אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלמה אבן גבירול: השתקפויות נשים מקראיות בשיר - כתמר את


התמונה של שושנה ויג

כתמר את בקומתך/ ר' שלמה אבן גבירול

כַּתָמָר אַתְּ בְּקוֹמָתֵךְ / וְכַשֶמֶש בְּיָפְיָתֵךְ, חֲשַבְתִּיךְ בַּעֲלַת צֶדֶק/ אֲבִיגַיִל בְּצִדְקָתֵךְ-מְצָאתִיךְ כִּי הֲרַגְתִּנִי / כְּאִיזֶבֶל בְּרִשְעָתֵךְ. כְּלִילַת הוֹד, יְפַת מַרְאֶה / אֲנִי חוֹלֶה בְּאַהְבָתֵךְ, וְהַעְלִי מִשְּאוֹל נַפְשִי/ וְאַל אָמוּת לְעֻמָּתֵךְ! השיר "כתמר את בקומתך" הינו שיר אהבה וחשק מימי הביניים. השיר כתוב במבנה של חמישה בתים כשכל בית נחלק לדלת ולסוגר על פי מסורת ימי הביניים. הבית הראשון פותח בתפארת הפתיחה בו חריזה בין הדלת לסוגר ותמצות הרעיון המרכזי של השיר. הפניה לדמות הנשית מחורזת באופן מוחלט לאורך בתי השיר באמצעות שזירת החרוז המבריח "תֵּךְ". זוהי פניה לנמענת נשית אנונימית בעלת אלוזיות מקראיות חזקות ביותר. הדמויות הנשיות הן: תמר, אביגיל ו-איזבל. דמות בעלת אוב מופיעה בסיום השיר ללא ציון שם פרטי. כמנהג שירי החשק האהובה הנחשקת נשגבת ביופייה. ר' משה אבן עזרא כותב בספרו "שירת ישראל" ('כתאב אלמחאצרה') שהטוב שבשירים הוא הכוזב שבהם - "מיטב השיר כזבו". הוא משווה את השירה לציור, והכוונה היא שבשניהם מעורבים מציאות ודמיון. בשירה ובציור מבטא האמן את האידיאל האסתטי בעזרת דימויים. לדוגמא: כאשר המשורר מהלל פני איש או אישה הוא אומר שפניו או פניה מזהירים יותר מן השמש, או שרקותיה בדולח לח (לבנות), או שהוא אמיץ כארי וליבו רחב מני ים וכו'. כל אלו אינם אמת. המשורר והצייר משתמשים בצורות אומנותיות יפות לעיניים. הלשון הציורית המושאלת, מכונה בימי הביניים "לבוש" או קישוט" והיא לב ליבו של השיר. השתקפות ראשונה של האישה- תמר כַּתָמָר אַתְּ בְּקוֹמָתֵךְ / וְכַשֶמֶש בְּיָפְיָתֵךְ, ואכן, מיטב השיר שלפנינו הוא בארמזיו. שמה של האהובה מחופש בתחפושות מקראיות רבות פנים. הדמות הראשונה היא תמר. בבית ראשון הדובר מתייחס לקסם שהחשוקה הצליחה להלך עליו. יופייה כל כך הרשים אותו, והוא הסתנוור מנוכחותה של הדמות הנשית עד אשר הוא מדמה את נוכחותה לתמר ולשמש. דמותה של החשוקה היא כדמות תמר. התמונה שלפנינו של אמנית היודאיקה תמר מסר, מאוד מתאימה לצירוף הפותח את השיר.

יופייה של האישה כמטאפורה לעץ תמר משלים את הופעתו בשיר האהבה. האהובה משולה לעץ תמר בשל יופיו המרהיב, גובהו ואף מידת פוריותו. גובהו אף הוא בא לידי ביטוי גם בשיר וגם בציור. הציור אף מזכיר את מרכזיותה של האישה בחיי האהוב, היא נדמית אף כשמש המאירה את יומו של האהוב, ניתן לשים לב לצבע הצהוב שמעטר את הלבלוב של עץ התמר הנשי כל כך. אף שמבחינה בוטאנית העץ הוא דו ביתי מעניינת האינטרפרטאציה הבין דורית שמעניקים לדמות האישה באנלוגיה לתמר.הרעיה בשיר השירים על פי הכתובים : "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו;" (שיר השירים, ז' 8). יש התאמה מאוד בולטת בין המקור המקראי לארמז בשיר שלפנינו. וברור שיש כאן משמעויות נוספות כי תמר המשובצת בשיר היא אחת משלוש נשים מקראיות המשולבות בשיר, ועל כן לא ניתן לפענח את השיר רק במובן הנחמד למראה של תמר הרעייה משיר השירים.ואכן, תמר המקראית היא בעלת הופעות שונות ומגוונות. בסיפור המקראי על תמר כלתו של יהודה (בראשית, ל"ח 6) מודגש פן המחויבות של האישה לגברים במשפחת בעליהן. ליהודה בן יעקב היו שלושה בנים: ער אונן ושלה. ער נשא לאישה את תמר, אך הוא נפטר בטרם הספיק להוליד בנים, ותמר נותרה אלמנה וערירית. גם אחיו אונן שהיה אמור ליבמה, כלומר לשאתה לאישה ולקרוא לבן שייוולד להם על שם אחיו שנפטר, מת בטרם עת ובלא שנותר לתמר גואל. משעמדה על כך כי גם צעיר הבנים, שלה, לא יינתן לה מטעמים כלשהם, התחפשה לזונה, וישבה על הדרך ב"פתח עיניים". היא ידעה את המסלול שלו וחיכתה לו כדי לפתותו. הוא לא ידע שהיא כלתו כי אז לא היה בא אליה, והייתה אז, כנראה, מסורת סמויה שגם החם של הכלה יכול ליבמה, תמר ניצלה מסורת זו (בדרך העורמה). בא אליה יהודה, חמיה ואבי בעלה, שלא הכירה בשל התחפושת. והפקיד בידיה לדרישתה את החותם, הפתילים והמטה, שהם סמליו שיהיו בעתיד סמלי השבט שהקים. כעבור זמן, כשהתברר כי תמר הרתה ליהודה פסק יהודה כי תוצא להורג, באשר "הרתה לזנונים" כפי שסבר, שכן, זה היה דינה של אלמנה שלא יובמה, אשר חויבה בנאמנות לגברים במשפחת בעלה. רק כאשר הוציאה תמר את הפיקדון: החותם, הפתילים והמטה ששימשו עדות לכך שיהודה הוא אבי הוולד שבבטנה, הודה יהודה כי צדקה ממנו וביטל את גזר הדין. נולדו להם תאומים, ומאחד מהם, פרץ, נולדה שושלת דוד המלך.יכול להיות, שבחירת דמות האישה כתמר אינה רק כדי לרמז על יופייה עוצר הנשימה, יופייה המחשק, אלא יש כאן גם רמז לדמות של תמר המקראית המחויבת לגברים שבמשפחת הבעל. בא כאן לידי ביטוי הרצון של האהוב להפוך את דמותה של האהובה לדמות שנשבית מרצון או שלא מרצון. דמות שמחויבת לגבר באופן מוחלט גם לאחר מותו לשלוחיו על פני האדמה. כל מי שמסוגל לשמור על המשכיותו של הבעל מקודש בעיני הדובר ועל כן נבחרה דמותה של תמר, לייצור זיקה בלתי מתפשרת בין הדמות החשוקה לבין הדמות החושקת. שום דבר לא יעמוד ביניהם גם המוות. תמר שמסתכנת במוות בשריפה באמצעות התרמית שלה יוצאת בסופו של דבר צדיקה, כמי ששומרת על טובת האב. היא אף מבטיחה את שושלת הבנים עד דוד המלך.

בשיר יש גם ארמז לתמר המקראית מסיפור אמנון ותמר. תמר אחותו של אבשלום (שמואל ב' יג' 1-2) הייתה קורבן לאהבה בלתי מתפשרת מצד אחיה. אהבה שהפכה להרסנית כי בוצעה שלא על פי חוקי הצדק. אמנון לא חיכה לקבל את הסכמת אביו לאהבתו אלא ניצל את אחותו בערמומיות רבה. כאן תמר היא מישהי שלא ניתן לעמוד בפניה כי היא מצליחה לגרום לגבר לאבד את שפיותו במידה עצומה. הגבר כאן מעמיד עצמו באופן סמוי בדמות האב יהודה שפותה על ידי תמר בתרגיל "זנותי", וגם במעשה אמנון ותמר הוא נוטל רק את חלק הפיתוי ולא את כל הסיפור שכרוך בו מעשה אונס. דמותה של האהובה היא דמות שלא ניתן לעמוד בפניה והיא מצליחה להפיל ברשתה את האהוב ולסנוור את החושק באמצעות יופייה.לעץ התמר יש קונוטציות של שגשוג, פריחה והִתרבות: "צדיק, כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב, 13). משמעות הצדק הנוספת לדימוי לתמר מעשירה את תכונות האהובה בעיני הדובר.האהובה גם פוצעת וגם מרפאה. גם רשעה וגם צדיקה. כל רשעותה היא בפיתוי וכל רפואתה היא בהיענותה לחושק בה. הדימוי לתמר אוצֵר בחובו את הניגודיות והדיכוטומיות שמכילה מילה אחת קטנה, "תמר", ובה מִשקעים תרבותיים כה רבים. הזיכרון התרבותי של המילה "תמר" הוא שמחזיק את כל הרעיונות האלה. המשורר בוחר לשבץ בשיר הזה גיבורות מיתולוגיות מן התרבות המקראית של העם היהודי. גיבורות שיש בהן ניגודיות וקונפליקטים גם בתוך עצמן וגם בעיני המתבונן בהן.השמות שמשובצים בשיר הם שמות של בנות ממעמד גבוה בישראל. נסיכות ובנות מלכים. תמר שמבטיחה את שושלת בית דוד; ובהמשך תמר, בת דוד המלך.כאמור, הבית הראשון שהוא בית תפארת הפתיחה מכיל שני דימויים בעלי עוצמה: האהובה מדומה לתמר והאהובה מדומה לשמש. הדימוי לשני אובייקטים שיש להם עוצמה בלתי רגילה, פוריות, יופי, מקור אור ומקור החיים המרכזי מוכיחים שהמשורר מייחס חשיבות לעוצמתה של האישה. להיותה מושכת וממנפת כאחד.השתקפות שנייה - אביגיל- בעלת הצדק?חֲשַבְתִּיךְ בַּעֲלַת צֶדֶק/ אֲבִיגַיִל בְּצִדְקָתֵךְ-היחס האמביוולנטי של האוהב לחשוקה מתפתח לאורך בתי השיר. הבית השני מבטא את התכונות שראה האוהב בדמות האהובה וכאן עולה דמותה של אביגיל. בבית השני חוזר הדובר על השורש צ.ד.ק כדי להדגיש את פנימיותה של האהובה. האהבה הייתה לא רק כלפי היופי המסנוור החיצוני, לא רק בשל היותה המאור של חייו שבלעדיה החושך משתלט על עולמו, אלא גם "בעלת צדק". הוא בחר לתאר אותה כדמות שנדמתה בעיניו כמי שיופיה החיצוני שווה ליופייה הפנימי, ואין האחד בא על חשבון השני. אביגיל הייתה אשתו של דוד המלך לפי שמואל א' או אחותו על פי ספר דברי הימים א'. לפני שנישאה לדוד גרה במעון, בהרי יהודה. הייתה אישה טובת שכל ויפת תואר, אחת מארבע הנשים היפות בעולם (על פי הגמרא). הייתה נשואה לנבל הכרמלי שעליו נאמר "והאיש קשה ורע מעללים".על פי המסופר בספר שמואל א', אביגיל הלכה לקראת דוד שצעד עם ארבע מאות איש חמושים עימו להחריב את ביתה, והצליחה לעצור אותו בתשורות ובדברי חכמה וביקשה ממנו שלא יכתים את מלכותו המפוארת המיועדת במעשה רצח של בעלה. בין היתר, הפטירה לעברו את המשפט "וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ" שמואל א כה' 31, שהוא מעין לפתיחת שיחה במקרא. בעלה שמע מפיה לאחר מכן את מה שקרה, כעס ונתקף שבץ. לאחר שהוא נפטר היא נישאה לדוד. דוד היה קרוב משפחה רחוק של נבל, ויתכן שפעל על פי המנהג שהאלמנות נישאות לקרובי המשפחה בכדי להקים שם למת.

דוד

דוד פוגש את אביגיל - רובנס.

חיזוק לכך ניתן לראות מכך שהתנ"ך ממשיך לקרוא לאביגיל "אשת נבל" למרות שהוא מת, וכן מכך שבנה למרות שהיה מגדולי בניו של דוד לא השתתף במאבקי ירושת העצר - כי הוא נקרא על שם המת ולא על שם דוד.חז"ל מציינים את כושר ההבחנה של אביגיל ואת יכולתה לראות את התמונה במלואה, תכונות שעזרו לה למנוע מדוד מעשה של רצח. כמו כן, יש שייחסו למעשה זה שאיפות אנוכיות, שכן דוד היה ממשפחת בעלה, שנועדה למלוכה, ומשהבינה כי נבל לא ימלוך רצתה למנוע מדוד לאבד גם הוא את זכותו למלוכה, כדי להיות קרובה אל המלוכה בעצמה. אביגיל ילדה בן אחד בשם דניאל שכונה גם כלאב, או- על פי פירוש אחר- שני בנים בשני שמות אלו.לאביגיל על פי המדרשים כוחות מיסטיים באשר לעוצמת השפעתה על הליבידו הזכרי. -על פי חז"ל אביגיל, היא אחת משבע נביאות מיתולוגיות שקמו לישראל. בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד ע"ב."שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. שרה - דכתיב /בראשית י"א/ אבי מלכה ואבי יסכה, ואמר רבי יצחק: יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה - שסכתה ברוח הקדש, שנאמר /בראשית כ"א/ כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה. דבר אחר: יסכה - שהכל סוכין ביופיה. מרים - דכתיב /שמות ט"ו/ ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה? - אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואותיך? היינו דכתיב /שמות ב'/ ותתצב אחתו מרחק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה."-במדרשים נוספים ניתן למצוא תפיסות נוספות לגבי דמותה המאגית של אביגיל. היא נכללת בין ארבע הנשים היפיפיות שהיו בעולם. "ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה [רחב ואביגיל] ואסתר ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה מפיק אסתר ומעייל ושתי תנו רבנן רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה " מסכת מגילה ט"ו עמוד א' .-כשפגשו דוד ואנשיו את אביגיל, כולם מיד שפכו זרע (קרי) מרוב התרגשות מיופיה: מסכת סנהדרין ב הלכה ג.."נתגלתה שוקה הלכו לאורה, נתגלה שוקה- הוקרו (שפכו קרי, זרע) כולם." (מדרש שמואל ב, כ"ג, י"א)לאחר ששכב איתה דוד פרש ממנה שלושה חודשים כדי לדעת אם הייתה מעוברת. (מדרש תנחומא תולדות ו'). יכול להיות שמעשי הצדק של אביגיל אינם נתפסים היום כמעשי צדק, אבל עצם שילובה כדמות בעלת צדק בשיר שלפנינו יש בכך כדי ללמד על תפיסת העולם של המשורר, שמוצא את עצמו קורבנה של האישה, שעשויה להציל את נפשו בחוכמתה וביופייה. השתקפות שלישית - האהוב קורבן אהבתו - איזבל ברשעתך מְצָאתִיךְ כִּי הֲרַגְתִּנִי / כְּאִיזֶבֶל בְּרִשְעָתֵךְ.

הדימוי שמופיע בבית השלישי של הדמות הנשית איזבל המקראית נושא את המטענים התרבותיים של השיר למחוזות חדשים. דמותה של איזבל היא הדמות השלישית שמופיעה בשיר. והיא מופיעה בטון חדש בשיר. טון שמבטא את אומללותו של החושק העומד מול אהובתו ומתחנן על נפשו. איזבל - בת אתבעל מלך צידון ואשת אחאב מלך ישראל (מלכים א' כב') אחאב לקחה לאישה כדי לחזק את הברית שכרת מלך צידון עם עמרי אביו.איזבל נתחנכה בדרכי הצידונים ובמנהגיהם ועבדה לבעל ולעשתורת . הסיתה את אחאב להעמיד מזבחות לבעל ולעשתורת. ציוותה להרוג את נביאי ה', והעמידה במזבח הבעל אשר הקים אחאב בשומרון ארבע מאות וחמישים נביאים לבעל וארבע מאות נביאי האשרה (מלכים א', ט"ו ,. עובדיה שהיה אחראי על ביתה החביא מאה נביאים וכלכל אותם משלחנה. איזבל העלילה על נבות היזרעאלי כי קלל אלוהים ומלך, כדי שייסקל והמלך יירש את כרמו (מלכים כ"א, ז-י"ד). על רצח זה נגזרה כליה על בית אחאב ואיזבל. מעניינת האינטרפרטציה שכתב עקיבא נוף לדמותה של איזבל.איזבל- מילים ולחן עקיבא נוף"....ואיזבל הייתה זרה ונוכריהבת מלך צידונים הייתה איזבל.זוכרת את איך באת לכאן מלכה מעיר צידוןוכל העם נדהם אל מול יופייךהנה הם כבר בשער ואחריה האדוןכלבים ילקקו פה את דמך.הנה עלו ובאו כבר אל שער הארמוןהנה כבר נפרצו השעריםאיזבל בחיוך מלכות הופיעי בחלוןמלכה ובת של מלך צידונים.אל תתנגדי להם מלכההם הצודקים תמיד בכלהאלוהים והנביאים להםובני הנביאים יודעים הכל רק לא למחולאל קנא ונוקם.ואיזבל הייתה זרה ונוכריהבת מלך צידונים הייתה איזבל.הנה הם מטפסים בחצרותייך שועטיםמלכה את את עינייך תני בפוךהנה הם מתקרבים כבר נפגשים המבטיםהכי את המורדים בך בחיוך........ ואיזבל הייתה זרה ונוכריהבת מלך צידונים הייתה איזבל.איזבל איזבל איזבלהיטיבי את ראשך סרקי היטבפנייך תני בפוך היי יפה היי יפההצפיני בתוכך את הכאב...".איזבל היא דמות מפתה על פי המיתוס העממי ועל פי המיתוס התנכ"י. היא השתרשה בתודעה התרבותית שלנו כמרשעת. החושק מאשים אותה ברשעות משום היותו השבוי שלה.הבית השלישי מכיל ארמז נוסף של פגישת אחאב ואליהו לאחר מעשה כרם נבות. (מלכים א' כא' 20) כאן אליהו הוא המאשים את אחאב, המבין היטב כי נתפס בקלקלתו. תגובתו של אחאב כאן אינה מביעה האשמה כלל כמו בפרק י"ח. השאלה הרטורית "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!" פירושה: 'האם הצלחת סוף-סוף לתפסני בקלקלתי, אתה הנביא האורב לי ומצפה לכישלוני!?' ותשובתו הנחרצת של אליהו בהתאם לכך: "מָצָאתִי!" - 'אכן נתפסת בקלקלתך ברגע השיא של פשעך ובמקום הפשע עצמו!'. אין כאן ניסיון התחמקות כלל, אלא להיפך: הכרת אחאב בכך שנתפס בקלקלתו, וממילא הודאה מובלעת באשמה המוטחת בו: "הרצחת וגם ירשת?!".בשיר יש היפוך תפקידים: כאן הטוב אומר לרעה את הדברים האלה, כאשר במקרא הדברים נאמרים מפי הרע (אחאב) שאומר זאת לאליהו הנביא.

גם ההקשר בהמשך שבו מוזכרת איזבל מציג משמעות חדשה על פיה איזבל מכילה את כל האשמה ולא אחאב כמו בסיפור המקראי. הקונפליקט נצחיכְּלִילַת הוֹד, יְפַת מַרְאֶה / אֲנִי חוֹלֶה בְּאַהְבָתֵךְ,הבית הרביעי שב לרעיון הראשוני של השיר - האדרתה של החשוקה. אין כאן שדה סמנטי המציג השערות כפי שעלו בבתים הראשונים, "חשבתיך" מצאתיך", שכמובן כזב רב בהן. אלא מופיע כאן משפט עובדתי. משפט שאינו מצביע על התחפשות בבתים הראשונים. המשפט הזה הוא משפט שבא לחוות את עמדתו של הדובר. משפט שיש בו ניסיון לעצור את אומללותו. העובדה שהינו חולה אהבה ניתנת לריפוי על ידי בעלת התרופה. והתרופה בידיה של האהובהכלילת ההוד, ויפת המראה. האהוב שבוי בקסמה באופן מוחלט, והיא מייסרת אותו עד כדי ייאוש נוראי שבלעדיה אין לו חיים. חזרה על יופייה של הדמות הנחשקת מאוד בולטת בשיר כמתבקש בקונוונציה השירית של שירי החשק. היא השמש בעצמה, היא בעלת יופי נסיכתי. כמו מן האגדות המקראיות. ויש בה את הכוח להטעין אותו באש החיים. בבית האחרון יופייה אף עשוי להמית את האוהב. ועל כן מבקש המשורר מדמות האהובה לשוב ולעטות תחפושת חדשה והיא תחפושת של בעלת אוב. כי כל שנותר הוא להעלותו מן השאול.השתקפות חסרת שם - בעלת האוב, האם האוהב מקולל?וְהַעְלִי מִשְּאוֹל נַפְשִי/ וְאַל אָמוּת לְעֻמָּתֵךְ!הבקשה של הדובר היא בקשה של אדם מקולל, כמו שקין אומר לאלוהים מצאת אותי להורגני?"וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא:הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:" (בראשית ד' 15-14)כאן רואה הדובר את עצמו כמי שהתאהב בדמות הנשית כמקולל, מרגיש נע ונד בגללה. אין לו מנוחה והוא נרדף כל זמן שהיא אינה מתרצה ואינה משיבה על אהבתו. הניסיון של הדובר ליצור דיאלוג עם הנמענת האהובה רצוף לאורך בתי השיר ובא לידי ביטוי בפניות הרבות שלו אליה ובשימוש בפעלים: "חֲשַבְתִּיךְ... מְצָאתִיךְ..." בפתח הבתים השני והשלישי. הפנייה של החושק לחשוקה חותמת את כל בתי השיר וגם מופיעה בתפארת הפתיחה. אין לי חיים בלעדיך הוא חורז לאורך השיר, רק אותך אני רוצה ואת מתאכזרת לי ולאהבתי. הניסיון הכול כך דחוף ותכוף הופך את בקשותיו של האוהב לאומללות ביותר. הוא נותר ללא מענה.בקשתו בסיום מבעלת האוב להעלותו משאול נפשו מטעינה את המונח שאול במשמעות חדשה. הפנימיות שלו רוחשת וחסרת מנוחה והיא משולה לשאול. חייו אינם חיים בלא האהובה ועל כן המפתח לחייו נמצא בידיה. המטאפורה המסיימת את השיר "שְּאוֹל נַפְשִי" מציינת את המצב הקיומי בו נתון המשורר- הדובר. אין לי חיים בלעדיך, או כלשון ימינו: בלעדיך אני חצי בן אדם...בכל מקרה, אם נסכם את דברי המשורר אבן גבירול, הוא מוכן לקבל את אהובתו בכל דרך, גם אם תהיה מרשעת, וגם אם תהיה בעלת צדק. היא חייבת להציל אותו מעצמו, בלעדיה חייו אינם חיים. עם כל הקונפליקטים שהוא נתון בהם, ועם כל ההשתקפויות שהוא רואה בדמות אהובתו, הוא מעדיף שהיא תופיע בעולמו כשמש מאשר להיות בחשיכה. כלומר בקשתו של הדובר - הופיעי נא בכל מקרה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג