אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צומת הלבבות השחורים / לאופולד סדר סנגור - אחרית דבר


אחרית דבר: השְׁחוֹרוּת משחררת

"איני שונא אלא את הדיכוי. לאהוב את עמך אין פירושו לשנוא.אני אומר שאין שלום חמוּש, שלום תחת דיכוי, אחווה ללא שוויון..." לאופולד סֶדַר סֶנגור

צומת

צומת הלבבות השחורים / לאופולד סדר סנגור. הוצאת נהר ספרים.

תנועת השְחוֹרוּת[1] (négritude) נולדה בתחילת שנות ה-30 במאה הקודמת בחיקו של העולם הקולוניאלי הצרפתי, כתגובה אינטלקטואלית של שלושה משוררים צעירים שחורים לקולוניאליזם ולגזענות. שלושת המשוררים הללו היו ילידי מושבות צרפתיות והם חווּ באופן אישי את מדיניות ההיטמעוּת (assimilation) הקולוניאלית הצרפתית. מדיניות זו התבססה על פילוסופיה תרבותית הומאנית ושוויונית לכאורה, שהציעה לאפריקנים השחורים להיטמע בתוך ה"צרפתיוּת" ובכך "לעלות מדרגה" במעלות הציוויליזציה ולהגיע לרמתם של "בני התרבות" – הצרפתית-אירופית, כמובן. באורח פרדוקסלי, ההיטמעות הזאת, שנעשתה באמצעות לימוד, הטמעה והפנמה של הלשון והתרבות הצרפתית, היא שהולידה את הפילוסופיה של השְחוֹרוּת, ואין זה מקרה שהיא הופיעה לראשונה דווקא בעולם השחור הצרפתי. השְחוֹרוּת היא אפוא בראש ובראשונה התנגדות לניסיון למחוק את תרבותו של הנכבש ובכך לאַיֵן אותו כאדם שווה זכויות ולבטל ולמחוק את ערכו האנושי, ההיסטורי והתרבותי המקורי. "המושג נגריטוד לא נטבע על ידי, כפי שנהוג לעתים לחשוב, אלא על ידי אֶמֶה סֶזֶר,[2]" מבהיר לאופלד סֶדַר סֶנגוֹר,[3] למרות שהנו, למרות הכול, אחד משלושת מכונניו השחורים של המושג: סזר בן האי מרטיניק, לֵאון-גונְטְרַן דַמַאס[4] בן גוּוִיאַנה הצרפתית, וסנגור עצמו, הסנגלי-אפריקני. כעשרים שנה לאחר הולדת השחורות, חברו אל שלושת אבותיה-מולידיה אנשי רוח, סופרים ומשוררים שגיוונו והעשירו אותה, והיא נעשתה תנועה תרבותית-פוליטית משפיעה. וסנגור ממשיך ומספר: "המילה négritude עוררה התנגדות עוד בטרם התקבלה כמושג. היו הצעות שונות, כגון: שחימוּת, אפריקניוּת, ומדוע לא אתיופיוּת? אבל המילה נֶגריטוּד מעוגנת היטב מבחינה לשונית בשפה הצרפתית: הסיומות ité, שהיא התרגום של itas בלטינית, ו-itude, שהיא תרגום itudo מלטינית, הן ביטוי למצב מסוים, לחיוב או לשלילה, כתכונה חיובית או כמגרעת – ולאופן שבו ניתן לבטא מצב זה. על פי המילון, ובהשאלה ממודל לשוני ששימש את הגדרת הלטיניות, נגריטוּד היא אופן הביטוי (או ההתבטאות) של האדם השחור כאדם שחור. אופי שחור. עולם שחור, תרבות שחורה. לפיכך, אנחנו – סזר, דַמַאס ואנוכי – לא טבענו את המושג נגריטוד אלא היינו אלה שלראשונה הגנו עליו בצרפת, ולא התיימרנו מעולם ליותר מכך. כך סזר מגדיר את השחוֹרוּת: 'השחורוּת היא הכרתו של השחור בהיותו שחור וקבלתה של עובדה זו, של גורלנו כשחורים, של ההיסטוריה שלנו ושל תרבותנו.' [...]. "מבחינה אובייקטיבית," טוען סנגור, "השחורות היא עובדה קיימת, השחורות היא תרבות. זהו מכלול של ערכים – כלכליים ופוליטיים, אינטלקטואליים ומוסריים, אמנותיים וחברתיים – לא רק של עמי אפריקה השחורה אלא גם של המיעוטים השחורים ביבשת אמריקה כולה, אסיה ואוקיאניה. אני מדבר על עמי אפריקה השחורה שבנו ציוויליזציות ופיתחו אמנויות שהיסטוריונים, מומחים למדעי הרוח והחברה ומבקרי אמנות גילו והחלו להלל ולשבח בראשית המאה ה-20. [...] מבחינה סובייקטיבית, השחורות היא קבלת ההוויה התרבותית הזאת כעובדה והשלכתה העתידית על המשך ההיסטוריה בתרבות השחורה שאותה יש ליילד מחדש ולהשלים." ואכן, זוהי המשימה שהציבו לעצמם פעילי תנועת השחורות: להחיות את ערכי הציוויליזציה של העולם השחור, להפכם לאקטואליים ולהפרותם על מנת לחיות אותם בפני עצמם ולמען עצמם, אך גם למען האחרים ועל ידיהם, ובכך להביא את תרומתם של השחורים החדשים לציוויליזציה האוניברסלית. בהתייחסו לוויכוח שהתעורר סביב השחוֹרוּת, סנגור שואל: "למי בעצם היא דרושה? איזה שחור זקוק לאישור על היותו שחור? שהרי 'נמר אינו מצהיר על נמריותו. הוא מזנק,' כפי שכתב הסופר הניגרי ווֹלֶה סוֹיִינְקָה.[5]" אם כך נשאלת שאלה: האם השחורות היא תופעה תעמולתית או פואטית? סנגור מצטט את סוֹיִינְקָה, שאמר: "רציתי להבדיל בין תעמולה ובין יצירה פואטית אמיתית... אמרתי שהאיכות הפואטית החיובית שאפשר לצַפות לה מהשירה היא האיכות הפואטית המהותית, ולא מדובר כאן בתווית חיצונית בלבד [כלומר באקט תעמולתי]." סנגור טוען אפוא שהוויכוח האמיתי ביחס למהותה של השחורות התחולל בין אנשי התרבות לפוליטיקאים, בין האידאולוגיה של השחורות לאידאולוגיות המשרתות את האימפריאליזם ואת הקולוניאליזם באירופה, באסיה ובאמריקה, והן מסייעות לו להמשיך ולקיים את ההגמוניה שלו בעולם.סנגור מזכיר ש"היה זה אחד מאיתנו, הפילוסוף גַסטוֹן בֶּרְזֵ'ה,[6] בן תערובת יליד סן-לואי בסנגל, שיסד בסוף המאה ה-19 את פרוספקטיב (prospective), "עתידיות", המדע המאפשר ללמוד את ההתפתחות העתידית של העולם כדי שאפשר יהיה לִצפות אותה ולנבא אותה. מדע זה מלמד אותנו, ביסודו של דבר, שהציוויליזציה במאה ה-21 תהיה אוניברסלית, וכל קבוצה אתנית וכל אומה יוכלו לתרום לה מתרבותם. "אני אומר 'יוכלו'," מדגיש סנגור, "מכיוון שכמו שאומר סֶזֶר, לא בלתי נמנע הוא שלא כל אחד יימצא ב'מִפגש הנתינה'.[7] היחידים שיימצאו שם ויתרמו לציוויליזציה האוניברסלית יהיו האומות והעמים המאמינים שיש להם בשורה שאין לאיש מלבדם, והמבקשים להפיץ את הבשורה הזאת. בנקודה זו בדיוק חוברת השחורות כסובייקט, לַשחורות כאובייקט. ואכן, מאז ראשית המאה ה-20, החלו להפיץ פעילי השחורות את ערכי הציוויליזציה שלנו ולפעול בתְאימוּת לאמירותיהם – שהרי כל אמנות היא אמירה – ולסייע לבנות ציוויליזציה שתהיה הומאנית יותר בכך שתורכב משוֹנוּיוֹת הכרחיות: שונויות אתניות ולאומיות שמשלימות זו את זו." המשמעות היא שהוויכוח אינו מתחולל בין "שְחוֹרוּת" ל"נְמֵרוּת", כי האדם השחור, בהיותו כזה, אינו יכול לבטא אלא את עובדת היותו שחור, ובדומה לזֶבּרָה, שאינה יכולה להיפטר מהפסים השחורים-לבנים המעטרים את עורה, כך אין אדם יכול להגיע אל-מעבר להשתייכותו האתנית וההיסטורית אלא על ידי זרימה בכיוונהּ והתמזגות עִמה. מלבד ההיבט התרבותי-פואטי, המושג שחורות צבוע בגוונים רבים ועמוקים. גוונים אלה באו לידי ביטוי ועדיין באים לידי ביטוי בעיקר בארצות הברית, בצרפת וכמובן באפריקה, ובראשם במאבק האזרחי – הסביל והפעיל, הפסיבי והאקטיבי – נגד האפליה הגזעית והעליונות הלבנה, הקולוניאליזם, האימפריליזם והקפיטליזם ששיעבדו ודיכאו, והמדכאים עדיין בצורה זו או אחרת, את האדם השחור. הנושאים העיקריים שהשחורות עוסקת בהם ודנה בהם גם כיום הם הצורך לגלות מחדש ולחשוף את העבר האפריקני, שכן אפריקה היא ערש הציוויליזציה; חיפוש אחר קיום הרמוני עם העולם ולא אחר שליטת האדם בעולם; התקוממות נגד הסדר הקיים כפי שהוכתב על ידי הקולוניזציה ונגד דמותו של האדם השחור כפי שנוצרה על ידי האידאולוגיה השלטת. "אֶקְרַע לִגְזָרִים אֶת צִחְקוּקֵי הַבַּנַּנְיָה מִכָּל קִירוֹת צָרְפַת" (מתוך: "שיר מבוא"). אם בעבור אמה סזר השחורות היא מושג פוליטי בעיקרו, הרי שבראייתו של סנגור מדובר בתפיסה פילוסופית ופסיכולוגית. סנגור מגדיר את השחורות כהכלאה (metissage) בין התבונה המערבית ל"נשמה השחורה" ו"כנקודת המפגש בין הנתינה לקבלה". סנגור אינו מקבל את המושג "טהרת הגזע" שהגן עליו סזר. יתֵרה מכך, סנגור מתנגד לתשובה גזענית שחורה לאלימות הגזענית הלבנה. מילת המפתח אצל סנגור היא "émotion", אֶמוֹציה, "היפעמות", "ריגוש", "המיית לב". השחורות היא אפוא תנועה ולא מצב. מכאן הסיומת הלטינית-צרפתית itude, המציינת תנועה, בניגוד לסיומת ité, המציינת מצב. האמוציה מאפיינת את היחס הקיים בין האפריקני השחור לעולם, לטבע ולכל החי, הצומח והדומם הכלול בו. אשר על כן, שורשיה של השחורות יונקים מפולחן ההנפשה (animisme) האפריקני, המייחס כוח חיוני לכל מה שקיים בעולם: חי, צומח, דומם. בני העמים השחורים מקיימים יחסי חיבה עם העולם באמצעות ההיפעמות, הריגוש והאינטואיציה. כך אירע שהשחורות, מלבד יציאתה למאבק נגד הגזענות האירופית הלבנה, הביאה לידי ביטוי את ייחודיותו של האדם השחור, ייחודיות הטמונה ברגישותו האנושית, בקרבתו לאדמה ולטבע – וללשון. המילה היא הכלי המועדף, הכלי העיקרי של הריגוש, שהוא אחת ממידותיה הטובות של הנשמה השחורה. מעבר למציאות הפיזית-מציאותית קיימת על פי הפילוסופיה האפריקנית השחורה מציאות רוחנית המחוברת לעולם ולכל מה שחי, צומח ונמצא בו. הנשמה השחורה היא נשמה דתית ביסודה אך לא במובן המִמסדי של המילה אלא בכך שהיא מקיימת קשר לא רק עם מה שנראה לעין אלא גם עם הסמוי ממנה, כלומר עם הבלתי-נראה.בשירתו שובר סנגור את הכללים הנוקשים של השפה והפיסוק הנהוגים בצרפתית, לשון המשמשת לו כלי ביטוי ושאותה הוא "מַשחיר" כדי לשבור את הקֶצֶב הצרפתי המקובל והמוכר, ולהנהיג את הריתמוס האפריקני. לצורך זה הוא משתמש במילים ובדימויים אפריקניים טיפוסיים, ומעל הכול בקצב השחור. ב-1948 הוא כותב: "שְחוֹרוּתו של השיר איננה רק עניין תמאטי והיא מתאפיינת פחות בנושא מאשר בסגנון ובחוֹם הרגשי המפיח רוח חיים במילים...". השיר הופך לפרטיטורה של ג'אז שביצועהּ אינו נופל בחשיבותו מהטקסט עצמו. בעוד השירה האירופית-מערבית היא בעיקרה סימטרית, השירה השחורה היא א-סימטרית. "אם בשירה המערבית 2+2=4, הרי שבשירה השחורה2+2=5," הבהיר סנגור בריאיון רדיו בצרפת.לדידו של סנגור, "השחורות היא תרבות. היא מִכלול הערכים הכלכליים, הפוליטיים, האינטלקטואליים, המוסריים, האמנותיים והחברתיים של עמי אפריקה ושל המיעוטים השחורים באמריקה, אסיה ואוקיאניה." סנגור סבור שהתרבות השחורה שואבת את כוחה מקִרבתה לטבע ולאבותיה הקדומים, מקורות שתרבות המערב ניתקה את עצמה מהם. האדם השחור הוא פרימיטיבי כשם שהאדם האירופי הוא קרטזיאני. עמדה זו עוררה ביקורת רבה מצד אינטלקטואלים אירופיים. למגינת לבּו של סנגור, ז'אן-פול סארטר, שכלפיו רחש הערכה רבה, כינה אותה "גזענות אנטי-גזענית". אבל סארטר טעה. הוא, האירופי-צרפתי, לא היה מסוגל להבין (ולחוש) באמת את השחוֹרוּת. מול המחשבה הצרפתית הקרטזיאנית, שתמציתה היא האמירה-קביעה "אני חושב, משמע אני קיים", השחורות על פי סנגור גורסת: "אני חש את האחר, אני רוקד את האחר, משמע שאני קיים". יצירתו והגותו של סנגור שומרת על רלוונטיות מופלאה לימינו אלה ולא נס ליחו של הניסיון העיקש של המשורר, המדינאי והוגה הדעות לחשוב ולבטא הומניזם חדש, שלפיו אין עוד מקום לאוניברסליות המבוססת על הגמוניה תרבותית-פוליטית-כובשת לבנה ואף לא לאוניברסליות שחורה שתתבסס על אותם עקרונות שליליים. תקוותה של האנושות טמונה בקיומה של אוניברסליות כלל-אנושית. בסיכומו של דבר, השחורות של סנגור – כפי שהוא עצמו מעיד[8] – היא סוג של הומניזם אוניברסלי שמבקש לפייס את האדם עם עצמו ועם העולם. זהו הגרעין שממנו תצמח "ציוויליזציה של 'האוניברסלי', שתהיה הציוויליזציה של המאה ה-21". בסדרת שיחות ששודרה בתחנת רדיו צרפתית העוסקת בענייני תרבות france culture)) במאי 1977, אמר סנגור: "אנחנו לא חושבים כמו הלבנים. אנחנו לא צוחקים כמו הלבנים. לקחנו מהלבנים דברים וגם נתַנו להם דברים משלנו. אבל אנחנו שונים. רק אם תוכר ותכובד השוֹנוּת הזאת, ונקבל אותה כעובדה קיימת – נצליח לחבור אלה אל אלה ולהיות לאנושות אחת."ואכן, השחורות על פי סנגור חפה מכל גוון של גזענות. נהפוך הוא, השחורות היא ניסיונם ושאיפתם של הנדכאים, הקורבנות והמקופחים השחורים לכונן תפיסה הומניסטית חדשה המבוססת על ערכי הציוויליזציה הנֶגרוֹ-אפריקנית, הרואה את האנושות כולה כמאוחדת דווקא בשוֹנוּתם של מרכיביה האנושיים וכמפויסת עם עצמה. כל זאת כחלוּפה לציוויליזציה האירופית-מערבית שהביאה לעולם את הגזענות ואת הכיבוש הקולוניאלי שקרעו והרסו בני אדם, עמים, תרבויות ומדינות במשך כל ימי ההיסטוריה החדשה. לפיכך, וככל שהדבר נראה אוטופי ואולי אף נאיווי, העולם העתידי על פי סנגור יהיה חף משנאה, מהַדָרָה, מדיכוי ומאי-שוויון. בדומה לנלסון מנדלה, סנגור שאף גם הוא לשוויון מתוך כבוד הדדי בין בני האדם ולא להחלפת הגמוניה אחת באחרת. סנגור המשורר השלים אפוא את סנגור המדינאי וכך נוצרה בלאופולד סֶדַר סֶנגוֹר הרמוניה מופלאה ואותה הקרין עד יומו האחרון. בריאיון רדיו ששודר ב-1977 בצרפת התוודה: "כל בוקר אני מתעורר וחש ייאוש עד כדי רצון להתאבד... המצב בעולם אינו משמח אותי ואני דואג לעתידו, אבל אז אני מתעמל במשך 45 דקות והאנרגיות חוזרות אליי. את המוות צריך לתקוף בזירת הקיום. ואפשר להתקיים ולו רק בזכות השירה. השירה היא הדבר החשוב ביותר בחיי."תודה מיוחדת על הסיוע בהכנת אחרית הדבר לד"ר יונתן מירן, אוניברסיטת וושינגטון המערבית, מדינת וושינגטון, ארה"ב.בנימינה, ספטמבר 2006

לאופולד סדר סנגור – נקודות ציון בחייו1906 – נולד בעיר ז'וֹאַל בסנגל למשפחה של בעלי קרקעות עשירים. אימו הייתה בת לעם הפֶּל (עַם של רועים ונוודים החי בערבות סנגל וקמרון), ואביו – קתולי (ובה בעת פוליגאמי; הוליד 32 ילדים מכל נשותיו...) המשתייך לעם הסֵרֵר שרובו נמצא בסנגל.1922-1913 – תלמיד המיסיון הקתולי בעיר הולדתו.1928-1922 – תלמיד סמינר בדקאר.1931-1928- נוסע לפריס ולומד ספרות ולשון בסורבון. פוגש את ז'ורז' פומפידו, לימים נשיא צרפת, ואת המשורר אמה סזר. 1932- יוצר ומעבד יחד עם אמה סזר ולאון-גונטרן דַמַאס את המושג שחוֹרוּת (négritude).1935- מורה לספרות בבית ספר תיכון בעיר טוּר. מייסד, יחד עם אמה סזר ודמאס, את כתב העת "הסטודנט השחור" שבו מופיע לראשונה המושג שחורות.1936- מתחיל לכתוב שירים – ומצטרף למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. הימים הם ימי "החזית העממית" בראשותו של ראש ממשלת צרפת לאון בלום.1939- מתגייס לחיל הרגלים הקולוניאלי.1942-1940- נופל בשבי הגרמני. במקום שביו כותב שירים רבים. משוחרר מסיבות רפואיות ומצטרף לתנועת ההתנגדות (הרזיסטאנס).1944- מלמד בלשנות בבית הספר הלאומי למחוזות צרפת שמעבר לים.1945- נציג סנגל באסיפה המכוננת בצרפת מטעם המפלגה הסוציאליסטית.1946 – חבר באסיפה הלאומית בצרפת. 1948- עוזב את המפלגה הסוציאליסטית ומקים מפלגה הנקראת "הגוש הסנגלי הדמוקרטי". מפרסם את ה"אנתולוגיה של השירה השחורה והמַלַגַאשית החדשה בלשון הצרפתית" עם מבוא תחת הכותרת "אורפיאוס השחור" מאת ז'אן-פול סארטר.1959-1955- ממלא תפקידים פוליטיים ופרלמנטריים שונים בצרפת ובמערב אפריקה. מקים את "האיחוד הפרוגרסיבי הסנגלי" הנאבק לעצמאותה של סנגל. שותף להקמת "הפדרציה של מאלי עם סודאן הצרפתית".1960- לאחר פרישת ארצו מן הפדרציה, סנגור נבחר לנשיאות הרפובליקה של סנגל. 1963 – נמנה עם האבות המייסדים של "הארגון לאחדות אפריקה". 1966- יוזם ומארגן את הפסטיבל העולמי הראשון לאמנויות שחורות בדקאר.1971- מבקר בישראל ובמצרים כחבר במשלחת נשיאים אפריקנים מטעם "הארגון לאחדות אפריקה" בניסיון לתווך בין שתי המדינות ולהביא להשכנת "שלום תמורת שטחים" וסיום הכיבוש. עמדתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני: סיום הכיבוש, הכרה הדדית, שתי מדינות לשני עמים.1976- מסייע לכינון משטר רב-מפלגתי בסנגל.1980- מתפטר מרצונו החופשי מן הנשיאות לאחר שנבחר לתפקיד זה ארבע פעמים רצופות. 1983- נבחר כחבר "האקדמיה הצרפתית" – האפריקני הראשון המצטרף למוסד היוקרתי הצרפתי.2001- לאופולד סדר סנגור מת בעיר וֶרזוֹן, נורמנדי, צרפת.במהלך כל שנות פעילותו הפוליטית-ממלכתית הענֵפה, סנגור מפרסם ספרי שירה, ביקורת ומסות הגותיות בנושאי תרבות, חברה ומדינה העוסקים רובם ככולם סביב שאלת השחורות והיחסים בין האדם השחור לעולם ובין המדינות המתפתחות בעולם השלישי למדינות העשירות בעולם האירופי-מערבי הלבן.[1] תרגום המושג négritude לעברית עבר גלגולים שונים: באנציקלופדיה העברית ע"ע כּושים, הוא מופיע כ"כּוּשָנוּת, רעיון המבטא את המגמה לגיבוש תחושת מקומם של הכושים בעולם ההיסטוריה והתרבות על בסיס המסורת והיצירה העצמית שלהם. דוגלים ברעיון זה בעיקר אינטלקטואלים כושיים שרכשו את השכלתם בצרפת, ובראשם ל' ס' סנגור. גישה זאת נראית רכרוכית ופשרנית מדי לקיצונים, השואפים לשחרור האדם הכושי מתלותו הרוחנית והנפשית בעולם לא-לו על ידי הינתקות מוחלטת מכל השפעת העולם הלבן וערכיו, הדוגלים גם בשימוש באלימות לשם חשיפת יסודות הגבורה בנשמה הכושית, שלקתה בכניעה והשפלה עצמית." ואילו בכרך אחר, עדכני יותר, של אותה אנציקלופדיה, מתורגמת ה-négritude ל"כּוּשיוּת" (ע"ע סֶנגוֹר). עתה מתורגמת négritude כ"שְחוֹרוּת" ואפשר שאף כ"שְחוריוּת".césaire [2] aimé (1913 - ), יליד האי מרטיניק, משורר, מחזאי, מסאי ולשעבר חבר האסיפה הלאומית מטעם המפלגה הקומוניסטית, פעיל פוליטי שהחרים בשנת 2006 את ביקורו של שר הפנים הצרפתי סרקוזי במרטיניק. בשונה מתפיסתו הפילוסופית-פואטית המודגשת של סנגור, סזר רואה בשחורות מושג יותר פוליטי, השזור במאבק עולמי נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם הקפיטליסטי על פי התזות המרקסיסטיות. אחד מתלמידיו הבולטים של סזר ובן מולדתו הוא פרנץ פאנון, מחבר "עור שחור, מסֵכות לבנות" ו"מקוללים עלי אדמות" שראו אור בתרגום לעברית. [3] מתוך דברים שאמר סנגור ב-1971 ואשר צוטטו ב-1997 לכבוד "השנה הבינלאומית של המדינות הדוברות צרפתית".[4] léon-gontran damas (1978-1912(, משורר בן המושבה הצרפתית גוויאנה באמריקה הדרומית. דמאס נואש מן התרבות המערבית שאותה הגדיר "צבועה" ודחה את המחשבה שלשחורים ניתן להתמזג באמת בעולם הלבן. [5] soyinka wole , סופר יליד ניגריה (1934), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1986.[6] gaston berger , הוגה דעות צרפתי (1896-1960).[7] ראו בשיר "תפילה למסכות": "או-אז נוכל לקרוא 'אנחנו כאן!' בהיוולד עולם חדש / שאנו לו שמרים להם זקוקה עיסת הקמח הלבן".[8] מתוך "שחורות והומניזם", קובץ ראשון מתוך חמישה שראו אור בין השנים 1993-1964 המכנסים את הגותו העיונית של סנגור תחת הכותרת "חירות" (liberté).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ראובן מירן