אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עודד גיורי / מופע רמזור קצר - ראיון


התמונה של מנחם מ. פאלק

מופע רמזור קצר / עודד גיורי. הוצאת מחוג
מופע רמזור קצר / עודד גיורי. הוצאת מחוג

"אם אין אהבה יש פילוסופיה" או על הספר האחרון של המשורר עודד גיורי "מופע רמזור קצר" 

הספר "מופע רמזור קצר" של המשורר עודד גיורי, שראה אור בנובמבר 2003, בהוצאת מחוג ושבו אני רוצה להתרכז הפעם, הוא ספרו של משורר צנוע, נחבא אל הכלים, וכמוהו גם השירים. מדובר בשירים כביכול מינוריים, קצרים, חלק מהם בעלי בית בודד או שני בתים ושורות רבות בנות מילה אחת בודדת. יחד עם זאת הם המעט שמחזיק את המרובה. אלו שירים ליריים שיש בהם הרבה מקוריות בתמונות המצטיירות במכחול אמן, ובדרך בה מתוארות התמונות.הספר הזה הוא השביעי מבין ספרי השירה של גיורי, בנוסף לספר ילדים וספר סיפורים-שירים. ביום חורפי, המתאים לאווירה של חלק מהשירים, אוירה מלנכולית, אוירה של בדידות, של חיפושי דרך, של אכזבות, ביום כזה פגשתי את המשורר לראיון המובא כאן.

ש. ספרך "מופע רמזור קצר" הוא התשיעי במניין כל ספריך. למה בחרת בשם קונקרטי כל כך, ומה משמעותו? כי הרי אין הספר עוסק במכוניות, בכבישים? האם הרמזורים הם רמזורים לאירועי החיים, בני החלוף, המהירים, כמו הרמזורים להולכי הרגל?ת. שמעתי את הביטוי "מופע רמזור קצר" מדי פעם ברדיו, בהקשר של דיווחי התנועה בכבישים. שירי ספרי אינם עוסקים בכלי רכב, תנועה וכיו"ב. אבל משמעות הביטוי היא פקק ארוך שנוצר כתוצאה מרמזור ירוק שנמשך זמן קצר מדי ומתחלף מיד לאדום. כלומר, סוג של עמידה במקום והתקדמות איטית. זו הייתה התחושה שליוותה אותי בתקופה שבה נכתבו השירים.ש. האם אתה מרגיש נוח יותר, קל יותר בכתיבה מספר לספר או שכל ספר הוא מאבק מחודש עם המילים, עם האמצעים ועם מה שאתה רוצה להביע? ויש לציין כבר עכשיו שספר זה כולל הרבה התבטאויות ארספואטיות. ובהמשך לשאלה זו הרחב מעט על הדרך בה אתה כותב , או כשם ספרה של פרופסור רות קרטון בלום: "מאין נחלתי את שירי"?ת. תהליך הכתיבה שלי אינו כתיבת ספרי שירה, אלא כתיבת שירה כאשר כל שיר נכתב ועומד בפני עצמו. כאשר מצטברת אצלי כמות מסוימת של שירים ויש לי צורך שאנשים יקראו אותם, אני מכנס אותם לספר. לכן אני לא חש שקיים מאבק מחודש עם המילים. בדרך כלל, אני לא כותב הרבה שירים אלא רק באופן אינטואיטיבי, כשחשוב לי לכתוב על עניין מסוים. יש מקרים בהם אני מנסה ליצור דיאלוג עם דמויות מיצירות ספרותיות שאני קורא. ומכאן נובעות ההתבטאויות הארספואטיות. משנה לשנה אני בהחלט מרגיש נוח יותר בכתיבה. הזמן לימד אותי לא להיכנס למקומות שאין טעם להיכנס אליהם. ש. השיר "קצב השתנות הדברים" בעמ' 12, מדבר לפי הבנתי על הבדידות. קֶצֶב הִשְׁתַּנּוּת הַדְּבָרִים קֶצֶב הִשְׁתַּנּוּת הַדְּבָרִים רוֹמֵז לָנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְזִיק מַעֲמָדעַד הַסְּתָו הַקָּרוֹב. לֹא לְאַטנוֹבְלִים הֶעַלִים וּמִיּוֹם לְיוֹםהַזְּרִיחָה מַגִּיעָה מְאֻחָר יוֹתֵר.אֶפְשָׁר לְהִתְנַחֵם בְּהַנָּחָהשֶׁהַחֹרֶף הַקָּרוֹביִהְיֶה שָׁקֵט יוֹתֵר:לְלֹא חֲלוֹמוֹת,לְלֹא שְׁבָרִים.למה החורף יהיה ללא חלומות, ואם אין חלומות הרי אין שברים? זאת כי הֵרַמְתָּ ידיים מול המציאות? כי בחורף מסתגרים בבתים, רחוק מהתקוות ושברונם?ת. קיים בשיר סוג של התפכחות משברון החלומות בשנים עברו.השורות "שהחורף הקרוב / יהיה שקט יותר / ללא חלומות / ללא שברים" נכתבו מנקודת מבט אינדיווידואלית. יכול להיות שיש בזה אלמנט של כניעה כתוצאה מכך שהחלומות אינם מתגשמים. אבל יש בכך גם חוסר רצון להיפגע שוב. ש. יש בספר מספר שירֵי מקום, ביניהם תל-אביב, סביבת מגוריך, ירושלים, קרית יערים ועוד. הופעתם, כתיבתם היא בשל אהבתך למקומות אלה, הקשר לארצי - למוצק, לכאן ולעכשיו, או ריחוף ביניהם בחיפוש האהבה והאהובה? ת. כתבתי את השירים על אותם מקומות כאשר שהיתי בהם ומצאתי לנכון לכתוב שם משהו. בנוסף, היה לי רצון לשמר את זיכרון אותן השעות. זה כמו צילום תמונה.

אפשר לומר שאני אוהב את המקומות עליהם כתבתי. ש. אביא כאן שני שירי אהבה קצרים, הראשון ללא כותרת - "את ואני משתנים לאט" עמ' 51 והשני - "ארבעה פרקי פרידה קצרים" א' עמ' 60:*אַתְּ וַאֲנִי מִשְׁתַּנִּים לְאַט מִדֵי פַּעַם כְּמוֹ הַשִּׁנּוּיִים הַגֵּאוֹגְרָפִיִּים הַבִּלְתִּי נִרְאִים לִכְאוֹרָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְאוּלַי זוֹ הַסִּבָּה שֶׁעָלֵינוּ לִבְדֹּק אֶת מַעֲרֶכֶת הַיְּחָסִים שֶׁלָּנ וּבְּכָל יוֹם מְחַדַּשׁ אַרְבָּעָה פִּרְקֵי פְּרִידָה קְצָרִים א צִיַּרְתִּי פַּעַם תְּמוּנָהעַל פִּי פָּנֶיהָ אֲבָל לָאַחֲרוֹנָה מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה בַּתְּמוּנָה שני השירים האלו עוסקים בשינוי שחל בבני האדם. האם השינוי מפחיד אותך? האם הוא מחייב אותך לפעולות מסוימות ומה הן? האם אני חש בשיריך אלו פחד מדטרמיניזם, כעמדה הפילוסופית? ועל כן התמונה עצמה משתנה בשיר השני ולא האהובה.ת. לעתים, שינויים מעוררים בי סוג של דאגה. באותם מקרים אני נערך מחדש ומשתדל להסתגל לשינוי ולזרום איתו. השיר שפותח במילים "ציירתי פעם" הוא סוג של ראיה חדשה. הרי כתבתי "ציירתי פעם תמונה" ו"משהו השתנה בתמונה". כלומר, האישה האהובה לא השתנתה. מה שהשתנה זו המחשבה שהייתה בי.ש. אני מבקש לצטט את השיר חסר הכותרת "גפרור דק וקטן", עמ' 34*גַּפְרוּר דַּק וְקָטָןהִדְלַקְתִּי בַּלַּיְלָה כְּדֵילִרְאוֹת אֶת אַהֲבָתֵךְ.אֲבָל אָז הִגִּיעָה רוּחַ קָרָה וְדַקָּהשֶׁכִּבְּתָה אוֹתוֹ.וְלֹא הָיָה לִי גַּפְרוּר אַחֵר.השיר פותח במוטיב שחוק כביכול של "גפרור שיכול להדליק את האהבה". אך מיד אנו רואים שלא רק שהגפרור אינו מדליק אהבה אלא אתה מֵחַיֶּיה את המטפורה בכך שאתה מפנה את תשומת הלב אליה על-ידי הַזָּרָה, כאשר תפקיד הגפרור להראות לי את אהבתךְ (לא אותך, האוהבת). כמו שהגפרור הדק מאפשר לראות אהבה, הרוח הדקה מכבה אותה.שיר אהבה נפלא וקטן זה, (וגם שירים על אובדן האהבה או אכזבה ממנה הם שירי אהבה!), שיר בן 22 מילים בסך הכל, מחזיק בתוכו אמירה רגשית וגם פילוסופית חזקה ביותר. האם השיר הוא עוד הוכחה ל"מופע רמזור קצר" והאם אובדן האהבה מוביל ל"התדרדרות" מחשבות אֶל הפילוסופיה על מהות החיים והאהבה?ת. כפי שציינת, השיר אכן מבטא את הרוח של כותרת הספר. אובדן האהבה הוביל אותי לא פעם למחשבות כאלו ואחרות על מהות החיים. כמו רבים מאיתנו, גם אני מתבונן מדי פעם באתמול. לפעמים אני נהנה מההתבוננות הזאת, לפעמים לא. 

ש. השיר חסר הכותרת "אפלטון מלמד אותי" בעמ' 49, כולו משוטט בים פילוסופים קדומים:* אַפְּלָטוֹן מְלַמֵּד אוֹתִי אֵיךְ לֶאֱהֹב אוֹתָךְ סִיזִיפוּס אוֹמֵר לִילְ הַמְשִׁיךְ לֶאֱהֹב אוֹתָךְ אוֹדִיסֵאוּס מַצִּיעַ לִילְ הִלָּחֵם עָלַיִךְ אִיקָרוּס מַפְצִיר בִּי לִפְעֹל כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים דִיוֹגֶנֶס טוֹעֵן שֶׁעָלַי לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט וַאֲרִיסְטוֹ מְלַמֵּד אוֹתִי אֵיךְ לִכְתֹּב לָךְ שִׁירִים שיר זה מעלה מספר שאלות: מה מקום הפילוסופים הקדומים והדמויות המיתולוגיות בחייך ובכתיבתך ומדוע אתה נזקק להם? מה הקשר ביניהם לאהבה, לאהובה? והאם בסופו של דבר, הפילוסופיה אומרת בעצם, כהגדרתךָ "להסתפק במועט" ואולי המועט הזה מותיר אותך רק עם השירים שאתה כותב?ת. לבושתי, אין לי ידע בפילוסופיה, כפי שהייתי רוצה שיהיה לי. ציינתי את שמות הדמויות על פי האופן שבו הם זכורים לי וכסמלים להלכי הרוח והמחשבה שהיו בי. אגב, סיזיפוס, אודיסאוס ואיקרוס הם דמויות מהמיתולוגיה היוונית, שגם אותה הייתי רוצה להכיר יותר ו"לשוחח" איתה עוד. לעיתים אני חש שהשירה היא המועט שנשאר לי והיא מהווה סוג של נחמה.ש. בשיר האהבה היפה "את לובשת כתונת לבנה" (שיר ללא כותרת), עמ' 55, נדמה כי האהובה היא דמות פילוסופית, ששיקוליה קרים. כאשר אתה חושב עליה, מתאר אותה בצורה כה יפה , על סף הארוטיקה, ממה אתה נמשך אליה (פואטית), מהיופי, מהסירוב, מהקור, מגורם אי ההשגה? *אַתְּ לוֹבֶשֶׁת כֻּתֹּנֶת לְבָנָה שֶׁל אִירוֹנְיָה הַמְּכַסָּה אֶת רִגְשׁוֹתַיִךְ הַמֻּצְנָעִים שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת לַחְשֹׂף אַתְּ מַצִּיבָה חוֹמָה מִפְּנֵי הָאַהֲבָה שֶׁכִּמְעַט נוֹגַעַת בָּךְ אַתְּ לוֹגֶמֶת מִכּוֹסִיּוֹת יַּיִן שֶׁל שִּׁירָה אֲבָל לְעוֹלָם אֵינֵךְ מִשְׁתַּכֶּרֶת ת. הנקודות שציינת לא בהכרח גורמות לי (וגרמו לי בעבר) להתקרב לאישה אהובה. לעניות דעתי, החיים קצרים ותהיה זו טעות לכלות את הזמן בהתמודדות עיקשת עם סיטואציות כמו סירוב או אי השגה. אני שואף למצוינות באהבה ולא יכול לקבל מצב של ניכור.ש. וכמעט לסיום אביא את השיר "כל ערב אני משמן" בעל הכותרת הכוכבית (בה אתה מרבה להשתמש):*כָּל עֶרֶב אֲנִי מְשַׁמֵּן אֶת מַנְגָּנוֹן הַהֲגָנָה שֶׁלִּילְ יוֹם הַמָּחֳרָת חָשׁוּב לְשַׁמֵּן בּוֹכָּל חֵלֶק קָטָ ןחָשׁוּב שֶׁלֹּא יֶחְסַר אַף לֹא חֵלֶק קָטָן האם המצב כה קשה וחסר תקנה שאתה צריך הגנה מושלמת כל יום מחדש? האם יש תקווה בכל זאת, ואיפה? בשירים, בספרים, בפילוסופיה? ת. השיר נכתב מתוך מקום מסוים בו הייתי בעבר, שם הייתי חשוף לפגיעות יומיומיות. היום אני נמצא במקום מוגן ובטוח יותר. בעצם, המילים נכתבו מתוך צורך להתגונן על כל כאב שלא יבוא.

ש. אתה מסיים את ספרך בשיר "השירה" עמ' 95: הַשִּׁירָה הַשִּׁירָה הִיא קְפִיצָה לָרֹחַק. הַכְּאֵב הוּא קֶרֶשׁ הַקְּפִיצָה שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹלֶה הַשִּׁיר לְגֹבַהּ נָמוּךְ לְמַדַּי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמְהַלֵּךְ מְעַט בָּאֲוִיר עַד רֶגַע הַנְּפִילָה עַל הַקַּרְקַע. וְהַמְּבַקְּרִים מוֹדְדִים אֶת הַמֶּרְחָק. שיר ארספואטי קצר ויפה זה מבטא מצד אחד את לידת השיר, דרך תחושת הצניעות האופיינית שלך לגבי מעשה הכתיבה, ויחד עם זאת בצורה צינית למדי, מדויקת ואפילו בוטה את ה"אין שכר לעמלך" מצד המבקרים. האם אני מבין נכון שאתה חש כפיות טובה מצד הביקורת לגבי המאמץ המושקע על-ידי היוצר ולעומתו המלאכה הקלה של המבקר, שבא למוצר המוגמר ורק מעריך ונותן לו ציון?ת. מטבעי אני לא אדם ציני ועל כן גם שיריי אינם כאלה. אם נשתרבבה נימה צינית כלשהי בשיר, הרי שזה נבע מתוך התת-מודע, מן סוג של מחאה קטנה. מלאכת המבקר תמיד קלה יותר ממלאכת היוצר. עם זאת, התעלמות מוחלטת וממושכת מכל סוג של יצירה, היא לא פחות כואבת מכל סוג של ביקורת. תודה לך עודד על ששיתפת אותנו בשיריך, על הפתיחות ואומץ הלב שבתשובותיך, ועל כך שחשפת בפנינו, ולו מעט, מסודות כתיבתך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מנחם מ. פאלק