרגי בחייה – הפגישה עם גורדון ב"חגיגות רחובות", במסע אלף הקילומטרים שלה שעליו היא רמזה בשירה הנזכר לעיל: "הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ \ עַלִּיזִים, עַזִּים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָה".גורדון היה מבוגר ממנה בהרבה. קשר נפשי עמוק נקשר ביניהם. קשר טראגי מבחינתה של רחל. קשר אל חבורה של משַני-עולם, העתידה לבגוד בחזונה ולכן גם בה, בעת שרחל תהיה זקוקה לתמיכתם של בני החבורה יותר מכול. את המחיר הזה נדונים לשלם רוב בוראי-עולם. רק מעטים, כסוקרטס, על-פי מה שכתב אפלטון, משלימים עם המחיר עד סופם הטראגי (בתחום האישי המצומצם), שהוא המחיר הפטאלי. שירי רחל ביטאו השלמה הירואית עם גורלה. וזה אחד המפתחות לסוד קסמם.45 אך כמו איוב, שעליו כתבה באחד משיריה ועם גורלו הזדהתה, גם רחל לא הייתה עשויה מפלדה וגם היא התחבטה מאוד ועברה משברים נפשיים קשים, כפי שיתברר לקורא להלן.ביום האחרון לחייה היא שבה אל נקדימון, למפגש בין המשוררת הגוססת לאיכר שופע החיוניות, כאילו הצטערה על שבחרה בגורדון. אולי היא התחרטה, בשעות גסיסתה, על שכך ניתבה את חייה. אך אז, באפריל 1931, כבר לא שלטה בתוצאותיו של מפעלה האדיר. המציאות הייתה גדולה ממנה. דמותה נפרדה מן הגוף הגוסס ופעלה בהוויה הארץ-ישראלית בעוצמה שאין דומה לה. רחל המתחרטת לא יכלה לה לרחל בוראת ארץ-ישראל היפה.שלוש שנים אחרי המפגש הראשון ברחובות, הבטיח גורדון לרחל, שלמדה חקלאות בצרפת, ש"יחסי אלייך לא השתנה, לרעה בוודאי לא", זאת למרות שנטשה, לכאורה, את דת העבודה ונסעה לצרפת, בניגוד לדעתם של רוב החלוצים, ללמוד אגרונומיה. "בכלל אינני מן המשתנים במובן זה, בזה תוכלי להיות בטוחה. אולי השתנה יחסי אל עצמי – אבל עם עצמי יש לי תמיד חשבונות פרטיים, מסובכים וקשים (אַל לציבור המאמינים לדעת אותם – א. מ.). ואם יחסי אל עצמי נעשה על-ידי כך ועל-ידי סיבות אחרות יותר רציני – אין רע".14. "לרגלי הכרמל גננו"רחל עזבה את רחובות ונסעה צפונה לכבוש את שבילה ברגליה. בחיפה נודע לה שחנה מייזל נוטעת עצי שקד ועצי זית על הר-הכרמל יחד עם האגרונום אליהו בלומנפלד. היא הלכה לחפשם. סיפרה חנה מייזל:"היה זה בראשית תרע"א, אחרי החגים. עברתי אז מסג'רה לחיפה כדי לעבוד אצל האגרונום אליהו בלומנפלד, החלוץ הציוני, בכרם הזיתים שהיה לו במדרוני הכרמל... יום אחר לפנות ערב, בשבתי לנוח בחצר, הופיעה לפני צעירה חיננית, דקת גו וגבוהת-קומה, בלונדינית, בעלת עיניים כחולות עירניות, ושאלה אותי אם אני חנה מייזל. עניתי בחיוך. ביקשתיה לשבת לידי, על מדרגות הבית, ושאלתיה לרצונה. היא סיפרה שעלתה לארץ לפני שנה מרוסיה מן העיר פולטבה, וגרה ברחובות שם למדה עברית, ועתה, אחרי שרכשה את יסודות השפה, היא רוצה ללמוד חקלאות. בחיפושיה אחר מקום שבו תוכל ללמוד חקלאות הפנו אותה אלי לסג'רה, אבל בדרכה היה עליה (לפי תנאי התחבורה של אז) ללון בחיפה במלון. שאלוה מאין היא באה ולאן פניה מועדות ומשם הפנו אותה למעוני."המראה החיצוני של הצעירה לא העיד כי תוכל להיות עובדת בחקלאות. אבל היא הייתה כה חביבה, כה עליזה ושובבה בדיבורה וכה רצינית בבחירת דרכה בחייה בארץ, שהחלטתי להמליץ עליה לפני 'בעל-הבית' שלי ולהציע לו כי יקבל אותה לעבודה אתי. היא ביקשה כי לא אספר לו שהיא מרוסיה ושהיא מבינה רוסית, אלא אומר לו שהיא מדברת רק עברית. מר בלומנפלד ידע עברית אך נהג לדבר בשפה שהיה רגיל לה, רוסית. כשהצגתי אותה לפניו, פנה גם אליה ברוסית אך היא העמידה פנים כלא מבינה, ושאלה אותי בעברית: 'מה הוא אומר?' הוכרחתי להיות המתרגמת. לצערי, לא הסכים מר בלומנפלד לקבל אותה בתור עובדת בשכר כי לא האמין כי צעירה עדינה כמותה תוכל להיות פועלת, אך משאלתי, לקבל אותה לחדרי, ניתנה לי."...בעבודתנו לרגלי הר הכרמל טיפלנו בעצי זית קשישים ובמשתלות של עצי זית, שקדים ואורן. ליד הבית סידרנו גינת ירקות ופרחים... האדמה שעיבדנו הייתה קשה ומלאת אבנים. עצי הזית הקשישים היו מוזנחים וקשים לטיפול. עייפות היינו שבות לפנות ערב, ועלינו רק דאגות של משק ביתנו. מבעוד ערב היינו מכינות תבשילנו ליום המחרת. אך רחל לא התאוננה מעולם על קשיי העבודה ועל דלות המזון, אף לא הרגישה את הבדידות. להפך. היא הייתה כל הזמן עליזה, מלאת הומור והמטירה עלי פסוקי תנ"ך וקטעי שירה."רחל אהבה את הטבע, את הארץ ואת העבודה בה ולמענה. המאמץ שנדרש ממנה להסתגל לעבודה גופנית ולאמן את ידיה הרכות ואת אצבעותיה הדקות – שהיטיבו לנגן ולצייר – להחזיק נכון את המעדר ('לנגן במעדר', כלשונה) ואת המזמרה – מילא את כל ישותה הנפלאה. ההרגשה שהיא תוכל לכל אלה ושהיא תגיע למטרתה הנכספת להיות עובדת אדמה בארץ, מילאה אותה אושר ושמחה. לכן זכרה את הימים האלה בחיבה. ואחרי זמן ביטאה זאת בשירה 'גננו'".46לפי שושנה, כשפקפק בלומנפלד ביכולתה של רחל להיות פועלת חקלאית, היא הרגיעה אותו שאין היא מבקשת תשלום ושאינה זקוקה לפרנסה ושהיא אפילו מוכנה לתרום כסף, ובלבד שיקבל אותה כפועלת לכל דבר. רחל זכתה למעמד של 'מתנדבת' כבר ב1910-, עוד לפני שהתפתחה תופעת ההתנדבות בהתיישבות העובדת כעבור עשרות שנים.קטעים מיומן העבודה של האגרונום אליהו בלומנפלד, בכרם הזיתים בחיפה ב1911-:4 בינואר: חם. מייזל ורחל מסדרות ערוגות למעלה בשביל שקדים. הרבה אבנים. קשה.5 בינואר: רוח מזרחית קשה. שוורצמן שב עם הסוסים. מייזל ורחל פותחות בורות לנטיעת שקדים.16 בינואר: גשם לסירוגין. ידידו של לוקור פותח תעלות. מייזל ורחל ממלאות את התעלות באדמה. נטיעת זיתים.27 בינואר: גשם. מייזל ורחל נסעו לסג'רה."באותו חורף", סיפרה חנה מייזל, "נשארה החווה בסג'רה בלי בעל-מקצוע במטעים, ולא היה מי שיזמור את הכרמים וירכיב את שתילי הזיתים. מנהל החוה, מר אליהו קְרָאוּזֶה, ביקש מנותן-העבודה 'להשאיל' אותי לעבודה זאת, ומר בלומפלד הסכים, אבל אני העמדתי לקראוזה תנאים, שיקח אותי עם כל 'בית-הספר שלי', שירשה לי ללמדן לזמור את הגפנים ולהרכיב את השתילים, ושישלם שכר גם לרחל. הבטחתי שהדבר לא יגרום כל נזק לגפנים וגם לא הפסד זמן. הלימוד התנהל לא על חשבון שעות העבודה, אלא בשעות הפנאי שלנו. באין ברירה הוביל מר קראוזה את כולנו בדליז'נס שלו לסג'רה."בראשית אפריל 1911 עזבנו לחלוטין את חיפה ועברנו לכנרת, להתחיל שם בסידור חוות הלימוד הראשונה לצעירות. רחל, שהייתה עד כה התגלמותו של 'בית-הספר הנודד', נהפכה עתה לתלמידתו הראשונה של בית-ספר חקלאי קבוע, ונקשרה לעד בנוף הנפלא של כנרת".47הביוגרפית של ברל כצנלסון, הפרופסור אניטה שפירא, כתבה על סוד קסמה של כנרת: "קסמה של כנרת מתחיל מן הנוף: בתוך הנוף השחון של ארץ-ישראל נתייחדה לה כנרת בשפעת מימיה, בהוד ההרים המשתקפים בה, בדומיית-השלווה של בקעה מסוגרת. בן-ציון ישראלי מספר על התאהבות אנשים בנוף היחיד במינו של המקום: 'לא אחת, בלילה, אפשר היה למצוא בחור יחידי שוכב ומקשיב לרחשי החיים של הפינה הזאת ולהמית ליבו אליה'. לנוף הייתה השפעה ניכרת על החלטת אנשים להישאר במקום: וגם אם רחקו ממנו – הוסיפו להתגעגע אליו. אך היה ביופי זה מן הקסם של הסירנה, המפתה את הספן ומושכת אותו למצולות הים. ברל קרא לכנרת 'הכלה הקוסמת שהייתה מוציאה מן העולם את חתניה'; אך כוח המשיכה של המקום פועל גם עליו: 'אולי אין אנו ראויים לה, די בעשערטע' (היעודה לנו)". לדברי הפרופסור שפירא, "ברל שהרחיק לנדוד ממנה ולא שב אליה עוד, הוסיף לראות עצמו אזרח בה עד יומו האחרון, כמוהו כרחל המשוררת, ששירתה שזורה וארוגה בגעגועים לכנרת".48 את השיר "גננו", שנכתב ב1929-, הקדישה רחל לחנה מייזל, מורתה הראשונה לחקלאות:אַתְּ זוֹכֶרֶת? אָבִיב וּבקֶר * (הָאָבִיב, הַבּקֶר – אַיָּם?) *לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל – גַּנֵּנוּ, וּמִנֶּגֶד לוֹ – כחַל-הַיָּם. *אַתְּ מִתַּחַת לָעֵץ עוֹמֶדֶת וַאֲנִי עַל בַּד, כְּצִפּוֹר;בְּצַמֶּרֶת זַיִת מָכְסֶפֶת עֲנָפִים מַשְׁחִירִים נִזְמר. *וְרִשְׁרוּשׁ מַשּׂוֹרֵךְ מִלְּמַטָּהכּה קָצוּב מַגִּיעַ אֵלַי, * וַאֲנִי מִמַּעַל עָלַיִךְמַמְטִירָה קִטְעֵי חֲרוּזַי.אַתְּ זוֹכֶרֶת? בּקֶר וְאשֶׁר... ** זֶה הָיָה, זֶה אֵינֶנּוּ יוֹתֵר.כָּאָבִיב הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּכֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר.אניטה שפירא, כרבים אחרים, לא הבינה את רחל. לא לנופה של עמק הירדן התגעגעה רחל, אלא לנוף האנושי, ל"בֹּקֶר וָאשֶׁר" של החבורה שבניה יצאו "עליזים, עזים לנתיבה רחוקה" ואשר בה האמינה בתחילת העשור השני של המאה. נוף הכנרת סימל בעיני רחל את החבורה ואת רעיונותיה, כפי שכתבה ב1926-, בשירהּ, שהוא אולי המפורסם ביותר, "אֶל אַרְצִי", ובשורה: "רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי":לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי, וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה, בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּחוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.אָכֵן דַּלָּה מְאד – *יָדַעְתִּי זאת, הָאֵם, *אָכֵן דַּלָּה מְאד *מִנְחַת בִּתֵּךְ;רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִיםעֲלֵי עָנְיֵךְ.בניתוחו את השיר הזה כתב ראובן קריץ: "נושא השיר הוא איפוא – ערכם של המעשים שעושה האדם למען ארצו, או: תהייה על המוסכמות הנפוצות בציבור בדבר הערכים המעשיים האלה... החיווי העקיף: שהמעט שעשתה, אינו מעט כלל".49 דן מירון כתב על השיר הזה: "אמנם, כמו בשאר הצהרותיה המתענווֹת של רחל, אין לקבל דברים אלה כפשוטם. מתיאור התוכן של המִנחה הדלה, שהגישה המשוררת למולדת – 'רק' תרועת גיל ביום יִגַּהּ האור ו'רק בכי במסתרים עלי ענייך' – מסתבר שהמִנחה אינה דלה כל כך".50 לגעגועים לכנרת ול"חופי ירדן שוקטים", שמהם התפעלה הגברת שפירא, בפשטנות אופיינית, אין שני חוקרי ספרות אלה מתייחסים כלל. את שירה הפופולרי "כנרת" סיימה רחל כך: "הַאוּכַל לִבְגּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכּחַ **חֶסֶד נְעוּרִים?"סיום זה נותן משמעות לשיר כולו, ואין עניינו געגועים לכנרת, אלא ל"חסד נעורים" שהתרחש על חוף הכנרת. החסד הזה היה "חבורת כנרת".15. ארץ-ישראל היפההשנתיים בחצר כנרת השפיעו על שיריה ועל סוד קסמה של רחל יותר מכל תקופה אחרת, גם אם לא באותו האופן שבו התנסחו הכותבים המיתולוגיים ושכירי-העט של המנהיגים הפוליטיים, שבילו אז בעמק הירדן וגיבשו את החזון הציוני, את האידיאולוגיה של תנועת העבודה, ואת אופיו של הממסד היישובי והישראלי למשך שנים רבות. היא כמו נולדה מחדש, ולכאורה הייתה אופטימית יותר. אך גם זאת לא לזמן רב. היא כמעט כפתה על עצמה להאמין שבכנרת התגשמו האידיאלים הציוניים שעליהם דיברו יעקב, אחיה, בפולטבה וא. ד. גורדון ברחובות. בהיותה אדם ביקורתי, ולכן גם מנוכר, שמעולם לא נטש ולא היה מסוגל לנטוש את אבני היסוד האינטלקטואליות שבאישיותו ואת הראייה האירונית שלו, יחד עם שאיפתה ומאמציה להשתלב בחבורה ששאפה לתקן את המציאות הפגומה, לא הלכה רחל שבי, במלוא אישיותה, אחרי חזון החבורה. זהו אחד ממקורות עוצמתה הפנימית, לשאת את המכות שניחתו עליה במהלך חייה, ולא להישבר. לכן זהו גם אחד מסודות קסמה, לא רק כמשוררת של החזון הציוני והמפעלות של חברת העובדים, מן התנועה הקיבוצית, דרך האיגודים המקצועיים, כפי שגובש אופיים המיוחד בתקופת היישוב, ועד לפלמ"ח, אלא גם כאישיות דומיננטית וכדמות מאגית בחבורת-כנרת. באישיותה של רחל התגשמה האמרה: "מרבה דעת מרבה מכאוב". רחל הייתה שובה ולא שבויה, היא הייתה ציירת ולא איילה נרדפת, היא לא הלכה שבי אחרי אידיאלים, שהתגלגלו על לשונם של עסקנים חברתיים, כמכשירים מניפולטיביים להניע את תומכיהם לפעולה (ייבוש ביצות), וכדי לצבור לעצמם אנרגיית שרידות (להקים מפלגה ולבחור בהם). רחל נסחפה בעמק הירדן כי היא ביקשה להיסחף: כי היא עייפה, במידה מסוימת, מן האינטלקטואליזם היהודי ומן האינטלקטואליזם המשפחתי שכבדו עליה מאז ילדותה; ואז האמינה, לזמן-מה לפחות, שהרעיונות הגדולים קורמים עור וגידים באנשים חיים בעמק הירדן. הייתה זאת תמימות קדושה שחוללה גם את עוצמתה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של תנועת-העבודה הישראלית ושל ההסתדרות וגם את פלא שירתה. אשה זאת ושירה זאת, יותר מלהגם של העסקנים, סייעו להגשמתם של מקצת מן האידיאלים.ב1911- שיוותה רחל, בתמימות הרפתקנית, ליום הקטנות בעמק הירדן מעמד הרואי בתולדות העם היהודי ובתולדות האדם וזאת הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. היא ביקשה להאמין שחלום יהודי בן אלפיים שנה הולך ומתגשם לנגד עיניה ושהיא שותפה פעילה, כמעט מרכזית, בהגשמתו. באמונתה של רחל הייתה גלומה עוצמה מבצעית אדירה. אחרי שמונים וחמש שנים, כשנכדיהם וניניהם של "נפילים" נטשו, ברובם, את החקלאות, הפכו לא מעט מיישוביהם ומאדמות הקרן הקיימת שקיבלו לפיתוח חקלאות עברית, ל"יישובי דלא ניידי" שערכם האמיר בעסקי קומבינציות עם קבלנים. יישובים שדבקו בחקלאות לא היו מסוגלים לקיימה בלי עבודת "עבדים" מעזה, מג'נין או מתאילנד, סין ורומניה, ואינם מסוגלים אפילו לבנות את בתיהם בעבודה עברית. ראוי לבחון את המפעל ההוא ואת האידיאלים ההם במבט מפוקח יותר. אדם חדש וחברה חדשה לא נוצרו אז בעמק הירדן כפי שלא נוצרו בפרוסיה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה וברוסיה במאה העשרים. שוב הוכחה חוכמתו של קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש".51 אפילו אם דברים אלה אינם נכונים תמיד, הם תופסים לגבי מפעלה של חבורת-כנרת.תחושת ההגשמה גרמה לרחל אושר זמני בעמק הירדן, אלא שלא היה זה אושר שלם. כפרפרזה על האמרה הידועה, ניתן לומר שמי שמחפש את האושר, האושר בורח מפניו. רחל ביקשה לכפות את האושר על חייה בעמק הירדן והכפייה הזו עתידה הייתה לגרום לה מפח-נפש. כגודל הציפיות וההטעיה העצמית, כך עתידה האכזבה להיות קשה. אכזבה זאת לא הייתה מוצדקת, אך לרחל לא הייתה נקודת-תצפית חיצונית, ארכימדית, להשקיף על ממדי מפעלה ולהעריכו כערכו.רחל אהבה נופי-טבע. בזה אין ספק. אך זה היה רק פן אחד באישיותה שרוב הקוראים והמבקרים נתפסו לו ולא רק הגברת שפירא. רחל הייתה אדם של נופים אנושיים ואת הנופים האלה היא עיטרה בדימויים ובהאנשות מנופי הטבע. לא הכנרת, הירדן והרי-גולן כשלעצמם הפעימו אותה. מאלה היו לה ברוסיה בשפע. ואכן, ב1929-, כשהתפכחה מן האשליות על הנופים האנושיים המופלאים שמצאה, כביכול, בעמק הירדן היא חשפה את צפונותיה ביחס לנופי הארץ:הוֹי אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַכּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב? * זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:עַל גִּבְעָה – פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ, בַּמִּישׁוֹר – יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן, בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג, בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן;יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקעַ *בְּלֵב הַיַּעַר רמַח אָדָם, * יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי ארֶן * אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִךְ, הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל – עַל מֻכֵּי צָהֳרַיִךְ כְּקֶדֶם עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.לזמן-מה, לפחות, התפעמה רחל מן האנשים החיים בעמק הירדן, וליתר דיוק, מאחדים מהם, מאלה שנשבּו בקסמה, והיא טעתה לחשוב שהם המקסימים אותה. האנשים האלה ייפו לה את נופי הטבע. מאוחר יותר, כשאנשים אלה שלפו את ציפורניהם, ואחר-כך רחקו ממנה ובגדו בה: "וּבָזֶה אַחַר זֶה \ עָיְפוּ, כָּשְׁלוּ, כָּרְעוּ בַּדְּרָכִים" ("הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ"), נותרו לה רק זיכרונות נופי הטבע. אותם האנישה כנחמה. קוראים רבים דימו כי משחק עצמי זה של רחל היה שיא אושרה.בארבע השנים הראשונות שבילתה בארץ-ישראל, ובייחוד בשנתיים שבילתה בחוות כנרת, הייתה רחל לציונית מאהבה ורקמה בעיני רוחה את ארץ-ישראל היפה. לא היה אדם שתרם למיתוס הזה ("ארץ-ישראל היפה") יותר מרחל. הדימוי לא התאים למציאות ורחל עתידה הייתה לגלות את טעותה אחרי שנים אחדות. לא היו לאנשים שייפּו לה את הארץ נפשות יפות כל-כך. הם היו קטנוניים, אגואיסטים ואכזריים הרבה מעבר למה שהעלתה אז בדעתה. היא ברחה ממאשה נאומובנה אל ברל כצנלסון, ומאינטליגנטים יהודיים רוסיים תלושים לכאורה, אל יוצרי האדם היהודי החדש בחוות כנרת ובדגניה א', ואימצה לה את עמק הירדן למולדת שראוי לחיות בה ומתגעגעים אליה תמיד. ברל כצנלסון (כמו גורדון, נפתולסקי ואחרים) היה בשבילה שילוב נדיר של האינטלקטואליזם של יעקב אחיה עם האיכרוּת השופעת של נקדימון אלטשולר. הוא היה לה שילוב בין עוצמת הרוח של אמה לעוצמת המעשה של אביה. היא ייחסה לאנשים שסבבו אותה תכונות נעלות שלא היו להם והתאהבה בהם. לא באחד, אלא בכולם. עם אחדים הייתה זאת אהבה של ממש: נפשית, אינטלקטואלית, מינית כאהבותיה של דודניתה רוזה מנדלשטם. תחושת הבדידות, הניכור והאסון הקרב, שליוותה אותה מאז ילדותה ובייחוד מאז מות אמה, עודדה אותה לגמוע את האושר (המיתולוגי) הזה לרוויה כי מחר תמות. היא השתכרה, וכמו אחרי כל שיכרון בחגיגת לילה, עתידים היו להופיע בבוקר שלמחרת הבחילה וכאב הראש.היא לא הייתה עלמת-החמד היחידה בעמק הירדן, אבל היא הייתה ביצת הנשר, הסחלב הציוני. אדם בעל כישורים נדירים לתקשורת-על. אלה קיננו באישיותה עוד לפני שבני-דורה הכירו והעריכו את יצירתה הספרותית, עוד לפני שהיה מה להכיר ומה להעריך בכתובים ובפרסומים. יותר משהיו שירי רחל מעולים, חברו אישיותה יוצאת הדופן והתעלות שיחותיה על המציאות הנפשית והחברתית שבה נמצאה, שירה שאין למעלה ממנה: שירה של התעלות אישית, לאומית וחברתית. ב1914- התלוננה רחל במכתב מצרפת לא.ד. גורדון על חוסר מקוריות. גורדון השיב לה במכתב מכנרת: "אינני יכול להסכים להנחתך, שאין בך תוכן עצמי, מקורי. אוכל להגיד לך, כי אני למדתי הרבה מתוך נשמתך. ואין למדים דבר ממה שאין בו תוכן. חושב אני, כי תוכן נשמתך הוא בעיקר במה שמתחת למפתן ההכרה. יכול להיות, כי מהלך הזרם של מה שמתחת למפתן ההכרה, של ה'שמן למאור', אל תוך ההכרה – אינו כל-כך מהיר אצלך, ואין המקוריות המוכרת כל-כך גלויה. אבל מקורית את בחיים, במעשים בלתי-אמצעיים ובהרגשות בלתי-אמצעיות. אני כך חשבתי עוד קודם, וכמדומה כי מעין זה רמזתי לך באחת משיחותינו. ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך. מקוריות בחיים, מקוריות בלתי-אמצעית, היא אולי יותר חשובה ממקוריות שבמחשבה ושבכישרון. יוּכל להיות עוד דבר אחד. יוּכל להיות כי כוח מחשבתך וכשרונך לא נתבשל עוד. כי עוד לא נגמר בנין עולמך. ישנם כשרונות, שאינם באים לידי גמר בישולם אלא בזמן מאוחר מאוד. הנה, למשל, מנדלי מוכר ספרים בחיבוריו הראשונים, אין רואים כלל אותו הכשרון שנגלה בו אחרי-כן, אין רואים בהם מקוריות כלל".52על יחסם של אנשי חבורת-כנרת לרחל ניתן ללמוד ממכתב אירוני שכתבה רחל ב1930- לחיה ישראלי, חברת קבוצת כנרת ורעייתו של בן-ציון: "דבר אחד במכתבך הפליאני מאוד, והוא – ראייתך אותי. אז בכנרת. לא חשבתי אף פעם כי רחל הכנרתית, נערה צחקנית, רקדנית וקלת-דעת, יכלה להיות בעיני מישהו 'גדולה וחכמה' לאחר שגם עתה אינני גדולה וחכמה... (אל תגלי את הסוד הזה ברבים)".5316. "אוויר פסגות"כישורי תקשורת אלה באו, אחר-כך, לידי ביטוי בשירים, והיו באים לידי ביטוי משובח ומוסכם יותר אילו האריכה ימים. בכשרונה היצירתי הנדיר של רחל הייתה גלומה הבטחה גדולה. היא הייתה זקוקה לעוד שנים אחדות כדי שתאומי-פרס-ישראל לחקר הספרות העברית ב1993-, הפרופסורים גרשון שקד ו-דן מירון, יכללו אותה בקלסיקה הישראלית.54 גם כך שרדה יצירתה והטביעה את חותמה על ההוויה התרבותית של החברה הישראלית וגם של שקד ומירון, יותר מן הגיבורים התרבותיים שלהם. למפעל התרבותי שלה אין כמעט אח ורע: היא השפיעה מאוד על המציאות בימיה ועיצבה במידה רבה את דימויה של אותה מציאות, לפחות עד סוף המאה העשרים, יותר מכל סופר ומשורר אחר. לזכות משוררים מעטים בהיסטוריה נזקף הישג שכזה. על-מנת שמורים לספרות באוניברסיטאות יבינו זאת, היו נחוצות לה עוד שנים אחדות, שבהן הייתה מבשילה עוד יותר לשון-שירתה, ומגיעה, על-פי כיוון התפתחותה, לשיא הרום היצירתי, ולהם הייתה נחוצה תפיסה מעמיקה וכוללת יותר של 'תרבות מהי'.הלית ישורון כתבה: "נדמה לי שכמעט לא הייתה בארץ אשה, החל בשנות השלושים ולפחות עד שנות הששים של המאה הנוכחית, שלא מצאה בשירי רחל, בזמן זה או אחר של החיים, ביטוי ישיר לעולמה ולמצוקותיה. שירת רחל חילחלה והשפיעה הרבה מעבר לערכה הסגולי. קשה להגזים בעוצמת הנוכחות שהייתה לה בחיי היישוב ובבניית האתוס הציוני".55המשורר אהרון שבתאי כתב ברשימת ביקורת על המהדורה הראשונה של ספר זה: "אני יכול להעיד שהיא (רחל – א.מ.) הייתה בשבילי אידיאל ארוטי ראשון. תצלומה הידוע בשער הקובץ 'שירת רחל' היה 'האיקונה' הראשונה של אשה, שהיא גלגול נכסף של אמי".56 הרי עדות שלא רק נשים מצאו בשירי רחל ביטוי ישיר לעולמם ולמצוקותיהם.הסובבים אותה בעמק הירדן לא היו זקוקים לשליטתה בלשון הכתיבה. היא שלטה על לשון נדירה יותר: לשון השיח הישיר, "אני – אתה" כתפיסת הפילוסופים הדיאלוגיים. עצם נוכחותה עורר את המנהיגים החברתיים, א.ד. גורדון וברל כצנלסון, לחשוב שהאידיאלים שלהם הולכים ומתגשמים לנגד עיניהם. המגע הישיר איתה העלה אותם לפסגות אליהן לא היו מסוגלים להגיע בלעדיה. איתה הם חוו תקשורת-על ולכן דבקו בה. היא הייתה המוזה האידיאית שלהם, ולא תמיד הם הודו בכך, ולעתים התבטאויותיו של ברל כצנלסון סתרו זאת לכאורה. רחל עיצבה את דור החלוצים בהשפעה ישירה על מנהיגיו לא פחות מאשר באמצעות שיריה. רחל ושיריה היו בשבילם הוויה אחת. את הדיאלוג הנפשי הזה שבין ברל כצנלסון לרחל, ואת השפעותיה של רחל על ברל ועל התפתחות אישיותו, הגותו ופעילותו לא הבינה למשל הביוגרפית של ברל כצנלסון, הפרופסור להיסטוריה, אניטה שפירא, שקידומה המדעי, עד היותה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, בא לה, במידה רבה, בזכות ספרה "ברל" והשירותים שהיא עשתה באמצעות הספר הזה לתנועת העבודה הישראלית. ב1925- הבין גורדון מה ששפירא אינה מבינה בעת כתיבת שורות אלה, שברל היה מניפולטור של עוצמה פוליטית ושליטה על בני-אדם, ושהוא לא התכוון ברצינות ליצור בארץ-ישראל חברה חדשה. במכתב לבתו יעל הוא כתב: "אנשי אחדות-העבודה טועים. המרגיז בהם – (הם) בטוחים כי כבר מצאו את האמת ואת הטוב עד כי מי שלא הולך בדרכם הוא או מטומטם מוח ולב או בכלל אדם גרוע או שניהם כאחד".57רחל לא העריצה איש, למרות שלפעמים רצתה בכך. אף לא את יעקב אחיה. אולי רק את אמה סופיה שהייתה 'גדולה מהחיים'. אבל רחל לא רצתה לחקות את סופיה ולא הייתה מוכשרת לכך. היא הייתה לא רק בתה של סופיה מנדלשטם אלא גם בתו של אביר המאבקים וגיבור החיל, איסר לייב בלובשטיין, וממנו ירשה את התאווה להצלחה, את השאיפה להגיע לפסגת ההר, את עקשנותו של הלוחם הטבעי, את חוסר השקט שדחף אותה לנסות לכבוש את העולם כולו, את חטא הגאווה. סופיה השלימה עם המציאות החיצונית ומיצתה אותה ככל שיכלה. איסר לייב ניסה לכבוש את המציאות עד מעבר לאופק ולהגיע לאופקים חדשים. איסר לייב שׂרה עם גורלו ואילף אותו. היסוד הבלובשטייני באישיותה של רחל חולל בה אי-שקט תמידי – ניגודו הנחרץ של אושר מלא, של שלוות נפש. רחל הייתה מודעת לתכונתה זו וניסתה לרסנה ללא הצלחה. בסופו של דבר, מחלתה היא שריסנה אותה במידה מסוימת, בתחום המעשה, אך המריצה אותה עוד יותר להרפתקה רוחנית. בשנות חייה בכנרת לא השלימה רחל עם מה שהשיגה. היא רצתה עוד. הרבה עוד. כל הצלחה, אפילו כל אושר, היו בשבילה נקודות מוצא לדרך חתחתים חדשה, להימור על כל הקופה. רק בשנות קמילתה בתל-אביב היא קיבלה את הכנרת ההיא, את "חבורת כנרת", בשלמותה המאשירה, ומבעד לצעיף הזיכרונות אפילו העצימה אותה. בכרך התל-אביבי היא הסתפקה סוף סוף באושר ההוא, שעה שהיה מעבר להישג ידה. היא לא הייתה מודעת לכך ששעה שחיברה את שיריה בעליית-גג ברחוב בוגרשוב, סמוך לשפת ימה של תל-אביב, היא הייתה המעצבת הגדולה והנעלמה של תרבות האליטות העיקריות ביישוב ובמדינה.ב1923-, שלוש שנים אחרי שגורשה מדגניה א' ומהכנרת, והבינה שחזון חבורת כנרת לא היה אלא אוטופיה מניפולטיבית לצרכים פוליטיים, כך תיארה רחל את החבורה, את מטרותיה ואת האווירה בה:הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְעַלִּיזִים, עַזִּים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָה. הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְלְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הַמַּלְכָּה.כשהייתה מאושפזת בבית-החולים בצפת, ב1925-, עשתה רחל את חשבון נפשה והעלתה אותו על הכתב בשירה "אני", הכתוב במבנה של תקבולת ניגודית בין העבר ובין ההווה. את ימי כנרת, את מטרותיה אז, את חבורת כנרת היא מתארת ב"קאטאלוג רומאנטי-גראנדיוזי מובהק" כדברי דן מירון:58בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן. וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִיםלְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת, עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.על יחסה המורכב לחבורת-עמק-הירדן, מנהיגי החלוצים ובוני הארץ, כתבה רחל בשנת חייה האחרונה, בשירה "אוויר פסגות"הַפַּחַד הַמַּדְאִיב – פֶּן נַעֲכר *זִכְרוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ מֵת,אִם בְּמַגָּע לֹא-רךְ אוֹ בְּמַבָּט לֹא אוֹר, * בְּאמֶר לֹא אֱמֶת. *נָסךְ עַל הֶעָבָר! אֵלָיו מֻצְמָד *הוֶה, וְאִם נִכְשָׁל – *כְּתַיָּרֵי הָרִים בַּחֶבֶל הָאֶחָד:הַתְּהוֹמָה אוֹ אֶל עָל.בִּבְרִית הַעְפָּלָה – חַיֵּי אֱנוֹשׁ – קֻדַּשְׁנוּ – אָח, אָחוֹת.נֵדַע-נָא עַלִּיזִים וּזְקוּפֵי ראשֹ *לִנְשׁם אֲוִיר פְּסָגוֹת *ראובן קריץ כתב על השיר הזה: "מטפס ההרים תלוי כולו בחבל האחד וחבל זה קשור בשני קצוות, למטה (עבר), ולמעלה (עתיד). נמצא שההווה מוצמד אל העבר, ואם נכשל העבר, נכשל ההווה עמו... לכן עליו לשמור היטב את העבר, שאם לא כן, לא יוכל לטפס קדימה, ועליו להזהר מאוד, שלא לפגוע ברגשות העבר, כשם שאסור לפגוע בכבודו של המת".59ב1930-, מסתבר שהזיכרון חי אבל הרגש מת. הזיכרון הזה של חבורת כנרת, שהיה יקר אז לרחל יותר מכול, עלול היה להתעכר על-ידי "אוֹמֶר לא אמת". דהיינו – מניפולציות מילוליות ומיתוסים. לפיכך, "ברית ההעפלה", "ברית ההד", היא הברית שיצרה רחל ושלמעשה לא נכרתה; היא התנאי ההכרחי, לדעתי, לנשום אוויר פסגות, עליזים וזקופי ראש, אפילו שהמציאות חמורה ומדכאת. במבט לאחור, דומה שרחל נשמה אוויר פסגות גם בעמק הירדן וגם ברחוב בוגרשוב. כי הפסגות היו חלק מאישיותה היוצרת. מבחינה אישית ומשפחתית כתבה רחל בשיר הזה צוואה: לא לפגוע באוויר פסגות על-ידי "אוֹמֶר לא אמת".בכנרת פגשה רחל שוב את א. ד. גוררון. למרות הבדלי הגיל, נקשרו ביניהם יחסי רעות חמים. לגורדון היא הקדישה את שירה העברי הראשון "הלך נפש" שהודפס ב"השילוח" בשנת 1920. היא התיידדה שם גם עם בן-ציון ישראלי, מייסד קבוצת כנרת, מהאבות המייסדים של התנועה הקיבוצית והאיש שנטע את "גן רחל"; עם השומר יוסף זלצמן שהיה גרסה סוציאליסטית לבן האיכרים נקדימון אלטשולר וגם עם ברל כצנלסון. גורדון וברל היו גרסאות מעשיות ומגשימות, בעיניה, של אחיה יעקב. חריפות שׂכלו של ברל והשכלתו העצמית הרחבה קסמו לרחל; עסקנותו המפלגתית ואופיו הבולשביסטי הרחיקוהו. רחל האליטיסטית בזה לברל הפופוליסט, היורד אל העם כדי לרתום אותו להגשמת שאיפותיו. רחל לא קיבלה את התירוץ שברל יורד כדי להעלות את העם אליו. הוא נראה לה כגרסה הציונית לאידיאליזם הבלתי-אמין (גם אם אהוב ומפתה) עליה, של דודניתה רוזה. רחל בזה ליוזמתו של ברל להקים את קופת פועלי ארץ-ישראל ולעסקנותו בוועד פועלי החקלאות בגליל, אף שהבינה את ההיגיון שבדבר.אחד המקורבים לה ביותר בחבורת כנרת היה איש העלייה השנייה המפורסם מאיר רוטברג. היא נתנה לו שי, קופסת פיתוחי עץ, בתוך הקופסה הייתה תמונתה ועל המכסה רשמה: "מרחל הבודדה". מאיר סיפר לרעייתו חיה שיש לרחל "ראש של גבר", שהיא למדה מצוין עברית ושהיא מלאת חיים וחברותית. חיה רוטברג כתבה: "במשך השנים אחרי שהכרתי נשים רבות בארץ, חשבתי תמיד בהביטי על תמונתה, שהיא המעניינת בין כולן".60על יחסה, המפוקח יותר, לברל ולמנהיגים אחרים של הדור, איתם ביקשה ליצור אדם חדש וחברה חדשה, כתבה רחל ב1926- בשירה "מיכל". לשיר היא צירפה מוטו מספר שמואל א': "ותאהב מיכל בת-שאול את דוד... ותיבז לו בלבה".מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה! לֹא נִתַּק חוּט הַדּוֹרוֹת, לֹא שָׁלְטוּ בְּכַרְמֵךְ הַנּוּגֶה חֲרֻלֵּי הַזְּמָן, עַל כְּתנֶת מִשְׁיֵךְ לֹא דָהוּ פַּסֵּי אַרְגָּמָן *וְצִלְצוּל אֶצְעֲדוֹת זְהָבֵךְ עוֹד הָאזֶן תִּקְלֹט. *ברל כצנלסון: "לבוז לאשר אוהב"לֹא אַחַת רְאִיתִיךְ נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב, בְּעֵינֵךְ הַיָּפָה מְהוּלִים גַּאֲוָה וָרךְ; *מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ, כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אהַב. *17. ברית ההדבכנרת הכירה רחל את האיש שלו הקדישה אחדים משירי האהבה שלה ורמזה עליו באחרים – זלמן רובשוב (שזר), שהגיע ארצה שלושה שבועות לפני-כן וסייר בה לאורכה ולרוחבה. בשחר אחד מימי שישי הגיע שזר לכנרת לשם פגישה עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה אז רחל רומן. סיפר שזר: "ממגדל יצאתי לכנרת ברגל, בצינת הלילה, בשתיים אחרי חצות (אור ליום שישי). שתיתי תה עם השומר, שהראה לי את הכיוון: 'עם שפת הים', והפלגתי... ובדרך – שפת הכנרת. ואני עוד אז קרוב מאוד לספרים, זה עתה באתי מבית מדרשם של חכמי ישראל. קצת טיפלתי אז בתולדות ימי הבית השני ומשהו קראתי גם בביקורת האבנגליון, ונפשי רוויה דמויות עבר, ותהי לי שפת הכנרת באותו הלילה שפה חיה וממלמלה, ויהיו לי הצלילים שארחו לי לדרך צלילי חיים מוכרים ודובבים, 'ערפילי ימי קדם', עמוסי זכרונות זוהרים כלפידים באפילת הלילה."עד אשר ממעל לשפת הים, במעלה הגבעה, נתגלתה לפנַי החצר של כנרת. האיר השחר. עם עלייתי על הגבעה התרחבה הכנרת והבהיקה לקראתי בכל טוהר כְּחֶלתה השלוה; החצר הייתה מוגפת גדר ולגדר שער. לא הספקתי לגשת עד הגדר והנה מישהו מבפנים הסיר את הבריח מעל השער ומהחצר פרצה המולה חיה ומגעגעת. הדבר הראשון ששמעתי היה: מקהלה מופלאה של כנפי רננים ועליה מנצחת מרחוק שפת עברית צלולה, אדירה, מקסימה, ומצווה – נאלמתי דום."והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת-אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על-פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר-האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה."עצוּר-נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני."זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".זלמן התאהב ברחל ממבט ראשון, כפי שהוא עצמו סיפר לי על כך לימים בהתמוגגות. רועת-האווזים הייתה בעיניו התגלמות של האדם החדש – בהופעתה, בעיסוקה, בקולה. שזר היה משכיל יהודי, אידיאליסט, סוציאליסט ציוני, בן דמותו של אחיה יעקב, שאיתו היו לרחל, כאמור, קשרים רגשיים מורכבים. הוא היה טיפוס רגשן ומתפעם. אחרי שלושה שבועות של סיור בארץ האידיאלים, אחרי חמש שעות של צעדת לילה על גדת הכנרת שהיו חמש שעות של דיאלוג פנימי עם תודעתו, עם תרבותו, עם חוויותיו מארץ-ישראל, עם הגֶנים שלו שהזכירו לו, לדבריו, באותו לילה את ימי בית ראשון שהתנועה הציונית מבקשת לחדש, יצאה לפתע לקראתו מ"ארמון קסום" דמות מן התנ"ך. על הדמות הזאת בהשתקפותה במשוררת יוכבד בת-מרים, כתבה רחל בשנת חייה האחרונה בשירה "עבריה": "אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת,/נִדְמֶה: הִנֵּה זֶה אַךְ/ בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט/ עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ך".למחרת, בשבת, ארגן ברל כצנלסון שיט על הכנרת וטיול ברמת-הגולן במסגרת תרגילי המנהיגות שלו: להעסיק את הציבור, ולגבות תמורה על השירות הזה בתמיכה פוליטית. על היום ההוא שהיה המפעים בחייו כתב שזר: "והיה לי, כפי שנדמה היה לי אז, יסוד מוחלט להניח כי דעתה אינה פנויה אלי כלל, לא בהיותנו ביום השבת על ההרים אשר מעבר ההוא לכנרת, ולא בשוּטנו יחד בסירה ההיא בליל הירח, חזרה לקבוצת כנרת. הרושם, כי עיקר מעיינה נתון לברל כצנלסון, לא הפריע לי כלל, להיפך, זה מבחינה ידועה גם קירב ועשה אותנו לכדי עדה קטנה אחת, שברכת האח הגדול והמשפיע, ברכת אח ורב, חופפת עליה ומלכדת אותה. (הרושם הראשון של שזר קלע אל המטרה. ברל ורחל היו השמש של המערכת החברתית ההיא – א. מ.). אבל היו אתנו אחרים שתבעו את כל תשומתה."אתי באוניה עלה לשם ביקור, צעיר שהתחבר אלי והתחבב עלי מאוד. ז. מ., אף הוא איש פטרבורג, שהיה העורך המעשי של הירחון החינוכי הרוסי אשר לחברת מפיצי השכלה בישראל, ואחרי-כן, כפי ששמעתי, נשתקע ברוסיה המועצתית והיה אחד מעורכי האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה. אז עלה איתי יחד לארץ ובשעות שיחותינו הארוכות על סיפון האוניה, אמר לי לא פעם, כי אם ייכבש הלב כליל ינתק את קשריו עם רוסיה וישתקע בארץ. מתוך השיחות ההן נודע לי כי ידידה לו בארץ, בת עירו, רבת כשרון וחן, וכי לא ראה אותה ולא שמע עליה זה שנים אחדות, וכי עכשיו בביקורו זה יבקשנה וימצאנה. (עדות נוספת לעוצמת אישיותה של רחל, עוד לפני בואה ארצה ובימי חבורת כנרת – א.מ.). בחופה של יפו נפרדו דרכינו ולא ראיתיו עוד בארץ. באותה שבת מצאתיו בכנרת ונודע לי מפיו כי רחל היא זאת הידידה המבוקשת."ועוד היה איתנו בהרים באותה השבת יוסף זלצמן, ידידי 'הסיבירי', מווילנה, שהספיק כבר בארץ להתבולל כליל והיה לשומר מארץ השומרים, רוכב-דוהר וחוגר תחמושת, צעיר בהיר מטבע ברייתו ושזוף שמש הארץ, חסון בגווֹ וגאה ברוחו, שואף ורגיש וכולו הדר. כמה הלך אז שבי אחרי קסמה של רחל ואיך רדף אחרי צִלה! (כפי שרדף אחריה נקדימון אלטשולר ברחובות – א. מ.). אכן, רדף בפועל ממש, כי לפתע הסתתרה רחל בין השיחים, והוא, הנאמן, כה נבהל פן תעתה בין ההרים הבלתי-מוכרים לה, עד שקפץ על סוסו ומבלי להגיד לנו דבר דהר לחפש אותה בין מצוקי הסלעים ולמעלה משעתיים הסתחרר בישימון לבקש את עקבותיה, והיא הייתה אתנו כאן. כאילו לא חשדה דבר. ואני עוד אז בִּין לא יכולתי את זאת המשובה להתגרות בידיד ולהרעימו. הנה מצא אף הוא את מנוחתו, מנוחת שומר, במקום הירצחו, לא הרחק מקברה היא.61"אבל ה'יריב' העיקרי שהפעים את כל רוחה, וכמדומה לא הניח עוד כל שיור לשום 'משהו' אחר, היה אף לא אחד מכל אלה, כי אם זה קסם הגליל וזאת רוח הקדומים הפלאית. רוח גאון ילדות ישראל הממלאה עדיין את שממות ההרים ההם אשר מעבר לכנרת... וההרים – חררים ותלוּלים. צלעי ההרים כצחיחי סלע. שמש עולמים השמידה כל תנובה. לא ציץ ולא פרח. רגבים צהובים אכולי שרב וצוקי עד."הנה מצא ברל בחול אבן עגולה, חלולה ומהוקצעה כעין רכב מאבני הריחים. עמד ברל והסתכל ושיפשף ובדק וביאר לנו היטב כי לפנינו חוליה מצינור מים קדום, שהיה עשוי טבעות של אבן, שכל אחת הוקצעה יפה בשפתה למען תוכל להיכנס לתוך חברתה ותהדק הדק היטב. ידועים הם הצינורות הללו בקדמוניות הגליל והרי עדיין סימני השפה ניכרים באבן. אות הוא כי הייתה שיטה של השקאה גם בהרים האלה וכי היה כאן ישוב, וכי אפשרי כאן ישוב. (בחושו הפוליטי הבין ברל כצנלסון את עוצמתו של הסיפור הארכיאולוגי לבניית המיתוס הציוני. הקשר האמיץ בין ארכיאולוגיה לפוליטיקה בארץ-ישראל מתקיים עד כתיבת שורות אלה – א.מ.). והפלא הגדול שמילא את לבי תהייה והשתאות ללא קץ היה זה ההבדל העצום שבין הרום והעמק. בצלעי ההר אשר מלמעלה לוהט היום ככבשן אש על-פני המוות הצהוב ומלמטה – שפע של חיים, עוף ועץ וצל ופרח. פלג פז שוטף בוואדי ורוח קלילה נושבת לאִטה; רק חרובים ישישים וענֵפים פורצים מתוך צלעי ההרים גם מלמעלה, אולם אלכסוניים הם החרובים, צומחים לא אל-על כי אם למטה כאילו אף הם עוגבים על העמק ועל הואדי, ומרכינים את ראשיהם הישישים לקבל את ברכתו השובבה של העולם התחתון והרענן. והמרחק הגיאוגרפי שבין שני העולמות השונים הללו קטן הוא מאוד (שזר טעה! לא קסם הגליל ולא הכנרת הפעימו את רוחה של רחל אלא ההתעלות שביצירה האנושית והחברתית, שהייתה אז בעיצומה, באותה חבורה – א.מ.)."הנה הזדרזה רחל, טיפסה ועלתה והשתטחה על גזע החרוב הישיש אשר בפיסגה, ומשם, צחורת שמלה ומופזת נהרה, 'הרעימה' קולה בשיר, אלינו אל בני החבורה אשר בוואדי (לא הנוף אלא החבורה עניינה אותה – א. מ.). ואנחנו שמענו כל צליל, כאילו מקרוב, ולא רק את קול תרועתה שמענו כי אם את ההד העצום שענה לעומתה כל היקום מעברים. בעברית ספרדית קדומה ושמורה כאן בעצם תומתה, היה לי כאילו קודמֵי קדמונינו, רועי יהודה מני אז ובתולות ישראל בצאתן אל ההרים בימי שמחתן ואבלן, צפנו לנו את מכמני הצלילים העבריים האמיתיים בנקיקי הצורים הללו בכל טוהר יפעתם ודיוק הברתם למשמרת אמונים עד בוא מועד. הנה החל לבוא המועד. הנה היא שם קוראת אליהם ממרומי הפסגה והם עפים אליה כולם מחגווי הסלעים ומכל גנזי חביוניהם. טהורים כביום צפונתם ושמחים כבימי בראשית של האומה. (דוגמא לכישורי תקשורת-העל של רחל – א. מ.)."עברני יין ההד. וכמה נפעמתי כעבור שבע עשרה שנה כי אף היא נושאת עוד בלבה את זכר הפלא ההוא של 'ויען הד' ומשננת בברכה כי אתהֵד הָרִים צָלוּל וָעָז,...הֵד הָרִים עַתָּה כְּאָזזָכר אֶזְכּר. *"ושש עשרה שנה לפני-כן ניסיתי אני בגולה, בדלות עבריתי האשכנזית, לצוד את זכר ההתרוננות ההיא, של לפני שנה, כה רשמתי בפנקס השירים שלי (בשנת תרע"ב1911-):זלמן שזר: "ברית ההד".הַר וָעֵמֶק פָּצְחוּ רִנָּהגַּיְא וּמְלוֹאוֹ שָׁרִים;הֵד מִתְנַשֵּׂא מִכָּל פִּנָּה,רִנָּה מֵעֲבָרִים.צְלִילִים-מִלִּים יִתְגַּלְגָּלוּיִפְּלוּ יַעֲלוּ, יִתְפַּתְּלוּ,קוֹל וּבַת קוֹל יִתְבּוֹלָלוּוִיצַלְצֵלוּ, וִיצַלְצֵלוּ ––כֹּה יָרִיעוּ מֵאַפְסַיִםלִפְנוֹת עֶרֶב כָּרִים,עֵת הָעֵדֶר בִּמְצִלְתַּיִםיִגְלֹש מֵראשׁ הָרִים. *"ובשנת תרפ"ח (1928), זכרה רחל להעיד:הוּא אוֹמֵר לָהּ: "קוֹלֵךְ כְּמִקֶּדֶם,קוֹל רוֹעִים בְּהָרֵי יְהוּדָה"."ובפנקסי משנת תרע"ד מצאתי רשום:וְעֵד הַהֵד, הַשִּׁירָה תָעִידכִּי יִפְעָתָהּ נִשְׁמָרָה,מֵאָז שׁוּלַמִּית אֶל הַיְדִידפֹּה בֶּהָרִים שָׁרָה ––"מה הפלא אם בלכתה נרקמה אגדה אשר לה 'לא יכלו צבאות הימים', ואף לא צבאות ימי המוות?"62 אגדה זו בתודעתו של זלמן שזר היא אות ליכולתה של רחל להשפיע על מעגלי-מציאות רחבים באמצעות מנהיגים שאותם "כישפה".ב1919- התייחסה רחל לטיול ההוא, ברשימה בכתב-העת "יברייסקאיה מיסל" באודסה, שאותה פרסמה שוב ב1929- בעברית (ראה, להלן, הרשימה כולה): "זכורתני, בליל ירח חתרו סירותינו אל חולות 'העבר ההוא'. צעדנו על האדמה השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו להד דבר אלוהים משכבר הימים: 'ואגדלה שמך.' טיפסנו על צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עיינות במימיהם הצוננים שורשי חרובים עתיקי יומין". ברשימה זאת לא הזכירה רחל את זלמן שזר ואת "ברית-ההד" שנכרתה ביניהם וש"לא יכלו לה צבאות הימים".בשני שירים התייחסה רחל לאותו אירוע ואת שניהם הקדישה ל"זלמן". את הראשון, "הד", כתבה רחל ב1925- בביקור בעין-חרוד. שם למדה לדעת שמה שהיה אז ליד סוסיתא ב1911- היה ביטוי לתמימות נעורים ולא התעלות אמיתית, ושהפסגות של 1911 "הפכו מישור":זָכוֹר אֶזְכּר: מֵעֲבָרִים *נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד;מֵראשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים, *אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים! וַיַּעַן הֵד.עָבְרוּ שָׁנִים. הוּעַם הַפָּז, פְּסָגוֹת הָפְכוּ מִישׁוֹר.אַךְ הֵד-הָרִים צָלוּל וָעָז אַךְ הֵד-הָרִים עַתָּה כְּאָז זָכוֹר אֶזְכּר. *אַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר הִצִּיל לְיוֹם עֶבְרָה וָאֵיד –וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל, וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל, וְלוּ רַק הֵד.זה מה שנותר לרחל אחרי שגורשה מדגניה א' ומעמק הירדן (ראה להלן): להסתפק בהד. שזר לא נרמז אז ולא הבין את המשמעות העמוקה עד יום מותו. הוא סבר לתומו כי רחל הקפיאה בהווייתה את יום ההתעלות ההוא, כפי שהוא הקפיא אותו בהווייתו. זה ההבדל, הבלתי ניתן לגישור, בין השניים. גם רחל לא ידעה שההד שנותר אצלה, יהיה לאפוס הציוני ולבסיס הרוחני של תנועת-העבודה. ב1927- פרסמה רחל את שירה "ברית ההד" וגם אותו הקדישה ל"זלמן":בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּלֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים, עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ זֵכֶר "אָז" טָהוֹר וְתָמִים.עַל הָהָר הֵם עוֹמְדִים הַשְּׁנַיִם, גִּיל חַיִּים בָּהּ פּוֹרֵץ וּמַמְרִיא, הוּא חִוֵּר וַעֲמק-עֵינַיִם, *חֵן שָׁקֵט שֶׁל נַעַר עִבְרִי.הוּא אוֹמֵר לָהּ: "קוֹלֵךְ כְּמִקֶּדֶםקוֹל רוֹעִים בְּהָרֵי יְהוּדָה".מַהוּ סוֹד הַנִּיבִים הַלָּלוּ,לְהַרְקִים בַּלֵּב אַגָּדָה?מַה סּוֹדָם כִּי לִוּוּ אֶת שְׁנֵינוּבְּאָרְחוֹת גּוֹלָה נְשַׁמִּים,וְלַבְּרִית הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּלֹא יָכְלוּ צִבְאוֹת הַיָּמִים?הברית שלא יכלו לה צבאות הימים היא הקשר שיצרה רחל בין רעיונות חבורת-כנרת לבין שירתה שצברה עוצמה, אחרי ארבע-עשרה שנים, במחצית השנייה של שנות העשרים. ברל כצנלסון היה אז עורך יומון ההסתדרות "דבר", וזלמן שזר היה מעורכי-המשנה. השניים פרסמו בעיתון הזה את שיריה של רחל. אסירת תודה על כך, העצימה רחל את האירוע ברמת-הגולן ב"ברית ההד". היא לא הבינה שברל וזלמן אמורים היו להיות אסירי תודה לה, יותר מאשר היא להם. עד כדי כך לא הגיע חטא גאוותה. שני אנשי חזון אלה, שהתגלגלו לעסקנים מפלגתיים מן הטיפוס הבולשביסטי, נהנו בחייהם מ"ברית ההד", היא הברית שבינם לבין מנעמי המניפולציה הפוליטית והשלטון.

עמותת בית ל-רחל המשוררת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי מילשטיין