אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מכתבים גוסטב פלובר / תרגום דורי פרנס


דן לחמן's picture

מכתבים גוסטב פלובר / תרגום דורי פרנס. הוצאת ידיעות אחרונות.
מכתבים גוסטב פלובר / תרגום דורי פרנס. הוצאת ידיעות אחרונות.

אינני יודע בן כמה הייתי כשראיתי לראשונה את הסרט מאדם בובארי. ג'ניפר ג'ונס ולואי ג'ורדן שני שחקנים יפים משכו את לבי. האמת כמובן שלפי הסרט לא יכולתי לעמוד על גדולתו של הספר. הייתי בן עשר אולי ו-מאדאם בובארי התחברה לי עם אנה קרנינה של טולסטוי, ויויאן לי במקרה הטוב או כל מלודרמה רומנטית אחרת באותם ימים. כשגדלתי והתחלתי לאהוב ספרות התגלגל לידי הספר עצמו. דבורה בארון תרגמה. זה היה ספר גדל מימדים יחסית. כריכה לא מפתה בצבעי אפור וכשהתחלתי לקרוא עמדה לפני שפה שכבר אז הייתה קשה לי. לא יכולתי כמובן להעריך את צורת הכתיבה והסגנון הכה נחשבים של גוסטב פלובר. אך הרומנטיקה, כן, הרומנטיקה שבתה את לבי הרך. לשנים חזרתי וקראתי את הספר, בעיקר מפני שנתקלתי בהתייחסות מיוחדת ל-גוסטב פלובר אצל סופרים אחרים. גיליתי שסופרים אוהבים אותו במיוחד. ספרות היא אמנות ההקרבה, אמר. כותבים לעתים משפט כל כך יפה והוא מיותר בספר וצריך להימחק. כשבגרתי הופיע תרגומה החדש של עקרבי ל-מאדאם בובארי, הופיעו בובר ו-פקושה. את החינוך הסנטימנטאלי לא הצלחתי להשיג. הוא אף פעם לא היה בספריה. קשה קצת להסתמך על תרגום טוב ככל שיהיה אצל סופר שנלחם כה קשה למצוא את המלה המתאימה בשפתו. שהסגנון הוא אחד העיקרים שכתיבתו, אך רוח הדברים עוברת גם אלינו. מה מושך מישהו כמוני אל גוסטב פלובר, דמותה של מאדאם בובארי? הרומנטיקה? אבל בובארי מוצגת כמעט כאישה נבערת, הרומנטיקה שלה מלאכותית. היא מתאהבת כי משעמם לה, קודם משעמם, ההתאהבות היא בעיקר מוצא לשעמום, ובכל זאת אי אפשר שלא לאהוב את הגברת הקרתנית הטרגית הזאת. אחר כך תורגם ספרו היפה כל כך שלג'וליאן בארנס התוכי של פלובר וגרם לי ולכל אוהבי הספר להתחבר מחדש אל אישיותו של האיש הזה שחי בעיירה הקטנה קרואסה שבנורמנדי, שהכתיבה הייתה בשבילו סוג של סגפנות. "אני אוהב בעת ובעונה אחת את המותרות, את השפע, את הפשטות, נשים ויין, בדידות וחברה, הסתגרות ומסעות, חורף וקיץ, שלג ושושנים, שלוה וסופה. אני אוהב לאהוב, אוהב לשנוא. יש בתוכי את כל הניגודים, כל אבסורד, כל שטות" כך מתאר את עצמו נער בן תשע עשרה. קשה להסביר מה כל כך מושך באישיותו של האיש בעל פני כלב הים. בעל השפם השמוט כלפי מטה. גוסטב פלובר האמין שסופר חייב להעלים את אישיותו מכתביו. למצוא סגנון שגיבורי הספר ידברו בקולם ולא יסגירו את העומד מאחריהם. אך גוסטב פלובר האיש כתב אין ספור מכתבים לכל אנשי השם בפריז הספרותית של תקופתו וכן לכמה מידידותיו וידידיו.

גוסטב

גוסטב פלובר

גוסטב פלובר נולד ב12.12 1821. בילדותו המוקדמת היה איטי בהתפתחותו ונחשב ל"אידיוט המשפחה אלא שהפיגור חלף במהרה וכבר בגיל תשע הוא כותב לחבר "אשלח לך כמה מהנאומים הפוליטיים שלי... אשלח לך גם כמה מהחזות שלי" מחזות אותם העלה על שולחן הביליארד המשפחתי. בן 14 הוא מעיד על עצמו שהוא שקוע בכתבי שייקספיר הזקן. קורא את אותלו. "אני רואה בתרעומת שמתכוונים לחדש את הצנזורה על התיאטרון ולבטל את חופש העיתונות. כן, החוק הזה יעבור כי נציגי העם אינם אלא חבורת בוגדים מטונפים, מטרתם היא אינטרסים, טעמם נחות, כבודם יוהרה מטומטמת, נשמותיהם ערימת רפש" נער בן 14 מתרגש מתהליכים הקורים בצרפת ומצליח להתנסח בבהירות כזאת. שנתיים אחרי הוא כותב לידידו "עשיתי את מה שאני עושה כבר 16 שנים – חייתי, במלים אחרות השתעממתי... המים זרמו בנהר כהרגלם, הכלב שלי אכל ארוחות ערב כמנהגו, בני אדם אצו, שתו, אכלו ישנו, והציוויליזציה, אותה ילדת פג מצומקת של מאמצי האדם, צעדה לה, הידסה על המרצפות, השקיפה מן המפרץ על סירות הקיטור, על הגשר התלוי, על הקירות הלבנים.... הו ציויליזציה נאה, זונה טובה שכמוך, את שהמצאת את פסי הרכבת, את הרעלים, החוקנים, את עוגות הקצפת, המלוכה והגיליוטינה"מזה כמה שנים שכבר אי אפשר להתייחס אליו כאל אידיוט המשפחה. הוא בן שמונה עשרה. לא בטוח בעתידו. הוא חש שהחיים הבורגניים משתלטים על עתידו, נדמה לו שלא יכתוב יותר. בהמלצת אביו יצא למסע בדרום צרפת. במרסיי איבד את בתוליו אצל מנהלת מלון בת שלושים וחמש. בקיץ 1842 הוא עובר לפריז ללמוד משפטים :"מדע נחמד החוק! אה כמה יפה! בעיקר כמה ספרותי.... לחשוב שחודש תמים לא קראתי חרוז אחד, לא שמעתי תו אחד, לא חלמתי בנחת שלוש שעות. לא חייתי דקה"... " בלי מקטרת החיים היו צחיחים, בלי סיגר הם היו אפורים, בלי קמצוץ טבק הם היו בלתי נסבלים. הטיפשים אומרים תמיד {תענוג משונה! הרי הכול עולה בעשן} כאילו כל מה שטוב ויפה אינו עולה בעשן. התהילה? האהבה? והחלומות? לאן הם הולכים"

גוסטב

הוא נכנס למצוקה ורוצה להפסיק ללמוד. בחורף 1844 הוא מבקר בבית המשפחה ושם בעת נסיעה בכרכרה בלוית אחיו הוא מקבל התקף אפילפטי. ההתקפים יחזרו בימים הקרובים, עד שאביו יכריז עליו כחולה ולא ירשה לו לחזור לפריז ללימודיו. פרקי הזמן שבין ההתקפים הולכים ומתארכים וסופם שנעלמו אך ללימודי המשפט כבר לא חזר. לידידו ארנסט כתב שעבר שבץ מוחי וכמעט מת.הוא קורא ומתרגם לאנגלית את קנדיד של וולטר. הוא קורא את רבלה ו-מונטיין, אך בעיקר את הומרוס ושייקספיר שבהם יש כבר הכל "ההמונים איבדו כל פיוט מאז השתלטות הנצרות" הוא כותב לידידו. בקיץ 1844 הוא כותב שאביו קנה בית בקרואסה ולשם יעבור לגור. בחורף הוא כותב, אני חי לבד כמו דוב. לימים יכנוהו הדוב מקרואסה. תיאור הטיפול במחלתו תופס מקום במכתביו, אך הוא גם איננו חוסך פרטים קטנים ומתלונן שבגלל ששרט את אצבעו קשה לו לכתוב. "מצבי בהחלט לא רע מאז שהסכמתי להיות חולה באופן תמידי... אניח לא משתוקק לעושר, לאהבה או לבשר" אווה, אם כי כשהיה בעיר דיבר עם כמה זונות אך לא עלה לחדריהן. "דבר מיוחד במינו הוא עד כמה אני מתנזר מנשים... האוננות היא האשמה בכך, אוננות מוראלית אני מתכוון... הפכתי לאימפוטנט...בקרוב תמלאנה שנתיים להתנזרותי ממעשה ההזדווגות, ובעוד כמה ימים תמלא שנה להתנזרותי ממעשה תאווה כלשהו"כשהוא חוזר מטיול באיטליה הוא כותב לידידו "שוב במאורה שלי" ומתייחס בזאת לדימוי הדוב, אותו ימשיך ויפתח לאורך זמן ביחס לעצמו. אחר כך יכתוב "האושר עבור אנשים כמונו, מצוי ברעיון, ולא בשום דבר אחר. חפש את טבעך האמיתי וחייה אתו...חיה כמו דוב, דוב לבן".ב15 לינואר 1846 מת אביו של גוסטב פלובר, שבוע אחרי מותו יולדת אחותו קרולין בת שגם שמה יהיה קרולין, אלא שהם לא מתאוששת וב 22 למארס גם היא מתה. לידידו מקסים הוא כותב "הישמר מלאהוב את מרתה יותר מדי. אתה טועם איתה שמחות גדולות, זה עצוב....עגבת מפחידה פחות מתשוקה. את הפצעים על הזין ניתן לצרוב, אבל לא את אלה שעל הלב"ואת זה כתב האיש שיכתוב את סיפור האהבה הגדול. על העגבת שיחלה בה בעתיד לא היה יכול לדעת, אך בימיו כמעט כל הסופרים ואנשי הרוח חלו במחלה זו. בעת ביקור בפריז פוגש גוסטב פלובר את לואיז קולה.איזה נשואה שהייתה בו בעת פילגשו של שר המשפטים. הוא בן 24 היא בת 35, אשת ספרות ומשוררת בפני עצמה. הם מבלים בפריז כמה ימים יחד במלונו ובדירתה ואז הוא חוזר לקרואסה אל אמו ואחייניתו. במשך שנים אחדות ימשיכו את אהבתם בכתב, ובמפגשים אקראיים במלונות באמצע הדרך.

הוא בא לפריז לעתים מזומנות ולא הרשה לה לבוא לקרואסה. אני איש זקן, יכתוב לה, אני כמו כר דשא שהכבשים עברו עליו ורמסו אותו. הוא בן 24.כל רגש שנכנס לנשמתי מחמיץ שם כמו יין אשר אוחסן בכדים משומשים מדי. "כן, אני חושק בך וחושב עלייך. אני אוהב אותך יותר משאהבתי בפריז..." הגבר שהמליץ לידידיו להפסיק לאהוב. מאוהב, אך הוא מאוהב באישה הנמצאת הרחק. הוא מאוהב באפשרות לכתוב לה. הוא פוגש אותה כדי ללבות מחדש את אהבתו. כשהיא מבקשת ממנו שישלח משהו מפרי עטו הוא מסרב, הוא מפחד שתעודד אותו לפרסם מוקדם מדי. "עד היום מה שאני אוהב מעל לכל הוא הצורה, ובלבד שתהייה יפה, הצורה ותו לו... עבורי אין בעולם דבר מלבד משירה גדולה, משפטים מנוסחים היטב, הרמוניים ופרצופים עזי מבע. מעבר לזה, לא כלום" במכתבי האהבה שלו אליה הוא כותב כל הזמן במונחים סותרים. אני אוהב אותך, אל תאהבי אותי, אינני מסוגל לאהוב, אהבי אותי. אך הוא גם מבקש ממנה שתשלח את מכתביה קודם לידיד משותף והוא ישלח אותם אליו. הוא לא רוצה שאימו תדע על ההתכתבות ביניהם.לידידו ארנסט הוא כותב באותם ימים על בדידותו, כל ידידיו התחתנו, רק הוא נותר בודד"גשם של חתונות ניתך, מזג אויר סוער, העננים מתקדרים"הוא מפרסם מאמר באחד העיתונים הנוגע למלחמה המתקיימת באלג'יר ( 1846). לואיז במכתבה מנגחת אותו והוא עונה לה "לא, אני אוהב את המובסים, אבל אני אוהב גם את המנצחים. אולי קשה להבין זאת, אך זו האמת. באשר למושג מולדת, כלומר פיסת אדמה המסומנת במפה ומובדלת מן האחרות בקו אדום או כחול, לא, עבורי המולדת היא המקום שאני אוהב. במילים אחרות, המקום שאני חולם עליו, המקום בו אני מרגיש טוב. אני סיני באותה מידה שאני צרפתי, ואינני חוגג כלל בניצחונותינו על הערבים, כי צר לי על אסונם. אני אוהב את העם הזה, המחוספס, העקשן, שופע החיים, מופת אחרון של חברות פרימיטיביות, אלה שנחים בצהרי יום בצל תחת בטני הגמלים שלהם. ותוך כדי עישון נרגילה שמים ללעג את הציביליזציה הנכבדת שלנו, הרועדת מזעם למולם"קוראים ולא מאמינים, מה? כלום לא השתנה מאז 1846? את לואיז הוא ממשיך לפגוש בבתי מלון, ואחר כך בביתו הוא כותב לה מכתבים נסערים בהם הוא מונה את השעות שעברו מאז פגישתם, אך אינו מוכן בשום אופן ליותר מזה ביחסים, ואם להתחייב לאישה, להרגשתו מחויבותו לאימו גדולה יותר, הוא איננו מרגיש חופשי והמחויבות היחידה שהוא לוקח על עצמו היא לאמנות שלו, למרות שהוא כותב לה שאיננו חושב שיהיה אי פעם אמן גדול כי אין לו את הכישרון והסבלנות ללטש כל מלה בנפרד. כי בעיניו הסגנון הוא העיקר, כמובן. כשלואיז מעלה בקשה ללדת את ילדו הוא עונה לה "רק בגלל שזו את, חברה יקרה ועדינה שלי, אינני מתרעם על המשאלה הזאת, המחרידה כל כך את אשרי. אני אשר נשבעתי כי לעולם לא אקשור חיים כלשהם לחיי, האם אני עתיד כעת לתת חיים לברייה אחרת?"אך למרות הכל אחרי זמן היא מודיעה לו שהיא בהריון הוא מחייב אותה לעשות הפלה. האיש שכותב כל הזמן ביחס לאמנותו שאל לו לאמן להכניס את עצמו לכתביו אינו נמנע מלחשוף את עצמו מכל צדדיו לפני מכותביו. מפעם לפעם, בהתאם למה שהיא כותבת לו על אמנותו הוא משיב ומאשש את אמונתו האמנותית "עד שמישהו יוכל להפריד, במשפט נתון, בין הצורה לתוכן, אני אמשיך לטעון ששתי המלים הללו משוללות משמעות. אין מחשבות יפות בלי צורות יפות, ולהפך. בממלכת האמנות היופי מפעפע דרך הצורה... קל מאוד, בעזרת הז'רגון הנכון, בעזרת שניים שלושה רעיונות אופנתיים, להיחשב לסופר סוציאליסטי, הומניטארי, חדשני ומבשר העתיד הנבואי שעליו חומים העניים והמטורפים."לואיז מכעיסה אותו בדרישתה שיצהיר בכל פעם על אהבתו, הוא מתחיל לקרוא לה, גברתי, ומזכיר לה שאהבה היא רק תבלין בחייו ולא מרכז קיומו. לחבר הוא כותב אחרי שידיד משותף שלהם מת: "איך שהכל נעלם, איזה שלג נמס בלי הרף הם החיים האלה" אך הוא מבשר גם לאותו ידיד שהוא יוצא למסע משותף עם מקסים דה קאן, ידיד אחר, למסע בברטאן, מסע עליו יכתבו ספר מסעות משותף.

במאי 1849 הוא מבשר לידיו ארנסט שהוא יוצא למסע בן שמונה עשרה חודשים באוריינט. מצרים, פלשתינה, סוריה, בגדד, בצרה, פרס, קווקז, גרוזיה ויד קונסטנטינופול. הוא במצב רוח קשה. כמה חודשים קודם לכן סיים לכתוב ספר על פיתויי אנטוניוס הקדוש, נושא שהעסיק אותו שנים. הוא זימן את ידידיו והקריא להם במשך שלושים ושתיים שעות את הספר. הם מציעים לו לזרוק אותו לאש. די קאן מציע לו לכתוב משהו על חיי הבורגנים, משהו מהחיים האמיתיים כמו סיפורה של אותה אשת רופא, נימפומנית, ובזבזנית חסרת תקנה, שבגדה בבעלה ובסופו של דבר התאבדה. באותו זמן לא קיבל את ההמלצה והוא איננו מתייחס אליה כלל,הוא שבור נפש. על חלקו הראשון של המסע לאוריינט הוא אומר "ראיתי הכל מבעד לצעיף הצער שזרקה עלי האכזבה הזאת, ולא חדלתי לומר לעצמי מה הטעם?"את האוריינט הוא מגלה דרך הצבעים וההתנהגויות."כושים, כושיות, גמלים, טורבאנים מכות מקל.... המקל ממלא פה תפקיד רציני: כל מי שלובש בגדים נקיים מכה את כל מי שלבוש בגדים מלוכלכים....הנשים מהמעד הנמוך, כולן רעולות פנים... פתור פיצוי, על אף שאינך רואה את פניהן, אתה רואה יפה את שדיהן. כשאתה מחליף ארצות הצניעות משנה מיקום"תוך יום הוא כבר לבוש חולצה נובית וחובש תרבוש, הוא מרגיש אוריינטלי. הנוף איננו מדבר אליו כלל אך האנשים קונים את לבו."כל ההצגה הקומית העתיקה של העבד המוכה במקל, סרסור הנשים הגס, הסוחר הנוכל, כל זה מאוד תמים פה, אמיתי ומקסים מאוד"בשוק הוא מתפעל מילד בן שבע הקורא "תנו לי חמש אגורות לשתות דבש ואני אביא לכם את אמא שלי לדפיקה... אני מאחל לכם כל סוג של שגשוג ובמיוחד שיהיה לכם זין ארוך מאוד" לידידו הוא מספר על זיון עם איזו זונה לילה קודם ומציין את התפעלותו מהקוס המגולח שלה, את לבו מושך מופע שבו קוף מזיין נער בתחת בכיכר העיר או סיפור על קדוש מקומי שמת מתשישות מכיוון שנשים היו באות ומאוננות לו עד שהותש ומת. כך האדם שעד כה דיבר רק על אמנות מגלה את עולם התאווה, ואולי כי מה שאפשר לעשות במרחק קשה לעשות בבית. הפנטזיה על המין הנסתר שיודעות לקיים הערביות האקסוטיות וקצת מרגשי הקולוניאליזם המתגלים באיש ההומאני שעזב את ארצו ונדד לעולם שבו מותר לו להתיר מעצורים. לאמו הוא כותב כמובן רק על הספינקס והפירמידות. ואולי זו פנטזיה שמתמשכת עד היום אצל צעירים הנוסעים לטייל לזיין את העולם, יותר ממה שהם מעזים בבית. לידידו לואי בוייה הוא כותב שלא נזדמן לא לראות נשים רוקדות ריקודי בטן, אך הוא כן היה במופע שבו גברים רקדו."תאר לך, שני רקדנים מכוערים למדי, אך מקסימים בשחיתותם, במבטם הזול והערמומי ובנשיות תנועותיהם עם עיניים מאופרות ובגדי נשים.... הרקדנים מתקרבים ומתרחקים, מרעידים את אגניהם בעוויתות מהירות וקצביות. כשהאגן נע יתר הגוף לא נע.... הם לעולם אינם מחייכים ופניהם מתחת לאיפור ריקים לחלוטין. האפקט נוצר מן הניגוד שבין חומרת הפנים לבין התנועות הזנותיות של הגוף.... אני גמעתי בצמא את הדבר... אזמין לכאן שוב אל חסן אל בילביס הזה. הוא ירקוד לי את "הדבורה" באופן מיוחד."... "ברדאשים (הומואים בסלנג הצרפתי של אז) כאן זה נחשב למקובל מאוד. אנשים מודים במעשי הסדום שלהם ומדברים על זה כעל דבר שבשגרה.... "... באסנה יריתי ביום אחד חמש פליטות ונמצצתי שלוש פעמים ( על ידי נשים זונות) ...אני הופך לזנאי... כשהשכל צונח, הזין מזדקף.."ואז הוא מודה שבבית המרחץ התנסה בזיון של גבר, אך לא נהנה מספיק ומבטיח לחזור על הניסוי כדי לעמוד על כל טעמיו. ביומן המסע שלו הוא מודה שמקדשים עתיקים משעממים אותו. ההכרח הוא מקונן לראות אותם. לאמו הוא כותב כתשובה מדוע אינו יכול לקבל על עצמו משרה, חלקית ככל שתהיה, כזאת שתאפשר לו הרבה זמן פנוי לעיסוקיו. כעת הוא כבר בדרך לפלשתינה.הארץ הזו נראית לו גל חורבות. יפו מלוכלכת עם חאן מקסים. ברמלה מצא רחוב שומם ועיר שכאילו איש לא גר בה, ירושלים היא שי אכזבתו, הוא קיווה להתרגש בכנסיית הקבר הקדוש. הוא לא מצליח לחוש כלום. אף חד מן הרגשות. לא התעלות דתית ולא השתלהבות הדמיון. בכנסיית הקבר, כלב היה מתרגש יותר ממני הוא כותב:

קללת אלוהים רובצת על העיר, לדעתו. עיר שבה דורכים בגללים ורואים רק הריסות. ירושלים היא בית מטבחיים מוקף חומות. הכול נרקב, הכלבים מתפגרים ברחובות... יהודי פולני חבוש מגבעת מעור ארנבת חולף בדממה ומאחריו צילו ש חייל טורקי. הארמנים מקללים את היוונים, אלה מתעבים את הלטינים שמחרימים את הקופטים" האוריינט לא יהיה קיים לעוד הרבה זמן, הוא כותב לידידו גוטייה. הדבר היחיד שגורם לו להתפעלות חוזרת ונשנית הוא הגמל. אך לאמו הוא כותב בנימה קצת שונה, מנסה להתפעל למענה מאנשי התנ"ך והנופים.בדצמבר 1850 הוא מזכיר את סימני הסיפיליס בו חלה, ובמרס 1851 הוא כבר בנפולי. האוריינט מאחריו, מדאם בובארי קוראת לו. לואיז קלה מגלה שחזר. היא מנסה להשיב את יחסיהם, הם נפגשים שוב בפריז אך לביתו אינו מכניסה. ב20 בספטמבר 1851 הוא כותב לה"אתמול בלילה התחלתי את הרומן שלי. כעת אני חוזה קשיי סגנון, והם מפחידים אותי. אין זה דבר קטן להיות פשוט"המסע עם אמה בובארי החל. מכאן ואילך המכתבים יעסקו יותר ויותר במלחמות עם הכתיבה שבאה לו בקושי."איזה משוט כבד הא העט, ובאיזה זרם עז על הרעיונות לחתור... כמה נפלא ודאי להיות סופר גדול, להשליך אנשים לתוך מחבת המשפטים שלך ולגרום להם לקפוץ באוויר כמו ערמונים" הוא נלחם נואשות עם הכתיבה. הגברת הקטנה שלו אינה נותנת לו מנוחה. ישנם ימים בהם אינו מצליח לכתוב ולו עמוד אחד. הוא מתאר ללואיז את המאבק וכותב לה "אין נושאים יפים או בזויים, ואפשר כמעט לקבוע כאקסיומה שמנקודת ראותה של האמנות הטהורה אין נושאים בכלל, שכן הסגנון עצמו הוא לבדו דרך מוחלטת לראות את הדברים" אך יחד עם זאת הוא מבטיח לה שכשיגמר פרק ההיסוסים, אמה הקטנה שלו תתחיל לעשות חיים. לואיז מתחילה לפתח בפריז רומן עם אלפרד דה מיסה, משורר נחשב בזמנו, גוסטב פלובר מייעץ לה בעניין הרומנטי אך את מיסה המשורר איננו מעריך במיוחד "כשאתה מנסה לדחוף את השמש לתוך מכנסיך אתה חורך את המכנסיים ומשתין על השמש. זה מה שקרה לו"הוא חוזר לכתיבה המענה אותו וכותב ללואיז:"ראשי מסתובב וגרוני שורף לאחר שחיפשתי, חיטבתי, חפרתי, הפכתי, מיששתי ושאגתי במאה אלף אופנים משפט אחד שסוף סוף הושלם. הוא טוב. אני אומר את זה באחריות. אבל זה לא היה קל"מכתבו הלפני אחרון ללואיז נושא את התאריך 18.4.1854. שנה שלמה לא כתב לה ואין לדעת מה קרה. אך ב 6.3.1855 הוא כותב לה בעת שהייתו בפריז "מאדאם: נאמר לי כי הטרחת את עצמך אמש לבוא לביתי שלוש פעמים. לא הייתי בבית. ומחשש להשפלות שעיקשות כזאת מצדך עלולה לגרום, הנימוס מחייבני להזהיר אותך שלעולם לא אהיה בבית" ביוני הוא שולח סוף סוף את כתב היד של מאדאם בובארי לפרסום. ההחלטה נפלה על הרוו דה פריז, כתב עת שערך ידידו משכר הימים מקסים דה קאן. מקסים מנסה לשכנע את גוסטב פלובר שירשה לו לקצץ ולערוך את כתב היד. גוסטב פלובר מסרב כמובן. הוא נעלב כשהעיתון טועה בשמו כשהוא מפרסם סוג של קדימון וקורא לו פובר.החלק הראשון של הספר מתפרסם באוקטובר. המערכת מוצפת בתגובות נסערות על חוסר המוסריות. הצנזור מתכנן לתבוע את המגזין ואת גוסטב פלובר. גוסטב פלובר כותב לאנשי שם ממכריו שיתערבו למענו אצל השלטונות. בעיתונות הספר זוכה לשבחים והסקנדל סביבו גורם לכולם לקרוא אותו. לאחיו הוא כותב "בכל רגע אני מחכה למסמך שיקבע את התאריך שבו עלי לתפוש את מקומי, בעוון הכתיבה בשפה הצרפתית, על ספסל המיועד לכייסים ובועלי קטינים"בזמן המשפט הוא כותב לידידה :"כל המהומה הזאת סביב הספר הראשון שלי נראית לי כה זרה לאמנות עד שהיא מחליאה אותי.....מה אוכל לכתוב שיהיה תמים יותר מבובארי המסכנה שלי, שנגררה בשערות ראשה כמו זונה אל בית המשפט?"הוא מסתגר שוב בקרואסה. בראש רעיון לספר שיתרחש בקרתגו העתיקה. ספר שכשייכתב יוכר בשם " סלמבו". הוא קורא את כל הסופרים הרומיים העתיקים וספרי זיכרונות של מצביאי צבא מאותה תקופה. הוא מתחיל להתקדם לקראת הכתיבה ושוב הוא חוזר וכותב לידידיו על הקושי במציאת המלים הנכונות. קשה לו להכנס לראשם ושפתם של אנשים שחיו לפני אלפי שנים. הוא יוצא לטוניס כדי להכיר את הנופים המדויקים.באפריל 1862 הוא מכריז שגמר לכתוב את סלמבו, אחרי שלמד בשבילה מיני דברים חדשים כמו קבלה יהודית. על עלובי החיים של הוגו שהתפרסם באותם ימים הוא כותב "איני מוצא בספר לא אמת ולא גדלות....איפה יש בעולם זונות כמו פנטין ואסירים כמו ולז'אן. הם בובות, ברנשים חביבים, מסוכרים. הספר הזה נכתב עבור האספסוף הקתולי סוציאליסטי... באשר לדיאלוג, הם מדברים יפה מאוד, אבל כולם מדברים אותו דבר הספר הזה עם כל הדרשות שבו הוא ילדותי... אסור לתאר את החברה באופן כל כך מזויף כשאתה בן תקופתם של בלזאק ודיקנס"ואגב לכל אורך הספר אפשר לקרוא את דעתו הטובה והרעה של גוסטב פלובר על סופרים שונים, החל מהיוונים העתיקים דרך שייקספיר ועד בני זמנו שלו.

טורגנייב

איוואן טורגנייב

סלמבו זוכה בכמה ביקורות קטלניות ו-פלובר כותב ומשיב למבקריו שורה שורה. מרתק לקרוא את התנגחותו במבקרים. הסופרת ז'ורז' סאנד, זו הידועה באהבותיה הסוערות בעיקר לשופן, כתבה על גוסטב פלובר ביקורת אוהדת מאוד בניגוד לכמה מבקרים אחרים. הוא מודה לה במכתב ומאז מתחילה ביניהם התכתבות ענפה. בהמשך יפגוש גוסטב פלובר חבר חדש להתכתבות, הסופר הרוסי טורגנייב שחי באותו זמן בצרפת. כעת אחרי פרסום סלמבו הוא מתחיל לתכנן את הרומן הבא שלו "חינוך סנטימנטלי" .ואחרי החינוך הסנטימנטאלי יבואו אחרים. והמכתבים יהיו דומים. תמיד על המלחמה במלים. אך גם רשת חדשה של קשרים חברתיים מתפרשת לה בחייו. ז'ורז' סאנד הפכה זה מכבר למכותבת מרכזית. טורגנייב הפך לידי קרוב וכך גם כמה אחרים, להם הוא מתחיל לכתוב גם מחלותיו הפיזיות. הוא מתבגר, מזדקן וכואב. גוסטב פלובר מבקר את סאנד בביתה, היא מתרשמת שנחלש, אך ביומנה היא מתארת בילוי של אחרי ארוחת ערב :"היו ריקודים. פלובר לבש שמלה ורקד פנדנגו.הוא היה מצחיק אך התנשם בכבדות לאחר חמש דקות, גילו ניכר בו יותר מגילי"

הוא בן חמישים ושתיים באותה עת. היא מתקרב לגיל שבעים. באפריל 1874 הוא מפרסם את " פיתויי אנטוניוס הקדוש" ספר שעבד עליו עשרים וחמש שנים. הביקורות היו קטלניות. גם מחזה שכתב קודם לכן זכה בביקורות רעות ו-פלובר מיהר להוריד אותו מן הבמה. הוא טען שלא מגיעים לשחקנים שלו קריאות בוז, אך נראה שנעלב אישית. ביולי אותה שנה הוא נוסע להבראה באלפים השוויצריים. "הם אינם פרופורציונאליים להוויה האנושית שלנו, הם גדולים מדי לצרכינו" הוא כותב לטורגנייב. בעלה של אחייניתו הגיע לפשיטת רגל, כדי לעזור, הוא מוכר את ביתו הפריזאי וכן חווה קטנה שממנה התפרנס. כעת, נוסף על הדיכאונות והכאבים הוא נעשה חרד לעצמו גם מהבחינה הכלכלית.

ז'ורז'

ז'ורז' סאנד

ב8 ליוני 1876 ז'ורז' סאנד מתה. גוסטב פלובר כותב "נדמה לי שקברתי את אמי בפעם השנייה"- ל-מופאסן הצעיר המתייעץ אתו בענייני כתיבה הוא כותב"אתה מתלונן שתחת של נשים הוא " מונוטוני" לכך יש תרופה פשוטה, והיא לעזוב אותו... התחלתי לחשוד שאתה מין הולך בטל. יותר מדי זונות! חתירה בסירות! יותר מדי פעילות גופנית... האדם המתורבת לא זקוק לתנועה רבה כל כך כפי שטוענים הרופאים... אתה נולדת לכתוב..."מחלותיו הולכות ותוכפות. גוסטב פלובר מת ב8.למאי 1880. למזלנו, רוב אמצעי התקשורת המרדדים את אמצעי ההתבטאות הם חדשים. היום כמעט ולא כותבים מכתבים. שולחים s.m.s בן שלוש מלים. מפטפטים בסלולארי כך שכל הסובבים ישמעו מה היא אמרה לו ומה הוא אמר לה. פעם היו כותבים. אנשים היו כותבים אחד לשני מדי יום. לצרפתים הייתה שיטת חינוך שלימדה את כולם להתבטא היטב. המוכשרים התבטאו עוד יותר טוב, כמובן. גוסטב פלובר היה בין היותר טובים. מעל ארבעת אלפים מכתבים שלו נותרו. דורי פרנס ערך אותם הן כרונולוגית והן בהצלבה לאנשים שונים באותו זמן כך שאנו מקבלים תמונה ביוגרפית אך גם את ההבדלים בין מכתבים לגברים ונשים, נשים ואמו, ידידים קרובים הזוכים לגילוי לב וסיפורי זיוניו. האיש המצטייר לנו הוא כה רבגוני. כה נוגע ללב גם כשהוא שטוף זימה. כל החלק האחרון של הספר, בו קובצו המכתבים העוסקים במלחמתו של הסופר בספרו יכולים להוות מבט אל תוך המעבדה בה מתרחש תהליך הכתיבה. הניסיון לקשר את היצירות אל אישיות הסופר קשות, בעיקר אצל סופר שטען שהוא מוחק כל משפט היכול לרמז על אישיותו שלו וטען שמוכרחים להגיע לסגנון בו אישיותו של הסופר מנוטרלת לחלוטין מיצירתו, ובכל זאת כשנשאל שנים אחרי הפרסום על אמה בובארי לא היה יכול להתכחש ואמר את המשפט האלמותי"מדאם בובארי זה אני"אני באמת לא יודע איך דורי פרנס מצליח לעשות את כל מה שהוא עושה. הוא מתרגם מצוין של מחזות. הוא כותב מוסיקה לתאטרון, ועכשיו הספר הזה. ספר שערך ותרגם באהבה הניכרת מכל דף. והתרגום באמת נפלא. חי ותוסס ומצליח להעביר את דמותו של " הדוב מקרואסה " לא פשוט להחליט איזה מכתבים להשמיט ואיזה לפרסם כשלפניך אלפי מכתבים. דורי פרנס הצליח לגרום לנו להתקרב אל תוך הווייתו של הסופר הענק הזה. וחלקו של דורי פרנס בהתקרבות הזו היא ממש בל תאומן. הוא מוסיף הערות חשובות ומסתמך הן על הביוגרפיה שכתב טרויה על גוסטב פלובר, אך למיטב זכרוני גם מתוך "התוכי של פלובר" כך שמצטיירים לנו חייו מזוויות שונות. ספר מרגש למרות שאין בו מלה אחת שהיא מהבדיון והדמיון וכולו בא מפי הסופר עצמו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן